מבוא
במאמר הבא ברצוני לדון בשאלה האם כיום יש חובה לקרוע על חורבן בית המקדש? נוסף על כך, נדון מה הם בדיוק הגדרים לחיוב זה?
מקור חיוב הקריעה
מובא בגמרא במסכת מועד קטן (כו, ע"א):
ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים. וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים.
בהמשך הגמרא שם נאמר:
ערי יהודה מנלן? – דכתיב "ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' וגו' ". אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן – אומר: ערי קדשך היו מדבר, וקורע. ירושלים בחורבנה – אומר: ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחורבנו – אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. ורמינהו: אחד השומע ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים – קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה! – לא קשיא: הא – דפגע במקדש ברישא, הא – דפגע בירושלים ברישא.
רש"י (שם) הסביר את יישוב הסתירה:
הא דפגע במקדש ברישא – כגון כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל, דלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש – קורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים, אבל בשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא – קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו.
אם כן, למסקנת הסוגיא מתברר שיש לקרוע על ירושלים וגם על בית המקדש. אם ראה תחילה את ירושלים, קורע על ירושלים ולאחר מכן כשרואה את בית המקדש קורע קריעה נוספת.
כך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תעניות ה, טז):
מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר 'ערי קדשך היו מדבר' וקורע, ראה ירושלם בחורבנה אומר 'ירושלם מדבר וגו' ', בית המקדש בחורבנו אומר 'בית קדשנו ותפארתנו וגו' ' וקורע, ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים, וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר, ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש ומוסיף על ירושלם.
גם ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תקסא, ב):
הרואה ירושלים בחורבנה, אומר: ציון היתה מדבר שממה; וכשרואה בית המקדש, אומר: 'בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה', וקורע. ומהיכן חייב לקרוע, מן הצופים; ואח"כ כשיראה המקדש קורע קרע אחר, וכל קריעה טפח; ואם בא דרך המדבר, שאז רואה המקדש תחלה, קורע על המקדש, טפח, ואח"כ כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא.
לכאורה, לאור כל זה, הדין הוא פשוט ויש לנו לקרוע הן על ירושלים והן על בית המקדש.
קריעה על ירושלים בזמן הזה
ברמב"ם וב"שולחן ערוך" כתוב שיש לקרוע על ירושלים בחורבנה. אם כן, יש לומר שבזמן הזה שירושלים אינו חרוב, אלא ברוך ה' בנוי ומשוכלל, בוודאי אין שום חיוב לקרוע על ירושלים.
אכן, נציין לדברי ר' יוסף קארו זצ"ל, בביאורו ה"בית יוסף" (אורח חיים, ריש סימן תקסא), שעמד על נקודה זו:
והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהן ישוב כלל אבל אם יש בהן ישוב אף על פי שהן בידי גויים היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע ואפשר דכל שהן בידי גויים אף על פי שיש בהן ישוב בחורבנן מיקרי וכן עיקר:
לפיו, במקרה שהערים מיושבות לא צריך לקרוע. אלא, הוא נטה לומר שלא מספיק שהן מיושבות צריך שיהיו תחת שלטון יהודי. כהכרעה זו גם פסק בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ב).
לפי זה, יש לנו לומר שכיום שירושלים היא תחת שליטת עַם ישראל והיא גם בנויה ואינה חריבה, אין חיוב לקרוע על ראיית ירושלים. יש אולי מקום לדון מה הגדרת שלטון עַם ישראל? האם מספיק שבפועל היא שייכת לנו ואפשר ללכת למקומות אלו, או שצריך שאכן אנשים ילכו למקומות אלו ולא יפחדו. כוונת הדברים, יש מקומות בירושלים ששם התושבים הם ערבים והיהודים מפחדים להיכנס לשם ולהסתובב וגם המשטרה כמעט אינה מסתובבת שם, האם יש להגדיר מקומות אלו כחרבות? נלענ"ד, שקשה להגדירן כחרבות, שבסופו של דבר יש שלטון יהודי במקום ויש אפשרות למשטרה להיכנס לשם ובמקרים מסויימים המשטרה נכנסת ופועלת שם. כבר ראינו שר' יוסף קארו הסתפק שאפילו במקרה שמדובר שבכלל אין שלטון יהודי במקום, אם העיר אינה חריבה, אין לקרוע. לכן, בוודאי כך יש לנו לומר לגבי ירושלים, ובכל מקום שמסתובבים בירושלים לא צריך לקרוע.
