מבוא
במספר מקומות בתורה מוזכר האיסור לפחד מהאויבים. יש להילחם נגד האויבים בלי פחד. אנחנו נשאל את עצמנו, האם אכן אפשר לצוות על האדם לא לפחד? לכאורה, מדובר ברגש טבעי שאדם אינו יכול לשלוט עליו. אם כן, מה מקום לצוות עליו שלא לפחד.
במאמר הבא ננסה להשיב על מספר שאלות:
- האם אכן, יש איסור לפחד?
- אם יש איסור מה גדריו?
- איך אפשר להתגבר על הפחד?
עיון בשיטת הרמב"ם
הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה נח) כתב:
והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) "לא תערוץ מפניהם". ונכפלה האזהרה ואמר (ס"פ דברים) "לא תיראום". ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני מסוטה.
לפי הרמב"ם יש איסור לירא בעת המלחמה. אך, יש ללמוד מדבריו שני עניינים:
- האיסור הוא דווקא יראה בעת המלחמה.
- האיסור הוא דווקא כשהיראה מביאה לידי מעשה, שיפחד ויברח מהמערכה.
אם היראה לא הגיעה לידי מעשה, אין איסור.
מאידך, בהלכות מלכים (ז, טו) הוא כתב:
"מי האיש הירא ורך הלבב" כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם", ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", והרי מפורש בקבלה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם", וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך".
אפשר להבין מדברי הרמב"ם שיש איסור בעצם הפחד. כשמתחיל לחשוב הוא עובר על הלא תעשה.
אבל, אם נשוב ונתבונן בדבריו (במנין מצוות הקצר בפתח הלכות מלכים) נראה שכתב: "שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה". דבריו מקבילים לאמור ב"ספר המצוות".
הרב משה צבי נריה זצ"ל (בספר "ישראל במדינתו", במאמר "אל ירך לבבכם") טען שמוכרחים לומר שהרמב"ם, בספר "משנה תורה", לא חזר בו מדבריו ב"ספר המצוות". וגם כוונתו במשנה תורה שעוברים על הלאו רק כשבורח ונסוג, ולכן הביא את הפסוק: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".
נלענ"ד, שיש להסביר שזו כוונת הרמב"ם כשכתב שמבהיל את עצמו, שמגיע לידי בהלה. כשמגיע לידי בהלה בוודאי עושה מעשה. נוסף על כך, יש לומר שהרמב"ם הסביר את מהות הלאו שהוא עצם הפחד, היראה. אבל, לא חייבים על יראה אם היא לא הגיעה לידי מעשה.
עיון בספר "החינוך"
בספר "החינוך" (מצוה תקכה) כתוב:
שנמנענו שלא לערוץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל החובה עלינו להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמוד בפניהם, ועל זה נאמר [דברים ז', כ"א], "לא תערץ מפניהם", ונכפלה המניעה במקום אחר [שם ג', כ"ב] באמרו "לא תיראום". משרשי המצוה שיש לכל אחד מישראל לשום לה' יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא ולעמו. דיני המצוה כגון מה שהזהירו זכרונם לברכה שלא יחשוב אדם בעת המלחמה לא באשתו ולא בבניו ולא בממונו, אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה. ועוד יחשוב שכל דמי ישראל תלויין עליו והרי הוא כאלו שפך דמי כולן אם יפחד וישוב אחור ימינו, וכענין שכתוב [שם כ', ח'], "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", ומפורש בדברי קבלה [ירמיה מ"ח, י'] "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם". ואמרו זכרונם לברכה שכל הנלחם בכל לבבו וכונתו לקדש השם מובטח הוא שלא ימצא נזק ויזכה לו ולבניו להיות להם בית נכון בישראל ויזכה לחיי העולם הבא, וכענין שכתוב [שמואל א' כ"ה, כ"ח] "כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם וגו' ". ויתר פרטי המצוה בפרק שמיני מסוטה.
