פסק דין – גיור אשה שאינה יודעת קרוא וכתוב

רקע

אשה אתיופאית באה להתגייר ואינה יודעת קרוא וכתוב אפילו באמהרית. השאלה אם יש מקום לגיירה? יסוד הספק הוא, הרי אשה זו לא תוכל לקיים מצוות רבות. היא לא תוכל לברך ברכת המזון, שלא תוכל לזכור את כל ברכת המזון בעל פה. כמו כן, לא תוכל להתפלל שמונה עשרה ותפילות רבות. יש להוסיף לכך שעצם המציאות הזו שלא תוכל כל כך להתפלל יכול להביא אותה שלא תבוא כל כך לבית הכנסת. כיון שלא תבוא לבית הכנסת תהיה חסרה לה קהילה תומכת.

 

החלטה

רק במקרה שמדובר שברור מעל כל ספק לבית הדין שהמתגייר מתגייר לשם שמים וכל רצונו לשמור תורה ומצוות. ויקיים את כל המצוות שיוכל לקיימן, יש מקום להקל בגיור גם כשלא יודע לקרוא ולכתוב. אבל, במקרה שיש ספק כל שהוא, אין לגייר.

 

נימוקים

קבלת מצוות מוחלטת

מובא בגמרא במסכת בכורות (ל, ע"ב):

דתניא: עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות, ונחשד לדבר אחד – נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד. הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפילו נחשד לדבר אחד – הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר, נפקא מינה, דאי קדיש – קידושיו קידושין. ת"ר: הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.

הגמרא דנה בשני דינים הנוגעים לגיור גר:

• אם הגר קיבל עליו דברי תורה ואחר כך נחשד אפילו לדבר אחד, הרי הוא חשוד לכל התורה כולה, והוא כישראל מומר.
• אם הגר קיבל את כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, לא מקבלים אותו. לפי ר' יוסי בר' יהודה אפילו אם לא קיבל דקדוק אחד מדברי סופרים לא מקבלים אותו.

לכאורה, מבואר בגמרא שצריך קבלת מצוות, ואפילו קבלת מצוות מושלמת. אולם, לא מבואר אם הצורך בקבלת מצוות מושלמת הוא לעיכובא. כתוב "אין מקבלים אותו", לא מבואר מה קורה אם קיבלו אותו?

יש מחלוקת בין האחרונים בהבנה אם ההלכה שאין מקבלים גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, נפסקה להלכה על ידי הראשונים. בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו), הרב משה פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קכד) ובעל שו"ת "חלקת יעקב" (יורה דעה, סימן קנ) נקטו בדעת הרמב"ם שפסק הלכה זו. מדבריהם מבואר שפוסקים להלכה כדעת ר' יוסי בר' יהודה שאפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. גם הרב יהושע מנחם אהרנברג (שו"ת "דבר יהושע", חלק ד, סימן יח, אות ב) כתב שהדין שאין מקבלים אותו וכו' נפסק להלכה וגם מסתימת דברי הפוסקים נראה שפוסקים כדברי ר' יוסי בר' יהודה.

אבל, הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנב) תמה שהפוסקים לא כתבו את ההלכה שמבוארת במסכת בכורות, שאין מקבלים את מה שמקבל וכו'. נראה שרצה לבאר את הטעם שהשמיטו הלכה זו, על פי סברתו, שבדיעבד אם קיבלו את הגר, הוא גר. דברי הגמרא נאמרו רק לכתחילה. אך, במקום אחר (שם, סימן קנד), כתב: "ואמת הדבר שיש לתמוה על השמטת הפוסקים הלכה זו לגמרי, מ"מ הלא משנה לא זזה ממקומה, ואין חולק ע"ז עכ"פ כד' ת"ק שחוץ מד"א של תורה אין מקבלין אותן".

יש מחלוקת בין האחרונים, אם הדין שאין מקבלים גר וכו', הוא לכתחילה או גם בדיעבד. מצד אחד עומדים בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו), בעל "ביאור הלכה" (אורח חיים דש, ג), ר' חיים סולובייצ'יק (מובא בשו"ת "יביע אומר", אבן העזר, חלק ח, סימן יב), בעל שו"ת "חלקת יעקב" (יורה דעה, סימן קנ), הרב יחיאל יעקב ויינברג (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן קט) והרב מנשה קטן (שו"ת "משנה הלכות", חלק יג, סימן קמז) שסברו שאינו גר גם בדיעבד.

בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו) הבין שלא רק שבית הדין לא מקבל אותו, אלא אם קיבל אותו הגיור לא חל. לפיו, יש סברא פשוטה שקבלת מצוות חלקית אינה מועילה, שהרי הצורך בקבלת מצוות הוא לעיכובא, ולכן בוודאי צריך שיקבל עליו כל המצוות:

דהא מבואר בבכורות ל"א נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלים אותו ר"י בר"י אומר אפילו דקדוק אחד מד"ס וכ"פ הרמב"ם פי"ד מה' א"ב ה"ח… אך מסברא נראה דכיון דקבלת מצות מעכב בוודאי בעינן שיקבל עליו כל המצות.

מובא בשם ר' חיים סולובייצ'יק שבין הקראים יש חשש נכרים, כיון שמסתבר שהקראים קיבלו גרים, והרי הקראים אינם מקבלים על עצמם את כל המצוות, אם כן אלו שהתגיירו לקראים לא קיבלו את כל המצוות, ולכן אינם גרים:

אך בספר עמק ברכה החדש (עמוד קד) כתב בשם הגר"ח סולובייצ'יק, גאב"ד בריסק, שהקראים יש בהם ספק גוים, כי במשך כל הדורות של קיומם בוודאי שקבלו גרים מאומות העולם, שבאו אליהם להתגייר, ולפי הדין אינם גרים, הואיל ולא קבלו עליהם כל התרי"ג מצות כמצווה עלינו בתורה שבעל פה, כיון שאינם מודים בה, וקי"ל (בכורות ל ב) הבא להתגייר וקיבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד אינו גר. ונמצא שיש בקראים תערובת גוים.

אולם, כנגד כל הדעות האלו עמד הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנב) שסבר שמה שנאמר שלא מקבלים גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, הוא רק דין לכתחילה. לכתחילה לא מקבלים אותו, אך בדיעבד אם קיבלו אותו, הגיור חל. כמו שאת גרי אריות וגרי חלומות, לא מקבלים לכתחילה, אבל אם קיבלו, הם גרים. דבריו מבוססים על דברי התוס' (מסכת חולין ג, ע"ב, ד"ה קסבר כותים וכו') בדין כותים. התוס' כתב שאף על פי שמבואר במסכת יבמות (כד, ע"ב), שגרי אריות בדיעבד הם גרים, כותים אינם גרים, כיון שהם לא התגיירו לגמרי. מכך למד הרב קוק שדווקא כותים שגם היו גרי אריות וגם מכתחילה לא התגיירו לגמרי אינם גרים. אבל, אם התגיירו לא משום אריות, אז אפילו שהקבלה אינה שלמה הם נחשבים גרים:

וי"ל דאם קבלוהו הוי גר, כגרי אריות וחלומות. ומתו' דרפ"ק דחולין נראה, דדווקא גרי אריות שלא קבלו כראוי מעיקרא אינם גרים, אבל אם לא ע"י אריות גרים הם אפילו כשהקבלה אינה שלמה.

