מבוא
כשנרצח ארי פולד, חשבתי לנכון ללכת לנחם את האבלים. אך, התלבטתי האם שייכת מצות ניחום אבלים כשאין המנחם מכיר את האבלים? בעצם יש כאן שאלה מה הם גדרי מצות ניחום אבלים?
מקור חיוב ניחום אבלים
מובא בגמרא במסכת בבא מציעא (ל, ע"ב):
דתני רב יוסף: והודעת להם – זה בית חייהם, את הדרך – זו גמילות חסדים, (אשר) ילכו – זה ביקור חולים, בה – זו קבורה, ואת המעשה – זה הדין, אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין. אמר מר: (אשר) ילכו – זה ביקור חולים, היינו גמילות חסדים! – לא נצרכה אלא לבן גילו. דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה. בה – זו קבורה. היינו גמילות חסדים! – לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו. אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין.
כאן הגמרא דורשת חיוב קבורה וחיוב גמילות חסדים. אלא, אינו מוזכר כאן מצות ניחום אבלים. אך, נראה שהדברים כלולים במצות גמילות חסדים.
אלא, נפנה לדברי הרמב"ם (הלכות אבל יד, א):
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
לכאורה, יש סתירה בדברי הרמב"ם. הרי מצד אחד הוא טען שמדובר כאן על מצות עשה מדבריהם. מאידך, הוא כתב שהדברים בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא מצוה מדאורייתא. אלא, נראה שיש ליישב את הדברים באופן הבא: חכמים תיקנו חיוב לעשות פעולות אלו, אבל הן כלולות במצות עשה "ואהבת לרעך כמוך". מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא מצוה כללית שכוללת פעולות רבות. ואי אפשר לחייב את האדם על פעולה מסויימת. חז"ל באו כאן וחייבו את האדם לעשות פעולות אלו. כשיבוא ויקיים את החיובים האלו הוא יקיים את המצוה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך"[1].
הרב מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל (בספרו "אור שמח" שם על הרמב"ם) הפנה למקור לכך שניחום אבלים הוא מצוה מדרבנן לסוגיא במסכת סנהדרין (ע, ע"ב):
אכל [בן סורר ומורה] דבר שהוא מצוה ודבר עבירה. דבר מצוה – תנחומי אבלים, דבר עבירה – תענית ציבור. וטעמא מאי? אמר קרא איננו שמע בקלנו – בקולנו ולא בקולו של מקום.
כך פסק הרמב"ם (הלכות ממרים ז, ב):
אכילה זו שהוא חייב עליה דברים הרבה יש בהם והן כולן הלכה מפי הקבלה, אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר בזול ויין בזול, ויאכל וישתה חוץ מרשות אביו בחבורה שכולן ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי מבושל ואינו מבושל כדרך שהגנבים אוכלים וישתה היין מזוג כדרך שהגרגרנים שותים, והוא שיאכל משקל חמשים דינרין מבשר זה במלוגמא אחת וישתה חצי לוג ב מיין זה בבת אחת, גנב משל אביו ואכל אכילה זו ברשות אביו, או שגנב משל אחרים ואכל אכילה זו המכוערת בין ברשות אביו בין ברשות אחרים הרי זה פטור, וכן אם גנב משל אביו ואכל אכילה מכוערת כזו ברשות אחרים והיתה אכילת מצוה אפילו מדבריהם [או אכילת עבירה אפילו מדבריהם] פטור שנאמר איננו שומע בקולנו שאינו עובר באכילה זו אלא על קולם יצא זה שעבר בה על דברי תורה, או שאכלה בדבר מצוה, כיצד אכל אכילה זו המכוערת עם החבורה הרעה שאוכל עמהם בדבר מצוה, או שאכלו מעשר שני בירושלים אפילו אכלו בתנחומי אבלים שהיא מצוה מדבריהם הרי זה פטור, וכן אם אכלה מנבלות וטריפות שקצים ורמשים אפילו אכל בתענית צבור שהיא עבירה מדבריהם הרי זה פטור מן המיתה.
מכאן למדים שסעודת תחנומי אבלים היא סעודת מצוה מדבריהם. מצוה מדבריהם לנחם את האבל.
