פסק דין – גיור אשה שאזרחותה תלוי בגיורה

רקע

מדובר על אתיופית נכריה שעלתה לארץ בלי אישור, והיא בהמתנה לבירור עניינה. כל עוד שלא תתגייר, לא יינתן לה אזרחות, או תושבות קבע ויחזרו אותה לאתיופיה. כמובן, שהאזרחות והתושבות קבע חשובות ביותר ומקנות לה זכויות רבות.

 

החלטה

לא ניתן לגיירה, אלא אם כן, יש בירור גמור שכל כוונתה בגיור הוא לשם שמים ואינו משום האזרחות.

 

נימוקים

גיור שאינו לשם שמים

מובא בגמרא במסכת יבמות (כד, ע"ב):

אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה – אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר – אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה; בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה! הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם… ת"ר: אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. א"ר אליעזר, מאי קרא? 'הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול', אבל אידך לא.

מדברי הגמרא מתבאר שיש מחלוקת תנאים אם גיור חל במקרה שאחד התגייר כדי לישא יהודיה. לדעת ר' נחמיה, הגיור לא חל. אבל, לדעת חכמים הגיור חל. נראה שלהלכה הגיור חל שכך פסק ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמו של רב. וכך, אכן נפסק להלכה על ידי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, יד-יז) וה"שולחן ערוך" (יורה דעה, סו"ס רסח). על אף ההנחה הזאת מבואר בגמרא שבוודאי לכתחילה אין לגייר נכרי שבא להתגייר כדי לישא יהודיה. צריך לבדוק שמניעי הגר הם מניעים לשם שמים. אם הוא לא מתגייר לשם שמים אין לגיירו.

השאלה נשאלת, מדוע חל גיור שאינו לשם שמים? הרי הגר לא קיבל עליו תורה ומצוות, ואם כן מדוע שיחול הגיור?

לאחר העיון בגמרא הנ"ל, אביא מספר גמרות שמשם רואים שגיירו אנשים שלכאורה לא התגיירו לשם שמים:

א. מסכת מנחות (מד, ע"א):

מעשה באדם אחר שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו ז' מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע, ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע. אמרה לו: גפה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה 'אני ה' א-להיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה.

לכאורה, נראה שרבי גייר את האשה הזו על אף שלא התגיירה לשם שמים אלא כדי להתחתן עִם התלמיד. אם כן, מדובר על גיור לשם אישות.

אך, נראה שאפשר לדחות ראיה זו ואפשר ליישב שאכן, האשה התגיירה כדי להתחתן עִם התלמיד, אבל היא התגיירה לשם שמים כדי לקיים תורה ומצוות. הסיבה האמיתית שלה לגיור היתה לשם שמים, היא למדה מאותו תלמיד ורצתה להידבק בדרכי אומתו. יחד עם זאת, היא גם רצתה להתחתן עמו.

ב. מסכת שבת (לא, ע"א):

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד'. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת'. אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכרי ישראל' – כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו – על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת! בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

איך הלל גייר את הנכרי שבא לפניו? הרי מדובר שלא בא להתגייר לשם שמים, אלא  כדי להיות כהן גדול. הוא התגייר לשם כבוד, ממון וכו'. היתה אפשרות ליישב כשהגמרא אמרה שהלל "גייריה", לא התכוונה שגיירו, אלא שקיבלו להתגייר. רק גייר אותו אחר שלימדו ההלכות. אכן, כך יישב מהרש"א (ב"חידושי אגדות" שם, ד"ה אמר ליה מקרא וכו') את הקושיא מגמרא זו, שהרי אסור לגייר מי שמתגייר לשם שולחן מלכים.

 

 

 

הכל לפי ראות עיני הדיין

התוס' (מסכת יבמות כד, ע"ב, ד"ה לא בימי וכו') יישב את הקושיא משתי הסוגיות האלו בדרך אחרת: לדעתו, הלל ראה שהגר בסופו של דבר יעשה לשם שמים. כך גם במעשה של רבי, הוא ראה שסופה לשם שמים:

וההיא דפ"ב דשבת (לא, ע"א), ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני על מנת לעשות כהן גדול. בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים. וכן ההיא דתכלת
(מנחות מד, ע"א) דאתיא לקמיה דרבי גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד.

התוס' השתמש עִם יישוב זה כדי לתרץ קושיא אחרת. בגמרא במסכת יבמות (קט, ע"ב), מבואר שר' יצחק דרש את הפסוק "רע ירוע", רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים. אם כן, מבואר שאין לקבל גרים שאינם מתאמצים להתגייר. תוס' כתב שהסיבה שהלל גייר את הנכרי שבא לפניו, על אף שלא התאמץ להתגייר, כיון שיודע היה הלל שסופו להיות גר גמור.

ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", יורה דעה, סו"ס רסח) קבע כלל חשוב על פי דברי התוס': "ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין". דברי ר' יוסף קארו הובאו להלכה ב"שפתי כהן" (שם, ס"ק כג). נראה שדברי ר' יוסף קארו הם אבן יסוד בדיני גרות. הגיור ניתן לשיקול דעת הדיין. הדיין צריך לבחון מהי כוונת הגר ולרדת לעמקי לבו?

בדברי עוד אחרונים מבואר שבמקרה שהגר מתגייר לשם שמים, אפילו שמתגייר לשם אישות, אפשר לקבלו[1].

 

מתגייר לשם שלחן מלכים

התוס' (מסכת יבמות כד, ע"ב, ד"ה לא בימי וכו') דן על  סוגיא במסכת יבמות שנאמר שם שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה. הוא הקשה הרי איך קיבלו את איתי הגתי ובתיה בת פרעה? התוס' השיב שהסיבה שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה וכן לעתיד לבוא לימי המשיח, כיון שחוששים שמתגיירים לשם תועלת. הם מתגיירים משום שולחן מלכים. אבל, במקרה של איתי הגתי ובתיה בת פרעה, לא היה חשש זה, כיון שהיו עשירים גדולים.

 

שינוי בין זמננו לזמנם

הריטב"א (בחידושיו למסכת יבמות כד, ע"ב, ד"ה הלכה כולן) דן, בנוגע לאלו שהתגיירו לשם דבר:

והקשו בתוספות כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן למה אמרו שהם כגויים למ"ד גרי אריות הם, ותירצו דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיהם היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם, ומאן דמכשר התם סובר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם, אבל (הא) הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוה גרות הוא אליבא דרבנן[2].

הריטב"א הסביר שאלו שהתגיירו לשם דבר, אפילו משום אונס – מפחד אריות, הרי מתוך האונס גמרו וקבלו את המצוות. הסבר זה קשור לסוגיא אחרת בנוגע למקח וממכר במסכת בבא בתרא (מז, ע"ב-מח, ע"א). שם מבואר שאדם שמכר חפץ משום אונס, שכפו אותו למכור את החפץ, מכירתו מכירה, כיון שאומרים שאגב אונסו גמר ומקנה. הלכה זו נובעת מתוך ההבנה שמשום האונס הוא גומר בדעתו למכור את החפץ, ומסכים בסופו של דבר עִם המכירה. הריטב"א הבין שאותה סברא נמצאת בגיור נכרי שמתגייר לשם דבר. כלומר, על אף שהיתה קבלת מצוות באונס [שהרי רק קיבל את המצוות משום שרצה להתחתן עִם הישראלית וכיוצ"ב], בכל זאת, הוא גמר וקיבל.

משמע שדווקא משום שאומרים שגמרו וקיבלו, הם גרים, אך אם באמת לא גמרו וקיבלו, הם לא נחשבים גרים. כך ביאר בדעת התנאים שסברו שהכותים נחשבים נכרים, כיון שהם גרי אריות. כלומר, הם לא נתגיירו בלב שלם מעולם. הגיור לא חל כשאין גיור בלב שלם – אין קבלת מצוות בלב שלם.

הרב אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל (שו"ת "דבר אברהם", חלק ג, סימן כח) למד מדברי הריטב"א, שאנשים שבאים להתגייר רק משום אישות, גיורם לא חל. לפי הבנתו, רק בעבר היתה שייכת הסברא שגמרו וקיבלו. הטעם לכך, כיון שבעבר היתה יד ישראל תקיפה להעניש את העוברים על הדת, לכן מי שהתגייר לשם דבר – לשם אישות, ידע שאם לא יקיים את המצוות יענש, ובוודאי גמר וקיבל. אפילו בזמן שיד ישראל לא היתה תקיפה, בכל זאת, כיון שחשקה נפשו של הנכרי לשאת אשה יהודית, וידע שיצטרך לדור עִמה בסביבה יהודית, ואם לא יתנהג ביהדות ולא ידקדק בדיני ישראל, האשה לא תאבה לדור עִמו והסביבה היהודית לא תקלטהו, לכן בוודאי כשבא להתגייר גמר וקיבל על עצמו לקיים את כל המצוות. כדי להשיג את מבוקשו הוא מחוייב לקיים את המצוות לאחר הגיור. אבל, כיום שהאשה שבאה להינשא לו וגם הסביבה היהודית מסביבו אינה נוהגת ביהדות, אם כן גם אחר הגרות לא יהיה חייב לנהוג במנהג יהדות ולא יצטרך לקיים את המצוות. אפילו שלא יקיים תורה ומצוות לא יגרשו אותו. לכן, אין שום אונס שגורם לו לקבל על עצמו לקיים את המצוות:

