בארגנטינה היתה תקנה שלא לגייר נכרים. מי שירצה להתגייר יצטרך ללכת לארץ ישראל, אין גיורים בארגנטינה. זו היתה תקנה כדי למנוע גיורים שלא כהלכה. הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל, אב"ד בבית דין בתל אביב, נשאל בנוגע למקרה שנכריה התגיירה והתחתנה עם יהודי ולאחר מכן נולדה בת. הבת באה להינשא לבן ישראל, והשאלה נשאלה האם היא מותרת להינשא לבן ישראל, הרי אמהּ התגיירה בניגוד לתקנה[1].
הרב אהרנברג זצ"ל התחיל את תשובתו באמירה שבמקרה הנידון יש תרתי לריעותא [שני צדדים לאסור]:
- שנתגיירה האֵם נגד החזקה. מסתמא התקנה היתה שאפילו אם התגיירה כהלכה, בכל זאת, לא יקבלו אותה בקהילה, ולא יתנו לה להינשא לבן ישראל. בוודאי אין בכוחם לבטל את הגרות.
- יש ספק בעיקר הגרות של האֵם, אם נעשתה כדין, מאחר שנעשתה על ידי הפורשים מדרכי הציבור.
אולם, הוא כתב שבנוגע לריעותא הראשונה יש לחלק בין האֵם לבת. יש לדמות את מקרה הנידון למה שפסק ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רסח, ג) על פי דעת הרי"ף והרמב"ם: אם היתה נכריה שטבלה שלא בפני בית דין, הרי אין לתת לה להינשא לבן ישראל, אך אם נישאת לבן ישראל ונולדה להם בת, הבת מותרת בקהל ישראל.
ביאור הדברים: ה"שולחן ערוך" הבין בדעת הרי"ף והרמב"ם שרק לכתחילה הנכריה חייבת לטבול בפני בית דין. אולם, כלפי הבת זה נחשב דיעבד ולכן היא מותרת להינשא לבן ישראל.
לפי זה, מצד הדין לא היה לנו להצריך גיור לבת כיון שיש לומר שהתקנה היתה רק לכתחילה ולא למקרה של דיעבד. בכל זאת, היה נראה שיש להחמיר להצריכה גיור כדי שלא יבואו להקל בתקנה.
אולם, הוא העלה שאלה הרי משום הריעותא השניה יש ספק אם האֵם התגיירה כהלכה. אם כן, יש לנו ספק אם הבת היא יהודיה, או נכריה. לכן, היא חייבת מצד הדין להתגייר ואיך אפשר לגיירה הרי יש תקנה בארגטינה שלא לגייר נכרים? אם מדובר רק מצד חומרא, אז יש לומר שהחומרא לא נכללת בתקנה, אבל גיור מצד הדין נכלל בתקנה.
הרב אהרנברג השיב יישוב נפלא על שאלה זו. הרי בת זו היא בכלל הספיקות, ויש סברא לומר שלא תיקנו על הספיקות. שהרי מבואר ב"שולחן ערוך" (אבן העזר ד, לד) שספק נכרי וספק יהודי, מצוה להחיותו כיהודי. בוודאי הצורך לגיירה נחשב בכלל להחיותה, שהרי אם לא ניתן לה להתגייר, לא תוכל להינשא. שאין לה להינשא לבן ישראל, וגם אסור לה להינשא לנכרי.
רש"י (מסכת יבמות קכב, ע"א, ד"ה בשעת הסכנה וכו') כתב בעניין עיגונא: "והכי נמי כשעת הסכנה דמיא, שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה". על פי דברי רש"י דקדק הגר"י ענגיל[2] שעגינות נחשבת כסכנה.
הרב אהרנברג זצ"ל ביאר שטעם הדבר הוא משום שלפעמים מחמת עגינות זמן רב יכולים לבוא לידי מחלה מסוכנת אשר ימות בו, או יצא מדעתו. אפשר שמהטעם הנ"ל הקילו חז"ל כל כך בענייני עגונות. ממילא יש לדמות הצלה מעגינות כפיקוח נפש.
גם במקרה הנידון יש מצב של עגינות, ולכן יש לגיירה.
חכמינו לא היו אטומים לרגשות וקשיים נפשיים שעמדו בפני השואלים, ולכן ניסו בכל כוחם למצוא פתרונות הלכתיים. אולם, כאמור הפתרונות היו תמיד בגבול ההלכה ולא מחוצה לה. חכמינו לא ממציאים הלכות, אלא הם מיישמים את ההלכה במציאות. כמובן, אין לדמות שעת הדחק לזמן שאינו שעת הדחק.
[1] שו"ת "דבר יהושע", חלק ג, סימן מא.
[2] תשובת בן פורת.