נלענ"ד, שדבריו תמוהים, ואין ראיה מדברי התוס'. התוס' הקשה מדוע הכותים אינם גרים, הרי גרי אריות נחשבים גרים? על כך השיב התוס' שהם לא התגיירו לגמרי. אין שום הוכחה מכך שאם היתה מציאות שלא התגיירו לגמרי, אפילו שלא היו גרי אריות, שלא יחשבו כנכרים. התוס' דן בגרי אריות, כיון שהדיון היה על הכותים. נראה שההוכחה של הראי"ה קוק זצ"ל היא מדברי הגמרא שאמרה שהטעם שכותים הם עכו"ם הוא משום שהם גרי אריות. לפי דברי התוס', שקבלתם לא היתה שלמה, הרי הטעם שאינם גרים הוא כיון שלא קיבלו את כל המצוות ולא מטעם שהתגיירו משום האריות. לפיכך, מוכרחים לומר שלא מספיק הטעם שקבלתם לא היתה שלמה, צריך להוסיף לכך שהתגיירו לשם סיבה. אולי אפשר להסביר שהסיבה שקבלתם לא היתה שלמה היא שהתגיירו משום האריות, ולא לשם שמים. לכן, הגמרא נקטה את הסיבה שגרמה לפסול בגיור שלהם, דהיינו שהתגיירו משום אריות – "גרי אריות הם".

עוד נראה להקשות על דברי הרב קוק, שאין קשר בין דברי התוס' לדיון שלנו. כיון שבמקרה של הכותים מדובר שלא קיבלו את המצוות, הם עדיין רצו לעבוד עבודה זרה. בדיון שאנחנו דנים בו, מדובר על אחד שמקבל עליו את כל המצוות חוץ מדבר אחד. לכן, לא מובן איך קישר את דין הגמרא עם דברי התוס'? נראה שהרב קוק הבין שהכותים קיבלו על עצמם את כל התורה כולה, חוץ מאיסור עבודה זרה. לכן, למד מדברי התוס' שעל אף שקיבלו את כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, בכל זאת הם היו גרים, אם לא היה אצלם החסרון שהתגיירו משום אריות. כלומר, החסרון של קבלת כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, אינו פוסל את הגרות. אך, גם הבנה זו תמוהה בעיניי, משום שאי אפשר להיות גר כלא מקבל עליו איסור עבודה זרה. אפילו אם נאמר שהדין של "גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו", נאמר רק לכתחילה, אך בדיעבד הוא גר, בכל זאת במקרה שהגר קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מאיסור עבודה זרה, לכו"ע אפילו בדיעבד אינו גר[1]. לכן, אי אפשר לומר שהכותים יכלו להיות גרים בדיעבד אם לא היה אצלם החסרון של גיור משום אריות. שהרי היה אצלם חסרון שלא קיבלו על עצמם איסור עבודה זרה, ואין גיור כשיש חסרון בעיקרי היהדות.

יש לציין שגם הנצי"ב (שו"ת "משיב דבר", חלק ה, סימן מו), הבין מהלשון "אין מקבלין וכו' " שמדובר רק על איסור לקבלו, אבל בדיעבד אם עברו וקיבלו הוי גר ומכריחים אותו לשמור דת ישראל.

בעל שו"ת "דבר אברהם" (חלק ג, סימן כו), בעל שו"ת "בית יצחק" (חלק ב, סימן ק) והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", חלק ו, סימן טו, אות טו-טז; סימן כה, אות ז) הסתפקו בשאלתנו, ולא היה ברור להם אם גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, אינו גר בדיעבד או רק לכתחילה לא מקבלים אותו.

בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל רואים שנקט שתי שיטות, אבל נראה שעיקר שיטתו שאם קיבל עליו את כל המצוות חוץ מדבר אחד, הגיור לא חל[2].

בתשובה אחת (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קו, אות א), הרב משה פיינשטיין נקט שבדיעבד אם בית דין קיבל אותו, הגיור חל.

אני לא יכול להיכנס לתוך כל הראיות של השיטות השונות, אולם נראה לי, שהסברא נותנת שהגיור לא חל אם לא קיבל את כל המצוות. הגיור מבוסס על קבלת מצוות, צירוף לכריתת ברית של עם ישראל עם הקב"ה, לכן יש צורך בקבלת כל המצוות. בכל אופן, בוודאי יש כאן ספק גדול שיש צורך בקבלת כל המצוות.

אולם, יש מקום לטעון ולומר שיש חסרון דווקא כשמתנה בפירוש שלא מקבל עליו את המצוות. אם אין התנאה בפירוש, אין כאן חסרון. הרב משה פיינשטיין טען שיסוד קבלת המצוות הוא עניין אחד, לשמוע ולעשות כציווי ה', לכן ברור ופשוט שאף בדיעבד אינו גר כשלא קיבל את כל המצוות. הגר בקבלת מצוות לא מקבל את פרטי המצוה, שהרי לא מפרטים לו את כל פרטי ההלכה ונוסף על כך גר שנתגייר בין הנכרים גיורו חל אפילו שלא ידע שיש איסור עבודה זרה. אלא, מוכרחים לומר שחיוב הקבלה הוא כללי כל מה שמצוה השי"ת בתורתו שבכתב ושבעל פה. יש להשוותו לקבלת המצוות של בני ישראל "נעשה ונשמע". לכן, הגר שלא מקבל עליו את כל המצוות מוכח שלא מקבל עליו את המצוות מחמת ציווי ה' לשמור את המצוות, אלא מחמת בחירתו. שהרי אם מקבל מחמת ציווי ה', אין מקום לחלק בין המצוות והיה מוכרח לקבל על עצמו את כל המצוות. לפי זה, נראה לומר שבמקרה שאין התנאה בפירוש אין את החסרון הזה.

דעת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כה, אות ה), הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ב, יורה דעה, סימן נח) והרב דוד צבי הופמן זצ"ל (שו"ת "מלמד להועיל", חלק ג, סימן ח), שדווקא כשהגר הצהיר בצורה מפורשת שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, לא מקבלים אותו. כל זמן שאין הצהרה מפורשת, אפשר לקבל את הגר.

בניגוד לדברי האחרונים האלו, הרב משה פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ב, סימן ד), הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד), בעל שו"ת "בית שערים" (יורה דעה, סימן שסא), ר' חיים מבריסק (בתשובה שהוזכרה לעיל) ובעל שו"ת "מנחת יצחק"[3] נקטו שאין מקבלים את הגר אפילו כשאין הצהרה מפורשת, אלא רק ידוע שאין בכוונתו לקיים את כל המצוות.

 

הצגת דברי בעל שו"ת "אחיעזר"

בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו) כתב:

ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגרות ואין גרות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות. ומה"ט נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפ"ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אחר כך לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודווקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבוודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.

מתחילת דבריו משמע שההלכה, שאין מקבלים גר שבא לקבל עליו את כל התורה חוץ מדבר אחד, נקבעה דווקא כשמתנה במפורש שאינו מקבל דבר אחד מדברי תורה, ושדבר זה יהיה מותר לו מדין, שאז נחשב שיור ותנאי בגיור ואין גיור לחצאין. במקרה כזה יש חסרון בקבלת מצוות, ולכן הגיור לא חל. אך, אם הוא אומר במפורש שמקבל עליו את כל המצוות, רק  בדעתו לעבור על מספר עברות מתוך תיאבון, אין בכך חסרון בקבלת מצוות. הצהרה מפורשת מעכבת את הגיור, אבל אם אין הצהרה מפורשת, אלא רק ידוע לבית דין שכוונתו לעבור על העברות, הגיור חל. אבל, בסוף דבריו משמע שגם אם אין הצהרה מפורשת, אלא  בית הדין יודע בבירור שמתכוון אחר כך לעבור כל מיני עברות, יש חסרון בקבלת מצוות והגיור לא חל.