דיסוד הדבר, דבדיעבד כולם גרים, הם אעפ"י שאינם מתכוונים לגרות אמיתית ובלבם לשם אשה וכו', הוא משום דכיון שנתגיירו וקבלו עליהם, חזקה הוא דאגב אנסייהו גמרי וקבלו כמש"כ הריטב"א בחי' ליבמות (כ"ד.) ובנימוק"י שם… ואם כן מאי שייך לומר גבי גרות אגב אונסי' גמר וקיבל, הרי בידו הוא שלא לקבל בלבו ושלא להחזיק אחר כך בדיני היהדות ומי יכריחו ע"ז ומאי סברא היא לומר חזקה דגמר וקבל. וצ"ל דקיימי בגרים שבימי שלמה וכו' שהיתה יד ישראל תקיפה לענוש העוברים על דת, ואפילו בזמן שאין יד ישראל תקיפה מ"מ כיון שנפשו חשקה באשה זו ועליו לדור עמה (ובסביבה יהודית) וידוע לו שאם לא יתנהג ביהדות ולא ידקדק בדיני' לא תאבה האשה לדור עמו (והסביבה היהודית לא תקלטהו), ולא יוכל להשיג את מאויו אלא ע"י קבלת עול היהדות והתנהגות בכשרות אגב אונס זה גמר ומקבל. וזה הי' שייך רק בזמניהם בימים מקדם דאכשורי דרי משאם כן עכשיו שגם אשה זו וגם חלק גדול מהסביבה אינם נוהגים ביהדות וגם אחר הגרות לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה לא שייך לומר אגב אונסי' גמר ומקבל כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאויו[3].

כדברי הרב אברהם דובער כהנא שפירא כתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כח, אות ג):

ודע שאעפ"י שהדין כבר מימי התנאים ז"ל הוא שבדיעבד כולם גרים הם, יש לי חשש רציני בזמן הזה, לפי שלפנים בישראל, היה העבריין נבזה ונרדף בעמו, ועל כן כשקיבל עליו גוי יהדות, אעפ"י שהסיבה הראשונה שהניעתו לכך היתה אישות, הרי ידע שיהא מצבו רע מאד בחברה היהודית, (ומהחברה הגויית יהא תלוש ונעקר), אם לא יתנהג כתורה, משאם כן בימינו שכ"כ הרבה יש חפשים, ולא רק שאינם מתקשים בגלל זה, אלא שעומדים עוד בראש האומה והקהלות, וע"כ יש לחוש שאיננו באמת מקבל עליו לשמור את המצוות, אלא שמשום הסיבה, הוא אומר בפיו, אבל לבו בל עמו, והריטב"א אומר שאגב אונסו גמר וקיבל, ובימינו י"ל שאגב אונסו הוא אומר מה שאומר אבל למה לו לגמור בדעתו לשמור באמת וד"ל, וע"כ היום האחריות מוטלת ביותר על הרב להתבונן בכל מקרה עד שתתישב דעתו עליו שבני אדם הללו מסתבר שבאמת ישמרו את דת קדשנו.

בתשובה אחרת, כתב הרב הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כז, אות ו) שאלו שהתגיירו לשם אישות, אין אומדנא שגמרו וקיבלו. לפיכך, כיום יש אומדנא שהקבלה מסופקת ויש לדונם כספק גרים. לכן, יש סברא גדולה להימנע מלגיירם, שנותנים מקום לתערובת זרע ספק נכרי בישראל:

דבימי חז"ל ובימי הפוסקים ז"ל כמעט לא היה מקום בתוך עדת ישראל ליהודי עבריין… אבל בימינו לדאבוננו… מה נחשב לנכרי לומר בפיו שהוא מקבל יהדות, ולמה ישמרו את המצוות כשכל כך הרבה יהודים אינם שומרים, באופן שיש אומדנא שהקבלה מסופקת כשסבת הגירות היא חיצונית, ומכיון שיש לדון שגרים כאלה הם גירי ספק, הרי משתנה הדין, שאם יבואו לפנינו לגיירם, יש לנו להמנע, שהרי אנו מכניסים את הנפש הזה באיסורים חמורים ואנו נותנים מקום לתערובת זרע ספק נכרי בישראל[4].

