מבוא
ברצוני לדון במקרה שאחד יש לו ספק אם חייב לברך על מאכל כל שהוא, האם מותר לו לאכול את המאכל בלי ברכה משום הכלל "ספק ברכות להקל"? יש לחקור בנוגע לכלל "ספק ברכות להקל", האם כלל זה נאמר גם לגבי ברכת הנהנין, או רק לגבי ברכת המצוות? הטעם לחילוק הוא, שבברכת המצוות הברכה אינה מעכבת את המצוה, ולכן במקרה של ספק יעשה את המצוה בלי ברכה. אבל בברכת נהנין, כיון שיש איסור לאכול בלי ברכה, לכן אולי נאמר שאי אפשר להתיר לו לאכול בלי ברכה.
אחר עיקר ברכה הולכים, או אחר חתימה הולכים
מובא בגמרא במסכת ברכות (יב, ע"א):
פשיטא, היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא – יצא, דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא… אלא, היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן? – תא שמע: שחרית, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – לא יצא, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – יצא; ערבית, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – לא יצא, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – יצא; כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום. – שאני התם דקאמר: ברוך יוצר המאורות… תא שמע מסיפא, כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום. כללו של דבר לאתויי מאי – לאו לאתויי הא דאמרן? – לא, לאתויי נהמא ותמרי. היכי דמי? אילימא דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל, ופתח אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא – היינו בעיין! – לא צריכא: כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל, ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי – [יצא], דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא; מאי טעמא – דתמרי נמי מיזן זייני.
הרי"ף (שם ו, ע"א) פסק:
מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ולא איפשיטא ולקולא עבדינן. לא מהדרינן ליה דספיקא דרבנן לקולא.
לפיו, כיון שיש ספק אם חייב לברך, לכן אומרים ספק דרבנן לקולא ויכול לאכול בלי ברכה.
התוס' (שם, ד"ה לא לאתויי וכו') השיג על דברי הרי"ף: "ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת".
אבל בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים רט, ג) הקשה על דברי התוס': "ומכל מקום קשה למה פסקו התוס' לחומרא הא קי"ל ספק ברכות להקל".
ננסה לרדת לעיון במחלוקת ראשונים אלו. רעק"א (בגליון הש"ס שם) ביאר בטוב טעם ודעת את מחלוקת הראשונים:
ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא דכבר כתב הרש"א בפסחים קב, ע"א בפירוש רשב"ם ד"ה להודיעך כוחו. דלא שייך כן אלא בברכת המצוות דהברכות אינן מעכבות. אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ע"ש. ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה. דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות[1].
רעק"א הפנה לדברי מהרש"א בפסחים (קב, ע"א). שם מובא בגמרא:
אמר לך רבי יוחנן: הוא הדין דאפילו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן נמי אין צריכין לברך, והא דקתני עקרו רגליהן – להודיעך כחו דרבי יהודה, דאפילו דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, טעמא – דהניחו מקצת חברים, אבל לא הניחו מקצת חברים – כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה.
בביאור דברי הגמרא כתב הרשב"ם (שם):
להודיעך כחו דר' יהודה כו'. כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע כו'… וליכא לאקשויי אדרבה לישמעינן דברים שאין צריכין ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כל כך שאפי' (הם) [עליה'] אין צריכין לברך ומשום דכח היתרא עדיף אין לומר כך דאין כחן כח וחשיבות אם אין מצריכין לברך דסברא הוא דכיון שלא היה היסח הדעת בינתים למה יחזור ויברך אבל כח דר' יהודה עדיף טפי שמחמיר שתי חומרות על דברי חכמים דלא מיבעיא דברים שאין צריכין ברכה לאחריהן במקומן שחייב (אחריהם) לברך אע"פ שחביריו פוטרין אלא אפילו דברים הצריכין ברכה אחריהן במקומן נמי דחייב הלכך הכא כח דאיסורא עדיף:
מהרש"א (שם) הביא את דברי הרש"ל שהקשה על הרשב"ם, שיש לומר שר' יהודה הוא המיקל, כיון שהוא מיקל לברך ולא חושש לברכה לבטלה. רבנן לא מצריכים לברך אין בכך קולא, כיון שהברכות לא מעכבות. מהרש"א השיב על דבריו:
ואני אומר דלא שייך הברכות אינן מעכבות אלא בברכת המצות אבל בברכת הנהנה כי הכא אסור לאכול בלא ברכה דכאלו מעל ולהכי הוה קולא דלא יברך כרבנן ודו"ק:
לפי המהרש"א הקולא שלא צריך לברך ויכול להמשיך לאכול. לכן, יש ללמוד מדברי המהרש"א שבמקרה של ספק ברכות להקל, לא מתירים לאדם לאכול בלי ברכה. הכלל "ספק ברכות להקל" שייך רק בברכת המצוות.
