מבוא
כיום אנחנו רגילים לתופעה שלקהילה יש רב שמקבל שכר מהקהילה והוא מספק להם שירותי דת. אולם, המציאות הזו לא היתה לעולמים. פרופ' ישראל יעקב יובל בספרו "חכמים בדורם" (פרק א) דן באיזו תקופה התחילה תופעה זו. נראה שלא התחילה התופעה לפני שנת ד' אלפים ומאתיים, וכנראה לא לפני שנת ד' אלפים ושלש מאות. אנחנו נרצה לדון במאמר הבא האם תופעה זו פסולה, או ראויה לברכה. ניווכח לראות כרוב דברים שבעולם, יש בה בחינות טובות ויש בה בחינות רעות. רב קהילה יכול להיות לברכה, אבל גם יכול להיות לרועץ. אנחנו נצביע על הפגמים, ועל היתרונות.
תלות הרב בקהילה
בעיה ראשונה שפרופ' ברויאר (ספר "רבנות", עמ' 19) הצביע עליה היא:
יותר משהקהילות נזקקו לרבנים היו הרבנים זקוקים להן.
מסופר על רב אחד שאמר שאם רב הקהילה אהוב על ידי כל הקהילה, אז יש בעיה ברב. דהיינו, תפקידו של הרב להורות הוראות לקהילה ולפעמים להוכיחם. אין שלמות בקהילה, ובוודאי הרב צריך לתקן את הפגמים. אך, בוודאי אלו שגורמים את הבעיות אינם רוצים לשמוע את התוכחות. לכן, אם הרב לא רוצה להיכנס למחלוקות הוא אינו מוכיח, ואינו מבצע את תפקידו. רק כך יוכל לרכוש אהבה מכל בני הקהילה. אולם, בכך הוא עושה מלאכת ה' רמיה. אין בכך מילוי תפקידו, אלא שמירה על כסאו שלא ישב עליו זר.
בוודאי במקרה שעשירי הקהילה שהם בעיקר ממנים את משכורתו אינם מתנהגים כראוי, נקלע הרב לבעיה חמורה. כמו שאומרים "אוי לי מיוצרי, "אוי לי מיצרי". הוא נקלע בין הפטיש לסדן. כאן רק רבנים שהם אנשי אמת, יכלו לתפקד כראוי ולמלאות את משימתם. כמובן, שאלו יחידי סגולה, ורוב הרבנים נכנעים לעשירי הקהילה ועושים כרצונם.
תחרות אינה ראויה
כמובן, שתופעה זו גרמה לרבנות להיות עבודה כשאר העבודות שבעליהן מתפרנסות בכבוד ממנה. בעקבות כך שאין קהילות רבות שמספיקות לכל הרבנים, נוצרת תחרות. כל רב רוצה להראות שהוא הכי טוב. נכון ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" (מסכת בבא בתרא כא, ע"א). אולם, עדיין, התחרות הזו גורמת לבעיות גדולות. מתוך התחרות הזו רבנים מזילים את עצמם, ומנסים להראות יפה בעיני הקהילה. לפיכך, הם יביטו מה רוצה הקהילה, ואינם מביטים אל האמת, ובוודאי אינם מביטים כלפי שמיא. מבטם הוא כלפי אנשי הארץ, ולא כלפי היושב במרומים.
נכון שהארץ ניתנה לבני אדם, אולם יחד עם זאת, עלינו להשכין את הקב"ה בארץ. לכן, עלינו להביט אל רצון ה', ולא אל רצון אנשי הקהילה. אנחנו צריכים להתבונן אל האמת.
בוודאי אפשר לומר שתופעה זו גרמה לכך "שהאמת תהיה נעדרת".
חילול השם
במסכת אבות (פרק ד, משנה ה) מובאים דבריו הנחרצים של ר' צדוק:
רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:
הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) האריך בנקודה זו, ויצא בחריפות רבה נגד הלומדים שמתפרנסים מהקהילה. לא ניכנס לדיון מעמיק בדבריו. יש כאלו שרוצים לומר שהתנגדותו היתה רק לכפיה על הקהילה, אולם לגבי התפרנסות מאנשים שרוצים בכך לא נמצא בדבריו תרעומת. מדברי הרמב"ם לא נראה כהבנה זו. אך, הנקודה שברצוני להציג היא, שמדבריו משתמע שגם רב שמתפרנס מהקהילה יש בה מהפגמים שאמר ר' צדוק:
כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא. דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום – אני אבארם – והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים… ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה – ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים – ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא. אלו חוקים שקבע ה' להם, כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבאה בו הקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד. וכן פטרה התורה את כל תלמידי החכמים מחובות השלטון כולן, מן המיסים, והאכסניות, ומיסי הנפש, והם אשר יקראו כסף גולגלתא, יפרעום בעבורם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד החכמים בעל ממון רב לא יחוייב בדבר מזה. וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ"ל לאיש באנדלוס, שהיו לו גנות וכרמים שהיה מחוייב עבורם אלף דינרים, והורה לפוטרו מהמס, להיותו תלמיד חכמים, אף על פי שהיה משלם המס ההוא אפילו העני שביהודים. וזה דין תורה, כמו שפטרה התורה הכהנים ממחצית השקל, כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה.
