הרב נחום לאם זצ"ל אמר שבכל הש"ס הוא מכיר רק מקום אחד שיש שם בדיחה, והוא נמצא בסוף מסכת ברכות: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. שנאמר: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'. אל תקרי בניך אלא בוניך".
כפי הנראה באמת יש כאן בדיחה, וכי תלמידי חכמים הם המרבים שלום? הרי כל הזמן הם חולקים אלו עם אלו. כיום תופעה זו מקבלת משנה תאוצה בעקבות התקשורת והכלים הטכנולוגיים. רב אחד פוסק משהו, מיד מעלים את זה לאתר חדשות, ואז רבנים מגיבים ומשיבים על דבריו.
מקומות מסויימים אוהבים לעשות פאנלים עם רבנים, אנשים אוהבים לראות אנשים מתווכחים ורבים. הייתי אומר זה כעין הנאה לראות משחק איגרוף. אבל, עלינו לדעת שבאמת יש משהו יפה במחלוקת. אך, אין זה הוויכוח לשם הוויכוח. המחלוקת היא בירור האמת בצורה היפה ביותר. הרבנים נחלקים לא לשם הוויכוח וההתנצחות, אלא לשם גילוי האמת. לכן, נאמר בגמרא במסכת קידושין (ל, ע"ב):
מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: "את והב בסופה", אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ.
בסיום הוויכוח, גם אם לא מסכימים זה עם זה, בכל זאת, אוהבים זה את זה. הוויכוח לא משנה את היחס בין האנשים.
על כך נאמר במסכת אבות (פרק ה, משנה יז):
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו.
הלל ושמאי נחלקו מתוך אהבה אמיתית, ולכן נאמר עליהם במסכת יבמות (יד, ע"א) שהם התחתנו זה עם זה.
כדי שתהיה מחלוקת לשם שמים, אסור שהיא תעבור לפסים אישיים. צריך מאוד ליזהר בכך, להבדיל בין הדעה לאישיות. הראי"ה קוק זצ"ל (סידור "עולת ראיה", עמ' של-שלא) הסביר את דברי הגמרא שהזכרתי בתחילת הדברים באופן הבא: השלום אינו במשמעות שאין ויכוחים ומחלוקות. בוודאי יש להתווכח ולחלוק אם סוברים שהצד השני לא צודק, אלא השלום הוא במשמעות של כבוד כלפי השני. לא ביטול הדעה העצמית, אלא כיבוד הדעה הנגדית. מוטל עלינו להתווכח עם הדעות האחרות שאנו לא מסכימים עמן, אך יחד עם זאת, עלינו לכבד את הצד שכנגד. רק על ידי הכבוד ההדדי והבנה שגם בצד שכנגד יש אמת מסויימת, נוכל להגיע לשלמות אמיתית.
אכן, יש ויכוחים בין הרבנים בכל מיני נושאים, ובעיקר בימים אלו שהמציאות היא שונה ומחפשים פתרונות הלכתיים למציאות ההחדשה. עלינו להבין שכל הרבנים שבאים להורות הוראות מסויימות פועלים ממניעים נכונים ואמיתיים. יש להם כוונה טובה לעזור ולמצוא מענה הלכתי לבעיותיו של הציבור. יחד עם זאת, עלינו להבין, שאלו שחולקים ומתנגדים אינם אטומי לב. בוודאי גם הם רוצים למצוא מענה הלכתי לבעיות הציבור. לפעמים הרבנים רואים שאין מענה הלכתי.
נוסיף שעל אף שאלו ואלו מתכוונים לשם שמים, אין הכרח ש"אלו ואלו דברי א-להים חיים". יש שחושבים שבכל עניין ועניין אומרים "אלו ואלו דברי א-להים חיים", ואם מוצאים רב שמתיר מיד אומרים שהדבר מותר. לא כל דבר שרב אומר, על אף שכוונתו לטובה, אכן אמיתית ונכונה מבחינה הלכתית ויכול להיות שטעה. כפי שנאמר בחלום למלך כוזר: "כוונותיך רצויה אצל א-להים, אבל המעשה שלך אינו רצוי". כוונות לחוד ומעשים לחוד. אולם, איך יודעים אם הרב טעה בהלכה? על כך נשיב ונאמר, שיש כללים הלכתיים בעניין, ואם מוצאים שרוב רבנים הגדולים בחכמה ובמנין אוסרים, עלינו ללכת אחר רבנים אלו. נוסף על כך, צריך לדעת שלא כל אחד שהוא מגדיר את עצמו כרב הוא רב, אבל על כך נדבר בפעם אחרת.
נתווכח מתוך אהבה, ומתוך כך נגיע לבירור אמיתי ונכון של ההלכה.