כשהייתי נער בגיל התיכון הייתי צופה לפעמים בערוץ הכנסת. פעם אחת ראיתי חבר כנסת מדבר ועד עכשיו דבריו חרוטים בזכרוני. החבר-כנסת הוא הרב חיים דרוקמן שליט"א, ראש הישיבות התיכוניות. נכון שהוא רב, אבל הוא גם היה פוליטיקאי, חבר כנסת מטעם המפד"ל. באותה פעם הרב חיים דרוקמן נשא בכנסת דבר תורה בקשר ליחס של אומות העולם כלפי עם ישראל. עמדתי משתומם מול המעמד המוזר הזה, רב שהוא חבר כנסת ונושא דבר תורה במשכן הכנסת. שאלתי את עצמי האם אכן רבנים צריכים להיות בכנסת? אבי מורי תמיד אמר לי שחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל אמר: הגנרלים צריכים להיות בצבא, הרבנים בבית הכנסת ומדינאים ינהלו את המדינה.
הרב דוד סתיו במענה על השאלה האם ניתן להקים מפלגה משותפת לדתיים וחילוניים מבלי שתהיה מחוברת להנחיות רבנים, השיב: "כן. אם מפלגה כזו או אחרת לא הצליחה זה לא קשור לרבנים. בליכוד יש מצביעים דתיים הרבה יותר ממפלגות דתיות ואף פוליטיקאי בליכוד לא מתייעץ עם רבנים על עמדותיהם וזה בסדר גמור. גם בכחול לבן יש חברי כנסת דתיים שהרבנים לא בהכרח מנחים אותם".
אני לא מבין את טענתו שבליכוד יש מצביעים דתיים הרבה יותר ממפלגות דתיות וכו', מי אמר שאלו שמצביעים לליכוד פועלים בצורה נכונה? נוסף על כך, הליכוד לא בא לפעול בעניינים דתיים. בניגוד לכך, יש מפלגות אחרות שהן באות לפעול בעניינים דתיים. יש להן דעה בעניינים האלו, וכאן טמונה הסכנה הגדולה.
ההלכה היא קשורה לכל מציאות החיים. במציאות של המדינה שלנו יש שאלות רבות הקשורות להלכה – חוק הגיור החדש; שאלת היתר נישואין שלא כדת משה וישראל; ועוד שאלות רבות. בשאלות אלו צריך להתייעץ עם רבנים.
במפלגה שראשיה אינם מקבלים על עצמם להתייעץ עם רבנים, יש חשש גדול שיפעלו במספר מישורים בניגוד להלכה. המצביע למפלגה זו נותן יד, בלא יודעין, לפעולות שעומדות בניגוד להלכה וערכים יהודים. בוודאי אם במפלגה יש חברי כנסת חילונים המוכנים לשמוע לדעת הרבנים בענייני הלכה אפשר להצביע לה, ויש בכך ברכה גדולה.
יחד עם זאת, אני לא בטוח שנכון שהרבנים יפעלו בצורה ישירה בפוליטיקה – שיהיו חברי כנסת. ישנן מספר סיבות לטעון שרבנים לא צריכים לשבת במשכן הכנסת: א. רוב הרבנים אינם אנשי מעשה, הם אנשי חזון ורוח. הם מתווים את הכיוון, אבל דרך הפעולה נעשית על ידי אחרים. ב. חכמת הפוליטיקה היא חכמת הוויתור. לפעמים צריך לוותר על עניינים מסוימים כדי להרוויח דברים אחרים שהם יותר חשובים. אולם, דעת רב מתורגמת על ידי המון העם כדעת התורה. אם הרב יוותר על נקודה מסויימת, המון העם יוכל ללמוד מכך שאפשר להתגמש עם ההלכה. ג. כדי להביא להגשמת יעדים מסויימים צריכים לפעול בדרכים שאינן מתאימות לרבנים. מי שנכנס לבוץ, שלא יצפה שלא יתלכלך. הרב משה צבי נריה, אבי כיפות הסרוגות, שהיה חבר כנסת מטעם המפד"ל פרש לאחר קדנציה אחת ואמר שבכלל היתה טעות להיות חבר כנסת כי בכנסת "אי אפשר שלא ללכלך הידים".
אני לא בא לסתור שהיו רבנים שהיו חברי כנסת מאוד טובים (הרב חנן פורת זצ"ל, הרב חיים דרוקמן שליט"א ועוד). אולם, על אף זאת, נראה לי שטענתי עומדת במקומה: א. מדובר באנשים שהיו רבנים, אבל בעיקר היו אנשי מעשה. ב. מדובר במקרים יוצאי דופן. ג. יכול להיות שעל אף שהיו חברי כנסת טובים, עדיין היתה פגיעה בהבנת המון העם ביחס הנכון להלכה.
עלינו להביא לידי חיבור בין פוליטיקאים לרבנים. צריך שתהיה התייעצות עם רבנים בעניינים שנוגעים להלכה, אבל הפוליטיקאים הם ישבו במשכן הכנסת.