הרמב"ם ציין לשני מקרים שיתנו לתלמידי חכמים ממון. א. עושים סחורה בממונו. ב. התלמיד חכם פטור ממסים. אנחנו לא מוצאים היתר שיתנו לו ממון ויתפרנס על ידם. המתפרנס על ידי הקהילה, גורם שיחשבו שהתורה היא עבודה כשאר העבודות, ובכך יש חילול ה'. התורה אינה מקצוע, אלא היא חיינו ואורך ימינו. כל אחד מעָם ישראל צריך ללמוד את התורה וללכת על פיה. התלמיד חכם אינו רוכש שררה, אלא רוכש עבדות. הוא צריך להיות עבד לעמו, לשרתם כראוי. כמובן, שכוונת המילה "ראוי" אינה כפי רצונות הקהילה, מה הם רוצים. אלא, ראוי כפי ראיית הקב"ה.
נפנה לעיון בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג, הלכה י):
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.
אכן, בדיון שלנו לא מדובר על אדם שמתפרנס מהצדקה. אך, יחד עם זאת, מדובר על אחד שנהנה מדברי תורה, ובוודאי אינו שונא את הרבנות. כמו כן, לא מדובר על המעלה גדולה של המתפרנס ממעשה ידיו. אין לאדם להיות תלוי באחר, הוא צריך להיות תלוי בקב"ה.
ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה" שם) כתב בפירוש שהתנגדותו היתה גם לרבנים שמקבלים כסף מהקהילה:
רבינו ז"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דמסכת אבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים.
נציין לדברי ר' יוחנן טריויס במכתבו למהרז"ך (עיין בספר "חכמים בדורם", עמ' 40) שכתב על היחס העוין בין בעלי הבתים לתלמידי חכמים:
גם כי תדע לפי שנראה לי בכל מקום תורה חוגרת שק ובעלי בתים שונאים לומדים ואהבו מות, או לסבת קצת לומדים משנואיה משתמשים בתגא אעפ"י שאינם צריכים ולא נערכים, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, או בסבת שנאת לומדי תורה ודרכיה לא יחפוצו.
יש כאן שתי סיבות לשנאת הבעלי הבתים: 1. הרבנים עושים תורתם קרדום לחפור בה ומשתמשים לרעה במעמדם. 2. מפני שרואים בלימוד תורה עניין נטול חשיבות.
על דברים אלו אפשר לומר סדנא דארעא חד הוא. מה שהיה כך גם עכשיו. אין לנו לראות במציאות ימינו מציאות חדשה שלא היתה, לפחות נתנחם במקצת שאינה מציאות חדשה לגמרי, אלא היתה גם בעבר. אך, בוודאי אין בכך ניחום אמיתי, שהחסרון אצל האחר אינו נותן יתרון לנו.
התנהגות הקהילה בדרכי התורה
כמובן, שתופעה זו גרמה לברכה. קהילה שאין לה רב, עושה הטוב בעיניה. אם מדובר על קהילה שאינה יודעת הלכה, אז בוודאי יגיעו להתנהגויות מרחיקי לכת. כשיש רב בקהילה ביכולתו לצמצם את ההתנהגויות השלילית ולקרב את אנשי הקהילה לתורה ולמעשים טובים. כמובן, שבכל קהילה יש אנשים שלא ישמעו לקול רבם ויסורו מדרך הטובה. אולם בד בד, יש רבים מהקהילה שרוצים לשמוע לרבם, ובוודאי יושפעו לטובה.
רבים מבני הקהילה אינם יודעים מימינם ומשמאלם, וצריכים למורה הוראה להראות להם את הדרך הנכונה. עליו ללמדם את ההלכות שיהיו בגדר – "הליכות עולם".
לפיכך, כשיש רב קהילה שמתנהג כראוי ומלמד כראוי, יש ברכה גדולה לקהילה.