דברי בעל ספר "החינוך" מקבילים לדברי הרמב"ם, ב"ספר המצוות". משמע מדבריו שהאיסור הוא דווקא במקרה של בריחה ואין איסור על עצם היראה. אולם, יחד עם זאת, יש מקום להעיר בנוגע לדברי הרמב"ם, ב"ספר המצוות", וגם למבואר בספר "החינוך" ששניהם כתבו את הלשון "ושלא נברח מפניהם". בתחילה הם כתבו שיש איסור לפחד ואחר כך כתבו "ושלא נברח מפניהם". לכאורה, אפשר להבין מכך שיש כאן שני איסורים שונים: א. איסור לפחד. ב. איסור לברוח מפניהם. על האיסור הראשון יכול אדם לעבור גם אם לא ברח מהמערכה. על האיסור השני יכול אדם לעבור גם – אם לא פחד. האיסור הוא בעצם על הבריחה.
לפי הבנה זו דברי הרמב"ם, ב"ספר המצוות" מקבילים, במידה מסויימת, לדבריו במשנה תורה. בשני המקומות יש איסור בעצם היראה. אבל, נראה שכוונת הרמב"ם ובעל ספר "החינוך" היא, שיש כאן וי"ו שמוסיף. האיסור הוא דווקא כשיש יראה יחד עם בריחה. לא מספיק כל אחד בפני עצמו, צריך לחבר את היראה עם הבריחה.
השגות על הרמב"ם ועל בעל ספר "החינוך"
הראב"ד, בהשגותיו למנין המצוות של הרמב"ם (בתחילת משנה תורה לרמב"ם), השיג על דברי הרמב"ם וכתב:
שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת המלחמה. אברהם אמר הבטחה היא ואינה אזהרה.
לפיו, אין כאן אזהרה – איסור, אלא הבטחה. הבטחה שאין לפחד, כיון שהקב"ה ישמור עלינו וננצח במלחמה.
גם הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצוות, ל"ת נח) השיג על דברי הרמב"ם:
כתב הרב והמצוה חמשים ושמונה שנמנענו מלפחד מהכופרים בשעת מלחמה והוא אמרו יתעלה "לא תערוץ מפניהם" וכפל המניעה "לא תיראום". ויכפלו שוטרי העם זה העניין (שופטי' כ הובא במ"ע קצא). וזו הבטחה לא מצוה. ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעבר הלאו יפרסם חטאו ויחזור.
הרמב"ן סבר כדעת הראב"ד שמדובר כאן בהבטחה ולא בציווי. ראייתו להבנה זו היא: איך השוטרים יפרסמו את חטאו של האדם? הרי לפי הרמב"ם יש איסור לפחד. אם כן מי שישוב מהמלחמה לאחר שהשוטרים יאמרו "מי האיש הירא ורך הלבב", יתפרסם כחוטא.
יש להוסיף להקשות על דברי הרמב"ם, מתוך דברי הרמב"ן במקום אחר, בפירושו לתורה (דברים יד, א):
ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים.
מהר"ם שיק (בביאורו לתרי"ג מצוות, מצוה תקכה) כתב:
בודאי מצות הבטחון היא שורש כל התורה, ואפילו הכי לא מצינו מצות עשה מפורשת על זה, לפי דבר זה תלוי במידת האדם וטבעו, ואיך יצוה את האדם שלא יירא ולא יפחד מקשרי המלחמה כיון שהוא דבר טבעי.
גם ר' יוסף ב"ר משה באב"ד זצ"ל (בספרו "מנחת חינוך", מצוה תקכה) הקשה על דברי הרמב"ם:
ולי קשה מאד לשיטת הר"מ, דאיתא בסוטה מד, ע"א, פלוגתא, ר' עקיבא אומר "הירא ורך הלבב" כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, ור' יוסי הגלילי אומר "הירא ורך הלבב" זה הירא מעבירות שבידו. לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו ביחזור בגללן. ופריך בגמ' שם ע"ב, מאן תנא להא דתנו רבנן שמע קול קרנות והרתיע וכו' חוזר, כמאן כר' עקיבא ודלא כר' יוסי הגלילי, ולשיטת הר"מ דהוא לא תעשה הא גם לרבי יוסי הגלילי חוזר, דהא עושה עתה עבירה דעובר על לאו דלא תיראו ולא תחפזו וחוזר מעורכי.
