רקע
יש מספר משפחות אתיופאיות שבאות להתגייר. עכשיו הצעירים במשפחה למדו יותר מהר, ולכן הם באים להתגייר יותר מוקדם מההורים. השאלה נשאלת, האם יש אפשרות לקבלם לגיור כשעדיין לא קיבלנו את ההורים לגיור. הסיבה לשאלה היא, הרי כל עוד שההורים לא התגיירו, תהיה בעיה של בישולי עכו"ם. אם כן, אנחנו מכניסים אותם לאיסורים. לכאורה, מוטל עלינו לדחות את הגיור שלהם עד לאחר שיתגיירו ההורים.
עוד נשאלתי במקרה של בחור שהוא ואמו התגיירו בגיור קונסרבטיבי, אבל בארץ הוא חזר והתגייר בגיור אורתודוקסי. האמא לא התגיירה שוב, והשאלה היא, האם מותר לו לאכול ממאכלים שאמו מבשלת לו? האם יש כאן איסור של בישולי עכו"ם?
פסק דין
מותר לגייר את הצעירים לפני הוריהם. אין כאן איסור בישולי עכו"ם. וכן הבחור יכול לאכול מבישולי אמו.
מקור האיסור
מובא במסכת עבודה זרה (לה, ע"ב):
ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן. והשלקות, וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית טרופה, וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו, והחילק, וקורט של חלתית, ומלח שלקונדית – הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.
האיסור של שלקות הוא איסור של בישולי עכו"ם. הראשונים נתנו שני הסברים לאיסור זה:
מקרים שמותר
- בישולי עכו"ם בבית היהודי:
ה"טור" (יורה דעה, תחילת סימן קיג):
שלקות שבשלם עובדי גילולים אסורין לא שנא אם בשלם עובדי גילולים בביתו או בשלם בבית ישראל והרב אברהם היה מתירם אם בשלם עובדי גילולים בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ורבינו תם חולק עליו וכן נוהגין.
על כך הוסיף ר' יוסף קארו (ב"בית יוסף" שם):
ומה שכתב והרב אברהם היה מתירם אם בשלם גוי בביתו של ישראל וכו'. כן כתב שם התוספות (ד"ה אלא מדרבנן) והמרדכי (סי' תתל) שהיה אומר הרב אברהם אברהם ולא הודה לו רבינו תם דלא שנא בבית הגוי לא שנא בבית ישראל דלא פלוג רבנן וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו [בדק הבית] ולאפוקי מרבינו ירוחם (ני"ז ח"ז קס ע"ד) שכתב שרוב הפוסקים הסכימו להתיר [עד כאן]:
אם כן, יש מחלוקת בין הפוסקים אם יש להתיר בישולי עכו"ם כשנעשים בבית היהודי.
להלכה למעשה, נפסק להלכה ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קיג, א) כדעה שש איסור גם בבית יהודי.
יש מקום להבנה שיש כאן מחלוקת עקרונית בין הראשונים, האם יש כאן כלל קבוע ולא מתבוננים יותר על הטעמים? לכן, אפילו במקרה שהטעמים לא שייכים, עדיין הדבר אסור. דהיינו, לדעת ר' אברהם, הדבר תלוי בטעמים. לכן, כיון שבבית יהודי, אין חשש של חתנות, וגם אין חשש של דבר איסור, לכן יש להתיר. אבל, הראשונים האחרים חלקו ונקטו שיש כאן כלל לא פלוג רבנן.
- שפחות של היהודי:
נחלקו הראשונים בנוגע לדין שפחה גויה שמבשלת ליהודי, האם יש בכך איסור בישולי עכו"ם?