יש לציין לדברי הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם, שרש ראשון, תשובה ד):
והתשובה הרביעית היא שמנה בעל ההלכות נחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים מפני שדברי בעל ההלכות עלומים…. וכן נחום אבלים ובקור חולים אמר [ש"ב עמ' נד] שמנה אותן מצות בפני עצמן מפני שהן נדרשות בתלמוד אשר ילכו בה זה בקור חולים ושם הקשו הייני גמילות חסדים והשיבו לא צריכא דאפילו בבן גילו, וכן דרשו בה זו קבורה והקשו הייני גמילות חסדים והשיבו לא צריכא דאפי' לזקן ואינה לפי כבודו. ותשובת הרב על זה בעיקר השני תשובה עוקרת עיקרים גדולים מסעפת פארות גבוהות עוד עתיד אני להתוכח בהן בעזרת הבורא. אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב [אות לב – ו] וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמר סוטה (יד א) אמר רבי חמא בר' חנינא מאי דכתיב אחרי י"י אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחר הקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקדוש ברוך הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים אף אתה תקבור מתים מה הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצות ח' להדמות בו ית' כפי יכלתנו והוא שנ' והלכת בדרכיו והביא מ"ש מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה רחום וגו'.
מדבריו מתבאר שיש בניחום אבלים קיום מצות "והלכת בדרכיו", וזאת על פי האמור בגמרא במסכת סוטה (יד, ע"א):
ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' אלהיכם תלכו"? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא"! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים.
אולם, גם בזה נראה לי, שיש להסביר שיש מצוה כללית שהיא "והלכת בדרכיו". אך, אי אפשר לכוף על המצוה הזו. אלא, חז"ל באו וקבעו חיובים מסויימים במצוה זו ובמצות "ואהבת לרעך כמוך", ועכשיו מוטלת החובה על האדם לעשות פעולות אלו. אם עשה את הפעולות יקיים את מצות "והלכת בדרכיו", כמו שגם יקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך".
אלא, יש להקשות מדוע הרמב"ם הזכיר שיש בניחום אבלים רק קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" ולא הזכיר את מצות "והלכת בדרכיו". אלא, יכול להיות שהרמב"ם לא נכנס עכשיו למצוות שהוא מקיים. עיקר העניין שיש כאן חיוב מדבריהם. דרך אגב הוא הזכיר שיש כאן קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך".
עוד נציין שמובא במשנה במסכת ברכות (יז, ע"ב):
מי שמתו מוטל לפניו – פטור מקריאת שמע, ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה; את שלפני המטה צורך בהם – פטורין, ואת שלאחר המטה צורך בהם – חייבין, ואלו ואלו פטורים מן התפלה. קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה – יתחילו, ואם לאו – לא יתחילו. העומדים בשורה, הפנימיים – פטורים, והחיצונים – חייבים.
ועל כך כתבו תלמידי ר' יונה (שם יא, ע"ב-מדפי הרי"ף):
מתני' קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו טעמא דמילתא משום דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסדים הוי וגמ"ח מן התורה כדאמרי' והודעת להם את הדרך זו גמ"ח ולפיכך אמרו דכיון שעוסק במצוה (סוכה דף כה א) פטור מן (התורה) [המצוה] ואף על פי שכבר נקבר המת לא יתחיל:
תלמידי ר' יונה חידשו שיש מצות עשה דאורייתא בניחום אבלים והיא כלולה במצות גמילות חסדים. המקור לחיוב מדאורייתא לגמילות חסדים הוא הגמרא במסכת בבא מציעא. שכבר הרמב"ם (ספר המצוות, שרש שני) השיג על מקור זה כלימוד:
ונסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצות עשה בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתעלה והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והוא אמרם בו (ב"ק ק א ב"מ ל ב) את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה בקור חולים בה זו קבורת מתים ואת המעשה אלו הדינין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין. וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה ולא ידעו כי הפעולות האלו כלם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת (ע' רו) מכלל המצות הכתובות התורה בבאור והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ואהבת לרעך כמוך.
כבוד המת או כבוד האבלים
בגמרא במסכת סנהדרין (מו, ע"ב-מז, ע"א) נמצאת חקירה בנוגע לחיוב הספד, אם זה מצד כבוד המת או כבוד האבלים:
איבעיא להו: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי? – למאי נפקא מינה? דאמר לא תספדוה לההוא גברא. אי נמי – לאפוקי מיורשין… שמע מינה: יקרא דשכבי הוא, שמע מינה.
מסקנת הסוגיא שמדובר על כבוד המת.
יש לדון מה הדין לגבי ניחום אבלים, האם זה כבוד המת או כבוד האבלים?
בשאלה זו יש מספר נפק"מ:
- האם אפשר לקיים ניחום אבלים על ידי כך שמצלצל אל האבלים? הרי אין כאן כבוד המת, כיון שלא יודעים אנשים אחרים שהוא מנחם. אך, יש כבוד האבלים.
