מבוא
במאמר זה אדון בשאלת חיוב הליכה לצבא. השאלה הבסיסית היא, האם אנחנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה ולכן יש מצוה לשרת בצבא? נעיין בגדרים השונים למלחמת מצוה וננסה לבחון את המציאות של ימינו.
עיון בסוגיית הגמרא במסכת סוטה
מובא במשנה במסכת סוטה (מד, ע"א-ע"ב):
'ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו' ' – ר' עקיבא אומר: הירא ורך הלבב – כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב – זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן. רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין – הרי הוא הירא ורך הלבב. 'והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם', ובעקיבו של עם, מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור – הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה, שנאמר: 'נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם', ולהלן הוא אומר: 'וינוסו [אנשי] ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו' '. בד"א – במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה; אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים – במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
לאחר מכן מבואר בגמרא שם:
בד"א – במלחמות הרשות כו'. אמר ר' יוחנן: רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה. אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש – דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה – דברי הכל רשות, כי פליגי – למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות; נפקא מינה? לעוסק במצוה שפטור מן המצוה.
מספר שאלות עולות בעיון בגמרא זו:
- האם יש כאן מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא?
- מה נפסק להלכה במחלוקת בין רבנן לר' יהודה?
- מה הכוונה שהנפק"מ לעניין עוסק במצוה פטור מן המצוה?
- מדוע הגמרא מצאה רק דבר זה כנפק"מ? הרי אם מדובר במלחמת מצוה, יש מספר נפק"מ שקשורות לענייני דיני מלחמה: 1. האם יש חובה לצאת ולהילחם? דהיינו אם אין כאן מצוה, אין חובה לצאת ולהילחם. 2. מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים ה, א) שמלך יוצא תחילה למלחמת מצוה. אם אין כאן מצוה, המלך אינו מוציא תחילה לעניין זה. 3. במשנה במסכת סנהדרין (ב, ע"א) וברמב"ם (הלכות מלכים ה, ב) מבואר שבמלחמת מצוה המלך יכול להוציא בלי קבלת רשות של סנהדרין גדולה. לעומת זאת, למלחמת רשות יש צורך ברשות של סנהדרין גדולה. אם כן, אם מדובר כאן על מלחמת מצוה, המלך יכול להוציא בלי רשות סנהדרין גדולה.
- מה המשמעות למעוטי עכו"ם דלא ליתי עליייהו? האם לפי זה, כל התקפת אויב מוגדרת בגדר מלחמת רשות לדעת רבנן?
רש"י (שם) הסביר שאין מחלוקת בין רבא לר' יוחנן, אלא רבא הסביר את דברי ר' יוחנן. לפי הסברו, לר' יהודה יש ג' סוגי מלחמות: א. מלחמת רשות. ב. מלחמת מצוה. ג. מלחמת חובה. לרבנן יש רק ב' סוגים: א. מלחמת רשות. ב. מלחמת מצוה.
הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) הביא רק את דברי רבא, והסביר "למעוטי עכו"ם וכו' " הכוונה היא: "אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם". צריך עיון, מה הכוונה הנלחמים בהם? האם הכוונה שכרגע נלחם בעם ישראל, ובכל זאת, אין לתקוף את האומה כדי להחלישה, או שהכוונה באופן עקרוני מדובר באומה עוינת וכרגע היא אינה נלחמת בנו.
עוד הרמב"ם הסביר שהנפק"מ במחלוקת בין רבנן לר' יהודה היא, במקרה שאדם עסוק במלחמה למעט עכו"ם וכו', אם הוא פטור מן המצוות משום הכלל "עוסק במצוה פטור מן המצוה". לדעת רבנן, הוא אינו עוסק במצוה. לדעת ר' יהודה, הוא עוסק במצוה. בסיום דבריו הרמב"ם כתב שאין הלכה כר' יהודה.
ר' מנחם המאירי זצ"ל (חידושי "בית הבחירה" מב, ע"א, ד"ה משנה אלו שאין זזין) הביא בתחילה את פירושו של הרמב"ם, ויש קצת שינוי מלשונו של הרמב"ם בפירוש המשניות בנוגע למשמעות דברי הגמרא "למעוטי עכו"ם וכו' ":
ואמנם היה מחלוקת בהריגת ההורגים להם ולהשפילם עד שלא יהרגו את ישראל ולא ילחמו את ארצם ת"ק יקרא זה רשות ור' יהודה יקרא זאת ההריגה מצוה.
צריך עיון, מה הכוונה בהריגת ההורגים להם? משמע שמדובר שהאומה האחרת נלחמת בישראל והורגת בו. הסבר זה קשה ביותר, איך אפשר לומר שהריגתם תהיה מוגדרת כמלחמת רשות? נראה שהכוונה, שבאופן עקרוני האומה נלחמת בנו והרגה מאנשי ישראל. היא אינה הורגת כעת, אך הרגה בעבר והיא נמצאת עמנו במצב של מלחמה.