ר' יוסף קארו ("בית יוסף", יורה דעה, תחילת סימן קיג) כתב:
כתוב בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות סי' סז) כתב הרמב"ן בתשובה דעתי שאין איסור בשפחות הללו הקנויות לנו דמלאכה דעבד ערל דישראל היא דקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל גוים והילכך ליתיה בכלל גזרות דידהו וכן נהגו עכ"ל. והרא"ה (בדה"ב ב"ג ש"ז צד.) כתב אף על פי שהדעת נוטה לדבריו בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו וכן כתב הרשב"א ואנו נוהגים איסור בבישוליהן ואפילו בדיעבד עכ"ל והם דבריו בתשובה (ח"א סימן סח ותקכב ובמכונות לרמב"ן סי' קמט):
אולם, יש להעיר שגם לדעת הרמב"ן שהדבר הותר, מדובר דווקא בשפחות הקנויות לנו. אם כן, בזמננו, שאלו שעובדות בבית היהודי אינן קנויות, לא יהיה היתר זה. לפי הרמב"ן, הסיבה להיתר כיון שהם אינם בכלל גוים, כיון שהם קנויים ליהודי ומוזהר באיסור שבת.
ר' משה איסרליס (ב"דרכי משה" שם, ס"ק א) כתב:
באיסור והיתר הארוך כלל מ"ג (דין יג) כתב ודוקא לכתחלה אבל אם בישלה שפחה בבית ישראל בדיעבד סומכין על דברי ר' אברהם שמתיר בישולי גוים בבית ישראל עכ"ל. ובהגהות שערי דורא בשם מהרא"י (סי' עה אות ב) ז"ל בכמה מקומות נוהגין להתיר להניח שפחות גויות לבשל ולצלות בבית ואין שולחין יד בתבשיל או בצלי כלל ואפשר שסמכו אהא דאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית בגחלים עכ"ל ושמעינן מכאן דחיתוי מהני אפילו לא כיון להתיר על ידי חיתוי זו אלא עשאו בלא כוונה וכן הוא בכלבו (סי' ק סח ע"ד):
לפי דבריו, יש עוד טעם להתיר את בישולי העכו"ם במקרה של שפחות בבית היהודי, וזאת משום שאנחנו סומכים שבוודאי היהודי חיתה בגחלים, ולכן אין כאן איסור בישולי עכו"ם.
להלכה למעשה, נפסק ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קיג, ד):
יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד (תשובת הרשב"א ס' ס"ח). הגה: ובדיעבד, יש לסמוך אדברי מתירים (ארוך כלל מ"ג והגהות ש"ד). ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (שם).
אם כן, ה"שולחן ערוך" הביא את שתי השיטות, ויש מחלוקת בין הפוסקים במקרה שיש אומרים ויש אומרים, אם הלכה כדעת היש אומרים הראשון, או כדעת היש אומרים השני. לשיטת הרמ"א, בדיעבד אפשר לסמוך על המקילים. ומוסיף שאם מדובר בבית היהודי, יש להתיר לכתחילה.
בעל ה"טורי זהב" (שם, ס"ק ג) העיר את החילוק בין דברי הרמב"ן לדברי בעל "איסור והיתר". שלדברי הרמב"ן, יש להתיר רק אם הן קנויות. אבל, לדעת בעל "איסור והיתר", יש להתיר אפילו שהן אינן קנויות שסומכים על דברי ר' אברהם שאם נעשה בבית היהודי, אין איסור.
גם בעל ה"שפתי כהן" (שם, ס"ק ד) העיר נקודה זו, ולכן כתב שדברי הרמ"א אינם מכוונים לדברי ה"שולחן ערוך". כלומר, ה"שולחן ערוך" דיבר על שפחות קנויות, ולפי הרמ"א מדובר אפילו בשפחות שלנו[3]. אבל, בעל ה"שפתי כהן" הביא עוד טעם מדוע יש להתיר בישולי עכו"ם של שפחות וזאת משום שהאיסור הוא דווקא כשהגוי עושה את הבישול מרצונו. אבל, במקרה של שפחות הן עושות שלא מרצונן. דהיינו, בעל הבית היהודי מחייב אותן. שבמקרה כזה אין קירוב דעת. לכן, אין כאן איסור בישולי עכו"ם. לפי טעם זה, יש להתיר גם בשפחות שלנו.