כך נפסק בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים, חלק ה, סימן לז):
שאם כן עתה שבחסדי השי"ת אין מושלים האומות על ערי יהודה ועל ירושלים, והם גם מיושבים, הוא טעם גדול שלא לקרוע. אף שעדיין לא באה הגאולה על ידי מלך המשיח, ואנו מתפחדים מהאומות אין לקרוע. דהא הקרא שלמדים משם שצריך לקרוע על ערי יהודה (בירמיה מ"א, ה', 'ויבואו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים וגו' ') הרי באו אחר שנחרבו ממש, שאין ללמוד מזה אפילו ליום אחד קודם החורבן, אף שהיה ידוע על ידי ירמיהו הנביא ועוד, כי יהיה החורבן. וכל שכן עתה שמקווים אנחנו שמלך המשיח יבוא בקרוב כשיהיו כל ערי ישראל על מכונם, שאין צורך לקרוע.
אולם, יש לציין לתשובה אחרת של הרב פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן ע) שנכתבה בשנת תשל"ט. לאחר מלחמת ששת הימים:
אם יש לקרוע היום על ראיית ירושלים ואלו הנוסעים לארץ ישראל מסתבר שאף שעדיין לא נגאלנו בעוה"ר אין לקרוע בראיית ירושלים מאחר שהיא בחסד השי"ת בנויה לתפארת ואינה על כל פנים ברשות אומות עכו"ם, וצריך לברך רק בראותו מקום המקדש אף כשרואים אותו מרחוק וכל שכן כשבאים לכותל, וכשרואין ערי יהודה שהם ברשות האומות וכן אם איכא חלק מירושלים ברשות האומות אף אם נבנו יפה צריך לקרוע.
אם כן, משמע מדבריו שיש לקרוע על חלקים מירושלים שהם ברשות הערבים. דהיינו, על אף שהם בשלטון יהודי, כיון שהם ברשות הערבים יש לקרוע על מקומות אלו.
גם כדאי לציין לדעת הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (שו"ת "מנחת שלמה", חלק א, סו"ס עג) שנקט שיש לקרוע גם כיום כשרואה את ירושלים, וזאת משום שיש בירושלים ומקום המקדש כנסיות של נכרים וגם קברי עכו"ם, ואי אפשר לעקרם, לכן נחשבת ירושלים בחורבנה.
גם הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שו"ת "שבט הלוי", חלק ז, סימן עח) נטה לומר שיש חיוב קריעה על ירושלים גם בזמן הזה, כיון שהשלטון ביד אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות:
הנה משמעות הפוסקים דגם על ירושלים קאי סברת הב"י דאף שיש ישוב ישראל מכ"מ נקרא בחורבנה כיון שהישמעאלים שולטים, וא"כ חוזר וניער שאלתו, ואין לי שום ישוב על זה וכבר נשאלתי עליו – דבודאי אין לומר דכהיום שהשלטון ביד מנאצי ה' שלא יקרא בחורבנה דסו"ס עיר האלקים מושפלת עד שאול תחתי', ועיין שם בפמ"ג בא"א ס"ק א' בשם הצדיק ר' גרשון קיטבר זי"ע, ועיין בב"י דבאמת מתחילה נסתפק בזה אם צריך לקרוע היום שיש ישוב ישראל, אלא דשוב כ' סברא הנ"ל משלטון הגויים, ואולי עכ"פ שייך זה רק כלפי הגויים דרצו להצר צעדי ישראל שלא יתרחב הישוב שלהם שעי"ז עדיין החורבן ניכר ביותר, מה שאין כן היום דעל כל פנים הפוקרים האלה רוצים שיהיה ישוב ישראל ומבחינה זאת נתמעט החורבן. אבל כאמור סתימת הענינים דאין הבדל בזמן הזה, אלא הנח להם לישראל.