אפשר ליישב קושיות אלו במספר אופנים:
- אם נאמר שהאיסור הוא דווקא הבריחה, בוודאי אין מקום לקושיות אלו. הקושיא הראשונה יורדת, כיון שהשוטרים מכריזים עוד קודם המלחמה, ולכן הוא לא בורח מהמערכה אלא חוזר עוד לפניה. אין מקום גם לקושיא השניה, כיון שהאיסור הוא הבריחה, והבריחה אינה עומדת בניגוד לטבעו. עצם הפחד הוא העומד בניגוד לטבעו. כמובן, שיישוב זה מתרץ גם את קושיית בעל "המנחת חינוך" כיון כששמע קול הקרנות והרתיע, מדובר עוד קודם המלחמה, אין כאן בריחה. לכן, אין שום איסור ולא צריך לחזור משום עבירות שבידו.
- אפילו אם נאמר שהאיסור הוא עצם הפחד, הרי הוא רק בעת המלחמה. השוטרים מכריזים קודם המלחמה. גם לפי זה, אין מקום לקושיא השניה. כיון שהיה עליו לשוב מהמלחמה עוד קודם המלחמה, ובכך אינו עובר איסור. כמו כן, יש כאן תירוץ לקושיית בעל "המנחת חינוך", כיון ששמיעת קול הקרנות היא קודם המלחמה, ואין שום איסור.
- לפי הרמב"ם האיסור הוא לא הפחד הטבעי, אלא כשהוא מבהיל את עצמו, הגברת הפחד. אם כן, אין מקום לקושיית הרמב"ן, כיון שהשוטרים מדברים מצד הפחד הטבעי לא כשהוא מבהיל את עצמו ומוסיף על עצמו יראה. השוטרים מודיעים שמי שמפחד וירא שישוב מהמלחמה. אם אדם מפחד, ולא הבהיל את עצמו – לא עבר שום איסור. יש בכך יישוב לקושיית בעל "המנחת חינוך", כיון שבמקרה ששמע קול קרנות והרתיע הוא אינו מבהיל את עצמו, ולא עובר שום איסור.
ר' יצחק ליאון זצ"ל ("מגילת אסתר" על ספר המצוות, לא תעשה נח) דחה את פירושו של הרמב"ן שמדובר בהבטחה, אך אין בדבריו יישוב על קושייתו מהכרזת השוטרים:
ונראה לי שהנכון כדברי הרב שהיא אזהרה מלירא מהכופרים בעת המלחמה. שאי אפשר שתהיה הבטחה כמו שאמר הרמב"ן. דמנין לו לכהן להבטיחם שלא ייראו ולא יערצו מפניהם כי שמא יפלו ביד אויביהם. ואי אפשר לומר שהתורה ציום לבטיחם כן שהרי בכל מלחמה היא מעבירים הכרוז הזה ולפעמים היו נופלים ביד אויביהם ואז מה מקום להבטחה הזאת. ולכן נאמר בודאי שהיא מצוה לבל ייראו מפניהם כי באופן זה יתגברו על אויביהם וינצחום. ומה שהיו מוסיפים השוטרים לכל הירא שיפרסם חטאו בחזרתו היה כדי שלא יפול לב העם אחר כך במלחמה בראות רכות לבב קצתם.
הרב מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל ("משך חכמה", דברים כ, ג) השיב כפי שהסברתי לעיל, ביישוב הראשון, שהאיסור הוא דווקא הבריחה. לכן, אין מקום לקושיית הרמב"ן:
'אל תיראו וכו' '. הוא אזהרה שבעת המלחמה לא יברחו. ולכן הבורח מקפחים את שוקיו. וגם בזה אין עונשים אלא אם כן מזהירים, דהגם דהוי כרודף שנמוג את לב חבירו, גם רודף צריך התראה. אבל קודם שפקדו שרי צבאות – (פסוק ח) 'מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו'. ויעויין רמב"ן ספר המצוות (לא תעשה) סימן נח, ואיננו טענה לפי מה שבארתי, ופשוט. ומפורש כן בדברי רבינו הלכות מלכים סוף פרק ז הלכה טו ('מי האיש הירא ורך הלבב' – כמשמעו, שאין בלבו כוח לעמוד בקשרי מלחמה). ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה (ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה… וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו) עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם, אל תיראו.
