בגמרא במסכת ראש השנה (ט, ע"א) יש דיון בנוגע לדין תוספת שבת ותוספת יום טוב. הגמרא מביאה לימוד לתוספת יום הכיפורים, ומשם יש לימוד לשבת וליום טוב. בנוגע לתוספת יום הכיפורים אין מחלוקת בין הראשונים. אבל, יש מחלוקת בין הראשונים בנוגע לתוספת שבת ותוספת יום טוב (עיין "בית יוסף", אורח חיים, סימן רסא, סעיף ב). רוב הראשונים נקטו שיש חיוב של תוספת שבת ותוספת יום טוב. חיוב זה הוא מהתורה. אפילו לדעת הרמב"ם, יש מהפוסקים שהבינו שיש חיוב מדרבנן (עיין "בית יוסף", אורח חיים, סימן רסא, סעיף ב; "ביאור הלכה", אורח חיים, סימן רסא, ד"ה יש אומרים שצריך).
ה"שולחן ערוך" (אורח חיים רסא, ב) הביא בשם יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש בנוגע לחיוב שבת. במקום נוסף (אורח חיים רצג, א) מבואר מדבריו שהוא פסק כדעה שצריך להוסיף מחול על הקודש בתחילת השבת וביציאת השבת.
לכן, להלכה למעשה, יש חיוב להוסיף מחול על הקודש בשבת וביום טוב, הן בכניסה והן ביציאה.
לגבי הדרך שמכניסים את התוספת יש מחלוקת בין הפוסקים. יש שסברו שאפשר לקבל את התוספת גם בלב. אבל, הדברים אינם פשוטים לגמרי, ונראה בפשטות שמן הנכון לקבל את התוספת בפיו. שיאמר שמקבל עליו תוספת שבת ותוספת יום טוב (עיין "משנה ברורה", אורח חיים רסא, כא). כמו כן, יכול לקבל את התוספת באמירת "בואי בשלום וכו' ". אשה מקבלת את השבת בהדלקת נרות שבת (עיין "משנה ברורה", אורח חיים רסא, כא).
בנוגע לזמן שמחוייב להוסיף מחול על הקודש, יש בכך דעות שונות. מעיקר הדין נראה שמספיק להוסיף שתי דקות (עיין שו"ת "ארץ צבי", חלק א, סימן ס; שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן צו).
במקרה שקיבל תוספת שבת יש מחלוקת בין הפוסקים אם יכול להתפלל מנחה (עיין "משנה ברורה", אורח חיים רסג, מג; "שמירת שבת כהלכתה", פרק מו, סעיף ה; "פסקי תשובות", אורח חיים, סימן רסג, אות מא). לכתחילה ראוי ונכון לקבל את השבת רק לאחר שהתפלל תפילת מנחה.