יתר על כן, בתשובה אחרת (חלק ג, סימן כח) הוא כתב במפורש:

אולם דא עקא שאין קבלת מצוות אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות.

נראה שאפשר לבאר את דבריו במספר אופנים:

 

חילוק בין סוגי העברות

1. הצגת השיטה:

יש לחלק בין סוגי העברות. כלומר, במקרה הראשון מדובר שמתכוון לעבור על מספר עברות. אבל, מדובר בעברות שאנשים דשים בהן בעקביהם, שאפילו יהודים שומרי תורה ומצוות אינם מקפידים עליהן. במקרה השני מדובר על עברות שיהודים שומרי תורה ומצוות מקפידים עליהן והן מעיקרי היהדות.

חילוק כזה נמצא בדברי בעל שו"ת "דברי חיים". הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן קה) כתב:

אולם בדברי חיים שם, כתב, שלא לעשות מעשה אלא בהסכמת חכמים. והעיקר שצריכים לדעת שהיא תקבל עליה לשמור לכל הפחות דיני טהרת נשים, שבת ומאכלות אסורים… אבל אם ברי לו שלא תקיים את המצוות האמורות אין לגייר אותה בשום אופן.

 

2. ביאור הסברא:

אלא, אנחנו צריכים להבין את הסברא בדבר. מה מקום לחלק בין סוגי העברות? הרי הגר צריך לקבל עליו לשמור את כל המצוות, ואם כן, מדוע שנחלק בין סוגי העברות והמצוות?

עלינו להבין שבעל שו"ת "אחיעזר" והפוסקים לעיל דיברו במקרה שהגר מקבל עליו את כל המצוות חוץ מדבר אחד, או דברים מסוימים. דהיינו, יש כאן קבלת מצוות, אלא היא חלקית ויש להבין מה החסרון בקבלת מצוות חלקית?

מובא בגמרא במסכת בכורות (ל, ע"ב) שגר שמקבל עליו את כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, לא מקבלים אותו. בעל שו"ת "אחיעזר" הבין שהטעם שהגיור לא חל הוא: "דאין שיור ותנאי בגרות ואין גרות לחצאין". מדבריו, מבואר שהחסרון בקבלת מצוות חלקית נאמר דווקא כשיש הצהרה מפורשת. כל עוד שאין הצהרה מפורשת, הגיור חל. יש להסביר שכיון שהוא הבין שהחסרון בקבלת מצוות חלקית הוא חסרון מצד שיור ותנאי בגיור, אז יש לומר שחסרון זה שייך דווקא כשהדברים נאמרים בצורה מפורשת. שיש הצהרה מפורשת על כך. שאז הוא מתנה על הגיור. כל עוד שלא התנה, אפילו שהדבר ידוע, הגיור חל. אלא, כל זה נכון דווקא כשמקבל עליו כל המצוות חוץ מדבר אחד, אבל במקרה שידוע לבית דין שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, גיורו לא חל, אין כאן קבלת מצוות. כלומר, אפילו שהוא הצהיר שמקבל עליו מצוות, בכל זאת, כיון שידוע לבית דין שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, יודעים שדבריו הם דברי שוא, ולבו בל עמו ולא נחשב קבלת מצוות. גם כשאומר שמקבל מצוות, כשהדברים ידועים לבית דין שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, אין כאן קבלת מצוות.

יש מקום לומר שגם במקרה שמצהיר שמקבל עליו תורה ומצוות, אבל בית דין יודע שבכוונתו לעבור על עברות עיקריות מהתורה, כמו חילול שבת, אז אין כאן קבלת מצוות. שאינו מקבל עליו מצוה עיקרית, יש כאן הוכחה שדבריו אינם דברים אמיתיים ולבו בל עמו. על אף שהצהיר שהוא מקבל עליו תורה ומצוות, באמת הוא לא מתגייר בלב שלם ואין בכוונתו לשמור תורה ומצוות.

אלא, נראה שיש להוסיף על הבנה זו. לא מספיק החילוק בין סוגי העברות. אלא, יש להוסיף כפי שמתבאר מדברי בעל שו"ת "אחיעזר" שמתכוין לעבור העברה רק מתוך תיאבון ולא להכעיס. כיון שמתכוין לעבור רק לתיאבון ולא להכעיס, יש בכך סימן שאכן הוא מתגייר בלב שלם, ומקבל עליו תורה ומצוות. כשעובר על העבירה להכעיס, אפילו שמדובר על עברה אחת, מוכח שאין כאן קבלת מצוות אמיתית ועל אף שהצהיר בצורה מפורשת שמקבל עליו תורה ומצוות, אין כאן קבלת תורה ומצוות.

אולי אפשר להוסיף ולומר שיש לחלק  בין שני מושגים: א. קבלת מצוות כאמירה ומעשה גיור. ב. רצון לשמור תורה ומצוות. יש חובה לומר בפה מלא שמקבל עליו את כל המצוות. יחד עם זאת, צריך רצון לשמור את התורה והמצוות. אמירה בפה, בלי רצון בלב, אינו גיור (בעיקר לפי שיטת בעל "אחיעזר" שטען שבגיור לא נאמר הכלל "דברים שבלב לא הוי דברים". לדעתו, הגיור הוא מעשה שבין הגר לקב"ה, לכן לגביו נאמר דברים שבלב הוי דברים. אלא, גם לדעת שאר האחרונים בוודאי לא מספיק שיאמר בפיו שרוצה לשמור תורה ומצוות. אם יש אומדנא דמוכח שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, על אף שאמר בפה מלא שמתכוין לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל). במקרה שאמר בפה מלא שמקבל עליו כל המצוות ואין רצונו לשמור תורה ומצוות, אין חסרון מצד הקבלה, אלא מצד הרצון. במקרה שאמר בפה מלא שמקבל עליו כל המצוות וגם רצונו לשמור תורה ומצוות, אך בלבו הוא חושב לעבור על מצוה מסויימת, יש לומר שאין חסרון בגיורו. זאת משום שיש כאן קבלה בפה, וגם רצון לשמירת תורה ומצוות. אך, במקרה שאמר בפה מלא שמקבל עליו כל המצוות חוץ ממצוה אחת, יש חסרון מצד הקבלה בפה – מצד האמירה. לכן, הגיור לא חל. במקרה שרק בלבו לעבור את המצוה, אין חסרון מצד הקבלה בפה וגם אין חסרון מצד הרצון, כיון שאכן רצונו לשמור את התורה והמצוות. אלא, יש לומר שאין חסרון מצד הרצון, דווקא כשאכן רצונו לשמור את כל המצוות, אך משום התיאבון יעבור את המצוה הזו. אם יעבור על המצוה להכעיס, הרי בוודאי זה מוכיח שאין רצונו לשמירת תורה ומצוות, אפילו שמדובר רק על מצוה מסויימת. אין כאן השתעבדות לקב"ה, ואין רצון לשמירת מצוותיו. גם במקרה שמתכוין לעבור על מצוה מסויימת, ומצוה זו היא מעיקרי הדת (לפחות מבחינת התודעה של היהודים) אפילו שמתכוין לעבור רק מתיאבון, יש לומר שיש כאן סימן שבוודאי אין כאן רצון לשמור תורה ומצוות. כשאדם אינו רוצה לשמור אחד מעיקרי הדת, יש בכך סימן שאין לבו עמו בגיור. אכן, אין רצונו שלם בגיור ואין בכוונתו לשמירת תורה ומצוות. נוסף על כך, גם במקרה שמדובר על מצוה שאינה מעיקרי הדת ואכן כוונתו לעבור רק מתיאבון, בוודאי מדובר שמתכוין לעבור רק לעיתים מסויימים. הוא אינו מפקיר את עצמו ממצוה זו. שהרי אם הוא מפקיר את עצמו מהמצוה, יש בכך הוכחה שאכן, אין רצונו אמיתי לשמירת תורה ומצוות (עיין "מנחת אשר", מסכת שבת, סימן לד, אות א; הרב מרדכי וויליג שליט"א, ראש ישיבת ר' יצחק אלחנן, ישיבה אוניברסיטה, כתב עת "בית יצחק", כד, תשנ"ב, במאמרו "בענין גר קטן", עמ' 109-110).