ר' אלעזר סג"ל לנדא זצ"ל (נכד הנודע ביהודה, "יד המלך", הלכות מלכים ז, טו) יישב את דעת הרמב"ם, כפי שיישבתי, ביישוב השני, שאיסור הפחד הוא דווקא בעת המלחמה:
ואנכי לא ידעתי דהלא הא דמכריזין היינו קודם התחלת המלחמה, ואחר אשר שבו לביתם כל אותן החוזרין מעורכי המלחמה כתיב [דברים כ, ט] "ופקדו שרי צבאות בראש העם", ואח"כ כשהתחילה המלחמה אזי מחויב כל אחד מאנשי המלחמה ללחום בכל תקפו וגבורתו לקדושת השם, ואסור להעלות על מחשבתו שום פחד ומורא דכתיב [דברים כ, ג] "לא תיראו ולא תערצו", וכל העולה על לבו בעת המלחמה איזה פחד ויראה עובר על לאו זה. ומלבד דהדעת והסברא נותנת דכן הוא, וגם לשון רבינו ברור מללו דכתב [בהלכה זו] ומאחר שיכנוס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה כו', ועל אותה שעה נאמר הלאו דלא תיראון ולא תערצון. אלא אף דמוכח כן מגמרא דאין עבירת הלאו זה רק אחר התחלת המלחמה, דבפרק משוח מלחמה [סוטה מג, א] אמרו שם בהגמרא אפלוגתא דר"ע ור' יוסי הגלילי דברייתא דהרתיע לקול הגפת תריסין או מים שותתין על ברכיו מציחצוח חרבות הרי הוא חוזר נימא דלא כר' יוסי הגלילי, דלר"י הגלילי כוונת הכתוב דהירא ורך לבב הוא על יראה מעבירות שבידו אבל לא על יראת פחד המלחמה, ומשני דבהא מודה ר' יוסי הגלילי דכתיב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". ואם נאמר דאף בפחד ומורך בתחלת המלחמה עובר על לאו דלא תערצו קשה דהיכי סלקא אדעתא דגמרא כלל דר' יוסי הגלילי פליג באינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה וסובר דאינו חוזר רק בירא מעבירות שבידו לבד, הלא לא משכחת כלל פחד מלחמה בלי עבירה דהלא בפחד זה גופא עובר על לאו דלא תערצו, ועכ"פ עבירת לאו זה קשה הרבה יותר מסח בין תפלה לתפלה [מנחות לו, א], ואיך היה משכחת כלל לפום ה"א זו דלר' יוסי הגלילי לא יהיה חוזר באינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה הא צריך לחזור מחמת עבירת פחד זה עצמו, אלא ודאי דלאו דלא תערצו אינו רק בתוך המלחמה וכמו שכתבתי.
מותר לפחד פן ימות במלחמה, אסור לפחד מגודל המחנה
ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (בספרו "קהילות יעקב", מסכת סוטה, סימן ה) עיין בדברי הרמב"ם ובא ליישב את קושיית בעל "המנחת חינוך" בארבע דרכים: א. כשנאמר ששמע קול קרנות והרתיע, לא מדובר עכשיו במלחמה. אלא, שהיה מעשה בעבר ששמע קול קרנות ופחד. אם היה מקרה כזה, עליו לחזור מהמלחמה. בוודאי, אדם זה לא עובר שום איסור. ב. האיסור הוא לפחד בשעת המלחמה. ג. האיסור הוא להפחיד את עצמו. אך, אם פוחד פתאום, אז בוודאי אין שום איסור.