ספק ברכות להקל – לא חייב לברך, אבל יכול לברך
בעל ה"נשמת אדם" (כלל ה, סימן א) האריך לדון באיסור אמירת ברכה לבטלה. בתחילה הוא הקשה מספר קושיות על ההבנה שהרמב"ם סבר שהאיסור של ברכה לבטלה הוא איסור דאורייתא. לכן, הוא הסביר שאם האדם מברך ברכה להודות לה' שברא פרי העץ, אפילו שלא רוצה לאכול מהפרי עכשיו, הוא לא עובר איסור דאורייתא, רק רבנן אסרו דבר זה. אך, אם הוא יברך ברכה דרך שחוק והיתול, הרי הוא עובר איסור דאורייתא. זאת כוונת הרמב"ם כשכתב שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום "לא תשא". כלומר, שמברך דרך שחוק והיתול.
על פי הסבר זה, כתב בעל ה"נשמת אדם" שבכל מקרה של ספק מותר לברך, שהרי זה היסוד לדברי הראשונים שבספק אמר ברכת "אמת ויציב" ספק לא אמר, שחוזר ואומרה. כלומר, משום שהאיסור של ברכה לבטלה אינו איסור אלא מדרבנן, ובמקרה של ספק לא אסרו. כשמדובר על ברכה שחיובה מדאורייתא, אז במקרה של ספק אם חייב לברך, הוא חייב לברך. במקרה שמדובר על ברכה שחיובה מדרבנן, אז במקרה של ספק אין חובה לברך, אך אם רוצה לברך, אין בכך שום איסור. הוא הביא ראיה לסברא זו, שכך משמע מלשונו של "השאילתות" שהביא הרא"ש (מסכת ברכות, פרק ג, סימן טו):
דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן אי לא אמרן אין צריך לחזור ולאומרן.
משמע שרק אינו צריך לברך, אבל אין איסור לברך.
בעל ה"נשמת אדם" סיים את חידושו וכתב:
וא"כ אני תמה על כל האחרונים שאסרו לברך מספק, ומכל מקום ח"ו להקל נגד כל האחרונים.
לפי דברי בעל ה"נשמת אדם" יש עוד צד לומר שאחד שיש לו ספק אם חייב בברכת נהנין, יחזור ויברך. שהרי לפיו, אין איסור לחזור ולברך ורשאי לחזור ולברך. וכיון שיש לנו ספק אם שייך הכלל "ספק ברכות להקל" בברכת נהנין, אז נחמיר שיחזור ויברך.
עיון בכלל "ספק ברכות להקל"
- ספק ברכות להקל – אסור לברך:
הרמב"ם (הלכות ברכות יא, טז) פסק:
כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותה בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם מברכה שאינה צריכה.
ר' מנוח (שם) הסביר את טעם דין זה, כיון שקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, ואיסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא[2].
בוודאי דברי ר' מנוח עומדים בניגוד לדברי בעל ה"נשמת אדם". גם פשטות דברי הרמב"ם בלי הסברו של ר' מנוח עומדים בניגוד לדברי בעל ה"נשמת אדם", כיון שמשמע מדבריו שאין לברך, זה אסור. נראה שדברי הרמב"ם "ולעולם יזהר אדם מברכה שאינה צריכה", באים כהמשך לדין הקודם שבמקום ספק יש לעשות את המצוה בלי ברכה, כדי שלא יברך ברכה שאינה צריכה.
במספר מקומות ב"בית יוסף"[3] מצינו את הכלל "ספק ברכות להקל". ה"שולחן ערוך" במקומות אלו פסק שלא יברך, ורק יקיים את המצוה[4].
