כשיצאו ספריו של צבי גרץ, בהם תיאר את הדמויות של חז"ל, כתב הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל (בספרו origin of the oral law) מספר מאמרים נגד החיבור. באחד מהם הוא תיאר צייר שצייר אדם כשהוא כועס. לאחר זמן, אנשים שראו ציור זה חשבו שבוודאי אדם זה היה תמיד כעסן, שהרי כך ציירו הצייר. אולם, לא כך הם פני הדברים. אי אפשר לצייר דמותו של אדם על פי מקרה יחידי. הרב הירש כתב שהמחבר תיאר את הדמויות על פי אירועים מקריים יחידאים.
לפעמים לאחר פטירתו של אדם גדול, אנשים באים ומציירים את הדמות כפי שהם רוצים לראות אותו. הם אינם מבחינים בכל דמותו, אלא לוקחים נקודה אחת, פסק אחד, וממנו בונים את דמותו. דברים אלו נאמרים כלפי כל מיני הספדים של רבנים ואנשים על הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל. לאחרונה ראיתי מספר דברים שנאמרו על הרב אליהו בקשי דורון וציטוט מחלק מפסקיו. השאלה היא, אם זה שמציג דווקא את הפסקים האלו רוצה להציג את הרב אליהו בקשי דורון בצורה המתאימה להשקפותיו? כשמציגים חלק מפסקיו שדווקא בהן הוא היקל, מציגים אותו כאחד שתמיד היקל.
אולי כדאי להציג מספר פסקים של הרב אליהו בקשי דורון בענייני גיור ולראות זוית נוספת בפסיקותיו של הרב אליהו בקשי דורון:
יש תשובה שבה "ביטל" גיור של אשה (חלק מהדברים מוזכרים בכתב עת "תחומין", כרך כ). מדובר באשה שהתגיירה ומיד לאחר גיורה היא התחתנה תוך כדי חילול שבת. הרב טען שבוודאי יש כאן הוכחה ברורה שהיא לא התכוונה לשמור תורה ומצוות בעת הגיור. הרי כשהיא התגיירה כבר קבעו את יום החתונה ביום שישי וידעו שיגיעו לידי חילול שבת. כשיש הוכחה ברורה שבשעת הגיור לא היתה כוונה לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל. אין גיור בלי שמירת תורה ומצוות. כך הוא כתב:
והלכה למעשה אם ברור שהגר לא התכוון כלל לקבל עליו עול מצוות, ורימה את בית הדין כשאמר שקיבל עליו המצוות – גם אם אין הוכחה בשעת מעשה הגירות, אין לגירות כל תוקף, לפי שאין כאן גירות כלל אלא אחיזת עינים.
נציין גם שבאותה תשובה הוא דן שאולי אין לסמוך רק על תעודת הגיור, אלא צריך לברר אם אכן הגר או הגיורת ממשיכים בשמירת תורה ומצוות. הוא טען שיש מקום לדון שלא לאשר את הגיורים מיד, אם כי העלה שיש בעיות בדבר. בסופו של דבר רואים מדבריו שלדעתו, כל אלו שמיד לאחר הגיור חוזרים לסורם יש ספק גדול בגיורם. סברא גדולה שגיורם לא חל, כיון שיש כאן הוכחה שלא היתה בכוונתם לשמור תורה ומצוות.
השאלה היא אילו פסקים מציינים וממה מתעלמים. יש כאן נקודה עמוקה יותר והיא שיש רבנים ואנשים שאוהבים להיתלות באילן גדול ואומרים שרב פלוני אמר כך וכך, ולכן אפשר לנהוג כפי שהרב אמר. אולם, בפסקים אחרים של הרב שאינם תואמים את השקפותיהם הם לא מקבלים את הפסקים. כאן יש לשאול אם הם חושבים שלא צריך לקבל את דברי הרב, אז מדוע במקרים שהפסקים תואמים את השקפותיהם הם מצטטים את דברי הרב?
אני לא בטוח שכל אלו שתולים את דעתם ברב יוסף הלוי סולובייצי'ק זצ"ל נוהגים כמותו בכל חומרותיו ובכל דעותיו אלא, רק בעניינים שנוח להם, הם מקבלים אותו כרבם ומורם. כך גם הדברים לגבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. רבים תולים בו עניינים שמתאימים להשקפת עולמם. אך, לא בכל חומרותיו ובדעותיו. בהקשר זה כדאי לציין את דברי הרב ליכטנשטיין בעניין אמונת חכמים:
כשמדברים על אמונת חכמים, לא מדובר על אדם החושב שהוא חכם מאביי ורבא, ורק מוכן לקבל דעתם כי מחויב בכך. מדובר בתחושה פנימית, שהוא מתגמד כלפי ענקי הרוח שקמו לנו בכל הדורות. בעולם המודרני קיים ליקוי כללי, הנותן אותותיו גם בתחום זה. האדם המודרני אינו הולך כל כך לקראת הגישה, שיש אנשים שאינו יכול לחלוק עליהם… אך ליהודי, חיים ללא אמונת חכמים, זו הינתקות מכל המסורת ומורשת רבת השנים. התבטלות כלפי תלמידי חכמים וקבלת דבריהם מתוך זיקה נפשית ואמונה בהם חייבת להיות תכונה יסודית המנחה בן תורה ומהווה נר לרגליו (מתוך ספר "מבקשי פניך", עמ' 248).
הרב אליהו בקשי דורון, היה גדול אמיתי, הוא ידע להקל וגם ידע להחמיר. הוא היה איש אמת, שכל רצונו לכוין לרצונו של הקב"ה.
קשה מאוד לצייר בצורה אמיתית דמותו של אדם. כל אחד יזהר שלא יבוא לצייר את הדמות כפי שהוא רוצה לראות אותה אלא יצייר אותה כפי שהיא היתה באמת.