אכן, מצאתי שהרב שלמה יוסף זווין זצ"ל (בספרו "לאור ההלכה", הסמכות למלחמה) העיר על גירסא זו ברמב"ם, וכתב שמדובר בתרגום לא מדוייק. התרגום הנכון הוא התרגום שהבאתי לעיל, והרב יוסף קאפח זצ"ל הסביר שכוונת הרמב"ם: "שהם עמנו במצב מלחמה, אויבים, אבל אינם נלחמים בפועל, ו'ההורגים אותם' מאן דכר שמיה, כי אין לך מלחמת חובה גדולה מזו".
אלא, הדבר המעניין הוא המשך דברי ר' מנחם המאירי זצ"ל (שם, ד"ה ואמר אח"כ שדברים אלו וכו'):
לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבאו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך שלדעת חכמים הרי זו מצוה והעוסק בה פטור מן המצוה ואין צריך לומר אם כבר באו ולדעת ר' יהודה כל שלא באו רשות הוא והעוסק בה אינו פטור מן המצוה.
יש כאן שתי נקודות חשובות:
- לדעתו, אפילו שנודע שהם מכינים עצמם לבוא עלינו, הוי בגדר למעוטי עכו"ם וכו'.
- הוא החליף את השמות. דהיינו, לפי הגירסא אצלנו בגמרא מתבאר שלדעת רבנן, במקרה של למעוטי עכו"ם וכו', רבנן סברו שהוי מלחמת רשות. לדעת ר' יהודה, הוי מלחמת מצוה. הוא החליף את השמות, ולפיו לדעת רבנן הוי מלחמת מצוה.
לפי פסיקת ההלכה שלו, יתברר לנו שבמקרה שנלחם למעוטי עכו"ם וכו', הוי מלחמת מצוה.
עיון בדברי הרמב"ם
הרמב"ם, במשנה תורה (הלכות מלכים ה, א) הגדיר מה הן מלחמות המצוה ומה הן מלחמות הרשות:
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
נעיין במספר נקודות בדברי הרמב"ם:
- מה הכוונה "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"?
- הרמב"ם לא מזכיר "למעוטי עכו"ם וכו' ", וצריך עיון מדוע אינו מזכיר מלחמה זו?
ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה" שם) תמה על הרמב"ם, מדוע קרא למלחמת שבעת עממים ומלחמת עמלק, מלחמת מצוה ולא מלחמת חובה?
בעל ה"לחם משנה" (שם) השיב על דבריו, שהרמב"ם פסק כדעת רבנן ולכן לא היה צריך לכתוב מלחמת חובה. שלדעת רבנן, יש רק שני סוגי מלחמות – מלחמת רשות ומלחמת חובה. אבל הוא תמה על הרמב"ם שלא הזכיר את המלחמה "למעוטי עכו"ם וכו' ", שהוי בגדר מלחמת רשות. והסביר שכוונת הרמב"ם "להרבות בגדולתו ושמעו", היא שייראו ממנו ולא יבואו עליו וזו הכוונה "למעוטי עכו"ם וכו' ".
נראה שיש קושי בביאור זה, כיון שהרמב"ם היה צריך לפרש את הדברים.
לכאורה, היה מקום ליישב את הדברים על פי הגירסא של ר' מנחם המאירי. דהיינו, היה מקום להסביר שהרמב"ם פסק כדעת רבנן לפי גירסת ר' מנחם המאירי ש"למעוטי עכו"ם וכו' " הוי בגדר מלחמת מצוה, וזו כוונת הדברים כשכתב "עזרת ישראל מיד צר".
כדאי להזכיר את ביאורו המעניין של הרב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל ("הרמב"ם ללא סטיה מן התלמוד", עמ' קעה-קפב). לדעתו, יש אכן מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא. לדעת ר' יוחנן, אין כאן בכלל מחלוקת בין ר' יהודה לרבנן, אלא רק מינוחים שונים. לדעת רבא, יש מחלוקת והיא בגדר מלחמת "למעוטי עכו"ם וכו' ". לדעת ר' יהודה, הוי בגדר מלחמת מצוה. אך, לדעת רבנן, אינה בגדר מלחמת מצוה. הרמב"ם, בפירוש המשניות, ביאר את דברי הגמרא כהבנת רש"י שאין מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא. כשחיבר את המשנה תורה חזר בו מפירושו לפירוש המשניות בהסתמכו על התוספתא שמשם מתבאר כהבנתו של ר' יוחנן. מכיון שהוא פסק כדעת ר' יוחנן, הרמב"ם לא התייחס לדין "למעוטי עכו"ם וכו' " שעליו לא דיבר ר' יוחנן.
