במקרה שכהן נשא גיורת, מבואר במשנה[1] שכהן שנשא נשים שאסורות עליו, הוא פסול לעבודה עד שיגרש אותן וידיר הנאה מנשים אלו. דין זה נפסק להלכה ברמב"ם[2].
ר' יוסף קארו זצ"ל[3] כתב שלא הזכירו הפוסקים שמי שנושא נשים בעברה פסול לנשיאת כפים. נראה שטעם הדבר כיון שכהן שנשא אשה בעברה אם הוא עבד בבית המקדש קודם שידיר הנאה מהנשים שאסור לו לישא אותן, אין עבודתו מחוללת. בכל מקום שאין עבודתו מחוללת נותנים לכהן לישא כפיו תחילה. אבל, הוא ציין לדברי מהר"י אבוהב שסבר שלדעת כולם כהן שנשוי לגרושה אינו נושא כפיו ולא עולה לתורה כל עוד שעומד במרדו. גם יש תשובה של הרשב"א[4] שבה מבואר שכל זמן שלא גירש את האשה שאסורה עליו ולא הדיר הנאה מהנשים שאסור הכהן בהן, לא נוהגים בו קדושה. לכן, בעליה לתורה הוא לא יעלה בתור כהן.
ר' יוסף קארו כתב שכיון שבפוסקים לא כתוב במפורש שכהן שנשא נשים בעברה יכול לישא כפיו ולעלות לספר תורה לקרוא בתורה ראשון, לפיכך יש לפסוק כדברי מהר"י אבוהב והרשב"א המפורשים שאסרו את הדבר. להלכה למעשה, נפסק ב"שולחן ערוך"[5]:
כהן שנשא גרושה, לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון; ואפילו גירשה או מתה, פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם.
ר' ישראל מאיר מראדין זצ"ל כתב[6] שהוא הדין שכהן נשא חללה, זונה וחלוצה. וגם גיורת בכלל זונה[7].
הרב משה פיינשטיין זצ"ל[8] פסק שעל אף שלא מעלים אותו בתור כהן, אבל מותר לעלותו לעליה שלישית והלאה [בתור ישראל]. הוא הסביר שחז"ל קבעו שכהן שנשא נשים בעברה נחשב כחלל. לפיכך, הוא נחשב עכשיו כזר ואין לעלותו לתורה לקרוא בתורה ככהן וגם לא כלוי, אבל אפשר לעלותו לתורה כישראל. בוודאי אין להחמיר עליו שלא לעלותו לתורה כלל. שאיסור נשיאת נשים בעברה לא גרע משאר לאוים שבתורה שלא מבואר שבגללם זה שעובר את הלאו נאסר לעלות לתורה. מבואר ב"פרי מגדים", שכהן שרשע בשאר עברות [לא בעברות שקשורות לענייני כהונה] מותר לו לישא את כפיו. יסודו מתבאר על פי ההבנה שכהן שנשא נשים בעברה בועט בקדושת הכהונה ומחלל את קדושתו, לפיכך ניטלת ממנו הקדושה. אבל, מניעת נשיאת כפים אינה נובעת מפאת חומרת האיסור. לפיכך, רק זכויות שקשורות לקדושת הכהן נפקעות ממנו.
בעל ספר "פסקי תשובות"[9] הביא מדברי מהרי"ץ דושינסקיא[10] שכתב שאם הכהן שנשא גרושה ושאר פסולי כהונה עלה לנשיאת כפים ואין בכוח הציבור למנעו, כיון שהוא אדם אלים, או שהציבור לא רוצה להורידו, החיוב על הכהנים האחרים שלא לעלות עמו. כיון שאסור להיכנס בד' אמות שלו, שהרי ברכתו היא ברכה לבטלה והמזכיר שם שמים לבטלה חייב בנידוי. ואם עלו שאר הכהנים עמו ובירכו את העָם אין תוקף לברכה, ועל זה לא נאמר "ואני אברכם".
נלענ"ד, שיש מקום לפקפק בתשובה זו, כיון שכפי שראינו מדברי הפוסקים לא מבואר במפורש שכהן שנשא אשה שאסורה לכהונה נאסר בנשיאת כפים. הרמב"ם לא הזכיר איסור זה, ור' יוסף קארו הסביר מדוע לא הביא איסור זה. מצינו איסור זה רק בדברי מהר"י אבוהב. הרשב"א דיבר על עליה לתורה לקרוא בתורה ראשון. על אף שבוודאי עלינו לפסוק שאסור לכהן זה לעלות לנשיאת כפים, בכל זאת, קשה לומר שבדיעבד אם הוא עלה ואי אפשר להורידו, שאר הכהנים יהיו אסורים לעלות לישא את כפיהם. גם קשה לומר שאין תוקף לברכה, הרי אפילו לדעת מהר"י אבוהב מדובר כאן רק על דין דרבנן, ונראה שזהו קנס.
מהרי"ץ דושינסקיא כתב שאפילו ששמעו הכהנים את קריאת הש"ץ "כהנים" וגם עקרו רגליהם בברכת "רצה" יכולים לצאת אם רואים שעולה לדוכן. צריך עיון, מלשונו שכתב אם רוצים, הרי לפניכן כתב שאסור להם לעלות ואין תוקף לברכה. נלענ"ד, שבוודאי בכה"ג קשה לומר שלא יעלו לישא את כפיהם, הרי החזן כבר קרא להם ויש להם מצוה לישא את כפיהם.
[1] מסכת בכורות מה, ע"ב.
[2] הלכות ביאת המקדש ו, ט.
[3] "בית יוסף", אורח חיים, סימן קכח.
[4] חלק ז, סימן כא.
[5] אורח חיים קכח, מ.
[6] "משנה ברורה", אורח חיים קכח, קמז.
[7] עיין "שולחן ערוך", אבן העזר ו, ח.
[8] שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ב, סימן לג, ענף א.
[9] אורח חיים קכח, אות פג.
[10] סימן ח.