מבוא
פרשת הגיור עולה מדי פעם, בזמן האחרון עלתה ביתר שאת בעקבות הרצון לעשות חוק הגיור. יש שטוענים שאנחנו נמצאים בשעת הדחק ולכן מוטלת עלינו החובה להיקל בגיור ולסמוך על דעות יחיד. במאמר הבא נבחן שאלה זו, האם יש מקום לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק?
הסתמכות על דעת יחיד בשעת הדחק – מקור הדין
מבואר בגמרא במסכת נדה[1] שאפילו שלא עמדו במנין [חכמים. דהיינו, לא היה בסנהדרין] ולא קבעו הלכה, בכל זאת, יש ללכת אחר הרוב. אולם, מתברר לנו שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת היחיד. נראה שבמקרה של הכרעת הסנהדרין אי אפשר ללכת אחר היחיד גם בשעת הדחק. אלא, בסוגיא במסכת נדה מדובר על עניין של דרבנן [חשש למפרע שהיתה נידה. עד כמה זמן חוששים למפרע. החשש למפרע הוא רק דין דרבנן].
יש עוד סוגיא במסכת גיטין[2] ששם נאמר כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. אך, יכול להיות שגם שם מדובר על דין דרבנן, שמדובר שם לעניין כתיבת זמן בגיטין.
אך, יש עוד גמרא במסכת ברכות[3] ששם שנאמר כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ולהתיר קריאת שמע של ערבית לאחר עלות השחר.
במקרה האחרון נראה שמדבור על דין דאורייתא, ובכל זאת, נאמר שסומכים על דעת היחיד בשעת הדחק.
יש עוד שתי גמרות[4] שבהן נאמר שחכמים קבעו שפוסקים להקל, אפילו במקרה של יחיד ורבים. מדובר לעניין עירובין ולעניין אבלות. אולם, יש מקום לומר שגם כאן מדובר על דין דרבנן. שהרי עירובין זהו דין דרבנן. גם אבלות היא נוהגת מדרבנן. אולם, יש מקום לדון בנוגע לאבלות כיון שיש מחלוקת בין הפוסקים אם אבלות יום ראשון היא דאורייתא, או לאו דאורייתא.
עוד נוסיף שיש גמרא במסכת עבודה זרה[5] ששם נאמר כשיש מחלוקת בין שני חכמים, אם אחד גדול מהשני בחכמה ובמנין, אז הולכים אחריו. אם שניהם שקולים, דעת ת"ק, שיש ללכת אחר המחמיר. דעת ר' יהושע בן קרחה, לחלק בין דאורייתא לדרבנן. בדאורייתא יש ללכת אחר המחמיר. בדרבנן הולכים לקולא.
נחלקו הראשונים והאחרונים בכלל זה בנוגע לשתי נקודות:
- האם בשעת הדחק אפשר לסמוך על דברי חכם שהוא קטן יותר בחכמה מחכם אחר?
- האם מותר לסמוך על דעת היחיד בשעת הדחק גם במקרה שמדובר על דין דאורייתא?
חכם גדול מחברו
הרשב"א[6] כתב:
תחלת כל דבר אומר שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין. דהלכה פסוקה היא דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמנין. ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה או כיוצא בזה. וכמו שאמרו בפ' קמא דנדה (דף ט ב) ועשה רבי כרבי אלעזר. לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. ואקשינן מאי לאחר שנזכר? אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אלעזר אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה? אלא דלא איתמר לא הלכתא כמר ולא הלכתא כמר. ומאי לאחר שנזכר? דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה. אמר כדאי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. ואמרינן התם מאי שעת הדחק? איכא דאמרי שעת בצורת הואי. איכא דאמרי אפיש עובדא וחשו רבנן לפסידא דטהרות.
דברי הרשב"א סתומים, הרי בתחילה הוא כתב שלעולם אין פוסקים כדעת חכם שהחכם שחולק עליו גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואפילו בשעת הדחק יש לפסוק כדעת החכם הגדול. מאידך, הוא כתב שבשעת הדחק יש לפסוק כדעת היחיד. אלא, נראה שיש לחלק ולומר שבתחילה דיבר כשאין הפסד מרובה. בהמשך דיבר שיש שעת הדחק וגם הפסד מרובה.