בסיום דבריו הוא הביא חקירה מעניינת בגדר החיוב שלא לפחד. האם הכוונה היא שאדם לא צריך לפחד שימות במלחמה? שצריך להיות סמוך ובטוח שהקב"ה משגיח על העולם, ולכן אם אינו צריך למות, הוא לא ימות, ואם צריך למות אז גם שלא בזמן המלחמה במקום אחר הוא ימות. או אולי כוונת הדברים היא, שאדם לא צריך לפחד כיון שלא צריך להיות איכפת לו מחייו. עיקר עניינו הוא לעשות רצון הבורא, להילחם מלחמות ה'. לכן, אין לו לחשוב על עצמו. הרב קנייבסקי זצ"ל הוכיח שבוודאי אין מקום לומר שאין לפחד שלא ימות במלחמה, כיון שמבואר במספר מקומות שאדם יכול למות במלחמה על אף שלא נגזר עליו. הרי מכריזים בשעת המלחמה שמי שבנה בית ולא חנכו ישוב מן המלחמה פן ימות במלחמה. אם כן, יכול להיות שימות דווקא משום שהלך למלחמה. לפי זה, יש לומר שהאיסור לפחד הוא דווקא אם הוא מפחד מגודל המחנה של האויב, שיחשוב בוודאי שהם ינצחו כיון שהם רבים. אסור לחשוב מחשבה כזו, כיון שאין הבדל לקב"ה בין שהאויב רב או מעט כי הוא הלוחם את מלחמתנו. לפי זה, יש לומר שזה שחוזר משום ששמע קול קרנות והרתיע לא מפחד מפני גודל המחנה, אלא סתם מפחד שימות במלחמה ולכן הוא לא עבר שום איסור. הרב קנייבסקי זצ"ל לא קיבל הסבר זה, כיון שמוכח מדברי הרמב"ם שיש איסור בכל פחד. לכן, הוא נקט כהבנתו הקודמת שהאיסור הוא דווקא כשמבהיל את עצמו:
לא קשיא מידי מכמה טעמים דמלבד דיש לפרש דהא דקתני שמע קול קרנות והרתיע וכו' לא מיירי כלל עכשיו במלחמה, אלא רוצה לומר אדם כזה שכשאירע עובדא דשמע קול קרנות באיזו מקום שהוא, הוא מרתיע הרי זה חוזר, עוד נראה דממה שכתב הרמב"ם ז"ל ואחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל כו' משמע דאין הלאו אלא אחר שנכנס בקשרי המלחמה ולא בשעה שהכהן מדבר אל העם שהוא לפני המלחמה וכשהרתיע אז ליכא עדיין עבירה בידו ואם כן אין לו לחזור לר' יוסי הגלילי. ועוד נראה דהמתבהל פתאום מפני שהוא פחדן בטבעו אינו בכלל לאו זה אלא דוקא המביא עצמו לידי פחד… ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. וחוץ מכל זה נראה דהנה יש לחקור בהחיוב שלא לפחד במלחמה אם הוא מענין חיוב בטחון שצריך שהיא בטוח בלבו על ה' יתברך שינצל ולא יארע לו תקלה, או שהוא חיוב מסירת נפש שצריך שלא יהא איכפת לו על חייו כלל ויהא מסור למלחמה לקדש שם שמים. ולכאורה הדבר מוכרח שאין החיוב להיות בטוח שלא ימות שהרי הכהן מכריז ואומר מי האיש אשר בנה בית חדש וכו' פן ימות במלחמה ושונה כן כמה פעמים הרי שבמלחמה הוי הספק שמא ימות יותר משאילו לא ירד במלחמה ועל דרך שאמרו חז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ואיך יחוייב להיות בטוח במה שהתורה עצמה אומרת שאינו בטוח… ואם כן על כרחך שהחיוב הוא לילך במסירות נפש ובתקיפות ולא יהא איכפת לו על עצמו… והנלענ"ד בזה לכאורה דודאי היוצא במלחמה הוא בספק סכנה והרי על מנת כן יוצאים ועל דרך שכתוב 'כזאת וכזאת תאכל החרב', ואם ירא מצד הספק סכנה שיש בדרך כלל יש לומר דאינו בכלל לאו זה דאל תיראו. אכן כל זה מפחד בכלל אבל אם הפחד בא לו מצד שרואה גודל