"עת לעשות לה' הפרו תורתך"
ידועים הדברים שר' יוסף קארו זצ"ל נמשך בהרבה מפסיקותיו אחר הרמב"ם. יש מהאחרונים שטענו שה"שולחן ערוך" מבוסס בעיקרו על הרמב"ם. במאמרים אחרים הצבעתי על כך שפעמים רבות פסק כדעת הרמב"ם נגד רוב הפוסקים. הרמב"ם נקרא "מרא דארץ ישראל". אולם, בהלכה זו ר' יוסף קארו נטה מדרכו של הרמב"ם. הוא האריך לדחות את ראיותיו של הרמב"ם והביא ראיות רבות מהתלמוד שהתלמידי חכמים התפרנסו מהצדקה וקיבלו דורונות וכיוצ"ב. לאחר אריכות הדברים הוא דן בדברי הרמב"ם ב"פירוש המשניות" שהובאו לעיל, ועל כך הוא כתב בספרו ה"כסף משנה" (הלכות תלמוד תורה ג, י) את הדברים הבאים:
ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שאמרו בפ' קונם [ס"ב.] לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, או שכוונתו ע"מ ללמד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד ע"מ לעשות הוי לומד לשמה ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי כל אלה בכלל כוונתו כי לימוד התלמידים גם השמרו ממצות ל"ת ועשותו מצות עשה מעשה יאמר לו. בא ר' צדוק ואמר אל תטעה לומר כיון שאני רואה שגם ללומד ע"מ ללמד מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עון אשר חטא אל תכוין לשום אחת מהכוונות הרמוזות בעל מנת ללמד. ובבחינת המכוין השגת הכבוד אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ובבחינת המכוין ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר ולא קרדום לחפור בהם. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכיון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו נוטל חייו מן העולם. גם משנת הלל שהזכיר הכתובה בפ"א כך פירושו לדעתי הוא אמר תחלה הוי מתלמידיו של אהרן ומדרך העולם שההולכים בדרכים ישרים כאלה כונתם לקנות שם או להרויח, כנגד מי שמכוין לקנות שם אמר נגד שמיה וכו'. וא"ת מי הכניסני בתגר זה אם למדתי לא אוסיף עוד כי אם אלמוד אולי אתכוין לקנות שם ואובד שמי וכשלא אוסיף לא אענש או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד אמר ודלא מוסיף יסוף אע"פ שלמד כיון ששנה ופירש ה"ז קשה מכולם ודאי יסוף אבל אותו שלא רצה ללמוד חייב מיתה הוא ומ"מ אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה. וכנגד כוונת הרוחת הממון אמר ודאשתמש בתגא חלף וכאן נכללות כל הנאות ד"ת. וה"מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח"כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו. וכל אלו החלקים למדנו היתרם מפ' שני דייני גזירות דאמרינן התם ת"ח המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכתבו התוספות דאע"ג דאמרינן בפ' אין בין המודר דשכר תלמוד אסור הכא שאני דכל שעה היו יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם. מדבריהם למדנו שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו. ומכאן יש ללמוד לשני החלקים הראשונים שלפיכך היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם שאם הכהנים לא ידעו היאך יקריבו קרבנות ישראל ה"נ אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה ונמצאת ח"ו תורה בטלה מאליה וא"כ עליהם מוטל לפרנסם דה"ל כאילו מלמדים אותם בעצמם ושרי כמ"ש בשם התוספות. גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע"כ כ"ש שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח"ו היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה"ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך. ואמרינן תו בגמרא אהא דגוזרי גזירות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומפרש רש"י ברשיעי שנוטלים שכר לדון יותר מכדי חייהם אלא לא ספקו אע"פ שלא רצו ליטול מוסיפין להם. הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:
לפי ר' יוסף קארו, האיסור הוא דווקא כשבכוונה תחילה לומד על מנת להתפרנס מהצדקה ולא להתפרנס ממעשה ידיו. יתירה מכך, החסרון הוא כשלומד על מנת להתכבד ולהתגדל. דהיינו, לימודו אינו לימוד לשם שמים. הוא גם הצביע על הנקודה שהעליתי לעיל, על הצורך הגדול שיהיו מורה צדק לקהילה. שקהילה לא תהיה כצאן בלי רועה. יש כאן נקודה חשובה ביותר והיא, "עת לעשות לה' הפרו תורתך". דהיינו, בוודאי בהסתכלות אמיתית, הרצוי הוא שהתלמידי חכמים לא יצטרכו להתפרנס מהקהילה, ויהנו מיגיע כפם. אולם, יחד עם זאת, עלינו להביט למציאות לראות האם אפשר להגשים את השאיפה הגדולה הזו. לא כל השאיפות הן בר מימוש. שאיפה זו עדיין אינה בר מימוש. אולם, על אף שאינה בר מימוש, עלינו לראות בה כשאיפה, ולא לראות את המציאות העכשווית כמציאות אידיאלית. עלינו לדעת שאין זו המציאות האידיאלית ויש בה חסרונות גדולים שעלינו לתקנם. אסור להשלים עם המציאות, עלינו לשאוף ולפעול לאידיאליות. יחד עם זאת, אסור לנו לקפוץ לאידיאל. עלינו לאט לאט, לפעול למענו.
לכן, גם בענייננו, נכיר בכך שהמציאות מכריחה שיהיו רבני קהילה, שהרבנים יקבלו שכר מהקהילה. אך, יחד עם זאת, ננסה לצמצם את התלות של הרב בקהילתו. הרב בעצמו יחנך את עצמו להיות מאנשי אמת, שאינם מביטים אל רצונות הקהילה, אלא אל רצון הקב"ה. כמובן, שהרב צריך להביט אל בני קהילתו ולא לעלות למרומים. עליו להביט אל קהילתו לראות מה מתאים לכל איש ואיש. אבל, אין בכך אמירה שעליו להביט אל רצונותיו. אלא, הבטה אל כוחותיו.
משה מבקש מהקב"ה למנות מנהיג במקומו, ואומר הקב"ה (במדבר כז, יח):
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:
רש"י (שם) כתב:
אשר רוח בו – כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד:
יהושע ידע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. דהיינו, ידע את כוחותיו של כל אחד ואחד וידע להתנהג עמו כפי כוחותיו.
להורדת המאמר לחצו כאן