ר' יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן" שם, סעיף ד) טען שהרמ"א התיר רק בצירוף כל הקולאות ביחד. כלומר, עצם זה שנמצא בבית יהודי, לא מספיק שהרי פוסקים רבים חלקו על דברי ר' אברהם. גם לא מספיק שמדובר על שפחה, כיון שהשפחות שלנו אינן קנויות, אלא רק שכורות. אך, במקרה שזה גם בבית יהודי וגם היא שפחה, נוסף על כך יש לומר שמסתמא מישהו חיתה בגחלים, יש להתיר, ומסיים:
ובוודאי שבמקומות הגדולים שאין מניחים להשהות משרתת ישראלית ודאי דיכולים לסמוך על היתרים אלו אבל במקום שאפשר אין לסמוך על כל ההתירים שנתבארו וכן המנהג פשוט ואין לשנות:
יש מקום לדון אם יש ללמוד מכאן שלא תמיד בישולי עכו"ם אסורים. וכשהטעמים לא שייכים, יש להתיר. אולם, נראה שלדעת הרמב"ן, אין הדבר משום שהטעמים לא שייכים, אלא משום שאין זה בגדר בישולי עכו"ם כיון שהוא חייב בשביתת מלאכה. אולם, לפי הטעם שבעל ה"שפתי כהן" הביא, למדים שהולכים אחר הטעמים. אם כן, יש מקום לדון שיש כאן מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א. כלומר, לדעת ה"שולחן ערוך", יש כאן "לא פלוג". אבל, לדעת הרמ"א מתבוננים בטעמים.
נכרי שהתגייר
יש לדון במקרה שנכרי עשה תבשיל ואחר כך התגייר, האם מותר לו לאכול מהתבשיל, או שהוא בגדר בישולי עכו"ם?
שאלה זו מצאתי בספר "משנת הגר" (פרק יב, אות מז) והוא פסק: "גר שנתגייר והיו לו מאכלים שבישל בגיותו, אין לאסור עליו לאוכלם מחמת דין בישולי עכו"ם".
בהערות שם הוסבר הטעם לדבר כיון שיש שני טעמים לאיסור בישולי עכו"ם: א. חתנות. ב. שלא יתרגל עמו ויבוא הנכרי להאכילו מאכלות אסורות. שני טעמים אלו לא שייכים במקרה הנידון שהנכרי הוא התגייר. אלא, היה מקום לטעון ולומר שלאחר שנאסרו בישולי עכו"ם, אין מתבוננים בטעמים. על כך השיב ואמר שאין זה נכון שהרי הרא"ה (בספר "בדק הבית", שער ג) כתב שהמבשל לחולה בשבת אין לחוש לאיסור בישולי עכו"ם, ומותר גם לבריא לאכול מהתבשילים. כיון שאין קירוב דעת בתבשיל שנעשה לצורך החולה. אם כן, רואים שאין כאן "לא פלוג". ואם הטעם לא שייך, יש להתיר.
אולם, כפי שהערתי לעיל, נראה שיש פוסקים שלא נוקטים בגישה זו, שהרי מטעם זה אסרו גם בבית ישראל. יש להוסיף ולומר שיש מקום להשיג לגבי ראייתו. כלומר, בנוגע לדין זה יש בדיוק מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א.
כלומר, ה"שולחן ערוך" (אורח חיים שכח, יט) פסק שלחולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו"ם. אבל, בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק סג) הסביר את טעם הדבר כיון שאין איסורו מחמת עצמו. ועוד מבואר בדבריו שההיתר הוא רק לשבת, אבל במוצ"ש הדבר נאסר. אם כן, רואים מדבריו שאין ההיתר משום שאין כאן הטעם של הגזירה בבישולי עכו"ם.
אבל, הרמ"א (יורה דעה קיג, טז) פסק שמותר התבשיל במוצ"ש אפילו לבריא. והסביר שאין כאן בישולי עכו"ם כיון שיש בכך היכר.
אם כן, רואים שה"שולחן ערוך" והרמ"א לשיטתם.
נציין שבעל ה"טורי זהב" (יורה דעה קיג, טו) השיג על דברי הרמ"א, כיון שהוא ציין שהרשב"א חלק על דברי הרא"ה וטען שאין היתר למוצ"ש ואין היתר לבריא. וכתב בעל ה"טורי זהב" שאם הרמ"א היה רואה את דברי הרשב"א, לא היה פוסק כמו שהוא פסק.
