לאחרונה ישנן תלונות רבות על הרבנות הראשית לישראל בענייני גיור. טוענים שרבני הגיור אינם מאירי פנים והם מחמירים ובגלל זה הנכרים בארץ אינם דופקים על דלתי הגיור. אלו שטוענים כך, כנראה אינם מודעים לסקרים שנעשו בעבר שמתוכם מתברר שאלו שאינם מתגיירים לא עושים זאת בעיקר מפני שהגיור לא מעניין אותם ולא מחמת הקשיים, או אי מאירת הפנים. אין הדבר חדש שאין הנכרים בארץ באים בהמונם להתגייר, הדבר היה מעולם מתחילת מערך הגיור. וזאת משום שאין מניע כל כך חזק שיגרום לנכרי לבוא להתגייר, לעבור מהלך רציני של לימודים ושינוי כל כך גדול. הרי מערך הגיור מגייר רק את אלו שיש להם אזרחות בארץ. ואפילו לעניין נישואין, אפשר לעשות נישואין בקפריסין ודברים נוספים.
הגיור אינו דבר של מה בכך, מדובר על עניין רציני. אי אפשר לגייר בלי רצון אמיתי לשמור תורה ומצוות. יש רבנים שמצהירים ומביאים ראיות מכל מיני פוסקים שאין חיוב של קבלת מצוות. והדיינים הם מחמירים בדבר. אבל, הדברים האלו אינם עומדים במבחן הביקורת. כל הצגת הדברים מתוך דברי ראשונים ואחרונים עומדת בניגוד לדברי ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רסח, ג) שפסק במפורש שיש צורך בקבלת מצוות בפני בית דין. אם לא נעשתה קבלת מצוות בפני בית דין, הגיור לא חל. ואיך אפשר לבוא ולהקל בניגוד לדברי ה"שולחן ערוך" וכמעט כל הראשונים. יתירה מכך, גם אם נרצה לסמוך על דברי הראשונים, שלכאורה, חולקים, הרי כל דבריהם נאמרים לעניין הצורך בקבלת מצוות בפני בית דין. כלומר, באמירה מפורשת שמקבל עליו את המצוות. אבל, אין ראשון אחד שיסבור שאין צורך בכוונה לשמור תורה ומצוות. איך אפשר לעלות על הדעת שאפשר לגייר מישהו בלי רצון לשמור תורה ומצוות. עם ישראל נבחר להיות עם ה'. משמעות הדברים היא שמירת תורה ומצוות (עיין ספר "קול דודי דופק", עמ' 99-100, הערה 22; שו"ת "שואלין ודורשין", ח"ב, סי' מז).
אלו שבאים ואומרים שאפשר לגייר בלי שמירת תורה ומצוות באים ואומרים שעם ישראל הוא ככל העמים ואין שום דבר שמייחד אותו. הרי המיוחדות של עם ישראל היא בכך שנבחרו להיות עם ה', לשמור את מצוותיו ולהביא את דבר ה' לעולם.
בעניין הזה אין שום חולק ואין הבדל בין פסיקה ספרדית לפסיקה אשכנזית – פסיקה חרדית. כל הפוסקים יסכימו עם היסוד הזה שיש צורך בכוונה לשמור תורה ומצוות. לכן, אם הבית דין יודע שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות הגיור לא חל. כשהדברים ברורים, לא אומרים דברים שבלב אינם דברים (עיין ר"ן, מסכת קידושין כ, ע"ב-מדפי הרי"ף).
יש כאלו שמציגים שהפסיקה הספרדית בעניין הגיור היא שונה מהפסיקה האשכנזית – פסיקה החרדית, והיא הרבה יותר מקילה. היא אינה רואה את המציאות כשחור לבן. בניגוד לפסיקה החרדית שרואה את המציאות כשחור לבן. ראשית אציין שיש הרבה מהפוסקים החרדים שהם החמירו בעניין גיור ואי אפשר לומר שראו את המציאות כשחור לבן. אחד מגדולי הפוסקים באמריקה היה הרב משה פיינשטיין זצ"ל. שבוודאי כלפיו אי אפשר לומר שהוא היה מהמחמירים. בדברים רבים הוא ידע להיקל וגם היקל למעשה. אולם, על אף זאת, בעניין הגיור הוא כתב מספר תשובות נגד אלו שמקילים יתר המידה בעניין הגיור ומקבלים את אלו שאין בכוונתם לשמור תורה ומצוות (עיין שו"ת "אגרות משה", יו"ד, ח"א, סי' קנז; שם, סי' קנט; שם, סי' קס; ח"ג, סי' קו; ח"ג, סי' קט ועוד תשובות רבות). לכן, רואים שאפשר להיות מהפוסקים המקילים, ובכל זאת, להחמיר בעניין הגיור.