אולם, נלענ"ד, שיש להכריע כפי שכתבתי לעיל שהרי בסופו של דבר יש כאן ספק, וכבר ראינו שר' יוסף קארו הסתפק אפילו במקרה שיש שלטון נכרי, ונראה שמדובר על חיוב מדרבנן. לכן, ספק דרבנן לקולא.
חקירה בטעם הקריעה
נחלקו האחרונים בחקירה מה הטעם לקריעה על ירושלים? יש מקום לומר שסיבת הקריעה היא כדי להביא את האדם לידי צער. מובא בגמרא במסכת מועד קטן (יד, ע"ב):
ותניא: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.
רש"י (שם) כתב:
מפני עגמת נפש – שיבכו הרואין, וירבו בכבוד המת, ולא מפני שהוא אבל.
אם כן, יש מקום ללמוד מכך שטעם הקריעה הוא כדי להביא את האדם לידי צער.
אולם, גם אפשר לומר שאין שום חיוב להצטער ואין הקריעה באה כדי להביא את האדם לידי צער, אלא פשוט יש חיוב קריעה ואין לנו לדקדק בטעמי מצוות.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ה, סימן לז) העלה חקירה זו. הוא הביא שהרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי זצ"ל נטה לומר שהקריעה היא כדי להביא את האדם לידי צער. משום כך כתב הרב פיינשטיין שיש מקום לומר שיש לאסור לקרוע בערב שבת קודש לאחר חצות. כיון שיכול להביאו לידי צער בשבת. אבל, הרב פיינשטיין לא הסכים עם סברא זו, הוא הבין שאין שום מצוה להצטער. כפי שמבואר בגמרא במסכת כתובות (ו, ע"ב) שהטירדא של צער על פטירת המת היא טירדא של רשות. דהיינו, אין שום חיוב להצטער. לכן, חיוב הקריעה אינו כדי להביא את האדם לידי צער. משום כך יש לומר שיש חיוב קריעה גם בערב שבת קודש לאחר חצות. אך, הוא סיים וכתב:
אבל על כל פנים כיון שכתבו שמביא זה צער אפשר שמציאות זה הוא אמת, שלכן יש טעם אם איכא מנהג בשביל זה, שלא לקרוע כשראו מקום המקדש ערב שבת קודש אחר חצות.
נציין שהרב בצלאל שטרן זצ"ל (שו"ת "בצל החכמה", חלק ה, סימן יב) כתב שהמנהג שלא לקרוע בערב שבת ובערב יום טוב לאחר חצות. הוא הרחיב את הדיבור בביאור מנהג זה ביחד עם דיון לגבי קריעה על מקום בית המקדש בחול המועד ובפורים. הוא כתב שמוזכר חיוב קריעה על ירושלים ומקום בית המקדש ביחד עם חיוב קריעה על הוריו, והרי הדין הוא שבמקרה שנפטרו הוריו בחול המועד, יש חיוב קריעה. אם כן, יש לומר שהוא הדין לעניין ירושלים ומקום בית המקדש. אבל, הוא כתב שיש להשיב על כך, כיון שבברייתא מדובר על קרעים אם מתאחים. נראה שהכתוב בסיום הברייתא "וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים" אינו חלק מהברייתא, אלא היא תוספת של הגמרא. במסכת שמחות חלק זה לא מובא. לכן, יש לומר שאין השוואה בין ירושלים ומקום בית המקדש לקריעה על הוריו, אלא רק לעניין איחוי הקרעים אבל לא על עצם הקריעה. משום כך אפשר לחלק ולומר שדווקא יש לקרוע על הוריו בחול המועד, אבל על ירושלים ומקום בית המקדש אין לקרוע בכל יום שאין לנהוג בו אבלות וצער. בכך נוכל ליישב את המנהג שלא קורעים בערב שבת.
סברא שבזמן הזה אין חיוב לקרוע על חורבן בית המקדש
מובא ב"שערי תשובה" (אורח חיים תקסא, ה):
היה הולך כו'. וכתב הרדב"ז סי' תרמ"ו הדר בירושלים ועברו עליו למ"ד יום שלא ראה בהמ"ק חייב לקרוע, אך לא זהירו בזה ע"ש והברכי יוסף כתב גם כן שלא נהגו כך.