הרמ"א[7] הבין שאין חילוק בין שהמחלוקת היא בין יחיד לרבים, ובין שהמחלוקת היא בין שני חכמים שחכם אחד גדול מהשני. בשני המקרים בשעת הדחק וכשיש הפסד מרובה, פוסקים כדעת המקל.
ר' יואל סירקיס[8] הוכיח מדברי הרשב"א שלא התיר בשעת הדחק כשיש בו הפסד מרובה, אלא כשמדובר על מחלוקת בין יחיד לרבים. אבל, לא במקרה שמדובר על מחלוקת בין קטן לגדול ממנו בחכמה ובמנין. ר' יואל סירקיס כתב שמצינו במקומות רבים בש"ס שפסקו כדברי היחיד נגד הרבים, אבל לא מצינו שפסקו כקטן נגד גדול.
אבל, בעל ה"שפתי כהן"[9] חלק על דברי ר' יואל סירקיס. ראשית הוא הבין את דברי הרשב"א כפי הבנת הרמ"א. וכתב מספר טענות נגד דברי ר' יואל סירקיס:
- מצינו במספר מקומות שפסקו כדעת הקטן, כמו שמצינו במספר מקומות שפסקו כדעת ריש לקיש נגד ר' יוחנן. וכן, מצינו שפוסקים כדעת ר' יוחנן נגד רב, על אף שרב גדול היה מר' יוחנן. הוא ציין לעוד מקרים שפוסקים כדעת הקטן מן הגדול.
- הרי הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים, הוא דין דאורייתא. אם סומכים על דעת היחיד במקום שעת הדחק והפסד מרובה, אז כל שכן שכך יש לעשות במקרה שמדובר על חכם קטן לעומת חכם גדול. הרי מדאורייתא אין חובה ללכת אחר החכם הגדול.
- גם הרמב"ם[10] לא הזכיר בדין מחלוקת בין שני חכמים, שפוסקים כדעת החכם שגדול בחכמה. הוא פסק שבדין דאורייתא הולכים לחומרא, ובדין דרבנן הולכים לקולא.
גם בעל ספר "גט פשוט"[11] דן בשאלה זו, ונקט כדעת הרמ"א ובעל ה"שפתי כהן" שגם במחלוקת שאחד חכם מהשני, הרי בשעת הדחק אפשר לפסוק כדעת הקטן. הוא סבר שזה נלמד מהדין שפוסקים כדעת היחיד נגד רבים במקרה של שעת הדחק.
אכן, נראה לי, שיש חילוק בין הכלל יחיד ורבים לכלל הפסיקה שיש לפסוק כדעת החכם הגדול. כלומר, כיון שאין כאן רוב גמור, אז אין חובה לפסוק כדעת הרבים. בעל ספר "גט פשוט" נקט שאין חיוב מדאורייתא ללכת אחר הרוב כשהחכמים לא נשאו ונתנו ביחד. הכלל הזה מוסכם על פוסקים רבים[12]. אבל, בוודאי אין שום סברא לפסוק כדעת חכם כשהחכם שחולק עליו גדול ממנו בחכמה בצורה משמעותית. יש לומר שעדיף ריבוי איכותי מריבוי כמותי. יש להסביר שגם אם יש רבנים רבים שחלקו על היחיד, כשמדובר שכולם הם ברמת ידע של חכמה, אין הוכחה שהרוב צודק. הרי הם יודעים אותם דברים, ולכן בוודאי הוא ידע את הראיות שלהם ולא סבר כמותם. במקרה שיש מחלוקת בין שני חכמים שחכם אחד גדול בחכמה מהשני, אפשר לומר שהחכם הפחות לא ידע מהראיות של החכם האחר, וזו הסיבה שהכריע כפי שהכריע. אם היה יודע את הראיות של החכם האחר, בוודאי היה מכריע אחרת. נוסף על כך, כיון שהחכם האחר יש לו סברא יותר חזקה, אז יש לסמוך על סברותיו יותר מהחכם הקטן.