נוסיף ונאמר שדברי בעל שו"ת "אחיעזר" נאמרו דווקא במקרה שמתכוין לעבור מצוה מסויימת. אך, במקרה שמתכויין לעבור מצוות רבות, אפילו שמדובר שמתכוין לעבור מתיאבון, בוודאי הגיור לא חל. אם הוא לא מתכוין לשמור מצוות רבות, אפילו שאינו מתכוין לעבור להכעיס, אלא מתיאבון, הגיור לא חל.

 

חילוק בין לתיאבון להכעיס

יש אחרונים שהבינו את דברי בעל שו"ת "אחיעזר" בצורה הפשוטה, שאין חילוק בין סוגי העברות. אלא, החילוק הוא בין אם הוא מתכוין לעבור להכעיס ובין שמתכוין לעבור לתיאבון. כלומר, אם הוא מקבל עליו תורה ומצוות, אבל אנחנו יודעים שאין בכוונתו לשמור חלק מהמצוות, אבל זה רק נעשה לתיאבון, הגיור חל. כלומר, בסיום דברי בעל שו"ת "אחיעזר" מדובר שמתכוין לעבור להכעיס.

נראה שהרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל (קובץ "תורה שבעל פה", כרך יג, הלכות גרות ודרך ביצוען) הבין שאין חילוק בין סוגי העברות. אבל, הוא חילק בין שמדובר שמתכוין לעבור את העברות רק במקרים לא שכיחים של נסיון, אך בדרך כלל מתכוין לשמור את המצוות, ובין שהולך לחיות במקום שיהיו לו נסיונות יום יומיים ומסתבר מאוד שלא יוכל לעמוד בנסיונות.

הרב משה כפלון זצ"ל (שו"ת "והשיב משה", חלק יורה דעה, סימן נא) כתב:

שקבלת עול המצוות אין הכוונה שיתחייב דווקא לשמור ולקיים בפועל כל המצוות לעולם, אלא שקיבל עליו עול המצוות, ושאם יעבור על איזה מהם יקבל עונש המגיע לו… ולכן אם קיבל עליו המצוות אפילו אם בשעת קבלתו בדעתו לעבור על איזה מהם, כיון דאדעתא דהכי קיבל שאם יעבור ענוש יענש, הוי גר מעליא, ולכן אין זה חסרון בקבלת מצוות.

הרב משה כפלון הכהן זצ"ל חילק בין קבלת מצוות ובין קבלת עונש. לדבריו העיקר הוא קבלת עונש. לכן, אם הגר לא התחייב לשמור תורה ומצוות, אבל הוא קיבל עליו שאם יעבור עברה יקבל עונש, הוי גר.

אלא, אם נתבונן בהמשך דבריו, נראה שבעיקר הדברים הוא הבין כפי שהתבאר לעיל בדברי בעל שו"ת "אחיעזר" שיש חילוק בין שמתכוין לעבור לתיאבון, ובין שמתכוין לעבור להכעיס. הוא הבין שאין חילוק בין סוגי העברות. אפילו שאנחנו יודעים שמתכוין לעבור על עברות שהן מעיקרי היהדות, כל זמן שעובר רק לתיאבון, הגיור חל. הוא הסביר שכוונת בעל שו"ת "אחיעזר" בסוף דבריו שכתב שיעבור על איסורי תורה של חילול שבת וכו', כוונתו לומר שמכך שיעבור על עברות עיקריות, מוכח שלא מתגייר אלא לפנים ולבו בל עמו. לפיו, עניין שמירת עיקרי המצוות אינו סיבה אלא סימן. דהיינו, אם אינו מתכוין לשמור את עיקרי המצוות, יש בכך סימן שאינו מתכוין לשמור תורה ומצוות, שהוא לא מקבל על עצמו את שמירת התורה ומצוות. אין לו שום רצון לשמור תורה ומצוות. לכן, במקרה שידוע לנו שאכן רצונו לשמור תורה ומצוות, אפשר לגיירו.

הסברא בשיטה זו היא, יסוד הגיור הוא הרצון לקיים תורה ומצוות. וכל זמן שלא עובר להכעיס אין כאן חסרון ברצון. הרצון של האדם הוא אכן לשמור תורה ומצוות, אלא הוא עובר רק מצד התיאבון, אבל אין כאן חסרון במהות הגיור.

יש להוסיף בביאור הדבר על פי הדברים שהתבארו לעיל. כפי שהתבאר לעיל יש שני עניינים: א. קבלת מצוות בפה מלא, כאמירה. ב. רצון לקיים תורה ומצוות. לכן, במקרה שהיתה קבלת מצוות בפה, ורק הבית דין יודע שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, אין כאן חסרון מצד הקבלת מצוות, אלא מצד יסוד הגיור, הרצון לשמור תורה ומצוות. מעשה גיור נעשה, רק אין רצון לשמור תורה ומצוות. לכן, יש לומר שאם הוא מתכוין לעבור לתיאבון, אין חסרון מצד הרצון, והגיור חל.

נראה לי, שיש מקום להשיג על הבנה זו. קשה לומר שאחד שלא מתכוין לשמור מצוות עיקריות, אכן מתגייר בלב שלם. משמעות גיור בלב שלם, הוא צירוף לכריתת ברית של עַם ישראל עִם הקב"ה. אדם זה לא יודע מה המשמעות של גיור ומה המשמעות להיות יהודי וזו הסיבה שהוא מוכן להתגייר. הוא חושב שלא חייבים לשמור מצוות אלו. נראה שמחלוקת האחרונים היא, האם כשהגר לא מתכוין לשמור מצוה עיקרית, יש בכך ראיה שאין גיורו אמיתי ואכן הוא לא מקבל תורה ומצוות, ויש בכך פגם בכל קבלת המצוות שלו. אפילו שהצהיר שמקבל עליו תורה ומצוות, יש כאן הוכחה שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות. הרב משה כפלון סבר שאין ראיה גמורה לדבר, ויש לדון בכל מקרה לגופו של עניין. שאר הפוסקים סברו שיש בכך ראיה, ולכן אין הגיור חל.

נראה מביאור דברי בעל שו"ת "אחיעזר" שיסוד הגיור בנוי על כך שכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות. אם לבית דין ידוע שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, יש חסרון בקבלת מצוות והגיור לא חל. לכן, נראה שבוודאי כוונת בעל שו"ת "אחיעזר" בכך שעובר לתיאבון, שמדובר באחד שבדרך כלל מתכוין לשמור תורה ומצוות, אלא רק משום קשיים מסוימים יכול להיות שיעבור עברות מסוימות. בוודאי אי אפשר לומר על אחד שלא שומר מצוות רבות, שעובר על המצוות האלו רק לתיאבון. וכן, אם נותנים לגר תפילין ואין לו שום קושי ממשי שלא להניחן, הרי אם לא יניח אותן אי אפשר לומר שעובר לתיאבון, יש כאן חסרון בקבלת מצוות. אדם שעובר לתיאבון, הוא  אדם שבכל מקרה שיש לו יכולת ואין לו קושי ממשי, יקיים את המצוות. נראה שבדרך כלל אין זו המציאות. כלומר, במקרה שיש גר שלא שומר מצוות, המציאות היא שהוא לא חושב שצריך לשמור תורה ומצוות, מזלזל בקיום התורה ומצוות.