היסוד בדברי האחרונים האלו הוא שהם סברו שחל גיור לשם אישות משום שאומרים שבסופו של דבר הנכרי גמר וקיבל. סתם כך לא מקבלים נכרי שמתגייר לשם אישות, כיון שחוששים שלא מתכוון לקיים תורה ומצוות ולא מקבל על עצמו תורה ומצוות. בדיעבד סומכים על כך שקיבל עליו תורה ומצוות אגב אונסו, שידע שהחברה היהודית לא תקבל אותו אם לא ישמור תורה ומצוות. אם כן, יש מקום לדון שבזמן הזה אי אפשר לגייר אשה לשם אישות שיש חשש גדול שאין כאן קבלת מצוות. רק במקרה שהדיינים רואים שהאשה סופה לשם שמים, היא מתגיירת לשם אישות, אך בנבכי ליבה היא רוצה להידבק בעָם ישראל ולשמור תורה ומצוות, הרי הדיינים יכלו לקבל את האשה ולגיירה. אבל, אם הם אינם רואים אפילו שאין להם אומדנא ברורה שאין בכוונתה לקיים תורה ומצוות, בכל זאת, אסור לגיירה. שהרי לפי מציאות ימינו יש לומר שהיא לא גמרה וקיבלה. דהיינו, כיום אין את האומדנא ברורה שהיא גמרה וקיבלה כדי שתתקבל בחברה וכיוצ"ב, אגב הנישואין היא גמרה וקיבלה.

 

גיור לשם אישות – ספק גרים

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קו) כתב שבמקרה שהנכרי מתגייר לשם דבר, ויש ספק שאפילו שאומר שמקבל עליו את המצוות, בכל זאת, הוא באמת לא קיבל בלבו בלב שלם את קיום המצוות, הרי נחשב שיש אנן סהדי שיש כאן ספק. על זה לא שייך לומר דברים שבלב לא הוי דברים. על פי הבנה זו הוא הסביר את דברי הרמב"ם באלו שנתגיירו לשם דבר ויש לחוש שמא נתגיירו לאיזה שהוא דבר ובאמת לא התגיירו בלב שלם, שחוששים להם עד שתתבאר צדקותם. חוששים להם עד שתתבאר צדקותם כיון שיש כאן אנן סהדי שיש ספק. לפיכך, הוא ספק גר עד שתתבאר צדקותו ואז יהיה גר וודאי:

הנה עניין הגרות רובן דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראוין לקבלם, ורק כשקבלום הם גרים, אף כשקבלו עליהם כל המצות מאחר שלא באו להתגייר לשם שמים, ולכן פשוט שיש לחוש שאף שאומרים לפני הב"ד שנזקק להם שהם מקבלים עליהם המצות אינו אמת וצריך לבדוק ביותר. וזהו כוונת הש"ע יו"ד סימן רס"ח סעי' י"ב בנודע שבשביל דבר הוא מתגייר חוששים לו עד שתתברר צדקתו, והוא משום דכיון שבשביל דבר נתגייר יש לחוש שמא אף שקבל המצות בפיו לא קבלם בלבו, וכיון שיש טעם וסברא לחוש לזה הוא כאנן סהדי שיש ספק שאין בזה שוב משום דברים שבלב אינם דברים, עיין בתוס' גיטין דף ל"ב ע"א ד"ה מהו ובקידושין דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים ואף ששם איירי בדבר שאנן סהדי בוודאי על מה שבלבו מסתבר דכשיש טעם ברור להסתפק הוא כאנן סהדי שיש ספק שלכן חוששין לו להחזיקו רק כספק גר עד שתתברר צדקתו ויעשה בדין גר וודאי. וברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות בוודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים. ובעוה"ר נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבע"ב עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה.

הוא מגדיר אותם כגרים מספק, שיש אנן סהדי שיש ספק.

 

ספק אם מתגייר לשם שמים

יש מחלוקת בין האחרונים בגיור במקרה שיש ספק מתגייר לשם שמים. האם יש לגיירו, או דווקא להיפך אין לגיירו?

בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו, אות ג) כתב:

ועל דבר אם לקבלה לגירות לכאורה הדין פשוט דאין מקבלים כמבואר ברמב"ם… ובטור שו"ע… ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה באחר, ועיין בבית יוסף שם שהכל לפי ראות עיני בית הדין ואם רואים שסופו לשם שמים מותר לקבלם כמו שכתב התוס'. והנה יש לי מקום ספק, באופן שלא נתברר לבית דין ויש מקום להסתפק אם יש לו כוונה לשם אישות אם מקבלים אותו, דאפשר דדוקא בנתברר לבית דין שיש להם עילה אחרת אין מקבלים והא דבודקים אחריו לכתחלה מספיקא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואין לבית דין לקבל בלי בדיקה, אבל היכא שבדקו ולא נתברר להם ויש מקום להסתפק שכוונתו בלב שלם, כיון דבדיעבד הלכה דכולם גרים הם, רק לכתחילה אין מקבלים אותו, היכא דמסתפקים מקבלים אותו ככל ספק דרבנן להקל… ומה"ט יש לומר דכל דלא נתברר לנו שאין לו עילה אחרת להתגייר אין מקבלין אותו ואין עושין ספק בידים לכתחילה.