בהקשר לכך נציין שבעל ה"שפתי כהן"[13] הביא תשובה של מהר"ם אלשיך שכתב שהלכה כבתראי[14] דווקא במקרה שהבתראי שוים במעלה לקמאי. אולם, כשהם במדרגה אחרת, כגון אמוראים לעומת תנאים, בוודאי אין לפסוק כדעת הבתראי. לכן, הוא כתב שאין ספק שבמקרה שמהרי"ק חלק על התוס' לא נאמר הלכה כבתראי ונפסוק כמהרי"ק, אלא בוודאי יש לפסוק להלכה כדעת התוס'. ברור לנו שאם המהרי"ק היה יודע את דברי התוס' לא היה חולק עליהם. וכנראה שחלק על דינם כיון שלא הכיר את דבריהם.
גם הרב משה בן חביב זצ"ל[15] כתב דברים דומים לדברי בעל ה"שפתי כהן", וטען שאין לפסוק כבתראי אלא אם כן הם בדרגה דומה לקמאי:
והדבר תמוה בעיני כל חכם לב שנאמר דהלכה כפוסקים אחרונים של דורות הללו נגד הפוסקים הראשונים אבות העולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וזולתם מגדולי הראשונים… יראה דאף לדעת מהרי"ק דס"ל דהלכה כבתראי אף בפוסקים, היינו דוקא כשהפוסקים האחרונים הם גדולים בחכמה כפוסקים הראשונים. דהרי מהרי"ק בשורש פד, נתן טעם לדבר. מאי שנא דלפני אביי ורבא אין אומרים הלכה כבתראי ואדרבה אמרינן דקמאי עדיפי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, ומאביי ורבא ואילך אמרינן דהלכה כבתראי. והשיב דהאמוראים הראשונים שלפני אביי ורבא לא עמדו על כל הסברות להעמיד ההלכה על בורייה מה שאין כן מאביי ורבא ואילך… ולפי זה אין כח לומר הלכה כבתראי אף בפוסקים אלא היכא דכי הדדי נינהו.
נראה לי, שיסוד זה נכון גם לגבי הכלל של הליכה אחר הרוב. כלומר, אין חיוב ללכת אחר הרוב כשמדובר שהמיעוט בדרגה גבוהה יותר. דבר זה מבואר במפורש בדברי בעל ספר "החינוך"[16]:
ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים.
לכן, בוודאי מסתבר שגם לעניין סמיכה על דעת יחיד בשעת הדחק, אי אפשר לסמוך על דעת יחיד שלא משתווה לדעת הרבים.
אם נשאל את עצמנו איך נדע מי גדול מהשני? לדעתי התשובה לכך נמצאת בדברי הגמרא במסכת עבודה זרה[17] שנאמר שיש ללכת אחר החכם שגדול במנין. הגהות אשר"י[18] הביא שני פירושים למושג מנין: א. מנין תלמידים. כלומר, זהו רב שיש לו מספר תלמידים יותר גדול מהחכם השני. ב. מנין תלמידים שנוקטים כדעת התלמיד חכם.
למדים מכך, שגדולתו של האדם נמדדת לפי קבלת התלמידי חכמים. כלומר, אם מוצאים שיש חכם אחד שיש לו תלמידים רבים. אין הכוונה רק לתלמידים בישיבתו, אלא לתלמידים שהולכים בעקבותיו. נראה בעיקר, שמדובר על תלמידים שהם תלמידי חכמים. אם יהיה תלמיד חכם, שהמון העם הולך אחריו, אין בכך הוכחה לגדולתו התורנית. גדולתו התורנית של החכם נקבעת לפי התלמידי חכמים שהולכים בעקבותיו. והכוונה תלמידי חכמים שבאמת הם תלמידי חכמים.
הרב משה בן חביב זצ"ל[19] כתב כלל איך לברר מי הוא פוסק גדול ומי אינו פוסק גדול:
וכי תימא מי יוכל לומר ולהבחין זהו פוסק גדול מפורסם וזה אינו גדול מפורסם יראה לי דכל פוסק שזכה שנתפשט ספרו או דבריו או הוראותיו בכמה מקומות חשיב גדול מפורסם. משום דמימיו אנו שותים והרי הוא מכלל הפוסקים אבות העולם. אמנם הפוסק שלא נתפשט ספרו או הוראותיו ולא הוזכרו דבריו בספרי הפוסקים תדיר אלא במקצת מקומות הוזכרו דבריו לא חשיב גדול מפורסם.