אולם, לפי המבואר לעיל, נראה שיש כאן מחלוקת עקרונית שמתבררת על פי מספר הלכות, שהרמ"א נקט את הגישה שאפשר להיקל במקרה שהטעמים לא שייכים. אכן, בעל ה"נקודות הכסף" (שם) השיג על דברי בעל ה"טורי זהב" וטען שכיון שיש כאן היכר, אז אין כאן את הטעם של חתנות. ואין לומר שאם היה רואה את דברי הרשב"א היה פוסק אחרת, כיון שמדובר כאן על דין דרבנן שהולכים לקולא, וגם הר"ן סבר כדעת הרא"ה[4].
נוסיף שיש גם מחלוקת בין הראשונים בנוגע להכשר כלים במקרה של בישולי עכו"ם. הרשב"א טען שצריך הכשר כלים, כיון שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. לדעת הרא"ש, לא צריך הכשר לכלים[5]. ההסבר בעניין הוא שהאיסור הוא מצד חתנות, ובפליטה אין חשש לחתנות[6].
אם כן, רואים כאן שוב פעם מחלוקת אם מתבוננים בטעמים.
בישולי עכו"ם למוסלמי
יש מחלוקת פוסקים האם יש בישולי עכו"ם במקרה שהבישולים נעשו על ידי ערבי מוסלמי? הטעם להיתר הוא שיש כאלו שהבינו מדברי ה"שולחן ערוך" שבישולי עכו"ם שייכים דווקא אם הוא עובד עבודה זרה. כמו כן, הרי מצינו שלעניין מגע ביין, יש חלוקה בין אם עובד עבודה זרה, ובין שלא עובד עבודה זרה. שאם אינו עובד עבודה זרה, היין אסור בשתיה, אבל אינו אסור בהנאה. חלוקה זו לא נמצאת בעניין בישולי עכו"ם ופת עכו"ם, אין חלוקה בין הנאה לאכילה. לכן, יש להתיר לגמרי. אולם, יש לציין שהבנה זו לא מוסכמת על ידי רוב הפוסקים. שהרי הטעם לאיסור בישולי עכו"ם הוא מטעם איסור חתנות וגם חשש שיאכלינו דבר איסור, שני הטעמים האלו שייכים גם במקרה של ערבי מוסלמי.
מחלוקת זו מבוארת בדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יחוה דעת", חלק ה, סימן נד):
אולם ראיתי להגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורות אמת יורה דעה (סימן קיב) שכתב, שמדיוק לשון מרן השלחן ערוך, אסרו חכמים לאכול פת של גוים עובדי עבודה זרה, היה נראה שהגוים שבארצותינו שהם ישמעאלים ואינם עובדי עבודה זרה מותר לאכול מבישוליהם ומפתם, וכן נראה מדברי הש"ך, שציין למה שכתב בסימן קכד ס"ק יב, שהישמעאלים אינם אוסרים היין אלא בשתיה ולא בהנאה כיון שאינם עובדים עבודה זרה. ורוצה לומר שהיין נסך של עובדי עבודה זרה אסור בשתיה ובהנאה, ושל ישמעאלים חות ביה דרגא שאסור רק בשתיה, ואם כן בבישול ובפת שלהם שאין בהם איסור אלא באכילה, כשאינם עובדי עבודה זרה מותר לגמרי. אך מדברי כל הפוסקים נראה שאין חילוק בזה בין עובדי עבודה זרה לישמעאלים. וכן המנהג פשוט. ומכל מקום כל הקולות שנמצאו בפוסקים, אף על פי שיש חולקים, בארצותינו הלך אחר המיקל, כגון המחלוקת של רבינו אברהם ורבינו תם בבישל הגוי בבית ישראל בארצותינו יש להקל. כן נראה לי. ע"כ. ובאמת שאין דיוקו מוכרח כלל, שהואיל וטעם איסור בישולי גוים הוא משום חתנות או שמא יאכילנו דברים טמאים, כמו שכתבו התוספות (עבודה זרה לח ע"א), והאור זרוע (עבודה זרה סימן קצא), ובשו"ת הרשב"א (סימן רמח), ובחידושי הראב"ד (עבודה זרה לז ע"ב), ובמאירי והר"ן והריטב"א שם. הרי שני הטעמים שייכים גם בישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה. וכן מבואר בדברי הגר"ח בן עטר בספר פרי תאר (סי' קיב סק"ג). וכן כתב בס' האגור (סימן אלף ורצ"ה והלאה). וכן פסק בשו"ת רב פעלים חלק ד' (חלק יורה דעה סימן יז). וכן דעת הזבחי צדק (סימן קיב ס"ק כה). ע"ש. ואמנם בתשובת הגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת מהר"י פראג'י (סימן לט), צידד גם כן להקל בפת בעל הבית גוי כיון שבמקומות אלו אינם עובדים עבודה זרה. ומכל מקום סיים: אבל לא ניחא לי בהכי. ואני פי מלך אשמור וכו'. ע"ש. והרי אפילו בפת של קראים, כתב הפרי חדש (סימן קיב סק"ב) לאסור. וכן הסכים בשלחן גבוה שם. וכן כתב הפרי מגדים. וכן כתבו בספר בית לחם יהודה, ובספר לחם הפנים. וכן פסק בזבחי צדק שם. וכל שכן פת של ישמעאלים.