לפיכך, צריך להסביר שגדר "עזרת ישראל מיד צר" אינו בגדר "למעוטי עכו"ם וכו' ", והרמב"ם הביא דין זה מסברא פשוטה שהוי בגדר מלחמת מצוה שהיא הצלת נפשות.
בעל ספר "קרן אורה" (על הסוגיא במסכת סוטה מד, ע"א, ד"ה גמ' אמר ר' יוחנן וכו'). ציין שמדברי בעל ה"לחם משנה" משמע שיש לחלק בין שהעכו"ם באים עלינו, ואנחנו נלחמים נגדם, ובין שאנו הולכים להילחם נגדם כדי למעטם. במקרה שהם באים עלינו, בוודאי הוי בגדר מלחמת מצוה וזו כוונת הרמב"ם ב"עזרת ישראל מיד צר". אולם, כשאנחנו באים להילחם נגדם כדי למעטם, הרי זו בגדר מלחמת רשות. לדעתו, כך הדברים מסתברים, אבל לא משמע כך מסוגיית הגמרא. אלא, הוא ציין שמדברי הירושלמי (מסכת סוטה, פרק ח, הלכה י) משמע כהבנת הרמב"ם:
אבל בירושלמי (פ"ח ה"י) איכא מ"ד דמחלוקת ביניהם לרבנן מלחמת מצוה. כגון מלחמת דוד. מלחמת חובה זה מלחמת יהושע. ולרבנן אפילו במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו. ולר' יהודה מלחמת הרשות. היינו דאזלינן עלייהו. ומלחמת מצוה דאתיין אינון עלן. וס"ל לר' יהודה דבמלחמת מצוה אין הכל יוצאין, אלא במלחמת חובה דוקא. כן נראה גירסת הירושלמי. ולכ"ע איכא ג' מיני מלחמות. רשות. מצוה. וחובה. אזלינן עלייהו רשות. אתיין אינון עלן מצוה. מלחמת יהושע חובה. ואמרי רבנן דאפילו במצוה הכל יוצאין. ור' יהודה ס"ל דאין הכל יוצאין אלא במלחמת חובה… אבל לפי דברי הירושלמי דלעיל נראה כד' הרמב"ם ז"ל, דאתיין אינון עלן הוי מלחמת מצוה לרבנן ג"כ. ובכה"ג גם כן הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו.
לפי גירסתו, רבנן סברו שבמקרה שבאים עלינו הוי בגדר מלחמת מצוה והכל יוצאים. לדעת ר' יהודה, רק במקרה של מלחמת חובה הכל יוצאים. להלכה פוסקים כדעת רבנן. אולם, יש קושי לפי זה, מדוע הרמב"ם לא פסק כדעת רבנן שמלחמת דוד הוי מלחמת מצוה? אולי הוא הסביר ש"מלחמת דוד" הכוונה היא "עזרת ישראל מיד צר", שבאים עלינו ולא הרחבת גבולו. הוא הסביר שבמלחמת דוד יש שני סוגי מלחמות: א. מלחמת רשות: אם באים על העכו"ם. ב. מלחמת מצוה: אם הם באים עלינו. לדעת רבנן, גם במקרה של מלחמת מצוה, הכל יוצאים.
אלא, יש לציין שבתלמוד ירושלמי שלפנינו, יש גירסא אחרת:
אמר ר' יוחנן משמעות ביניהון. ר' יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רב חסדא מחלוקת ביניהון. רבנין אמרין מלחמת מצוה זו מלחמת דוד מלחמת חובה זו מלחמת יהושע. רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון. מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן. כתיב [מלכים א טו כב] והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי. מהו אין נקי. ר' סימון ורבנין רבי סימון אין נקי לביתו שעה אחת ורבנין אמרין לית רבי בריבי:
לפי הירושלמי, יש מחלוקת בין ר' יוחנן לרב חסדא בביאור דברי רבנן ור' יהודה. לדעת ר' יוחנן, אין כאן מחלוקת בין התנאים לגבי דין המשנה – שרק במקרה של מלחמת חובה הכל יוצאים וכו'. המחלוקת ביניהם היא רק במינוחים ויש נפק"מ בדבר לעניין עוסק במצוה פטור מן המצוה (עיין בפירוש "פני משה" שם). אבל, רב חסדא הסביר שהמחלוקת היא לגבי ההגדרה. רבנן הגדירו את מלחמת דוד כמלחמת מצוה ואילו ר' יהודה אמר שאם באים עליהם זו מלחמת רשות. אם הם באים עלינו זו מלחמת חובה. לא כל כך ברורה גירסא זו.