באחת מתשובות הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ה, סימן לז) יש התייחסות למנהג זה. ומובאת שם הסברא בדבר משום שתושבי ירושלים אינם מסיחים את דעתם מבית המקדש. אבל, הרב פיינשטיין לא קיבל את הדברים, וכתב שלא מצינו חילוק זה. לכן, לדעתו גם לתושבי ירושלים שלא ראו את מקום בית המקדש שלשים יום, חייבים לקרוע:
ומה ששמעת מתלמיד חכם גדול שתושבי ירושלים אין נוהגין לקרוע כשבאין למקום שרואין המקדש, ונתת טעם דאולי הוא משום דלא אסחי דעתייהו מלבוא לשם, לע"ד אין זה כלום, אף כשכבר קרע פעם אחת, דלא מצינו חילוק זה, דפשוטו דדין קריעה הוא שתלוי לענין המציאות אם לא היה שם שלשים יום יש לו לקרוע. וכן מפורש בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תרמ"ו שציין בפתחי תשובה (ס"ק כ"ב) לעיין שם, שאף שהיו גם בזמנו שלא קרעו אותם הדרים בירושלים אחרי שכבר קרעו פעם אחת, והשיב להשואל שהוא שלא כהדין שפשוט שצריך לקרוע אף אלו הדרים בירושלים אחרי שעברו עליו שלשים יום שלא ראה מקדש, ומסיק שם וכתבתי כל זה אף על פי שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים ואתה תהיה מן הנזהרים. והזכיר טעמך משום דדעתם על ביהמ"ק, בלשון וליכא למימר טעם זה משום דאין הדבר תלוי בדעתו אלא בראייה כדכתבתי. וראיתי בספר עיר הקדש להרב יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל בפרק י"ז סימן א' סעי' ו', דזקני ירושלים כשיצאו מירושלים היו חוזרין לירושלים קודם ל' יום. וכשעבר עליהם ל' יום, שלא יכלו לראותו ל' יום, היו הולכין למקום המקדש בשבת קדוש, שהיו סוברין שזה יפטור מקריעה, אף שהביא בסימן ד' סעי' א' שאיכא חולקים על זה. ומסתבר שמה שהשתדלו שיהיו פטורים, לא היה משום שנסתפקו בדינא, דלע"ד ליכא שום ספק בזה וכמפורש גם ברדב"ז, אלא היה זה משום הפסד.
נציין שגם בעל שו"ת "דברי יציב" (אורח חיים, סימן פט) הביא שיטה זו שתושבי ירושלים לא קורעים על חורבן בית המקדש, אך כתב טעם אחר – כיון שרוב תושבי ירושלים רואים מקום המקדש בכל ל' יום, אז כל תושבי ירושלים בגדר של ראה:
ובזה הוה אפשר לתרץ מנהגם של אנשי ירושלים שאין קורעין על מקום המקדש, הביאו השערי תשובה בסימן תקס"א ס"ק ה' מהברכי יוסף עיין שם, והיינו דמדמין לה לברכת שנתן ארך אפים שהאידנא אין מברכין, ולהא"ר כיון שרוב עולם ראה אף שהוא לא ראה, כן הכי נמי כיון שרוב אנשי ירושלים רואין מקום המקדש בכל ל', אף באתרמי שלא ראה פטור ודו"ק.
אם נלך בעקבות האחרונים האלו שטענו שאין חיוב קריעה לתושבי ירושלים לפי הסברא שנחשב שאינם מסיחים את דעתם, יש מקום לטעון שלכל אדם שביכולתו ובאפשרותו לבוא לכותל המערבי – להר הבית, אין לו חיוב קריעה. יש לומר שהוא לא מסיח דעתו מהר הבית. לכן, יש מקום לטעון שכיון שכיום יש ביכולתו של רוב בני אדם תושבי ארץ ישראל לבוא להר הבית, אין להם חיוב קריעה. אין מאמץ גדול לבוא לכותל המערבי ולהר הבית. בתקופת ה"שולחן ערוך" והאחרונים לאחר מכן, היה מדובר על מאמץ גדול מאוד, ולכן בוודאי היתה הסחת הדעת.