לפיו, אפשר לגייר כשלפי ראות עיני בית דין שמתגייר לשם שמים. אך, במקרה של ספק, אי אפשר לגיירו. כך גם נקט בעל שו"ת "יד הלוי" (סימן קמה), לדעתו זה ספק דאורייתא. לכן, כל זמן שיש חשש, אין מקום לגיירו ואין להתיר להינשא לו.

אך, ר' אליהו גוטמאכר זצ"ל (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן פז) חלק, לדעתו, יותר חמורה הדחיה מהקבלה. כיון שאפילו אם לא התגייר לשם שמים, בכל זאת בדיעבד הוא גר:

שיש לכל בעל הוראה יותר לצדד לקבלו מלדחקו, דיש יותר אחריות בדחיה ממה שיש בקבלה אם הוא שלא כדין. דנחזי אנן, אם מטעה אותנו שאמר שהוא לשם שמים והוא שקר, ועל זה קבלנו אותו, מה הרעש הגדול, הא מבואר ביבמות… ובשו"ע… שגם אם ודאי היה שלא לשם שמים, וגם הבית דין ידעו זאת ועברו וקבלו, הוא גר גמור בכל דיניו, ומכל שכן אם הבית דין בא לזה מחמת שסמכו על שקרו וחשבו שאמת עמו, אז גם קללה דקרא הנ"ל אין להם. ואמנם נשפטה לאידך צד אם אין מאמינים אותו ודוחים אותו, ובאמת הוא גר צדק, ויש לו הארה, קדושה באיזה זכות להיות גר גמור ולבנות בנים נאמנים בישראל, כמו העובדא דתמנע, עד כמה מכשול הזה מגיע. יש לראות, וכי סלקא דעתך דהאבות הקדושים דחו תמנע על לא חמס בכפה, הלא אברהם אבינו עשה פעולות לגייר, וכי ידחה אותה בבקשתה. אלא ודאי שהיה להם מציאות איזה ריעותא בזה, ששפטו מכח זה שאין רצונה לשם שמים רק לאהבת גדולת האבות… ואמנם טעו בזה, והיה להם לעשות כהלל… אם כן האחריות שיבטל נפש טוב, יותר סכנה מסכנה זו לקבל אינו ראוי, לכן ודאי יש להקל.

הסיבה שלדעת בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו), אין לגייר היא משום שלדעתו אם הגר לא התכוון באמת להתגייר, לא היתה לו כוונה של קבלת מצוות, אפילו שהיה רק בלבו, אינו גר. לכן, בוודאי שבמקרה של ספק יש לחוש.

נראה שיש להקשות על דברי ר' אליהו גוטמאכר מדברי התוס' במסכת יבמות (קט, ע"ב, ד"ה רעה וכו') שכתב שהלל ורבי גיירו רק כיון שראו שסופם של הגרים לעשות לשם שמים. משמע שצריך שלפי ראות בית דין כוונת הגר לשם שמים, אך מנין לנו שבמקרה של ספק אפשר לגיירו? אם בית דין לא יודע, עליו לפרוש. אין שום ראיה מהמעשה של תמנע, כיון שיש לומר ששם מכל מיני סיבות האבות לא רצו לגיירה אפילו שהתאמצה להתגייר, ולא היה מדובר שהיה להם ספק בגיורה. גם כתוב בגמרא במסכת יבמות (כד, ע"ב): "אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה". לא מדובר כאן שיש ודאות שלא מתגייר לשם שמים, אלא יש חשד, ולכן אסור לגיירו. כך משמע מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, טו): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו. ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו".

יש להוסיף את דברי הגהות מרדכי (מסכת יבמות, רמז קי): "אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים". נציין שאפילו לדעת ר' אליהו גוטמאכר מדובר במקרה שיש לנו ספק אם מתגייר לשם שמים, או שמתגייר לשם סיבה אחרת שאז בדיעבד הוא כשר. כיון שגם כשמתגייר לשם סיבה כל שהיא, בדיעבד הגיור חל. אבל, אולי גם ר' אליהו גוטמאכר יודה שאם יש לנו ספק אם הוא מקבל עליו מצוות, אז אי אפשר לגיירו, כיון שאם לא קיבל עליו מצוות הגיור לא חל.