יש להעיר שגם הרב משה כפלון לא סמך על דבריו, וכתב שהדברים נכתבו להלכה ולמעשה רק אם יצטרפו עמו עוד שנים. הוא הוסיף שאין ללמוד מדבריו למקרים אחרים. נראה שגם שאר האחרונים שהלכו בדרך זו של הרב משה כפלון סברו שהחילוק בין לתיאבון ובין להכעיס ובין חילוק בסוגי העברות שיש לבדוק בכל מקרה לגופו ואי אפשר לנקוט גישה זו כגישה מרכזית וללכת על פיה בכל מקרה ומקרה. צריך שיקול דעת גדול בדבר האם אכן המתגייר מתגייר לשם שמים וכוונתו לשמור תורה ומצוות. גם לפי הרב משה כפלון צריך שכוונתו לשמור תורה ומצוות, אלא הוא סבר שאפילו אם כוונתו לעבור על מצוות עיקריות, בכל זאת, אם הוא עובר רק מתיאבון, לא נחשב שלא קיבל תורה ומצוות.

 

עיון בתשובות הרב פיינשטיין זצ"ל

בגמרא במסכת שבת (סח, ע"א) יש מושג של "גר שנתגייר בין הגוים" ומבואר בגמרא שהגיור חל. הרב משה פיינשטיין זצ"ל ייסד יסוד גדול וקולא גדולה על פי דין זה. בתשובה אחת (משנת תש"י; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קס) הוא כתב:

ועוד יש מקום לומר טעם גדול דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה שהיא סבורה שאין חיוב כ"כ לשמור המצות ואם כן הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם שמפורש בשבת דף ס"ח שהוי גר אף שעדין עובד ע"ז עיי"ש והטעם משום שקבל עליו להיות ככל היהודים שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצות דידיעת המצות אינה מעכבת הגרות ורק בידע ולא רצה לקבל הוא עכוב בגרות דהא א"צ ללמד כל התורה כולה קודם שנתגייר דרק מקצת מודיעין. ולכן אף שהב"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת חושבת שהוא רק הדור בעלמא אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה טועה לומר שהוא יהודי כשר נמצא שלטעותה קבלה כל המצות שיהודי מחוייב שהוא גרות אף שמחמת זה לא תקיים עכ"פ המצות וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת והוא למוד זכות קצת על הרבנים המקבלים שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות.

הרב פיינשטיין חידש שבמקרה שמגיירים אשה שבאה להינשא ליהודי שאינו שומר שבת ויש אומדנא ברורה שאין בכוונתה לשמור שבת, יש מקום לטעון שהגיור חל. הטעם לכך הוא שהיא נחשבת בגדר אחת שמתגיירת בין הגוים. דהיינו, כיון שבעלה נוהג באופן מסויים, והיא חושבת שכך היהודים צריכים לנהוג ודברי הדיינים נאמרים רק בגדר של הידור, לכן אין כאן אי קבלת עול מצוות. היא מקבלת עליה להיות יהודיה, רק היא טועה בהבנת משמעות הדברים. אלא, תשובה זו נכתבה רק כלימוד זכות, ונראה שלעיקר הדין הוא לא קיבל סברא זו. יחד עִם זאת, בתשובה אחרת הוא אכן, עמד על סברא זו להלכה. בתשובה זו שהיא משנת תשכ"ט (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קו), הוא דן בנוגע לאשה שאינה רוצה לקבל עליה החיוב להתלבש בצניעות. לדעת הרב פיינשטיין, אשה זו אינה נכללת בהלכה שלא מקבלים גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד. וזאת משום שכיום נפרצה הפריצות גם בין בנות ישראל ששומרות תורה, ולכן היא חשבה שדברי הדיינים שנשים יהודיות צריכות להתלבש בצניעות נאמרו רק בדרך של הידור והומרא. משום כך יש לדונה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני תורה כדין המתגייר בין הגוים:

ויש לדון מצד אחר דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוה"ר גם בבנות ישראל ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הגויה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין מאחר שיודעת מנשים שמחזיקין אותן לשומרי דת ומתלבשות בתלבושת פריצות, ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור אינה מאמינה להם, ואם כן יש לידון אותה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני התורה שהוא גר כדאיתא בשבת. ומסתבר זה אף שלעת עתה אין לי ראיה ע"ז.

הרב מרדכי וויליג שליט"א (במאמרו שהוזכר לעיל) חילק בין שתי התשובות של הרב פיינשטיין זצ"ל שהוזכרו לעיל. בתשובה אחת לעניין שהבעל לא שומר שבת, והמתגיירת אינה מתכוונת לשמור שבת, סבר שמעיקר הדין אי אפשר לסמוך ולומר שהיא נחשבת בגדר מתגיירת בין הנכרים. אבל, בתשובה אחרת – בנוגע לצניעות, הרב פיינשטיין פסק שנחשבת בגדר מתגיירת בין הנכרים ועל אף שהתגיירה על דעת שלא להתנהג בצניעות, גיורה חל. הרב וייליג טען שהרב פיינשטיין סבר שיש חילוק בין סוגי העברות. כשמדובר בעברה חמורה כמו איסור שבת אי אפשר לומר שלא ידעה וחשבה שמדובר על חומרא. אך, לעניין חיוב צניעות אפשר לומר שחשבה שהוי בגדר של חומרא. הוא טען שאִם התגיירה במקום שיש בו רבנים ויהודים שומרי מצוות, בוודאי ידעה שיש מצוַת כשרות ומצוַת שבת, וידעה שאינן רק חומרא והידור, כי כל מי שמוחזק לשומר דת נזהר בהן. מה שאין כן בפריצות, שיש שמוחזקות כשומרות דת, ולא נזהרות בצניעות. הוא הוסיף, שיכול להיות שבמקום שיש בו רבנים ויהודים רפורמים, ייתכן שהמתגייר אינו יודע שמצוות כשרות ושבת הן עיקרי הדת, ודומה לנתגייר בין הגוים.

עלי להעיר שעל יסוד סברת הרב פיינשטיין לדמות את מציאות ימינו לנתגייר בין הנכרים, יש לי מקום להסתפק. אני חושב שדווקא במקרה שנתגייר בין הנכרים שקיבל על עצמו לשמור את כל התורה ומצוות רק שלא ידע מהן המצוות, נחשבת קבלתו כקבלה. אך, במקרה שיש הודעת מצוות מצד הבית דין, ואין בכוונת המתגייר לשמור את המצוות שבית דין מודיע בפניו, בוודאי אין בכך קבלה. לא ייתכן שהגר לא יקבל על עצמו לשמור את המצוות שבית דין מודיע לו. הרי יש חיוב לשמוע לדברי חכמים, ואם לא מקבל על עצמו לשמוע לדברי החכמים, מה מקום לגיורו? יתירה מכך, נראה להסביר שבמקרה שאחד נתגייר בין הנכרים, אין לו ידיעה בכלל במה היהודים חייבים ובמה הם אסורים, הוא רק רוצה להצטרף לעָם ישראל להיות יהודי, ומוכן לקיים כל מה שהיהודים חייבים לעשות. אבל, במקרה שלאדם יש מחשבה וידיעת טעות במה שהיהודים חייבים, יש לומר שיש חסרון בגיור. אין כאן קבלת מצוות, כיון שהוא חושב שאינו אסור במעשה זה, ובסופו של דבר הוא אסור בדבר. אם כן, אין כאן קבלת מצוות.