סמיכה על דעת יחיד בדין דאורייתא – מחלוקת ה"בית חדש" ו"שפתי כהן":
ר' יואל סירקיס[20] למד מדברי הרשב"א שגם בדין דאורייתא סומכים על דעת היחיד במקרה של שעת הדחק.
אבל, בעל ה"שפתי כהן"[21] האריך לחלוק עליו. וטען:
ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא… והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים. ומה בכך שהוא הפסד מרובה. ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד על פי הרוב. ועיר הנדחת נדונין על פי הרוב. והרי אין לך הפסד מרובה גדול מזה. ועוד קשה דהיאך אפשר דהרשב"א בא לומר דאפילו באיסור דאורייתא דינא הכי. והלא ממקום שלמד כן מהך דפ"ק דנדה (ט, ע"ב)… אינו אלא דרבנן דגזירות מעת לעת אינו אלא דרבנן והכי אמרינן בעירובין (מו, ע"א)….
טענות בעל ה"שפתי כהן" בנויות על ההבנה שגם במחלוקת בין הפוסקים, וגם כשלא נשאו ונתנו ביחד יש דין הליכה אחר הרוב, והוא דין דאורייתא. גם לדעתו, בכל הסוגיות שמדובר לסמוך על דעת יחיד, מדובר על דין דרבנן.
אולם, נראה שהרבה מהפוסקים נקטו כדעת ר' יואל סירקיס. בעל ה"טורי זהב"[22] והראי"ה קוק זצ"ל[23] נקטו בגישה שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת היחיד אפילו באיסור דאורייתא.
בעל ספר "גט פשוט"[24] האריך לדון בשאלה האם סומכים על דעת היחיד גם בדין דאורייתא? הוא הזכיר את הגמרות השונות וציין שהגמרות דנות בדיני דרבנן. אולם, מהסוגיא במסכת ברכות, יש ללמוד שגם בדין דאורייתא אפשר לסמוך על דעת יחיד.
הוא ציין לדברי הרד"ך[25] שדן אם סומכים על דעת יחיד בשעת הדחק לגבי פסול גט. לדעתו, במקום שהגדולים חלקו, אין לומר כדאי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק, אלא בפסול דרבנן, אך בפסול דאורייתא אין לסמוך על המקל. הוא כתב שיש לחלק בין דין קריאת שמע לדיני עריות, שדין עריות חמור. עוד אפשר לומר ששם עד הנץ החמה זמן שכיבה היא למקצת אנשים, ולכן מתקיים פירוש הפסוק "בשכבך".
הוא ציין:
אמנם הפוסקים האחרונים הם מיראי הוראה ובכל מקום שרואים שנחלקו הפוסקים הראשונים באיסורי דאורייתא אין סומכין להקל על דברי היחיד נגד הרבים. ואפילו במיעוט נגד רבים ואפילו במחלוקת שקול של פוסקים במידי דאורייתא דנין בו כדין הספיקות. וספק דאורייתא לחומרא אף על פי שדעתם נוטה לדברי המקילין ואף על פי שמביאין ראיה להכריע כדברי המקילים אפילו הכי אין סומכין על הראיות ועל הכרעתם להקל באיסורי תורה… ודנין בו כההיא דתניא פ"ק דעבודה זרה היו ב' אחד אוסר ואחד מתיר, בשל תורה הלך אחר המחמיר. ואף על גב דההיא לא אזלינן בתר המחמיר אלא דוקא היכא דאין אני יודע להיכן הדין נוטה כמו שכתב הרמב"ם ספ"א דהלכות ממרים, היינו דוקא מן הדין אבל מתורת חסידות מחמת היות האחרונים ז"ל מיראי הוראה אין סומכין על המיקל באיסורי תורה במחלוקת שקול אף על פי שדעת הדיין נוטה לדברי המקילין. ואפילו בשעת הדחק אין נוהגין להקל…
לאחר מכן הוא כתב שבמספר מקומות מצינו שבאיסורי תורה כשיש מחלוקת בין הפוסקים חוששים לדברי האוסרים. אבל, בדיעבד, או בשעת הדחק סומכים על המקילים ואומרים שכדאי המקילים לסמוך עליהם בשעת הדחק. לפיו, בכל המקומות האלו מדובר שמעיקר הדין הלכה כדברי המתירים, כיון שהם רבים ומפני שהם גדולים בחכמה ובמנין, או מפני שמסתבר טעמם. אולם, משום כבוד האוסרים ומשום שמדובר על איסור דאורייתא מחמירים כדעת האוסרים. אך, כל זה הוא רק לחומרא. לכן, בשעת הדחק ובמקרה של הפסד מרובה נוקטים כעיקר הדין.