יש לציין שהרב משה קליין שליט"א (בספרו "משנת הגר", סימן ג) דן במחלוקת בעל שו"ת "אחיעזר" ור' אליהו גוטמאכר. הוא הביא ג' טעמים לכך שאין להקל לגיירו, אפילו שמדובר כאן על איסור דרבנן והוי ספק דרבנן:

1. רבים מהפוסקים סברו שבמקום שאיתחזק איסורא אין להקל אפילו באיסור דרבנן. והרי כאן איתחזק איסורא, שהיה מוחזק נכרי.
2. ספק דרבנן לקולא רק בדיעבד. אבל, לכתחילה לא מתירים לעשות מעשה משום שהוי ספק דרבנן.
3. בעל ה"משנה למלך" (הלכות בכורות ד, א) כתב שבמקום שהיה ודאי איסור ויש ספק שמא נעשה מעשה המתירו, כיון שהאיסור מצד עצמו איסור תמידי הוא, ולא נתברר שנעשה מעשה המפקיעו, אין להקל בזה מספק – שאין ספק מוציא מידי ודאי.

מאידך, הוא הביא מספר ראיות שיש להקל ולגיירו:

4. המעשה של תמנע.
5. בדיעבד אם קיבלו את הגר שבא שלא לשם שמים, גרותו חלה בדיעבד. לכן, יש להקל לקבלו שהנזק יהיה רב יותר אם לא נקבלו ואכן כוונתו היתה לשם שמים.
6. בסוגיא במסכת יבמות (עו, ע"א) מבואר ששלמה גייר את בת פרעה. והטעם שהיה מותר לגיירה על אף שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, כיון שהסיבה שלא קיבלו גרים הוא מחמת חשש שהתגיירו משום שולחן מלכים. וכאן שהיה מדובר על בת פרעה, לא היה חשש לכך. אולם, יש להקשות שעדיין כיון שבסופו של דבר היא התגיירה לשם אישות ומלכותו נכבדת על כל העולם כולו, איך אפשר שידע בבירור שכוונתה לשם שמים? אלא, בוודאי היה ספק. לכן, יש ללמוד שבמקרה של ספק אפשר להקל.

תוך כדי הדיון הוא דן אם האיסור לקבל גרים שמתגיירים שלא לשם שמים, הוא איסור דאורייתא, או איסור דרבנן. הוא הביא מספר פוסקים שנקטו שהוי איסור דרבנן, ומספר פוסקים נקטו שהוי איסור דאורייתא. ר' שלמה איגר טען שמדובר על איסור מדברי קבלה. וכתב הרב משה קליין שלפי דברי הרב שלמה איגר יש להחמיר במקרה של ספק. הרב משה קליין נקט למעשה שאין להחמיר בדבר ואפשר לגייר גם במקרה של ספק.

נלענ"ד, שמסתבר כהבנת בעל שו"ת "אחיעזר" שאין להקל במקרה של ספק שמתגייר לשם שמים. אם כן, במקרה שיש לנו ספק בכוונת המתגייר אם מתגייר לשם שמים, אין לגיירו.

 

גיור לשם אישות – במקרה שכבר נשואה ליהודי

כבר התבאר שלא מגיירים נכרי שבא להתגייר לשם אישות משום החשש שלא מקבל עליו תורה ומצוות. כלומר, כל זמן שאינו מתגייר לשם שמים, יש פקפוק בגיורו וכמו שהתבאר לעיל בדברי הריטב"א והרב אברהם דובער כהנא שפירא. אנחנו צריכים לדעת שהגר קיבל על עצמו תורה ומצוות. יש מספר אחרונים שדנו בנוגע למקרה שמדובר שהנכריה היתה נשואה בנישואין אזרחיים ליהודי, והיא באה להתגייר. וכן, במקרה שנכרי היה נשוי בנישואין אזרחיים ליהודיה ובא להתגייר. האִם המקרה הנ"ל נחשב כמתגייר לשם אישות? האִם יש צד להקל ולגייר את הנכרי? כפי שנראה אחרונים רבים הקלו והתירו. בהמשך עוד אביא את תשובתו של הרמב"ם, שעל פיו התירו אפילו במקרה שמדובר בנוגע לנטען על הנכרית.

הרב מלכיאל טננבוים זצ"ל (שו"ת "דברי מלכיאל", חלק ו, סימן יט, הוצאת מוסד הרב קוק) נקט שכיון שבדיעבד היא גיורת גמורה, הרי אין לדקדק כל כך, שעל ידי זה נציל את הישראל מלשבת באיסור. ועל אף שיש שהחמירו שלא לגיירה, בכל זאת, למעשה יש להתיר.

כמובן, שיש לציין שמדובר במקרה שאין אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגיירת לשמור תורה ומצוות, ואפילו במקרה של ספק נראה שאין לגייר. הרי אם אין בכוונת המתגיירת לקיים תורה ומצוות, הגיור לא חל.