יש לציין שגם הרמ"א (אורח חיים יח, א) כתב כלל זה בנוגע למחלוקת הפוסקים בהסבר הדין של כסות לילה. לדעת הרמב"ם, כל מה שלובש בלילה פטור מציצית, אפילו שהוא כסות שמיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב אפילו שהכסות מיוחד ללילה. לפי הרא"ש, כסות המיוחד ללילה פטור אפילו כשלובשו ביום, וכסות המיוחד ליום אם לובשו בלילה חייב בציצית. הרמ"א כתב שספק ברכות להקל, ולכן אין לברך על הציצית, אלא כשלובשו ביום והוא כסות המיוחד גם ליום.
מדברי הרמ"א משמע שלא כדברי בעל ה"נשמת אדם", שמדבריו מבואר שמשום שיש ספק, אין לברך, אסור לו לברך[5].
- ספק ברכות להקל – מותר לברך:
אולם, במקום אחר, נראה שהרמ"א סבר שאין איסור לברך במקרה של ספק. ב"דרכי משה" (אורח חיים רכג, ד) הוא דן בנוגע "לברכת שהחיינו" על כלים חדשים וכיוצ"ב, שיש מחלוקת בין הראשונים אם הברכה היא חובה או רשות. וכתב בעל ה"דרכי משה" שיש לנהוג לברך ברכה זו כדעת הפוסקים שהיא חובה: "ומכל מקום המיקל בברכות במקום שהוא מחלוקת לא הפסיד". לכאורה, צריך עיון, מה הכוונה "לא הפסיד"? הרי אם יש מחלוקת אסור לברך. משמע מדבריו שאין איסור לברך, ורק כאן לא הפסיד אם לא יברך. יכול להיות שדבריו נאמרים דווקא לגבי ברכת "שהחיינו", שבברכה זו, יש דעות שלא אומרים ספק ברכות להקל, שאסור לברך. אך, לא משמע כך מדבריו. יותר נראה לומר שכוונתו לומר שבמקרה שרוב הפוסקים סברו שיש לברך, ובמקרה רגיל היה לו לברך כיון שיש ללכת אחר רוב הפוסקים, אז בברכת "שהחיינו", אם לא בירך לא הפסיד, כיון שיש דעות שהברכה היא רשות.
נראה מדברי בעל ה"בית יוסף" כפי שהזכרתי לעיל שסבר שיש איסור לברך. אפילו בברכת שהחיינו משמע שאסור לברך שהרי בנוגע למחלוקת הראשונים אם לברך ברכת "שהחיינו" על בדיקת חמץ, הוא כתב שם שיש להחמיר מספק ולא לברך (שם תלב, א).
אך, במקום אחר, משמע מדברי בעל ה"בית יוסף" שאין איסור לברך. הוא דן בנוגע לדין שבני מערבא היו מברכים ברכת "שמור חוקיו" כשהיו מסלקים את התפילין שלהם, אך אנחנו לא סוברים כן. ה"טור" (אורח חיים לב, א) הביא שראה על שם רב האי גאון שסבר שהרשות ביד האדם לברך את הברכה "לשמור חוקיו". ה"טור" תמה על רב האי גאון, שכיון שאינו חייב לברך, אם יברך הוי ברכה לבטלה. בעל ה"בית יוסף" יישב את דברי רב האי גאון עם מספר ישובים. באחד מיישוביו ביאר שרב האי גאון מסופק אם הלכה כמ"ד לילה לאו זמן תפילין, שאז יש לברך ברכת "לשמור חוקיו", או שלילה זמן תפילין, ואז אין לברך. לכן, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.
גם מהר"א מפראג (מובא ב"בית חדש" שם, אות ב) כתב כעין זה. הוא כתב שבמקרה שבוודאי אינו חייב לברך, אסור לברך, ואם יברך הוי ברכה לבטלה. אך, אם ספק לו, מותר לו לברך.
בעל ה"בית חדש" (שם) תמה על דברי מהר"א מפראג, כיון שאסור לברך בספק ברכות, משום ספק ברכה לבטלה, פן יהיה עובר על "לא תשא".
לכאורה, יש ללמוד שדעת בעל ה"בית יוסף" ומהר"א מפראג שבספק ברכות, אין איסור לברך.
יכול להיות שבעל ה"בית יוסף" הסביר בכך את דעת רב האי גאון, אך הוא לעצמו לא סובר כן. בכל אופן, יש ללמוד שהסברא של בעל ה"נשמת אדם" אינה חידוש של איזו אחרון, יש לה יסודות יותר עמוקים.