גם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל היה מיקל גדול ואי אפשר לומר עליו שהוא ראה את המציאות כשחור ולבן, ובכל זאת, גם הוא הצריך קבלת מצוות בגיור ("פסקים וכתבים", כרך ו, סי' טו). יש אפילו תשובה שלו שכתב שבמקרה של גיור לאישות, יש מקום לומר שיש ספק אם הגיור חל ("פסקים וכתבים". כרך ו, סי' כז; סי' כח) מדובר במקרה שאין אומדנא ברורה שהמתגייר באמת כוונתו לשמור תורה ומצוות.
יש לצרף את דעת הראי"ה קוק זצ"ל, שעיון בתשובותיו בשו"ת "דעת כהן", יגלה שהוא לא היה מהמקילים בעניין הגיור. ובוודאי אי אפשר לומר שהוא הסתכל על המציאות כשחור ולבן. הראי"ה קוק ידע להיקל במקרה הצורך.
כמו כן, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ראש ישיבת "יצחק אלחנן" באמריקה, היה מהפוסקים ומהרבנים שידעו להכיל מציאויות מורכבות, וידע להיקל במקרים רבים. יחד עם זאת, הוא חייב קבלת מצוות וטען שאין שום דעה שסוברת שיש גיור בלי רצון לשמור תורה ומצוות ("קול דודי דופק", עמ' 99-100, הערה 22; ובעוד מקומות).
גם נציין שיש מהפוסקים הספרדיים, שהם הולכים בדרך הפסיקה הספרדית, ופסקו בענייני גיור פסקים מסויימים שיהיו כאלו שיטענו שהם פסקים מחמירים. הרב שלום משאש זצ"ל (שו"ת "שמש ומגן", ח"ג, יו"ד, סי' סב) התנגד לגיור ילד שאמו נשארת בנכריותה ואביו לא שומר תורה ומצוות. משמע מדבריו שהגרות כלל לא תחול, שאין כאן גרות:
על דבר שאלתך, לגייר ילדים קטנים על דעת בית דין, בזמן שאמם לא נתגיירה, והיא נשארה באזרחות עם האב, ואינה רוצה להתגייר, וגם הבעל לא איכפת לו והוא חילוני. על זה יש להשיב, שמעיקרא דמילתא אין זה גרות לגמרי. דמסתמא אנו יודעים מראש, שהנער הזה מתגדל אצל נוצרים וחילונים, לא שמירת שבת ולא קפידא על הכשרות, ולא תפילות. וכל זמן שהאמא לא נתגיירה, אי אפשר לגייר את הבנים וישארו חיים עמה. ובפרט שגם הבעל לא קפיד. ונמצא שאין זה אלא כסות עינים.
מעניין אם אלו שנוקטים בגישתו בפסקים אחרים, נוקטים כגישתו גם בעניין הזה.
כמו כן, הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מגדולי הפוסקים הספרדים. אולי אפשר לטעון שהוא אינו בדרך הפסיקה הספרדית, ובכל זאת, בוודאי הוא מגדולי הפוסקים המקילים, ובכל זאת, הוא הצריך קבלת מצוות בגיור וטען שבלי קבלת מצוות בגיור, הגיור לא חל (עיין ספר "משא עובדיה", עמ' תלח; שו"ת "יביע אומר", ח"י, יו"ד, סי' כו).
נראה שהסיבה האמיתית, מדוע רבים מהנכרים אינם באים להתגייר היא, שיש קושי להתגייר מצד החיוב לשמור תורה ומצוות. אכן, לא קל להיות יהודי ויש צורך בכוונה לשמור תורה ומצוות, לפחות ברמה מסויימת. יש מקום להיקל בגדרים המדוייקים, עד כמה מחוייבים בשמירת תורה ומצוות. אבל, בוודאי צריך רמה בסיסית של כוונה לשמירת תורה ומצוות.
יש לצרף לכך, שאולי כל אלו שבאים ומבקרים מדי יום ביומו את מערך הגיור והרבנות הראשית לישראל, הם מוציאים שם רע על מערך הגיור והם גורמים שלא ירצו לבוא להתגייר. מותר לבקר, אבל אולי כדאי שהביקורת לא תהיה מדי יום ביומו ובפרהסיא, וגם אפשר לפעמים לומר מילה טובה. דייני הגיור באמת מתמסרים לגיור והם פועלים בדרכי נועם. אם תהיה אמירות טובות על מערך הגיור, הדבר יעודד את הנכרים לבוא להתגייר.