אכן, אציין שראיתי מספר אחרונים שהשיגו על הרב משה פיינשטיין זצ"ל בנקודה זו. בעל שו"ת "בני בנים" (חלק ב, סימן לו, אות א) כתב:

רק מה שכתב… אינו נראה לע"ד כי נהי דלא נשווינה מין וכופרת סוף סוף לא קיבלה לעשות את המצוות ומאי איכפת לן מטעותה, ואינו דומה למס' שבת (סח, ע"א)…. ששם מעמידים דעתו שאילו היה יודע היה מקיים שהרי אמרו שיביא חטאת כשיוודע לו מה שאין כן כאן.

יש עוד להעיר שאם נאמר שהגר טועה וחושב שמותר לו לחלל שבת וכיוצ"ב, יש מקום לטעון שיש כאן גיור בטעות. והדברים מבוארים בתשובה אחרת של הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן צ):

ואגב אכתוב מה שנראה לע"ד בהא דשבת שגר שלא הודיעוהו שום מצוה אף לא עבודה זרה שאף שקבל עליו לעשות ככל מה שעושין ישראל אם כשיודע המצות יאמר דלא אסיק אדעתיה שאסור לאכול בשר חזיר ואסור לעשות מלאכה בשבת לפרנסתו לא היה מתגייר שיתבטל גרותו ככל דבר שבטעות שמתבטל, ורק בשבת שכשנודע אדרבה מצטער על זה ובא להביא חטאת הוא גר.

נראה לי, שיש להוסיף עוד נקודה, ויש לומר שאולי דברי הרב פיינשטיין תלויים במחלוקת ראשונים. במאמרים אחרים[4] ציינתי, שיש מקום להבנה שיש מחלוקת בין הראשונים אם יש צורך בקבלת מצוות בפני בית דין. בוודאי, לכל הדעות, יש חיוב שהגר יתכוין לשמור תורה ומצוות, חיוב רצון שמירת תורה ומצוות. וכשבית דין יודע שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות הגיור לא חל. אלא, מחלוקת הראשונים היא, האִם קבלת מצוות בפני בית דין היא חלק ממעשי הגיור. לדעת הרמב"ם, קבלת מצוות בפני בית דין אינה חלק ממעשי הגיור. מעשי הגיור הם: מילה, טבילה והבאת קרבן. אך, ראשונים אחרים סברו שקבלת מצוות היא אחד  ממעשי הגיור שצריך בית דין ובלעדיו  הגיור לא חל. יש לומר שבמקרה שאדם חושב בטעות שמותר לחלל שבת, אין חסרון בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות. רצונו להיות חלק מעָם ישראל ולהצטרף לכריתת ברית של עַם ישראל עִם הקב"ה. הוא רק לא יודע את כל הדינים. אפשר לומר שיש כאן חסרון במעשה הגיור של קבלת מצוות. אי ידיעה נחשבת כשוגג, כאונס, אבל לא כמעשה. דהיינו, אונס רחמנא פטריה, אבל אונס לא נחשב כמעשה. לכן, האונס לא יכול להיחשב כקבלה. ואפילו שמקבל עליו את כל המצוות בפה שלם, בכל זאת, כיון שלבית דין ידוע שאין בכוונתו לשמור את המצוות, הרי לא נחשב שיש כאן קבלה. אפילו שזה מחמת טעות, בסופו של דבר אין כאן קבלה ויש חסרון במעשה הגיור. לכן, יש לומר שלדעת הרמב"ם, הגיור יחול. אבל, לדעת שאר הראשונים הגיור לא יחול. כיון שנפסק להלכה ב"שולחן ערוך" כדעת שאר הראשונים שגיור לא חל בלי קבלת מצוות בפני בית דין גם כאן אין קבלת מצוות אפילו שהדבר נעשה מחמת טעות.

בתשובה אחרת של הרב פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ב, סימן ד) הוא השיב שאִם מודיעים לגר את המצוות והוא חושב שלא צריך לקיים אותן משום טעות,  אין כאן חסרון בקבלת מצוות, ובכל זאת, אין לגיירו:

אך לכאורה יקשה משבת דף ל"א ממה שקבל הלל להגר שאמר שבעל פה איני מאמינך נהי שפרש"י שהיה הלל מובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו מ"מ הא עתה כשטבל לא קבל עדיין תורה שבע"פ שאינו כלום ולא הוזכר שהצריכו לטבול אחר שלמדו וקבל עליו, וא"כ משמע שאינו מעכב אלא הוא דין דלכתחלה ולכן כיון שידע שלבסוף יסמוך עליו קבלו גם לכתחלה, אבל נראה שרש"י תירץ זה שכתב גייריה וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו דל"ד הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבע"פ אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, שלכאורה אין לזה באור וצריך לפרש שכוונתו דמצד קבלת המצות קבל גם תושבע"פ שידע שיש תורה שבע"פ אך לא האמין לחכמי הדור בשמאי והלל שדבריהם הוא התורה שבע"פ שנאמרה מפי הגבורה, ומה שלא ידע ממילא איך לקיים איזה מצות אינו מעכב הגרות כדכתבתי לעיל משבת דף ס"ח שהוא רק חסרון ידיעה ולא חסרון קבלה. אך מ"מ אם לא היה יודע הלל שאח"כ יסמוך עליו לא היה מקבלו דאין לגייר גר שלא יקיים אח"כ המצות אף אם יהיה מחמת שלא ידע והוצרך רש"י לומר שהיה מובטח שאח"כ יסמוך עליו ונצטרך לומר בגר שנתגייר לבין העכו"ם שהיה לפני ב"ד הדיוטות או שהיו מקוים שבקרוב יבא למקום ישראל שידע ויקיים. ונמצא שמפרש"י ראיה שבלא קבלת כל המצות אף רק חוץ מדבר אחד אינו גר כדכתבתי.

לסיום אעיר שבמציאות שבארץ ישראל כיום, קשה לומר שאשה שמתגיירת אינה יודעת שיש איסור לחלל שבת. אפילו שבעלה מחלל שבת, הרי היא מכירה יהודים. נוסף על כך, לפני הגיור היא לומדת באולפן גיור ובוודאי למדה את איסור שבת.

אם כן, במקרה שמודיעים לגר שחייב לשמור מצוה מסויימת, ואנחנו יודעים שלא ישמור מצוה זו, נראה שאי אפשר לגיירו. אבל, במקרים שלא מודיעים לו, אלא אנחנו יודעים שמסתמא הוא לא ישמור את כל המצוות, אלא יתנהג בצורה מסורתית. יש מקום לדמות את הדברים למבואר לעיל בדברי בעל שו"ת דברי חיים", שחילק בין סוגי העברות. ובעצם יש להתיר על פי דברי בעל שו"ת "אחיעזר". כמו כן, נראה שכאן יש מקום להקל ולסמוך על דברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל שהוזכרו לעיל. אבל, נראה שכל זה מדובר דווקא שהוא עובר על המצוה בגלל חוסר ידע, או משום קשיים. ובעקרון הוא רוצה לקיים את המצוה, אלא לפעמים עובר על המצוה. לא יכול להיות שיהיה מופקר לגמרי מהמצוה.