יש גם מקום לדון האם יש סברא להקל מצד האפשרות לראות את הדברים על ידי תמונות באינטרנט וכיוצ"ב? יש אפשרות בכל רגע לראות את המצב בהר הבית. לכן, אין כאן הסחת הדעת.
חיוב קריעה כשרואה כותל מערבי, הר הבית, כיפת המסגד על הר הבית, רצפת העזרה
נציין שיש מחלוקת בין האחרונים מה גדר ראיית מקום בית המקדש?
- יש שסברו שדווקא כשרואה את רצפת העזרה (עיין בדברי הרב יחיאל מיכל טיקוציניסקי זצ"ל, בספר "ארץ ישראל", פרק כב).
- כשרואה את כיפת המסגד על הר הבית (עיין "בית חדש", אורח חיים, סימן תקסא; ספר "פאת השולחן", סימן ג, סעיף ב).
- כשרואה את כותל המערבי (הרב ישכר ב"ר צבי תמר, בפירושו "עלי תמר" על הירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג, הלכה ז). יש מקום להוכיח זאת מדברי כל האחרונים שלא הזכירו את הדעה הקודמת וסתמו וכתבו שהרואה את מקום המקדש צריך לקרוע. נוסף על כך, בתקופת ר' יוסף קארו לא היתה אפשרות להיכנס להר הבית, רק ניגשו לכותל. ובכל זאת, סתם ר' יוסף קארו זצ"ל, ב"שולחן ערוך", וכתב שיש לקרוע על מקום בית המקדש.
לא קרע כשראה האם יקרע כשיגיע לביתו
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ה, סימן לז) דן במקרה שלא קרע כשראה, האם יקרע כשיגיע לביתו? מסקנתו שאין לקרוע כיון שחיוב הקריעה הוא דווקא בשעת הראיה. וכתב שאין לדון בטעמים שהקריעה משום צער וכיוצ"ב, ולכן הדבר תלוי אם עדיין מצטער כשמגיע לביתו. אלא, בכל מקרה אין קריעה כשמגיע לביתו:
ובאם לא קרע במקום המקדש, אם יש לחייבו לקרוע אחר שבא לביתו. הנה לכתחילה ודאי אין לסמוך על זה שיקרע אחר כך, כי החיוב הוא תיכף כשרואה. אך אם שכח ולא קרע, מסתבר היה לכאורה שתלוי באם הרגשתו הוא עדיין כמו בשעה שעמד אצל מקום המקדש, שאז יצטרך לקרוע. אבל למה שכתבתי לעיל שקריעה הוא דין קבוע מדאורייתא בהרבה דברים, ומדרבנן בהרבה דברים, ואינו תלוי בצער שמרגיש, ואף אם אמת גם להטעמים איזה שיהיה, אינו נוגע זה לדינא, כדחזינן כמה דינים שלא שייכי הטעמים, כהא דהקריעה צריך להיות דווקא מעומד, שלכן אין לומר מעצמנו דינים בשביל הטעמים. ולכן כיוון שהקריעה חייבו על הראייה, הוא דווקא בשעת הראייה ולא אח"כ. ולכן בזמן הזה שרוב המבקרים במקום המקדש אף שמרגישים בהקדושה, אין מצטערים יותר על החורבן כשהן שם מכשהן בבתיהן בכל הארצות שנמצאים, ודאי לא מסתבר שיקרעו אחר כך בבתיהן, אף אם נימא דאזלינן בתר טעמא, וכשמרגיש הצער קורע גם אח"כ בביתו.
גם הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (שו"ת "מנחת שלמה", חלק א, סימן עג) נקט כדעה זו שאם לא קרע בשבת לא יקרע במוצ"ש. עוד נטה לומר שאפילו במקרה שהמשיכה ראייתו מיום השבת עד מוצ"ש, לא יקרע בלילה במוצ"ש. הוא דימה את הדבר לדין ליקוט עצמות שמתאבל וקורע רק באותו יום ולא לערב:
ויתכן דטעמו של החזון איש אשר הביא כת"ר (שם אות ט') דאם לא קרע כשראה את המקדש שוב אינו קורע למחר, הוי נמי מטעם זה דלא חמור יותר מחובת קריעה של ליקוט עצמות, אשר אף אם לא התאבל באותו יום אינו מתאבל למחר והוא הדין נמי שאינו קורע. ומסופקני דאפשר שאף אם ראה את המקדש סמוך לערב ונמשכה ראיתו עד הלילה, דאף גם בזה אם לא קרע ביום אינו קורע בלילה, כמו בליקוט עצמות שמתאבל וקורע רק באותו יום ולא לערב, אף אם צבורין עדיין בסדינו והליקוט עודנו נמשך, כי לא ראיתי בשום מקום שאם הזיד ולא התאבל ביום ראשון שיתחייב להתאבל ולקרוע למחר אם העצמות עדיין צבורין בסדינו.