סיים בעל ספר "גט פשוט" שיש מקום לומר שמותר לסמוך על דברי היחיד בשעת הדחק גם באיסורי דאורייתא. אבל, הוא מסיים:
אמנם לענין מעשה לא מצינו שהאחרונים יסמכו להקל בשעת הדחק כסברת היחיד נגד רבים באיסורא דאורייתא. ואפשר דדוקא האמוראים היה להם כוח זה לפסוק כסברת היחיד. אבל הפוסקים האחרונים אין להם כח זה אלא אפילו במחלוקת שקול של הפוסקים, במידי דאורייתא דנין אותו כספק דאורייתא והולכים להחמיר אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה. ולא עוד אלא שאפילו שרוב הפוסקים הם מתירים ומיעוט פוסקים הם אוסרים ופליגי באיסור תורה, אשכחן בדוכתי טובא דחוששים לדברי האוסרים כיון דפליגי באיסורא דאורייתא.
יש להוסיף עוד נקודה שה"חזון איש"[26] דקדק מדברי הגמרא במסכת נדה[27] שאפשר להקל כדעת היחיד בשעת הדחק, דווקא במקום שכתוב בגמרא שלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. משמעות הדברים שרבותיו של ר' אלעזר הסתפקו בדבר ולא הכריעו. הוא דקדק כהבנה זו גם מדברי תשובת הרשב"א[28].
בהמשך לכך הוא כתב שבמקרה שנחלקו הפוסקים, אם רוב הפוסקים מסכימים לדעה אחת, הרי אין סומכים על היחיד, אפילו בשעת הדחק. כיון שזה נקרא איתמר הלכתא. וכל שכן כשאין מחלוקת באחרונים. עוד הוא סבר שבמקרה שהכריע ה"שולחן ערוך" והאחרונים לדעה אחת, הרי זה נחשב כאיתמר הלכתא.
שעת הדחק
עלינו לשאול, האם המציאות שלנו היא מציאות שעת הדחק ומשום כך עלינו לנקוט כדרכי המקילים בגיור.
ה"חזון איש"[29] כתב:
בירור משפט הלכה למעשה נחלק לעיונים שונים. העיון הראשון, להניף הסלת הנקיה סעיפי משפט התוריים, ואחריו העיון השני, החדירה בעובדה הנוכחת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה, ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנדון אל סעיף ההלכה המכוון עליו, ומרובים המכשולים של התאמה הכוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה, זאת אומרת אף שאין הדיין אומר על המותר אסור ועל האסור מותר, בכל זאת הוא נכשל במעשה שבא לידו להחליט בכח מדמה שזה שבא לידו הוא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב ערך בפלילת (שפיטת) המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים, ובהעלמה זו מוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקון.
להכריע בעניין שאלת המציאות היא שאלה קשה מאוד. ולא כל אחד שבקי בדינים, יכול להכריע בשאלה זו. זו באמת שאלה שנתונה לגדולי הדור. הבעיה היא, שכל אחד חושב שהוא גדול הדור ויכול להכריע בשאלות קשות שהן כבדות משקל שנוגעות לכלל ישראל.
אולם, לענייננו, לדעתי, יש מקום להסתפק האם אכן, אנחנו נמצאים בשעת הדחק. כלומר, בוודאי יש כאן ריבוי נישואי תערובת. אבל, ראשית השאלה האם הבעיה היא כל כך גדולה?