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", חלק ד, יורה דעה, סימן צה; סימן צז) כתב שבמקרה שהאשה נשואה בנישואין אזרחיים לישראל, הרי יש לומר שאין כאן גיור לשם אישות, כיון שבמילא היא היתה כבר קשורה לבעל. בתשובה נוספת (שם, סימן קב) הוא כתב שבמקרה שאי אפשר להפריד, כגון במקרה ששניהם אדוקים כל כך זה בזו ונשואים כבר בנישואין אזרחיים, אז מצדדים שאין כאן גיור לשם אישות, כיון שעל פי החוק הממשלתי היא כבר אשתו.

כמו כן, יש לציין לדברי הרב דוד צבי הופמן זצ"ל (שו"ת "מלמד להועיל", חלק ב, סימן פג) שדן בנוגע לגיור נכרי שהיה נשוי בנישואין אזרחיים עִם יהודיה. לדעתו, אפשר לגיירו מחמת מספר טעמים:

• מבואר בדברי התוס' (מסכת יבמות כד, ע"ב, ד"ה לא בימי וכו') שגם במקרה של גיור לשם אישות, אם בית הדין רואה שמתגייר לשם שמים, אפשר לגיירו. במקרה הנידון היה מדובר שהיה כבר נשוי עמה בנישואין אזרחיים, והיהודיה לא היתה עוזבת אותו אִם לא היה מתגייר. לכן, רגליים לדבר שמתגייר לשם שמים.
• אם לא נקבל אותו, היא תישאר נשואה עמו ותעבור על איסור דאורייתא. יהודיה שנשואה לנכרי, עוברת איסור דאורייתא.
• אפילו שלא אומרים חטא כדי שיזכה חברך, בכל זאת, במקרה שהאחר לא פשע, אומרים חטא. ויש לומר שכאן אפילו שתחילתה בפשיעה סופה באונס, כיון שהיא מעוברת ממנו ואינה יכולה לסבול בושתה שלא להינשא לו. נוסף על כך, היא מפחדת שאם לא תינשא לו אף אחד לא ישא אותה.
• הרי אם לא נגייר את הבעל והיא תימשך להישאר עם הנכרי, כל הילדים שיוולדו יהיו יהודים, ויש לחוש שימשכו אחר אביהם הנכרי. דהיינו, על ידי גיור האב נציל את הילדים. בוודאי הילדים אינם פושעים, לכן יש להצילם.

הטעם הרביעי לא יועיל למקרה שמדובר שהאשה היא נכריה ובאה להתגייר. במקרה זה הילדים אינם יהודים, אלא נכרים כל עוד שלא התגיירה. אבל, נראה שאפשר לסמוך על הטעמים האחרים.

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך א, יורה דעה, סימן יד) פסק על פי דברי ר' יוסף קארו שהכל תלוי בראות עיני בית דין, שבמקרה והנכריה נשואה כבר לישראל בנישואין אזרחיים ובהיכנסה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו, אז יש לגיירה.

בתשובה נוספת (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ז, אבן העזר, סימן יג, אות ב), הביא הרב עוזיאל, את דברי התוס' במסכת יבמות (כד, ע"ב, ד"ה לא בימי דוד), ולמד מהם שלשה דברים:

• כשהנכרי לא צריך לאותו דבר שבשבילו הוא מתגייר, כגון שאפשר להשיגו גם בנכריותו, אין מניעה לגיירו [הראיה ממה שכתב תוס' לגבי איתי הגיתי ובת פרעה שהתגיירו בימי דוד ושלמה, שלא היה חשש שמתגיירים משום שלחן מלכים, כיון שהיו עשירים].
• כאשר הדיינים המקבלים בטוחים שסופו של הגר לעשות לשם שמים. כלומר, לאחר הגיור יבטל תנאו ויסכים להתגייר לשם שמים, אלא שהתנאי היה סיבה שהביאה אותו להתגייר, אפשר לגיירו [ראיה מהמעשה של זאת שבאה לפי רבי וכן מהמעשה של הלל].
• האיסור שלא לקבל גר שמתגייר שלא לשם שמים נאמר דווקא לבית דין. אך, לגרים עצמם אין איסור והגיור חל [ראייתו מיישוב דברי התוס' לגבי אלו שהתגיירו בימי דוד, שהם נתגיירו מעצמם. אלא, יש מקום לדחות ראיה זו, כיון שנראה שכוונת התוס' לומר שהם התגיירו מעצמם ואינם גרים. אך, נראה שהטעם שאינם גרים, כיון שהתגיירו בבית דין של הדיוטות בזמן שיש בית דין של סמוכים. הארכתי בכך במאמר אחר[5]].