גם נלענ"ד ברואה את המקדש בשבת, דלא חמור יותר ממי ששמע שמועה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה שאמרו במו"ק כ' ע"ב דאינו קורע, ואף שבשבת הוא אסור בדברים שבצינעא, וגם צריך למחר להתאבל שעה אחת ואפילו הכי אינו קורע, וכל שכן בנידון דידן דלא נאסר כלל בשום דבר וגם לא חייל עליו שום אבילות דפטור לגמרי מקריעה, ואף שעל אב ואם קורעין לעולם, אין זה אלא משום כבודם אבל לא משום צער ואבלות, וגם פליגי בה רבוואתי ודעת התוס' ועוד הרבה ראשונים שרק מותר לו לקרוע על אביו ואמו לעולם, אבל אינו חייב לקרוע, אשר על כן נלענ"ד דאם ראה את המקדש בתחלה בשבת או במועד, דאינו קורע לא לאחר השבת ולא למחר.
ראה את מקום המקדש בשבת ולא קרע ולאחר מכן שוב ראה תוך ל' יום
מו"ר הרב משה פיינשטיין זצ"ל, בתשובה אחרת (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן נב), דן בנוגע למקרה שאחד ראה את מקום בית המקדש בשבת ולא יכל לקרוע, ולאחר מכן שוב ראה את מקום בית המקדש ביום חול. ראייתו השניה היתה תוך ל' יום מהראייה הראשונה. לדעתו, יש לו לקרוע וסבר שהמנהג שלא לקרוע, הוא מנהג טעות:
ולענין אם ראה בשבת ויו"ט פעם ראשון ואחר כך ראה תוך שלשים לראייתו בשבת פשוט לע"ד שצריך לקרוע דהא לא דמי כלל למה שפוטר המג"א סימן תקס"א סק"ו מי שנולד בירושלים כדכתבת, וממילא כיון שלא כתב המג"א הפטור אלא במי שנולד בירושלים ברור שסובר דמי שבא לירושלים שחייב לקרוע כשיראה אך שהיה בשבת שהיה אסור לקרוע אינו פוטרו וכשיראה למחר ואיזה ימים אחרי כן צריך לקרוע, ואף אם יאמרו איזה אינשי שיש מנהג שלא לקרוע כה"ג הוא טעות ואינו מנהג אף אם האמת שנהגו כן.
נציין שבתשובה אחרת (אורח חיים, חלק ה, סימן לז) הוא הביא מדברי הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי זצ"ל שציין למנהג זה שאם בא בשבת קודש וראה את מקום בית המקדש ולאחר מכן שוב חזר וראה תוך ל' יום, אינו חייב לקרוע.
מסקנה
בזמן הזה כשרואה את ירושלים אין חיוב קריעה, כיון שירושלים אינה חריבה וגם היא תחת שלטון עם ישראל. וגם במקומות שיושבים שם ערבים, אין חיוב לקרוע.
בנוגע לחיוב קריעה על חורבן בית המקדש, העלינו סברא להקל שאין חיוב קריעה בזמן הזה משום היכולת לבוא בכל רגע לירושלים להר הבית, וגם האפשרות לראות בכל עת המתרחש שם על ידי הסתכלות בתמונות וכיוצ"ב. כמובן, שיש מקום לצרף את דעות האחרונים שסברו שאין חיוב קריעה כל עוד שלא רואה את רצפת העזרה. הדברים נאמרים בגדר לימוד זכות על אלו שאינם קורעים.
להורדת המאמר לחצו כאן