לבעל פירוש "פני משה" (שם על הסוגיא), יש גירסא אחרת. לפיו, רבנן סברו שמלחמת יהושע היתה מלחמת חובה ומלחמות דוד היו מלחמת רשות. ר' יהודה סבר שבמלחמות דוד, היו שני סוגי מלחמות: א. מלחמת חובה: אם הם באים עלינו. ב. מלחמת מצוה: הרחבת הגבול. במקרה של מלחמת חובה הכל יוצאים. במלחמת מצוה לא הכל יוצאים, ויש בה הדין של עוסק במצוה פטור מן המצוה. ובפירושו "מראה הפנים" (שם) הסביר שהרמב"ם גרס כגירסא זו. לפי הבנת הרמב"ם, כשבאים עלינו הוי מלחמת חובה לדעת ר' יהודה, ולדעת רבנן הוי מלחמת מצוה וגם לדעת רבנן, הכל יוצאים.
נציין שבעל פירוש "שיירי קרבן" (שם) הביא שבעל "כנסת הגדולה" הבין שהרמב"ם פסק כדעת ר' יהודה, ולכן הוא פסק שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה. אבל, בעל פירוש "שיירי קרבן" כתב שבוודאי אין מי שחולק שעזרת ישראל מיד צר, הוי מלחמת מצוה. הרי אפילו במקרה של יחיד הנרדף, יש מצות עשה ("והשבותו לו") ולא תעשה ("לא תעמוד על דם רעך") להצילו, ולכן בוודאי יש מצוה להציל את עם ישראל כשהוא נרדף. יש להסביר שהרמב"ם הבין שהכוונה "למעוטי עכו"ם" היא, שעושה מלחמה עם שכניו, שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכן עושה מלחמה עמהם עכשיו למעטם, שלא יהיה בהם כח לבא על ישראל.
יש מקום להקשות על דברי בעל פירוש "שיירי קרבן", שאכן יש חובה להציל את חברו, אבל במקרה שהמציל נכנס לסכנה לא ברור שיש חובה להציל את חברו[1]. אלא, היטיב לכתוב הרב שאול ישראלי זצ"ל (בספרו "עמוד הימיני", סימן יד, אות ו):
וכן הסברא הפשוטה נותנת, כי היתכן שיבואו שונאי ישראל ויעשו בחלק מישראל כרצונם, והחלק השני ישאר אדיש, ויהא רשאי שלא להלחם מלחמת ישראל?
מתברר מהאמור לעיל, שכנראה שהרמב"ם סמך על דברי הירושלמי בהבאת דינו, שבמקרה שבאים עלינו להילחם, הוי בגדר מלחמת מצוה שהכל יוצאים. אולם, עלינו לשאול מדוע הבבלי לא הביא דין זה? והאם הוא חולק על הירושלמי? שהרי אם הבבלי חולק על הירושלמי קשה לפסוק כדעת הירושלמי נגד הבבלי.
נראה להסביר שהבבלי בוודאי אינו חולק על הירושלמי ולא היה צורך להביא דין זה כיון שלבבלי היה ברור הדין בסברא פשוטה, כפי שהתבאר לעיל בדברי הרב ישראלי. הבבלי נקט שהמחלוקת אם הוי "למעוטי עכו"ם וכו' ", מכך נבין שאם אין זה "למעוטי עכו"ם וכו' ", אלא שהם באים עלינו הוי בגדר מלחמת מצוה – חובה. עוד אפשר להסביר שהבבלי סבר שבמקרה שבאים עלינו זו לא מלחמת מצוה. דהיינו, אין היציאה מכוח גדרי מלחמת מצוה – אלא מכוח גדרי פיקוח נפש, שיש להציל את חברו מכוח מצות "והשבותו לו" ומצות "לא תעמוד על דם רעך". על אף שבדרך כלל, אין חובה להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה, כשמדובר בציבור יש חובה. לפי הירושלמי, כאן החובה היא מצד גדרי מלחמה – זוהי מלחמת מצוה. אין כאן נפק"מ הלכתית, אלא מחלוקת בהגדרה. אולי יש מקום לומר, שיש חילוק בנוגע להוצאה על ידי המלך. אם מדובר בגדרי מלחמה, הרי המלך הוא המוציא ויכול לכוף על הציבור לצאת. אבל, אם מדובר בחיוב מצד דיני פיקוח נפש – אין המלך יכול לכוף. זוהי חובה של האדם. הסבר זה קשה לאמרו בדעת הרמב"ם כיון שהוא לא חילק בין מלחמת עזרת ישראל מיד צר ובין מלחמת יהושע ומלחמת עמלק, משמע שיש לשלשתן אותם גדרים. לכן, צריך לומר שאין חילוק מצד הדין. לפחות לפי הבנת הרמב"ם. אולי אפשר להוסיף ולומר, שיש כאן צנזורה של הגמרא. כשנכתבה הגמרא בבבל – בגלות, אי אפשר היה לכתוב שיש מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר. משום כך, הגמרא לא כתבה שמלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת מצוה, אלא דווקא מלחמת יהושע ששייכת לעבר ולא מהווה סכנה. לכן, הרמב"ם העדיף את הסוגיא בתלמוד ירושלמי, ונקט את הדברים כפי ביאורם שם. בדרך אגב נעיר שיש להקשות מדוע לא הזכירו בגמרא שמלחמת עמלק היא מלחמת מצוה? מדוע הוזכרה רק מלחמת יהושע? נראה שהגמרא נקטה רק את המלחמות שהיו שייכות באותו הזמן. מלחמת עמלק לא היתה שייכת כיון שאבד זכרם, אבל מלחמת יהושע שייכת גם בזמן הזה. כשהגמרא כתבה מלחמת יהושע היא התכוונה למלחמת כיבוש הארץ, אבל לא יכלה לכתוב זאת בצורה מפורשת. כך מתבאר מדברי רש"י על הסוגיא במסכת סוטה (מד, ע"ב) שכתב: "אבל במלחמות מצוה – כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע הכל יוצאין".