במקום נוסף (אורח חיים תקפט, ו), נראה שבעל ה"בית יוסף" סבר שבספק ברכות, אין איסור לברך. הוא דן בנוגע לאדם שיצא ידי חובה בתקיעת שופר, אם יכול לתקוע ולברך בשביל הנשים. יש בדין זה מחלוקת ראשונים, וכתב בעל ה"בית יוסף" שיכול לתקוע, אך טוב שלא לברך, כיון שזו מחלוקת, וספק ברכות להקל. יש להקשות מדוע כתב "טוב שלא לברך"? לכאורה, אסור לברך, כיון שזו מחלוקת בין הראשונים. יכול להיות שאפשר ללמוד מכאן שסבר שאין איסור לברך, רק הוא לא חייב לברך.
נראה גם מדברי ה"טור" (אורח חיים, סו"ס תעג), שאין איסור לברך במקום ספק. הוא דן בנוגע למחלוקת הפוסקים אם יש לברך פעמיים על ההלל בליל פסח, או אפילו אין לברך פעם אחת. הוא נקט שאין לברך עליו כלל, וכתב:
וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש ספק בברכתו שאין לברך דברכות אינן מעכבות.
ה"טור" לא כתב שחייבים לעשות כן, ואסור לברך, הוא רק כתב שראוי לעשות כן. משמע שלא מדובר על איסור ממש. לכתחילה טוב שלא יברך.
ואכן, בעל ה"דרישה" (שם שם, י) ביאר את דברי ה"טור" על פי דברי מהר"א מפראג שהוזכרו לעיל.
- ראיות בעל ה"שדי חמד" שאסור לברך:
יש לציין שבעל ה"שְדֵי חמד" (מערכת ברכות, אות יח, אות קטן א, עמ' 314) האריך להוכיח מדברי הראשונים, ה"שולחן ערוך" והרמ"א שכוונת הכלל "ספק ברכות להקל" היא, שאסור לברך. אצטט כאן חלק מראיותיו:
- דברי הרמב"ם בהלכות ברכות שהובאו לעיל.
- דברי הרמ"א שהובאו לעיל, בנוגע לדין כסות יום.
- בריב"ש (בשו"ת שלו, סימן תקה) מובאת מחלוקת אם לברך במקרה מסוים. מתוך דבריו משמע שאם לא היה מקום להכריע בין שתי הדעות, היה טוב שלא לברך, כדי שלא יעבור על איסור ברכה שאינה צריכה.
- "שולחן ערוך" (אורח חיים רסג, ח) פסק שב' או ג' בעלי בתים שאוכלים במקום א' בשבת, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו [דהיינו מברך על הדלקת נרות שבת], ויש מגמגם בדבר, ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. משמע שבספק ברכות להקל, אסור לברך.
- דברי בעל ה"בית יוסף" שהובאו לעיל בנוגע לדין תקיעת שופר לנשים.
נלענ"ד, שיש להעיר על הראיה השלישית, רביעית וחמישית:
ראיה 3: יש לדקדק שאין איסור דאורייתא לברך במקרה של ספק, שאם כן, איך כתב שטוב שלא יברך, הרי אסור לו לברך?
ראיה 4: נראה לי שמפשטות לשונו, שאין איסור ממש, רק טוב שלא לברך.
ראיה 5: כבר הערתי לעיל, שדווקא משמע מדברי בעל ה"בית יוסף" שאין איסור, רק טוב שלא יברך.
מסקנה
ציינתי למחלוקת ראשונים אם הכלל "ספק ברכות להקל" שייך גם במקרה של ברכת הנהנין, או רק בנוגע לברכת המצוות. כמו כן, ציינתי למחלוקת אם הכלל "ספק ברכות להקל" גורם שיש איסור לברך במקרה של ספק, או שכוונת הכלל שלא חייב לברך שיכול להקל ולא יברך. נלענ"ד, שיש מקום לומר שבמקרה שאחד מסתפק אם לברך ברכת נהנין ורוצה להמשיך לאכול, יחזור ויברך. שהרי אפשר לצרף את שני הספיקות ולהתיר לו לברך.
[1] גם בעל ספר "אבן העוזר" (אורח חיים, סימן ריד) למד שהתוס' סבר שבברכת נהנין לא שייך הכלל "ספק ברכות להקל" כיון שאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. לכן, אסור ליהנות עד שיחזור ויברך ברכה גמורה.
[2] "פרי מגדים", פתיחה כוללת, הלכות ברכות, אות ד.