- האם יש מצות ניחום אבלים כשאינו מכיר את האבלים? הרי במקרה הזה אין כבוד לאבלים, כיון שהם אינם מכירים אותו. אך, יש כבוד המת.
הרמב"ם (הלכות אבל יד, ז) פסק:
יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.
מדבריו מתברר לנו שניחום אבלים יש בו כבוד החיים וגם כבוד המתים. אם כן, יש בו גם צד של הנפטר. לכן, יש לומר שגם במקרה שאינו מכיר את האבלים, יש קיום למצוה זו.
הרב יצחק יוסף שליט"א (בספרו "ילקוט יוסף", הלכות ביקור חולים ואבלות, סימן כו, מנהג המנחמין, אות ט) פסק:
מי שאין עתותיו בידו ללכת לנחם האבלים, ובפרט כשהאבלים יושבים בעיר אחרת, ולנסוע לשם הדבר כרוך בביטול תורה, היכא דאפשר לא ימנע מלנחם דרך הטלפון או במכתב.
כביאור להלכה זו הוא ציין בהערותיו לתשובות רבות שנקטו שאפשר לקיים מצות ביקור חולים על ידי כך שיטלפן לחולה.
אולם, נראה לי, שאין מקום ללמוד מביקור חולים לענייננו. כיון שכפי שהתבאר לעיל, שאלתנו תלויה אם מדובר על כבוד המת או כבוד האבלים. ואכן, בהמשך הדברים הרב יצחק יוסף הביא שם:
וכאן המקום לספר, כי כאשר מרן שליט"א הגיע לנחם את הרב אלישיב, על פטירת רעיתו, באותה שעה הגיעה שיחה טלפונית מהגר"ש וואזנר, ושאלו, אם יוצאים י"ח ניחום אבלים דרך הטלפון. והגרי"ש אלישיב ביקש לשמוע חוות דעתו של מרן אאמו"ר שליט"א, והשיב לו, שזה תלוי אם ניחום אבלים יקרא דשכבי או יקרא דחיי. שאם ניחום אבלים הוא מדין יקרא דשכבי לא יועיל דרך הטלפון, אבל אם הוא יקרא דחיי מהני דרך הטלפון… אבל בניחום אבלים נראה שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. שהרמב"ם (בפי"ג מהלכות אבל ה"ד) כתב, שאם אין אבלים, באים עשרה ויושבים במקומו כל ז' ימים, ושאר כל העם מתקבצים עליהן לנחם. (ומקורו מהגמ' שבת קנב). וע"ש בהשגות הראב"ד שתמה על הרמב"ם "זה אין לו שורש". והיינו, שאין העשרה נעשים כאבלים, דבגמ' אמרו בסתם שבאים עשרה ויושבים במקומו, אבל לא שנעשים כאבלים כדמשמע מהרמב"ם. וע"ש בלחם משנה. ומרן בשו"ע (סימן שעו ס"ג) פסק כדברי הרמב"ם, אך הרמ"א כתב, שלא ראה נוהגין כן, רק באים להתפלל. וכן כתב בארץ חיים סתהון, שרק באים להתפלל שם.
ומחלוקת הרמב"ם הראב"ד תלויה בחקירה הנ"ל, אם ניחום אבלים הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, דלהרמב"ם ניחום אבלים הוא גם משום "יקרא דשכבי", ולכן נעשים כאבלים. שזה כבוד לנפטר שבאים לנחם ומצטערים על פטירתו. וע"ש במאירי (שבת קנב א) שכתב להדיא: "ובאים אחרים ומקיפים אותם כאילו הם הצריכים לנחם, וזהו כבודו של ת"ת". ע"כ. אך להראב"ד ניחום אבלים הוא רק משום יקרא דחיי, ולכן לא שייך שיבואו לנחם מי שאינו אבל. ומעתה, ניחא מדוע להרמב"ם ניחום אבלים קודם לביקור חולים, שבניחום אבלים יש גם חסד עם המתים, שזהו כבודו של המת, וגם חסד עם האבלים, מה שאין כן בביקור חולים שזהו חסד עם החולה בלבד.
אם כן, מתברר מדבריו שיש כאן מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, ובעצם מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א. לדעת הרמב"ם וה"שולחן ערוך", מצות ניחום אבלים היא כבוד המת. אבל לדעת הראב"ד והרמ"א, היא כבוד האבלים. ובתוך דבריו מתבררת הנקודה שהוזכרה לעיל. דהיינו, אם מדובר על כבוד האבלים, לא שייך שיבוא לנחם כשאינו מכיר את האבלים.