הוא כתב "כגון". דהיינו, לא מדובר דווקא על מלחמות יהושע, אלא מלחמות כיבוש הארץ. וכך דייק הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל (שו"ת "היכל יצחק", אורח חיים, סימן לז).
אלא, עדיין, נותר לנו לבחון מהו הגדר כשבאים עלינו להילחם?
מלחמת מנע
צריך עיון, מה גדרה של מלחמה שבאה למנוע מאויבינו לבוא עלינו? לכאורה, נראה שהוי בגדר "למעוטי עכו"ם וכו' " ובגדר מלחמת רשות. לפיכך יש מקום לדון שבמספר מלחמות, צה"ל נלחם כדי למנוע מאויבינו לבוא עלינו. בעיקר הדבר בא לידי ביטוי במלחמת שלום הגליל. כמובן, שמלחמת הקוממיות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים היו בגדר מלחמת עזרת ישראל מיד צר. שאז אויבינו באו עלינו לכלותינו, ויצאנו נגדם כדי להגן על עצמנו כפי שם צבאנו – צבא הגנה לישראל. יש לדון גם מהו גדר ההליכה לצבא כדי לשמור מפני אויבינו. דהיינו, באופן כללי הצבא פועל כדי להגן. האויבים לא באו, אנחנו שומרים שלא יבואו. אולי זה בגדר "למעוטי עכו"ם וכו' " ולא בגדר מלחמת מצוה. לפי זה, יש מקום להסיק שאין חובה ללכת לצבא.
אלא, נראה שלא כך פני הדברים, ובפשטות המציאות מוגדרת בגדר מלחמת מצוה – מלחמת עזרת ישראל מיד צר. נבאר את הדברים.
ראשית נביא את דברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל (שו"ת "היכל יצחק", אורח חיים, סימן לט) שדן בנוגע למלחמת קוממיות. לדעתו, במקרה שאויב יכול וצפוי שבכל רגע יבוא לתקוף, הרי התקפתו היא מניעת התקפתו, והיא בגדר של פיקוח נפש. אבל, אם ההתקפה היא רק כדי להחלישו, הוי בגדר מלחמת רשות. הוא הסביר שהמושג "למעוטי עכו"ם וכו' " שייך רק לפני התחלת המלחמה. אך, לאחר שהתחילה המלחמה, גם אם האויב נח ואינו נלחם, מותר ומצוה להתקיף אותו:
מה שהעיר כ"ג מהחתם סופר או"ח סימן ע"ט, הנה דבריו פשוטים, שאם למשל, יש לפנינו חולה מסוכן במחלת לב, מה מקום יש לאמר, שמא יצטרכו לעשות ניתוח ויהא מותר ללבן סכין לצורך ניתוח, אבל פעולת התקפה לערער כח האויב העומד בכל רגע להתקיף ישובים יהודיים סמוכים אם יעשו התקפה על נקודה שלו יהא עסוק בהגנת עצמו, ולא יוכל להתנפל הרי"ז נקרא פקוח נפש באותו הדבר, גם אם לא התחיל עדיין להתקיף. הא למה זה דומה, לחולה מחלת לב מסוכנת שעלול בכל רגע לקבל התקפה והצלתו תהא ע"י זריקות ידועות או השקותו סממנים ידועים, כלום נאסור לעשות לו סממנים הנחוצים שיהיו מוכנים לעת הצורך? ואף זה כך. אכן מובן שהדבר תלוי בדעת המפקדים, ואם ההתקפה אינה אלא סתמית להחליש כחו של האויב בכלל, יש להתישב בדבר… בענין עכו"ם דלא ליתי עלן [סוטה מ"ד ע"ב], הנה זה נאמר בנוגע לתחילת המלחמה, היינו שלע"ע העכו"ם שוקטים, אלא שלשם העתיד אנו יוצאים עליהם למלחמה, למעטם שלא יוכלו בעתיד לבוא עלינו, אבל כשבאו כבר עלינו ואנו בסכנה עצומה אין זאת אומרת שעלינו להצטמצם דוקא בהגנה, אלא שאז כל פעולה שלפי דעת המפקדים סופה להחליש כח האויב שכבר בא עלינו, הרי"ז המשך של מלחמת מצוה.