יש אולי מקום לצרף את הסברא הזו שאין בישולי עכו"ם בערבי מוסלמי לנידון שלנו, שהרי כאן מדובר על מישהי שנמצאת בתהליך גיור, אם כן בוודאי אינה עובדת עבודה זרה.
עיון בשאלתנו
לאור האמור לעיל, יש מקום לטעון שבמקרה שלנו לא שייכים שני הטעמים. כלומר, לא שייך הטעם של חתנות, שהרי מדובר על אמו. אפילו שנאמר "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", והוא אינו מתייחס אחריה ומצד דין דאורייתא מותר בחתנות עם אמו (עיין מסכת יבמות כב, ע"א), כבר מצינו בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל שאין חשש לתאוה ולכן יש היתר להתייחד עם אמו[7]. גם לגבי חשש שתאכילנו דבר איסור, נראה שיש לומר שאין חשש כזה. בוודאי במקרה שמדובר על אלו שבתהליך גיור. הרי הם מקפידים על הלכות כשרות. גם במקרה השני שהאמא התגיירה בגיור קונסרבטיבי, אם היא חושבת שהיא יהודיה ומקפידה על כשרות, בוודאי אין לחוש. אך, גם אם אינה מקפידה על כשרות, כיון שחשוב לה שבנה יבוא אליה ויודעת שהוא שומר על כשרות, אין לחוש שתבוא להאכילו דבר איסור.
לכן, נראה שבשעת הצורך אפשר להיקל ולהתיר.
התייעצתי בשאלה זו עם הרב דוב ליאור שליט"א, הוא טען שאפשר בשעת הצורך לסמוך על השיטות שהזוכרו לעיל שמתבוננים בטעמים ובמקרה הנידון כיון שהטעמים לא שייכים, אפשר להיקל.
[1] עיין רש"י, מסכת עבודה זרה לה, ע"ב, ד"ה והשלקות; רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות יז, ט.
[2] עיין רש"י, מסכת עבודה זרה לח, ע"א, ד"ה מדרבנן.
[3] גם בעל ה"פרי חדש" (שם, ס"ק ט) נקט שלפי ה"שולחן ערוך" יש היתר רק בשפחות הקנויות.
[4] נציין שגם בעל ה"פרי חדש" (יורה דעה קיג, כו) השיג על דברי הרמ"א ופסק שיש להחמיר בדבר.
[5] עיין "טור" ו"בית יוסף", יורה דעה קיג, טז.
[6] עיין "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, נ.
[7] עיין שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן סד, אות א; עוד אחרונים נקטו בגישה זה. הרב שלצמה זלמן אויערבאך זצ"ל, "הליכות שלמה", פרק טז, דבר הלכה, אות טו; ספר "דבר הלכה", עמ' קצה; שו"ת "תשובות והנהגות", חלק א, סימן תשעו; שו"ת "קנין תורה", חלק ה, סימן קכו.
להורדת המאמר לחצו כאן