[3] אורח חיים (יז, ב): מחלוקת רבינו תם והרמב"ם אם נשים מותר להן לברך על מצות עשה שהזמן גרמן. כתב בעל ה"בית יוסף" שנוקטים כדעת הרמב"ם, כיון שספק ברכות להקל; שם (יח, א): מחלוקת רא"ש ורמב"ם מה מוגדר כסות לילה שפטור מציצית. בעל ה"בית יוסף" כתב שיש לנקוט כמו הרמב"ם שאין לברך על כסות יום כשלובשו בלילה, כיון שספק ברכות להקל; שם (צב, ה): מחלוקת אם צריך נטילת ידים לכל תפילה כשהסיח דעתו מהם. בעל ה"בית יוסף" כתב שיש ליטול ידים בלי ברכה, כיון שספק ברכות להקל; שם (קכח, ז): כהנים שנושאים את כפיהם יש להם ליטול את ידיהם מקודם לכן, אך אם הם נטלו בשחרית, יש ליטול שוב בלי ברכה, כיון שיש מחלוקת הפוסקים אם בכה"ג צריך לחזור וליטול ידים, וספק ברכות להקל; שם (קסז, ו): מחלוקת הפוסקים אם סח בין ברכת המוציא לאכילת הפת בדברים שהם מעניין האכילה, שיש אומרים שצריך לחזור ולברך ויש אומרים שלא צריך לחזור ולברך. בעל ה"בית יוסף" כתב שנוקטים שלא יחזור ויברך, כיון שספק ברכות להקל; שם (קעד, ד): מחלוקת הפוסקים אם הבדיל קודם שנטל ידיו, אם זה פוטר את היין שבתוך הסעודה. בעל ה"בית יוסף" כתב שאם הבדיל קודם שנטל ידיו, יכוין שלא לפטור את היין שבתוך הסעודה, שאז בודאי יהיה חייב לברך על היין שבתוך הסעודה. אך, אם לא כיוון, אז פטר את היין שבתוך הסעודה, כיון שספק ברכות להקל; שם (קעז, ג): מחלוקת הפוסקים באכילת פירות תוך כדי הסעודה מתי לא צריך לברך על הפירות. בעל ה"בית יוסף" הביא שרוב הפוסקים סברו שאם אוכל בתחילה ולבסוף את הפירות עם הפת, אפילו שאוכל באמצע פירות בלי פת, אינו צריך לברך על הפירות. וכתב שאפילו אם יש שחלקו על כך, בכל זאת, אין לברך, כיון שספק ברכות להקל; שם (קפח, ז): מחלוקת הפוסקים כשחל ראש חודש להיות בשבת, ובברכת המזון הזכיר את שבת, אך לא הזכיר את של ראש חודש. יש אומרים שצריך לחזור ולברך ברכת המזון, ויש אומרים שלא צריך לחזור ולברך. ב"בדק הבית" הוא פסק שאין לחזור ולברך, כיון שספק ברכות להקל; שם (קצ, ד): הביא את דברי האגור שכתב שר' יצחק הצרפתי כתב שיש להחמיר שמי ששתה פחות ממלא לוגמיו, יש לו לברך ברכה אחרונה. אך, דווקא כששתה ארבעה חומשי ביצה ורוב כוס. בעל ה"בית יוסף" כתב על כך, שזו חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל. לא ברור מדבריו אם הוא סבר שאסור לברך, או שרק סבר שאין להחמיר להצריכו לברך; יש לציין שרואים מכל המקרים האלו שהכלל "ספק ברכות להקל" נאמר גם במקרה שיש מחלוקת בין הפוסקים, ויש ספק כמי פוסקים.
[4] במחלוקת בדין של כסות לילה, הוא לא נקט דעה. בדין של שיחה בין ברכת המוציא לאכילת הפת, הוא נקט שלא יברך. בדין של הבדלה קודם נטילת ידים, כתב במפורש שפוטר יין שבתוך הסעודה, שספק ברכות דרבנן להקל. בדין של תקיעת שופר לנשים, כשהתוקע יצא ידי חובה, הוא פסק שמותר לתקוע לנשים, רק אין לברך להן.
[5] יש לציין שגם ר' יואל סיקריס זצ"ל ("בית חדש", אורח חיים, סוף סימן יח) כתב כדברי הרמ"א, ומשמע מדבריו שאסור לברך.
להורדת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/ספק-ברכות-להקל-האם-יאכל.docx