לכאורה, דבריו לא יעזרו במקרה שלנו, כיון שהמלחמה הופסקה ואנחנו יוצאים עליהם. אין כרגע מלחמה, אבל יודעים שהם מתכננים התקפה, ולכן אנחנו מקדימים ותוקפים.
לענייננו, נביא את דברי הרב שאול ישראלי זצ"ל (בספרו "עמוד הימיני", עמ' רב-רד) שדן בפעולות תגמול. מדובר בשנים שערבים היו יוצאים מכפרים מסויימים ופוגעים ביהודים. הצבא ערך פעולת תגמול על אותם כפרים כדי להרתיע אותם וכפרים אחרים. השאלה אם מדובר במלחמת מצוה, ועל כך השיב שבוודאי זו מלחמת מצוה. לדעתו, לא פוסקים כדברי ר' מנחם המאירי שהוזכרו לעיל. שאפילו שעומדים לבוא ומכינים עצמם, הוי בגדר מלחמת רשות. אין כך ההלכה, שהרי הרמ"א (אורח חיים שסט, ו) פסק להלכה שנכרים שצרו על עיירות ישראל, אפילו אם לא באו עדיין אלא רוצים לבוא, מחללים את השבת להצלת בני העיירות. מקור דבריו מה"אור זרוע". בעל ה"משנה ברורה" (שם) העתיק את לשון ה"אור זרוע" שמדובר כשהקול יוצא שרוצים לבוא. אם כן, מדובר בדיוק באותו אופן שדיבר ר' מנחם המאירי. הרב ישראלי הסביר שלפי זה "למעוטי עכו"ם וכו' " הוא כפירוש הירושלמי על פי דברי בעל "שיירי קרבן" שהוזכרו לעיל – שהחשש הוא חשש רחוק. אבל, כשהספק קרוב, בוודאי הוי מלחמת מצוה. עוד כתב הרב ישראלי שיש מקום לומר שר' מנחם המאירי דיבר דווקא במקרה שהאומה עד כה לא באה, ומדובר בפעולה מונעת לעתיד. אך, במקרה שהפגיעות חוזרות ונשנות, וכך היא דרכם לפגוע ולחזור ולהמתין עד פגיעה הבאה, הרי בוודאי זו לא פעולה מונעת, אלא הוי בגדר מלחמת מצוה. אלא, כאן הוא בא וחידש שלא מדובר במלחמת מצוה מדין "והשבותו לו", כיון שבכה"ג אין חובה לסכן את עצמו. אין חובה לסכן את עצמו כדי להציל את חברו מסכנה. מדובר כאן בגדר מלחמת מצוה מדין "נקמה":
וזה נלמד ממה שציותה תורה על הנקמה במלחמת מדין. וזהו הביטוי של הרמב"ם 'עזרת ישראל מיד צר' דהיינו על משקל הכתוב 'צרור את המדינים והכיתם אותם כי צרורים הם לכם'. ועיין רמב"ן על התורה שם על הפסוק 'ויקצוף משה וכו' ' שהביא הספרי שאמר לו פנחס כשם שפקדתנו כך עשינו. ופירש הרמב"ן שפנחס חשב שזו כדין מלחמה רגילה שיש בה דין להחיות הטף והנשים. ופירש לו משה שזו מלחמת נקמה היא ובה יש להרוג גם הטף משום נקמה. ומנוסח זה של 'ויקצוף משה וכו' ', אף על פי שלא אמר להם כלום מעיקרא איך עליהם להתנהג, נראה שהוא דבר מסברא ולא צריך אפילו ציווי מיוחד לזה. אם כן שמענו מכאן שיש מושג מיוחד של מלחמת נקמה וזוהי מלחמה כנגד הצוררים את ישראל, ובהם יש דינים מיוחדים. ועל כל פנים ודאי יש בזה מצוה גם לדורות כשם שהיתה במדין, כי נלמד ממדין בבנין אב. ועל פי זה נראה שזהו מקור ההלכה שבירושלמי שאם כבר באו העכו"ם לכו"ע מצוה, והיינו מצוה בגדר מלחמת מצוה שהכל יוצאים… והיינו מצד מצות הנקמה נגד צוררי ישראל. ולפי זה נראה שמה שכתבנו שכל עוד לא באו אלא שמתנכלים לבא אין זו מלחמת מצוה, היינו כשלא באו עוד בכלל. אבל אם כבר באו קודם אלא שנסוגו ומטרתם לחזור ולבא, הרי הם בגדר צוררי ישראל ויש בהם דין מלחמת נקמה שהיא מצוה לכו"ע. ונוהגים בה כל דיני מלחמה.