הוא הביא גם את דברי התוס' (מסכת יבמות קט, ע"ב, ד"ה רעה וכו') שאם הנכרי מתאמץ להתגייר יש לקבלו.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ב, אבן העזר, סימן ג) הביא עוד אחרונים שנקטו בדעה זו וכתבו שבמקרה שהאיש נשוי בנישואין אזרחיים לנכריה, יש לגיירה כדי להצילו מאיסור. אך, יחד עם זאת, יש אחרונים שחלקו על כך ואמרו שאין לנו להצילו "הלעטיהו לרשע וימות". הובא שם ויכוח בין מספר רבנים אם נחשב שהיא מתגיירת לשם שמים שהרי היא כבר נשואה בנישואין אזרחיים ואם כן מדוע לה לבוא להתגייר. יש מן הרבנים שטענו שהיא מתגיירת כיון שבעלה היהודי לחץ עליה מחמת הבושה וכיוצ"ב.

נראה לי, שכיום כיון שיכולים להינשא בנישואין אזרחיים וכיוצ"ב, אין צורך כל כך בקידושין כדת משה וישראל. לכן, לא נחשב שהיא מתגיירת לשם אישות. דווקא בזה שרוצים להינשא כדת משה וישראל, יש בכך סימן שחשוב להם שיהיו הנישואין כהלכה. כלומר, חשובה להם ההלכה.

 

השלכת הדברים לנידון שלנו

במקרה הנידון, יש סבירות גדולה שהגיור לשם האזרחות, או התושבות קבע. האזרחות של האשה תלויה בגיורה. לכן, כל עוד שאין לנו בירור גמור שאכן כוונתה לשם שמים והיא מתכוונת לשמור תורה ומצוות, אין מקום לגיורה. כפי שהתבאר לעיל, בכל מקרה של ספק אם מתכוונת להתגייר לשם שמים, יש צד גדול לומר שאין לגיירה. כיום מתווספת הנקודה שלדעת בעל שו"ת "דבר אברהם" ועוד אחרונים במקרה שמתגייר לשם סיבה, אין אומדנא שגומר ומקבל עליו לשמור תורה ומצוות.

 

[1] עיין "הגהות דרישה", יורה דעה רסח, ז; "ערוך השלחן" שם, י; עיין גם בשו"ת "הר צבי" (יורה דעה, סימן ריח) שנקט שאפשר לגיירה כשניכר שסופה לשם שמים, אפילו שמתגיירת לשם אישות.

[2] כעין זה כתב הריטב"א במסכת נידה נו, ע"ב, ד"ה הא דאמרי וכו';  גם הנמוק"י (מסכת יבמות ה, ע"ב-ו, ע"א-מדפי הרי"ף) הסביר שאלו שהתגיירו לשם דבר, הם גרים, כיון שחזקה היא שאגב אונסם גמרו וקיבלו.

[3] גם בשו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו) ובשו"ת "בית יצחק" (יורה דעה, חלק ב, סימן ק), מבואר שלדעת הריטב"א הסיבה של אלו שהתגיירו לשם אישות, נחשבים גרים, כיון שיש אומדנא שהם גמרו וקיבלו לקיים את המצוות. יש אומדנא שגמר וקיבל בלב שלם.

[4] ועיין בתשובתו ("פסקים וכתבים", כרך ד, יורה דעה, סימן פט): "שאעפ"י שנפסקה ההלכה שבדיעבד גם המתגיירים לשם דברים אחרים, לא לשם שמים, גרים הם, יש לי לכך סברא חזקה מאוד מאוד שבזמן הזה אין הדין כך, הואיל ולפנים היה כמעט כל יהודי מוכרח לשמור את המצוות, כי אחרת היה נמאס ונבזה בעיני עמו כפושע ישראל, ועל כן היו מחזקים בכך את האומדנא, שגוי זה שבא להתגייר באמת החליט בדעתו לשמור את השבת וכו' וכו', כי אחרת יהיה קרח מכאן וקרח מכאן ואוי ואבוי לו, אבל בזמננו שנשתנה המצב ואפשר להיות מנהיג בישראל ומחלל שבת ואוכל נבילות וטריפות בפרהסיא וכו', מאין האומדנא שבאמת גמר הגוי בדעתו על כל פנים בשעת ההתגיירות לשמור את היהדות? ומה גם שרובא דרובא ואפשר כולם של הגרים ממין זה אינם מתחילים אפילו לשמור את עיקרי הדין". תשובה זו נכתבה בי"ב אדר, תש"ז.

הוא חזר על כך בתשובה נוספת (שם, סימן צב; התשובה נכתבה בכ"ו תמוז, תשי"ד) ושם הוסיף שלא שייך לומר בדבר הגלוי כזה דברים שבלב אינם דברים.

[5] "קבלת גרים בזמן הזה", מובא בספר "גר המתגייר", כרך א, הלכות חושן משפט.

---