יש לצרף לכך גם את דברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כח, אות ב):

אך בזה יש תנאי הכרחי לעיכובא, והוא שהרב יחקור ויבדוק עד שתתישב דעתו עליו, שהבא להתגייר, הוא אדם בעל רגש דתי, ושכשיסבירו לאדם זה, איש או אשה, את עיקרי הדת שלנו ואת המאור שבמצוותיה, בטוב טעם ודעת, מסתבר שישמרו, שבת וכשרות, וטהרת משפחה וכו', וצריך ג"כ שיבטיחו בפירוש על מצפונם, לשמור את היהדות כולה, וצריך לקבל ג"כ הבטחה מהצד היהודי שהוא או היא ישמור, לפי שאחרת תהא האשה גרורה אחרי הבעל, והאיש מושפע מאשתו, וד"ל, וצריך להסביר להם, שאעפ"י שיש הרבה יהודים שאינם שומרים, הרי ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא, אבל הבא להתקבל בברית ישראל, א"א אלא בדרך הנ"ל, ואז אפשר לגיירו או לגיירה, ואז אני אומר במדה מרובה בשעת הדחק בשום לב למצבם החמור…

לדעתו, יש לחלק בסוג האדם שבא להתגייר, שצריך לראות שהוא בעל רגש דתי. גם מוזכר בדבריו שיש לוודא שישמור את עיקרי היהדות – שבת, כשרות וכו'. הרב יצחק שמלקיש (שו"ת "בית יצחק", יורה דעה, חלק ב, סימן ק) כתב שיש מקום להסתפק שאם מקבל עליו כל המצוות, חוץ מדבר אחד, ובית הדין קיבל אותו, אז הוא גר בדיעבד. בהמשך לכך הוא כתב שבכל זאת צריך שתהיה קבלה בלב בעיקר יסודי הדת היהודית, שלא לעבוד עבודה זרה ושלא לחלל שבת[5].

יכול להיות שהבנה זו היא הבנת הרב אשר וייס שליט"א (חידושי "מנחת אשר", מסכת שבת, סימן לד, אות א):

ועיין שם… באחיעזר… שכתב לחלק דאם הוא כופר במצוה אחת או שאינו מוכן לקבלה בעקרון הוי זאת חסרון בקבלת עול מצוות ואינו גר אבל אם הוא אומר שהוא רוצה לקבלו להלכה אבל למעשה יודע הוא בנפשו שיעבור עליו לתיאבון שמא הוי גר… ובאמת נראה שצריך לומר כן ביסוד הדברים דהלא ג' דברים אין אדם ניצל מהם בכל יום, ואטו לא יקבלו גר היודע שיכשל באבק לשון הרע וכדומה, אך הדבר מסור לבית דין לקבוע בשיקול דעתם האם כוונתו הכללית בקבלת עול מצוות זכה ותמימה להיות כאחד מבני ישראל הכשרים ואז יגיירהו או שמא כוונתו להערים ולהקל מעל עצמו עול המצוות, ועיקר הכוונה בקבלת עול המצוות הוא להיות כבני ישראל הכשרים.

לסיום נביא את דברי הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל[6] שדן בגיורים שהיו בזמנו. נראה לי, שדבריו מתאימים בדיוק למציאות ימינו:

כפי אשר הזכרנו בפרקים הקודמים רוב מקרי הגירות במדינתנו אינם לשם שמים מן המובחר כפי אשר ההלכה דורשת. וישנה איזה עילה שהיא בגירות… ואם כן לכאורה היינו צריכים לבא לידי החלטה עקרונית אחידה לדחות בהחלטיות סוגי-גירות כאלה. ואולי גם להרחיק עוד לכת לגזור אומר לא להזדקק כלל ועיקר לבקשות-גיור כל זמן שלא ישונה המצב הזה שאנו נמצאים בו שנפרץ הדבר להתערב בגוים בפועל ממש וגם ללמוד ממעשיהם, וכאשר מצינו באמת בכמה קהלות בדורנו זה שגזרו וקבלו עליהם כזאת… אבל אחרי העיון בכובד ראש בכל צדדי הדברים רואים בעליל שאין הדבר הזה כל כך פשוט, כי ישנם מקרים וטרגדיות כאלה בעניני הגירות שבעמוד למראה עיני ביה"ד ראיית הנולד והתוצאות החמורות שעלולות לצמוח אינו יכול לדחות בקשות הגירות המוגשות – הן על ידי המבקשים בעצמם, והן באמצעות המוסדות המטפלים בדבר – במחי יד. ויש רק לדון בקביעת הגדרות כלליות אשר על פיהם יקיש כל בית דין וידון על המקרה שלפניו לפי ראות עיניו.

 

להקל במקרה של ספק

יש מחלוקת בין האחרונים בגיור במקרה שיש ספק אם מתגייר לשם שמים. האם יש לגיירו, או דווקא להיפך אין לגיירו?

בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו, אות ג) כתב:

ועל דבר אם לקבלה לגירות לכאורה הדין פשוט דאין מקבלים כמבואר ברמב"ם… ובטור שו"ע… ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה באחר, ועיין בבית יוסף שם שהכל לפי ראות עיני בית הדין ואם רואים שסופו לשם שמים מותר לקבלם כמו שכתב התוס'. והנה יש לי מקום ספק, באופן שלא נתברר לבית דין ויש מקום להסתפק אם יש לו כוונה לשם אישות אם מקבלים אותו, דאפשר דדוקא בנתברר לבית דין שיש להם עילה אחרת אין מקבלים והא דבודקים אחריו לכתחלה מספיקא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואין לבית דין לקבל בלי בדיקה, אבל היכא שבדקו ולא נתברר להם ויש מקום להסתפק שכוונתו בלב שלם, כיון דבדיעבד הלכה דכולם גרים הם, רק לכתחילה אין מקבלים אותו, היכא דמסתפקים מקבלים אותו ככל ספק דרבנן להקל… ומה"ט יש לומר דכל דלא נתברר לנו שאין לו עילה אחרת להתגייר אין מקבלין אותו ואין עושין ספק בידים לכתחילה.

לפיו, אפשר לגייר כשלפי ראות עיני בית דין שמתגייר לשם שמים. אך, במקרה של ספק, אי אפשר לגיירו. כך גם נקט בעל שו"ת "יד הלוי" (סימן קמה), לדעתו זה ספק דאורייתא. לכן, כל זמן שיש חשש, אין מקום לגיירו ואין להתיר להינשא לו.

אך, ר' אליהו גוטמאכר זצ"ל (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן פז) חלק, לדעתו, יותר חמורה הדחיה מהקבלה. כיון שאפילו אם לא התגייר לשם שמים, בכל זאת, בדיעבד הוא גר:

שיש לכל בעל הוראה יותר לצדד לקבלו מלדחקו, דיש יותר אחריות בדחיה ממה שיש בקבלה אם הוא שלא כדין. דנחזי אנן, אם מטעה אותנו שאמר שהוא לשם שמים והוא שקר, ועל זה קבלנו אותו, מה הרעש הגדול, הא מבואר ביבמות… ובשו"ע… שגם אם ודאי היה שלא לשם שמים, וגם הבית דין ידעו זאת ועברו וקבלו, הוא גר גמור בכל דיניו, ומכל שכן אם הבית דין בא לזה מחמת שסמכו על שקרו וחשבו שאמת עמו, אז גם קללה דקרא הנ"ל אין להם. ואמנם נשפטה לאידך צד אם אין מאמינים אותו ודוחים אותו, ובאמת הוא גר צדק, ויש לו הארה, קדושה באיזה זכות להיות גר גמור ולבנות בנים נאמנים בישראל, כמו העובדא דתמנע, עד כמה מכשול הזה מגיע. יש לראות, וכי סלקא דעתך דהאבות הקדושים דחו תמנע על לא חמס בכפה, הלא אברהם אבינו עשה פעולות לגייר, וכי ידחה אותה בבקשתה. אלא ודאי שהיה להם מציאות איזה ריעותא בזה, ששפטו מכח זה שאין רצונה לשם שמים רק לאהבת גדולת האבות… ואמנם טעו בזה, והיה להם לעשות כהלל… אם כן האחריות שיבטל נפש טוב, יותר סכנה מסכנה זו לקבל אינו ראוי, לכן ודאי יש להקל.