אלא, עלי להעיר שנראה שבמקרה הנידון של הטלפון אין הדברים תלויים במחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד. כוונת הדברים, הרמב"ם סבר שבמצות ניחום אבלים יש כבוד המתים אבל גם כבוד החיים. לכן, מקיימים במידה מסויימת את המצוה על ידי כך שיצלצל בטלפון לנחמו. לדעת הראב"ד, בוודאי מקיים את המצוה, כיון שהמצוה היא כבוד החיים. אך, בנוגע לשאלתנו בוודאי הדברים תלויים במחלוקת זו. לדעת הרמב"ם, אפשר לנחם גם כשהאבל אינו מכירו, כיון שיש בכך כבוד המתים. אבל, לדעת הראב"ד, אין מקום לנחם. יש עוד להעיר בנוגע לתליית הדברים במחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד. הרי כפי שהתבאר הראב"ד סבר שניחום אבלים הוא כבוד החיים, וכך פסק הרמ"א להלכה. אלא, אם נתבונן הרמ"א (יורה דעה, סו"ס שלה) פסק: "ניחום אבלים, קודם לביקור חולים". והיסוד להלכה זו הוא, שבניחום אבלים יש כבוד החיים וכבוד המתים ובמצות ביקור חולים יש רק כבוד החיים. אם כן, הרמ"א סבר שבניחום אבלים יש כבוד המתים.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה" אורח חיים, חלק ד, סימן מ, אות יא) דן בנוגע לדין ניחום אבלים על ידי טלפון, ופסק שיש צד מסויים לקיום המצוה. הוא הזכיר שבניחום אבלים יש שני חלקים: א. טובת האבל. ב. טובת המת. כשמנחם בטלפון אין טובת המת, אבל יש קצת טובת האבל. לכן, לדעתו, לכתחילה אם יש אפשרות יש ללכת לנחם ואין לנחם בטלפון. אלא, רק במקרה שאינו יכול ללכת לנחם, ינחם בטלפון. והביא ראיה לכך שיש טובה למת מהגמרא במסכת שבת (קנב, ע"א-ע"ב):
אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה, ויתבי בדוכתיה. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
למדים מסוגיא זו שיש נחת רוח לנפטר מכך שבאים אנשים לשבת במקום הנפטר.
נציין שנאמר על רב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל (בספר "הנהגות ופסקים הגרי"ח זוננפלד", מנהגי רבינו בעניני אבילות, אות ט):
רבינו היה מרבה בניחום אבלים גם אצל אלו שלא היו מן המקורבים אליו ביותר.
יש מקום לדייק שהיה הולך לנחם דווקא אלו שהוא הכיר אותם על אף שלא הכיר אותם כל כך. אך, היה מדובר שהוא הכירם. אך, נראה לי, שקשה לדקדק מכך. אלא, יש לדייק מכאן את חשיבות המצוה של ניחום אבלים.
מסקנה
מצות ניחום אבלים היא מצוה מדבריהם, אך יש בה קיום לשתי מצוות מדאורייתא: א. מצות "ואהבת לרעך כמוך". ב. מצות "והלכת בדרכיו". יש חקירה בנוגע לחיוב הספד אם זה כבוד החיים [האבלים] או כבוד המת, למסקנת הסוגיא זה כבוד המת. יש שתי נפק"מ בחקירה זו: א. אם הנפטר ציוה שלא יספידו אותו, אם יש לשמוע בקולו. ב. אם היורשים אינם רוצים להספידו. אם מוציאים מהם כדי להספידו.
בנוגע לניחום אבלים, לא מצינו בגמרא דיון מפורש לעניין זה. גם בדברי הראשונים אין הדברים מפורשים. אך, הרב עובדיה יוסף זצ"ל תלה את הדברים במחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, שהיא גם מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" והרמ"א. אך, ציינתי שנראה לי, שאין לתלות את הדברים במחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד. ומוכח מדברי הרמ"א שסבר שמצות ניחום אבלים היא כבוד המתים וכבוד החיים וכך מבואר בדברי הרמב"ם.
לכן, בוודאי ראוי ונכון ללכת לנחם אבלים גם במקרה שאינו מכיר את האבלים.
[1] נראה לי שכך הבנת הגר"י פערלא, בביאורו על הרס"ג, מ"ע יט.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/ניחום-אבלים-כשאינו-מכיר-את-האבלים.docx