המחנה של האויב ומשער בלבו שלא ינצח מחמת חוזק מחנה האויב, או שמתרבה לו הפחד בשביל זה… כל כה"ג עובר ב'אל תיראו' וזה מפורש כמעט בתורה פרשת שופטים 'כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' א-להיך עמך המעלך מארץ מצרים'. והיינו שנצחון המלחמה או העדרה אינה כלל מצד כח האויב אם חזק או חלש… ולפי זה ניחא דבשמע קול קרנות והרתיע סתמא מצד ספק סכנה בעלמא ולא מהשערתו שלא ינצח אינו בכלל לאו זה ואין לו לחזור מטעם עבירה שבידו… אכן לומר שכל הלאו להרמב"ם ז"ל הוא רק שלא לפחוד מחמת השערתו שהם חזקים יותר, עדיין יקשה דאם כן מנ"ל להרמב"ם ז"ל דהמפחד סתמא על ידי שהרהר בבני ביתו וכיוצ"ב עובר בלאו… ועל כן נראה יותר דלהרמב"ם ז"ל בכל אופן שמפחד קעבר אלאו זה, אלא שזהו דוקא במביא עצמו לידי פחד על ידי הרהורו…
יש חשיבות מרובה בדברי הרב קנייבסקי זצ"ל בהבנת השגחת הקב"ה בעת המלחמה. רבים הם החושבים שאם אדם מת במלחמה, חייב להיות שנגזר עליו למות. כמובן, שהבנה זו נוסכת בהם בטחון בעת המלחמה. יש הבטוחים שאם לא מגיע להם למות, הם אכן לא ימותו. אך, כפי שכתב הרב קנייבסקי זצ"ל לא נראה שכך הם פני הדברים. אכן, יכול להיות שמישהו ימות על אף שלא נגזר עליו למות. בזמן מלחמה יש סכנה, ואין מלאך המשחית מבחין בין צדיק לרשע. כמובן, שיהיו שיקומו ויאמרו היכן הצדק והיושר. אלא, על כך נשיב ונאמר שאל לנו לחפש את הצדק והיושר בעולם הזה. בעולם הזה, לא מתגלה הצדק והיושר. דין הצדק נעשה בעולם הבא, שהוא עיקר העולם. עולם הזה הוא רק פרוזדור בפני עולם הבא. החשבון והצדק נעשה בעולם הבא על ידי הקב"ה, א-ל דעות, מבין הכל.
בהקשר לכך נציין את דברי הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (בשו"ת "עשה לך רב", חלק ז, שאלות ותשובות בקיצור, סימן עח) שנשאל בנוגע לחיילים שנופלים במלחמה האם נפילתם היא מקרית, או שכל אחד שנופל במלחמה נגזר עליו להיהרג באותו קרב? על כך הוא השיב שאכן, המיתה יכולה להיות מקרית:
מה שנראה לי מן המקורות הוא, שזו אינה מיתה טבעית שנגזרה מראש, וכאילו היה זה קבוע מראש כרגע מותו של הנופל בקרב. אדרבא, כל מקרה כזה ודומיו הוא מיתה שלא בעיתה, ולכן יתכן שהיא גם מקרית, שאילו נפל הפגז רחוק מספר מטרים לא היה נפגע. כך נראה לי מדברי דוד (שמואל א' כו י) "חי ה' כי אם ה' יגפנו, או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה". ברור שאם ה' יגפנו או במלחמה ירד ונספה, זה אינו יומו אשר נגזר עליו מראש. וכונת דוד היתה כי שאול צריך בקרוב למות, או בדרך שה' יגפנו במחלה וימיתנו, או שזמנו הטבעי קרב למות או יפול במלחמה, וכונתו שבקרוב צריך למות… ממה שכתב הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ז הט"ו) בדבריו על היורדים למלחמה על חובתם להלחם במסירות נפש, ללא פחד וכו' עיין שם שכתב כמה דברי עידוד וחיזוק ללוחמים, והיה לו לכתוב דבר פשוט זה שאין כמוהו לחזק הלוחם, שאין לו לפחוד כלל, שכל נופל נגזר עליו ליפול, ומי שלא נגזר עליו לא יחשוש כלל. לכן נראה לי כמו שכתבנו תחלה שהנפילה בקרב היא מקרית.