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היה במדינת ישראל בסוף אפריל 2018 (למנין הנהוג אצלם) שיעור של כ-4.6% 'אחרים' (כ-404,700), שהם נוצרים לא-ערבים וכן בני דתות אחרות וחסרי סיווג דת במשרד הפנים. 400 האלף כוללים בנים ובנות. מבחינה הלכתית, גבר שנושא אישה יהודייה, הילד יהודי. אם כן, דווקא אם יתחתנו עם יהודים, יצטמצם מספר הגויים. עוד נקודה היא שבקרב עולי ברית המועצות הילודה פחותה בהרבה מהמקובל באוכלוסייה היהודית בארץ. לכן לאט-לאט יתמעטו הגויים ויהיו שיעור שולי מאוד.
נוסף על כך, יש לדון האם דרכי ההקלה יביאו לשינוי משמעותי. אני סבור שדרכי ההקלה לא יביאו לידי שיפור של ממש במצב. הרב ישראל רוזן זצ"ל, שייסד את מִנהל הגיור וישב כדיין בבית דין לגיור, כתב כך: "למרות שאני מזוהה עם המקילים ביותר בתחום הגיור, אינני מאמין כי בזירה זו טמון הפתרון לייהודם של מרבית בני הנכר אשר בקרבנו […] סקר שערך מכון 'צומת' בתשס"ד העלה כי 57% סבורים ש'אין צורך בגיור', רק 17% חושבים כי התהליך קשה והשאר מתפזרים בין תשובות שונות […] מחקרים דומים שנערכו על ידי גורמים שונים מצביעים על מגמה דומה"[30]. הוא המשיך וכתב: "עדות לכך ש'אין צורך להתגייר' נמצאת גם בעובדה שאין כל נהירה לגיור הרפורמי […] כמות המתגיירים הרפורמים אפסית (פחות ממאה לשנה!) במקום להקל חייבים לשנות את חוק השבות ולהוציא ממנו את 'סעיף הנכד' ".
לכן, לא ברור שאנחנו נמצאים בשעת הדחק.
פסיקה בגיור
כפי שטענתי לעיל, לא ברור שאנחנו נמצאים במציאות של שעת הדחק. אולם, גם אם היינו נמצאים במציאות של שעת הדחק, אי אפשר לסמוך על דעות הפוסקים שמקילות וזאת מצד מספר סיבות:
- ראשית לדעתי, אין באמת דעה שסוברת שאפשר לגייר בלי קבלת מצוות.
- גם לדעתי, אין דעה שסוברת שאפשר לגייר בלי כוונה לשמור תורה ומצוות.
- אפילו אם נאמר שיש דעות כאלו, הרי אי אפשר לסמוך על דעות יחידאיות נגד דעות הרבים כשמדובר על דין דאורייתא. יש בדבר הזה מחלוקת בין הפוסקים.
- אפילו אם נאמר שגם בדין דאורייתא, אפשר לנקוט כדעת היחיד, הרי בוודאי צריך להיות שדעת היחיד יהיה בסדר גודל דומה לדעת הרבים. כאן מדובר שרוב ככל הפוסקים נוקטים שאי אפשר לגייר בצורה המקילה.
- יש מקום לטעון ולומר שנחשב בגדר איתמר הלכתא כמר, ולכן אין מקום לסמוך על דעת היחיד.
אולם, בנוגע לגיור קטינים, יש יותר מקום להסתפק, משום שלא מדובר במיעוט פוסקים ולא מדובר בפוסקים שקטנים בחכמה. מדובר על גדולי הפוסקים שמקילים בדבר. כבר ציינתי במאמר אחר[31], שבעל "אגרות משה"[32], בעל שו"ת "אחיעזר"[33] ובעל שו"ת "בית יצחק"[34] מקילים לגייר נכרי קטין אפילו שיש סבירות גדולה שלא ישמור תורה ומצוות. על אף זאת, נלענ"ד, שקשה מאוד להקל וזאת מפאת מספר סיבות:
- אכן, הפוסקים האלו פסקו שאפשר להקל. אך, יש מקום לומר שהם פסקו את הדבר במקרים בודדים, ולא כגישה מרכזית. יכול להיות שהיה מדובר במקרים מסוימים, ואין ללמוד מדבריהם לנקוט גישה זו כצורה לכתחילה ולפעול על פיה.
