הרב בני לאו כתב סדרת ספרים שעוסקת בהיסטוריה של חז"ל. במבוא לכרך הראשון כתב את מטרת כתיבת הספרים: "איני עוסק בביוגרפיה אלא בלימוד רעיונתיהם של חכמים על פי דמותם וזמנם". הספרים מרחיבים ומאירים את הדמויות השונות של חז"ל. צריך להעיר שלא מדובר כאן על כתיבת היסטוריה עובדתית, אלא העלאת רעיונות של המחבר בדברי חז"ל. הוא נותן ביאורים שונים למחלוקות של חז"ל וכיוצ"ב על פי הבנתו, ולא על פי עובדות יבשות. יש כאן חיבור בין כתיבת עובדות היסטוריות לפרשנות אישית. ומשום כך עלי להעיר שכתיבת עובדות היסטוריות היא מבורכת ורצויה ביותר. אך, כתיבת רעיונות והעלאת השערות היא מסוכנת וצריכים בכך משנה זהירות.
הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל (בספרו origin of the oral law) יצא בזמנו נגד חיבורו של "גרץ" שגם הוא כתב סדרת ספרים על ההיסטוריה של היהודים. הרב הירש כתב שהמחבר תיאר את הדמויות על פי אירועים מקריים ויחידאיים. נראה לי, שגם כאן בספרו של הרב בני לאו ניתנים תיאורים לדמויות של חז"ל על פי אירועים יחידאיים ומקריים. אבל, הסכנה הגדולה היא בביאור מעשיהם על פי השקפות של המחבר שאין להם ראיה מתוך המקורות.
למשל, לגבי מחלוקת הלל ושמאי: "יש מפרשני המשנה הרואים כאן דוגמה טובה לגישתו המחמירה של שמאי… גישה אחרת היא הגישה… הרואה בהלכותיו של שמאי את ההלכה הקדומה קודם שחלו בה ידי היצירה החדשנית מבית מדרשו של הלל". לא ברור לי, איך על פי המקורות המעטים שהביא אפשר לנקוט בגישה כל כך מרחיקה לכת ומסוכנת ביותר? בכך הוא בעצם מחדש לנו שהלל פתח לנו דרך חדשה בהלכה, ויצא נגד המסורת הקדומה.
כבר הרב הירש כתב בצורה נחרצת נגד הבנה זו שכבר כתבה "גרץ". המקור שעליו מתבססים הוא סיפור מינויו של הלל לנשיא תחת בני בתירא (בבלי, מסכת פסחים סו, ע"א; ירושלמי שם, פרק ו, הלכה א). הרב בני לאו כתב: "הן על פי הבבלי הן על פי הירושלמי הלל הביא לירושלים את היצירה הנובעת ממידות ההגיון האנושי. מידות שהתורה נדרשת בהן הן הן יסודות היצירה של התורה שבעל פה, והלל מביא אותן לארץ ישראל. עד לזמנו נהגו להלכה על פי מסורת שעברה איש מפי איש".
אולם, נראה לי, שמוכח כנגד לכך מתלמוד הירושלמי:
ק"ו שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלין. גזירה שוה שאמרת שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
רואים כאן בצורה מפורשת שבני בתירא הכירו את לימוד הקל וחומר והגזירה שווה, ועל אף זאת לא קיבלו את דברי הלל. וזאת משום שיש דחיה לקל וחומר ולגבי הגזירה שווה לא היתה להם מסורת. גם מתלמוד הבבלי מוכח הדבר שהמידות היו מוכרות להם, דאל"כ אין שום סיבה שימנו אדם כנשיא שמביא מידות חדשות ומשנה את ההלכה הידועה להן. איך ימנו אדם שבא ומשנה את המסורת הקדומה?
הדברים נמשכים בספרים הבאים, ואצטט מדבריו במבוא לכרך ג: "דמותו של ר' ישמעאל מתוארת כדמות מנוגדת לזו של ר' עקיבא בכל צדדי החיים. הכלל המיוחס לר' ישמעאל: 'דיברה תורה בלשון בני אדם' איננו כלל פרשני בדרכי מדרש התורה אלא עיקרון יסודי בהשקפת עולמו של ר' ישמעאל. ר' עקיבא קרא לחיות חיים של דבקות מוחלטת ומלאה מתוך כמיהה לקיים 'ואהבת – בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך'. ואילו ר' ישמעאל הציב אתגר לחיות חיי תורה ועבודה בעולם הזה".
לא מובן לי, איך על פי מימראות מסויימות שאין בהן שום ראיה לביאורו של המחבר, אפשר להעלות השערות כאלו ולהציג מחלוקות עקרוניות בין ר' ישמעאל לר' עקיבא. מחלוקות מרחיקות לכת. ועל עצם הדברים, יש להעיר שר' שמעון תלמידו של ר' עקיבא נקט בצורה מפורשת שדיברה תורה כלשון בני אדם (עיין מסכת בבא מציעא לא, ע"ב).
הרב בני לאו בהמשך המבוא כתב שר' שמעון בר יוחאי הלך בדרכו של רבו ר' עקיבא. ולכן, שוב פעם מדובר על העלאת השערות שאין להם מקור נאמן. ומדובר כאן על השערות מסוכנות.
משום כך, נראה לי, שצריך משנה זהירות בקריאת ספרים אלו.