הסיבה שלדעת בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו), אין לגייר היא משום שלדעתו אם הגר לא התכוין באמת להתגייר, לא היתה לו כוונה של קבלת מצוות, אפילו שהיה רק בלבו, אינו גר. לכן, בוודאי שבמקרה של ספק יש לחוש.

נראה שיש להקשות על דברי ר' אליהו גוטמאכר מדברי התוס' במסכת יבמות (קט, ע"ב, ד"ה רעה וכו') שכתב שהלל ורבי גיירו רק כיון שראו שסופם של הגרים לעשות לשם שמים. משמע שצריך שלפי ראות בית דין כוונת הגר לשם שמים, אך מנין לנו שבמקרה של ספק אפשר לגיירו? אם בית דין לא יודע, עליו לפרוש. אין שום ראיה מהמעשה של תמנע, כיון שיש לומר ששם מכל מיני סיבות האבות לא רצו לגיירה אפילו שהתאמצה להתגייר, ולא היה מדובר שהיה להם ספק בגיורה. גם כתוב בגמרא במסכת יבמות (כד, ע"ב): "אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה". לא מדובר כאן שיש ודאות שלא מתגייר לשם שמים, אלא יש חשד, ולכן אסור לגיירו. כך משמע מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, טו): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו. ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו".

יש להוסיף את דברי הגהות מרדכי (מסכת יבמות, רמז קי): "אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים". נציין שאפילו לדעת ר' אליהו גוטמאכר מדובר במקרה שיש לנו ספק אם מתגייר לשם שמים, או שמתגייר לשם סיבה אחרת שאז בדיעבד הוא כשר. כיון שגם כשמתגייר לשם סיבה כל שהיא, בדיעבד הגיור חל. אבל, אולי גם ר' אליהו גוטמאכר יודה שאם יש לנו ספק אם הוא מקבל עליו מצוות, אי אפשר לגיירו, כיון שאם לא קיבל עליו מצוות הגיור לא חל.

יש לציין שהרב משה קליין שליט"א (בספרו "משנת הגר", סימן ג) דן במחלוקת בעל שו"ת "אחיעזר" ור' אליהו גוטמאכר. הוא הביא ג' טעמים לכך שאין להקל לגיירו, אפילו שמדובר כאן על איסור דרבנן והוי ספק דרבנן:

1. רבים מהפוסקים סברו שבמקרה שאיתחזק איסורא אין להקל אפילו באיסור דרבנן. והרי כאן איתחזק איסורא, שהיה מוחזק נכרי.
2. ספק דרבנן לקולא רק בדיעבד. אבל, לכתחילה לא מתירים לעשות מעשה משום שהוי ספק דרבנן.
3. בעל ה"משנה למלך" (הלכות בכורות ד, א) כתב שבמקום שהיה ודאי איסור ויש ספק שמא נעשה מעשה המתירו, כיון שהאיסור מצד עצמו איסור תמידי הוא, ולא נתברר שנעשה מעשה המפקיעו, אין להקל בזה מספק – שאין ספק מוציא מידי ודאי.

מאידך, הוא הביא מספר ראיות שיש להקל ולגיירו:

1. המעשה של תמנע.
2. בדיעבד אם קיבלו את הגר שבא שלא לשם שמים, גרותו חלה בדיעבד. לכן, יש להקל לקבלו שהנזק יהיה רב יותר אם לא נקבלו ואכן כוונתו היתה לשם שמים.
3. בסוגיא במסכת יבמות (עו, ע"א) מבואר ששלמה גייר את בת פרעה. והטעם שהיה מותר לגיירה על אף שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, כיון שהסיבה שלא קיבלו גרים הוא מחמת חשש שהתגיירו משום שולחן מלכים. וכאן שהיה מדובר על בת פרעה, לא היה חשש לכך. אולם, יש להקשות שעדיין כיון שבסופו של דבר היא התגיירה לשם אישות ומלכותו נכבדת על כל העולם כולו, איך אפשר שידע בבירור שכוונתה לשם שמים? אלא, בוודאי היה ספק. לכן, יש ללמוד שבמקרה של ספק אפשר להקל.

תוך כדי הדיון הוא דן אם האיסור לקבל גרים שמתגיירים שלא לשם שמים, הוא איסור דאורייתא, או איסור דרבנן. הוא הביא מספר פוסקים שנקטו שהוי איסור דרבנן, ומספר פוסקים נקטו שהוי איסור דאורייתא. ר' שלמה איגר טען שמדובר על איסור מדברי קבלה. וכתב הרב משה קליין שלפי דברי הרב שלמה איגר יש להחמיר במקרה של ספק. הרב משה קליין נקט למעשה שאין להחמיר בדבר ואפשר לגייר גם במקרה של ספק.

נלענ"ד, שמסתבר כהבנת בעל שו"ת "אחיעזר" שאין להקל במקרה של ספק שמתגייר לשם שמים.

 

מסקנה

במקרה הנידון אצלנו יש מספר ספיקות. ראשית אין כאן התנאה מפורשת, רק אנחנו יודעים מתוך המציאות שלא תקיים את כל המצוות כיון שאינה יודעת לקרוא ולכתוב. הספק הנוסף הוא דברי בעל שו"ת "אחיעזר" שהרי כאן היא אינה מקיימת את המצוות מתוך שאין רצונה לקיים את המצוות, אלא מתוך חוסר יכולת. יש לומר שהדברים דומים לתיאבון ואפילו פחות מכך. לכן, יש מקום להקל על פי דברי בעל שו"ת "אחיעזר", שהרי לא מדובר על מצוות עקרוניות. מדובר שהיא תשמור שבת, נדה וכשרות. אלא, נראה לי, שהיסוד להסתמך על דברי בעל שו"ת "אחיעזר" נכון רק במקרה שיש סבירות גבוהה שאכן כוונת המתגיירת לשמור את המצוות והיא באה לשם שמים וכל רצונה לקיים את המצוות. אבל, כשיש ספק כל שהוא, והדברים אינם ברורים לגמרי, כיון שמצטרף הספק הנוסף הזה שלא תוכל לקיים את כל המצוות, נראה לי, שאין מקום להקל.

[1] עיין בשו"ת "בית יצחק", יורה דעה, חלק ב, סימן ק.

[2] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן כז; שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ב, סימן ד; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קכד; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קז; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קח; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ה, סימן מ.

[3] כך נראה מדבריו בחלק י, סימן רכז. שם הוא דן על גיור רפורמים, ונראה שאין הצהרה מפורשת שלא מקבל עליו כל המצוות, ובכל זאת, לדעתו יש חסרון בגיור רפורמים מצד שהמתגייר לא מקבל עליו את כל המצוות.

[4] עיין באריכות במאמרי "קונטרס קבלת מצוות בגיור", בחלק א, ספר "גר המתגייר", כרך א.

[5] הוא ביסס את דבריו על דברי הריטב"א (מסכת יבמות כד, ע"ב, ד"ה הלכה כדברי וכו') ותוס' (שם, ד"ה הלכה כדברי וכו'; מסכת חולין ג, ע"ב, ד"ה קסבר וכו') שהסבירו שהסברא של המ"ד שכותים הם גרי אריות, משום שהכותים לא התגיירו בלב שלם. הם לא עזבו את העבודה זרה. הוא הבין בדברי התוס', שיש כאן עקרון על עבודה זרה. שזהו עיקר מן היהדות.

[6] ספרו הלכות מדינה, חלק ג, שער ח, ריש פרק ג; הדברים מובאים גם בשו"ת שלו, ציץ אליעזר, חלק יח, סימן סה.

 

להורדת המאמר

---