בביאור זה יישב הרב ישראלי את הקושיא שהקשיתי לעיל בנוגע לגמרא במסכת סוטה, שהביאה כנפק"מ במחלוקת בין ר' יהודה לרבנן את דין עוסק במצוה פטור מן המצוה. הסביר הרב ישראלי שבמקרה "למעוטי עכו"ם וכו' ", לכל הדעות לא מדובר במלחמת מצוה ממש. גם לדעת ר' יהודה, זו לא מלחמת מצוה ממש. אלא, מדובר על מצוה מכוח מצות "והשבותו לו". אין כאן חיוב לצאת, שאין חובה להיכנס לסכנה כדי להציל את חברו. אבל, אם הוא יוצא, לדעת ר' יהודה יש לזה גדר של מצוה ולכן יש כאן דין של עוסק במצוה פטור מן המצוה. לדעת רבנן, אין כאן גדר של עוסק במצוה פטור מן המצוה. אבל, כל זה נאמר דווקא כשמדובר "למעוטי עכו"ם וכו' ". ל"עזרת ישראל מיד צר", יש את כל גדרי מלחמת מצוה משום חידושו של הרב ישראלי שזו מלחמת מצוה מכוח דין נקמה. אי אפשר לומר שמלחמת מצוה מדין "והשבותו לו", שבכה"ג אין חובה להיכנס לסכנה כדי להציל את חברו.
לפיכך, יש מקום לדון כך את המציאות של ימינו. האויב הערבי בא עלינו בכל רגע שיכול, והפעולות כנגדם נעשות כדי למנוע את הפגיעה הבאה. לכן, בוודאי זו בגדר מלחמת מצוה.
נוסיף לכך את דברי הרב צבי שכטר שליט"א (בספרו "בעקבי הצאן", עמ' רו-רז) שטען שאנחנו עדיין במציאות של מלחמה המתמשכת מזמן קום המדינה. מאז ועד היום אנחנו במלחמה עם הערבים, הם רק ממתינים לזמנים המיוחדים ומסוגלים לפגוע בנו:
ונראה דאף דאין שמה חיילים ערבים היורים בתותחים, ואין אוירונים הזורקים פצצות, מכל מקום על פי הלכה – מדינת ישראל היום היא במצב של מלחמה עם הערבים… ונמצא שכל המלחמות וכל הפרעות וכל המהומות שעורכים הערבים [עד ימינו ועד בכלל], הכל המשך מאותה המלחמה הראשונה [מלחמת השחרור]… וכן נראה נמי לומר, דהואיל והמצב כעת בארץ הוא מצב של מלחמה, שאין להתחשב בסכנת נפשות של היחידים…
הכשרת החייל למלחמה
עד כה ביארתי שגם ליציאה נגד האויבים שמתכננים להרוג אותנו יש גדר של מלחמת מצוה. אלא, עדיין, יש לדון בנוגע להכשרת החייל. יש תקופה ממושכת, שהחייל לא נלחם אלא עובר הכשרה להילחם. האם גם ההכשרה כלולה בגדר מלחמת מצוה? כמובן, שהנפק"מ למקרה שלומד תורה, האם מוטל עליו לצאת מהישיבה לשם כך? כשמדובר שהאויב בא עלינו, בוודאי מוטל עליו לצאת שהוי בגדר "עזרת ישראל מיד צר". אך, כאן אינו יוצא להילחם. בעזרת ה', במאמר אחר ארחיב את הדיבור בנוגע לבחורי ישיבה אם מחוייבים ללכת לצבא, אך לענייננו ברצוני לדון האם עצם ההכשרה נחשבת בגדר מלחמת מצוה?
כפי שהתבאר לעיל, עצם המציאות שאויבינו מתכננים לפגוע בנו היא מציאות מוכחת וברורה, והשאלה היא רק של זמן. כל רגע ורגע הם רוצים ומתכננים להרוג אותנו. ורק בזכות סייעתא דשמיא והצבא, הם אינם פוגעים בנו. לכן, מסתבר לומר, שאם כדי להגן על עצמנו יש הכרח להיות מוכשר מבחינה צבאית הרי זה בגדר מלחמת מצוה. זהו חלק מהכשר המצוה. כמו שבניית הסוכה היא הכשר מצות הסוכה. אי אפשר להמתין שיבוא החג וסוכה תפול מהשמים, אלא צריך להכין את הסוכה – לבנותה. אז כך הדין לגבי ההגנה והמלחמה מפני האויבים, צריך הכשרה. לכן, זהו חלק מהמצוה. כמו שלעצם המצוה הכל יוצאים, כך גם לגבי ההכשרה. אי אפשר לנתק את שני הדברים. אי אפשר לצאת למלחמה ללא הכשרה.
חילוק בין שמירה לשם הרתעה ובין שמירה מפיגועים
מהו דין השמירה? פעמים רבות החייל לא נלחם נגד האויב, אלא עוסק בשמירה על היישובים, על הגבול וכיוצ"ב. יש לשאול, האם יש כאן גדר של מלחמת מצוה? הרי הוא לא נלחם באויב, ואם כן, איזו מלחמת מצוה יש כאן?