- גם הרב משה פיינשטיין לא הכריע את הדברים כדבר מוכרע, הוא כתב שכך מסתבר. גם בעל שו"ת "אחיעזר" נקט למעשה שאין לעשות כך.
- נלענ"ד, שאי אפשר לנקוט גישה זו כגישה מוצהרת, כיון שיש בה חילול השם. אפשר לנקוט את הגישה בצניעות ובמקרים בודדים. אם נוקטים גישה זו בצורה מוצהרת, משתמע שאנו מצהרים שאין מיוחדות לעַם ישראל, ואין חשיבות לשמירת תורה ומצוות. עַם ישראל הוא ככל העמים.
- רבים מהפוסקים לא מקבלים דעות אלו. אי אפשר לכפות על הציבור בכלליותו פסיקה שאינה מוסכמת על דעת כל הפוסקים. אי אפשר ללמוד מפסיקתם של גדולי הפוסקים שציינתי לעיל, כיון שהם דיברו על מקרים בודדים. כשדנים על מקרה בודד, אז לא צריך להתייחס לפוסקים אחרים וכל פוסק יפסוק כפי ראות עיניו. אבל, כשמדובר על מערך גיור, שאינו דן על מקרה בודד אלא על גישה, בוודאי אי אפשר לנקוט גישה שעומדת בניגוד לדעת רבים מהפוסקים. במקרה שרוב הפוסקים ינקטו גישה מסויימת אפשר לכפות על דעת המיעוט. אך, בוודאי דעת המיעוט לא תוכל לכפות על דעת הרוב.
[1] ט, ע"ב.
[2] יט, ע"א.
[3] ט, ע"א.
[4] עיין מסכת עירובין מו, ע"א; מסכת מועד קטן כ, ע"א.
[5] ז, ע"א.
[6] בשו"ת שלו, חלק א, סימן רנג.
[7] חושן משפט כה, ב.
[8] ב"בית חדש", מובא ב"שפתי כהן", יורה דעה, סוף סימן רמב, פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר.
[9] שם.
[10] הלכות ממרים א, ה.
[11] בקונטרס הכללים בסוף הספר, כלל ו.
[12] שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן קד; שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שד; שו"ת מהרלב"ח, סימן קמז, קונטרס הסמיכה; ספר "גט פשוט", קונטרס הכללים, כלל א; הנצי"ב, בהקדמתו לשאילתות, קדמת העמק ג, אות ב; "חזון איש", יורה דעה קנ, ח; כלאיים א, א.
[13] חושן משפט כה, כא.
[14] פוסקים להלכה כדעת האחרונים יותר מהראשונים. כלומר, פוסקים כדעת המאוחרים כיון שהם ראו את דעת הקודמים, ובכל זאת, חלקו על דבריהם.
[15] בספרו "גט פשוט", קונטרס כללים, כלל ג.
[16] מצוה עח.
[17] ז, ע"א.
[18] על הסוגיא שם.
[19] בספרו "גט פשוט", קונטרס הכללים, כלל ב.
[20] "בית חדש", מובא ב"שפתי כהן" הנ"ל.
[21] הנ"ל.
[22] יורה דעה רצג, ד.
[23] מבוא לספר "שבת הארץ", פרק י.
[24] קונטרס הכללים, כלל ו.
[25] סוף בית ג.
[26] יורה דעה קנ, ג-ד.
[27] ט, ע"ב.
[28] חלק א, סימן רנג.
[29] "קובץ אגרות", כרך א, איגרת לא.
[30] עיין בספר "ואוהב גר", עמ' 244-245.
[31] מובא להלן בדיון על גיור קטינים; עיין גם בספרי "גר המתגייר", כרך א, "גיור קטן שגדל אצל משפחה מאמצת", הלכות יורה דעה.
[32] אבן העזר, חלק ד, סימן כו, אות ג.
[33] חלק ג, יורה דעה, סימן כח.
[34] אבן העזר, סימן כט.