דברים אלו מבוארים בטוב טעם ודעת בפירושו של הרמב"ן לספר איוב (לו, ז):
החסיד הגמור הדבק בא-להיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן… וכפי קרבתו להדבק בא-להיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק מן הא-ל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים… ומפני שרוב העולם מן הכת הזו האמצעית, צותה התורה, החלץ הנלחמים וענין משוח מלחמה להשיב היראים…
וכן, בספר "החינוך" (מצוה תקמו), בנוגע למצות מעקה:
משרשי המצוה, לפי שעם היות ה' ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ומצותו… אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש תרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ב"ה חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בה פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר, צוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו. אמנם יהיו קצת בני אדם… לרוב חסידותם… כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה… אבל רוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס… ועל הדרך הזאת תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכים מלחמתם ומזיינים עצמן ועושים כל ענינם כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב, יודה בזה.
למדים מכאן, שאכן יש מקום לחוש שימות במלחמה, אלא האדם צריך שלא לחוש למיתתו, כיון שלנגד עיניו הוא צריך לשים את המטרה של קידוש שם שמים. לפני עיני הלוחם מושם הכלל כנגד הפרט. כפי שהטיב הרמב"ם (הלכות מלכים ז, טו) לכתוב.
במכילתא דר' ישמעאל (פרשת בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ו) כתוב:
"וברוב גאונך תהרוס קמיך", הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך ומי הם שקמו נגדך הם שקמו נגד בניך. "תהרוס קמיך", תהרוס קמינו אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקב"ה. וכן הוא אומר "אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד" (תהלים עד כג) ["כי הנה אויביך ה' " (שם /תהלים/ צב י)] "כי הנה אויביך יהמיון" (שם /תהלים/ פג ג) "מפני מה על עמך יערימו סוד וגו' הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט" (שם /תהלים/ קלט כא) "מפני מה תכלית שנאה שנאתים" וגו' וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני (זכריה ב יב) ר' יהודה אומר בבבת עין אינו אומר כן אלא בבבת עינו כתיב כביכול כלפי מעלה אלא שכנה הכתוב כיוצא בו.
בכך אנחנו מבינים שאלו שקמים נגד עַם ישראל קמים נגד הקב"ה, ולכן יש כאן מלחמה של קידוש שם שמים.
סיכום
עיינו בשיטות השונות בגדר איסור לפחד. מצאנו שיש מן הראשונים שסברו שאין איסור. מנגד לכך עמד הרמב"ם וסבר שיש איסור לפחד, אלא יש מספר הבנות בביאור דעת הרמב"ם:
- איסור הפחד הוא רק בזמן המלחמה.
- אין איסור לפחד, אלא האיסור שהפחד יביא את האדם לבריחה מהמערכה.
- אין איסור לפחד, אלא האיסור להפחיד את עצמו. אין איסור בפחד הטבעי.
- אין איסור לפחד פן ימות במלחמה, כיון שאכן יכול להיות שימות במלחמה על אף שלא נגזר עליו שימות. איסור הפחד הוא מפני גודל המחנה, שיחשוב שכיון שהאויב כל כך חזק אז בוודאי האויב ינצח. עלינו לסמוך על הקב"ה שיכול לנצח כל מלחמה ואין הבדל בין רב למעט.
יש חשיבות מרובה בידיעה שהמלחמה היא מלחמה של קידוש שם שמים. כל חייל שנלחם הוא לוחם מלחמות ה'. אלו שקמים על עם ישראל קמים בעיקר כנגד הקב"ה. אסיים בדברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (במאמרו "קול דודי דופק", עמ' 101-102, הוצאת מוסד הרב קוק):
אמרתי בשם אבא מרי ז"ל, כי פרשת 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור' אינה מוגבלת בחלותה הצבורית כמלחמת-מצוה לגזע מסויים, אלא כוללת חובת-התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת-ישראל. כשאומה חורתת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד' היא הופכת עמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים, נציגי שגעון האיבה של התקופה האחרונה. כיום ממלאים את מקומם המוני נאצר והמופתי.
להורדת המאמר לחצו כאן