נראה שיש לחלק בין שני סוגי שמירות. יש שמירה של הצבא שמטרתה להרתיע. לכל אומה יש צבא ששומרת על גבולה והצורך בכך הוא להרתיע את האויבים שלא יעברו את הגבול. אולם, יש שמירה שונה שהיא אינה שמירה לשם הרתעה, אלא ליותר מכך היא שמירה שבאה למנוע פיגועים. כוונת הדברים, האויבים מוכנים ומזומנים לבוא להילחם בנו ומחכים לרגע המתאים, ורק בזכות הצבא הם נתפסים או שאינם באים. נראה לומר ששמירה כזו נחשבת כמלחמת מצוה. כפי שהתבאר לעיל, התקפת אויב שלא תקף אותנו כרגע ולא תכנן כרגע, אלא יכול להיות שבעתיד הרחוק ילחם נגדנו, הרי זה בגדר מלחמת רשות. רק כשמדובר בסכנה קרובה, הוי בגדר מלחמת מצוה. נראה שאותה סברה שייכת לעניין השמירה. כשמדובר על שמירה מאויב, שאולי בעתיד הרחוק יבוא להילחם נגדנו, הוי בגדר מלחמת רשות. אך, בשמירה שיש סבירות גבוהה שהאויב ממתין להילחם נגדנו, ויש צורך בסיסי בשמירה זו, הרי זו מלחמת מצוה.
מלחמת מצוה – כיבוש הארץ ומלחמת עמלק
יש מן האחרונים שטענו שאכן, יש כאן מלחמת מצוה, כיון שהדברים כלולים בעזרת ישראל מיד צר[2]. היות והערבים רוצים להשמיד את תושבי המדינה, והצבא הוא המגן על עַם ישראל מפניהם. אחרים טענו[3] שיש כאן גדר מלחמת מצוה מצד ג' הסוגים: א. מלחמת שבעת עממים: היא בעצם מלחמה לכיבוש הארץ וכך הדברים כאן שאנחנו נלחמים על יישוב הארץ. ב. מלחמת עמלק: ר' חיים סולובייצ'יק זצ"ל טען שכל אומה שהולכת בדרכו של עמלק ורצונה להשמיד את עַם ישראל היא בגדר עמלק. לכן, הערבים הם בגדר עמלק שרוצים להרוג את היהודים. ג. יש כאן עזרת ישראל מיד צר.
אולם, יש מקום לחלוק על דבריו. בוודאי לגבי מלחמת שבעת עממים, יש מקום לומר שהמצוה היא רק כשנלחמים נגד שבעת עממים, אך אין מצוה של כיבוש הארץ. הרמב"ם לא הזכיר במילה אחת, מצוַת כיבוש הארץ. נוסף על כך, בזמן הזה, יכול להיות שאין כאן מלחמה לכיבוש הארץ. המלחמה היא שלא יבואו הערבים להרגנו. מלחמת העצמאות היתה לכבוש את הארץ מהערבים. לגבי מלחמת עמלק, בוודאי יש מקום לחלוק על יסודו של ר' חיים ולערער על דבריו. שיש בכך מן החידוש לומר שכל אומה שקמה להשמיד את עם ישראל היא בגדר עמלק. דבר זה אינו מבואר בדברי הראשונים. לכן, נראה שיש לנקוט כהבנה שמדובר במלחמת מצוה מכוח "עזרת ישראל מיד צר".
מסקנה
נראה לנקוט בגישה שבמציאות ימינו אנו חיים בסכנה מתמדת מאויבינו מכיוונים רבים, ולכן ההליכה לצבא היא בגדר מלחמת מצוה. גם הכשרת החייל היא חלק מהמצוה, ואי אפשר לנתקה מהמלחמה ומהשמירה. בוודאי זכות גדולה היא לזה שהולך להילחם ולהגן על עם ישראל. הוא לוחם מלחמות עם ישראל שהן בעצם מלחמות ה'. בעזרת ה' במאמר אחר ארחיב את הדיבור בנקודה זו.
[1] במאמרי "גדרי מלחמת מצוה ומלחמת רשות" הרחבתי את הדיבור על נקודה זו.
[2] הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, בשו"ת "היכל יצחק", אורח חיים, סימן לט; עיין בדברי הרב צבי שכטר שליט"א, בספרו "בעקבי הצאן", עמ' רו-רז.
[3] כך כתב הרב יהודה גרשוני זצ"ל, במאמרו "מלחמת רשות ומלחמת מצוה", בכתב עת 'תורה שבעל פה', כרך יג; עיין עוד בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, במאמרו "קול דודי דופק", עמ' 101-102, הוצאת מוסד הרב קוק.
להורדת המאמר לחצו כאן