מבוא
מובא בגמרא במסכת סוכה (מג, ע"א):
דתניא: 'ולקחתם' – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, 'לכם' – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול.
מתברר מדברי הגמרא שאם לא היה כתוב בתורה בלשון רבים היינו אומרים שרק אחד נוטל את הד' מינים בשביל כולם. כיון שכתוב "ולקחתם" למדנו שתהיה לקיחה ביד כל אחד ואחד.
מגמרא זו עולות מספר שאלות:
- איך אפשר לדרוש שתי דרשות מאותה מילה? הרי דרשנו מהמילה "ולקחתם" שתהיה לקיחה תמה. שד' מינים מעכבים זה את זה (מסכת סוכה לד, ע"ב).
- מדוע התורה הבינה שצריך לכתוב בלשון יחיד? הרי חז"ל דרשו שכיון שהתורה לא כתבה בלשון יחיד אלא בלשון רבים, נלמד שצריך לקיחה ביד כל אחד ואחד. כל הפסוקים בפרשה מדברים בלשון רבים, והכוונה לכל עַם ישראל. אם כן, מה שונה כאן?
- מה ההו"א לומר שאחד יטול בשביל כולם? במה שונה מצות נטילת ד' מינים משאר מצוות שבגופו, שאחד לא יכול להוציא את השני? הרי אחד לא יכול להוציא את חברו על ידי הנחת תפילין וכו'.
בשאלות אלו נעיין במאמר הבא.
דרשת חז"ל
בנוגע לשאלה הראשונה נפנה לדברי בעל ספר "כפות תמרים" (מסכת סוכה מא, ע"ב) שהשיב שאם היינו רוצים לומר שצריך לקיחה ביד כל אחד ואחד, לא היה צורך לכתוב "ולקחתם", אלא "קחו". מלשון התורה "לקחתם" אנו לומדים שצריך לקיחה תמה. ואם נשאל, מנין שצריך לקיחה לכל אחד ואחד? נשיב ונאמר שאם התורה רצתה לומר שצריך לקיחה תמה, היה מספיק לכתוב "ולקחתַם" עם פת"ח מתחת לתי"ו. אבל, התורה כתבה "ולקחתֶם" עם סגול מתחת לתי"ו, דהיינו לשון רבים. אם כן, לומדים שצריך לקיחה ביד כל אחד ואחד.
נטילת אחד לכולם בשאר הימים
לפני שנעיין בשאלה השנייה והשלישית, נשאל עוד שאלה. לפי דעת בעל ה"אור זרוע" שכל הפסולים – דהיינו, כל מה שנלמד מהמילה "ולקחתם" – פסול חסר, לקיחת ד' מינים שמעכבים זה את זה – אינם בשאר הימים, אם כן, מה יהיה הדין בנוגע לדרשת חז"ל שאין אחד יכול ליטול בשביל כולם? האם דין זה ינהג רק ביום טוב ראשון ולא בשאר הימים?
אכן, ראיתי שהרב צבי פסח פראנק זצ"ל (בספרו "מקראי קודש", הלכות סוכה, חלק ב, סימן ז) הביא שבעל ספר "יד המלך" (הלכות לולב ז, יג) הביא בשם בעל ספר "האגודה": "וסוף פרק לולב וערבה נמי דרשינן מ'ולקחתם' שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, אבל מאותו יום טוב ואילך יכול ש"ץ ליטול ולפטור את כולם".
אולם, יש לציין שהסתכלתי הן בספר "יד המלך" והן ב"אגודה" ולא מצאתי דברים אלו. יש אולי מקום לדייק את הדברים מתוך דברי בעל ספר ה"אגודה", אבל הדברים לא כתובים בצורה מפורשת.
בכל זאת, אציין שיש מספר אחרונים שאכן הבינו שבשאר הימים אין חובה שכל אחד ואחד יטול ד' מינים, אחד מוציא את כולם.
בעל ספר "יד המלך" (הנ"ל) דן בשאלה מדוע הרמב"ם לא הזכיר דרשה זו? הרי בגמרא במסכת מנחות (סה, ע"ב) מובאת דרשה דומה לכך. שם נאמר: "תנו רבנן: 'וספרתם לכם' – שתהא ספירה לכל אחד ואחד". דרשה זו הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ז, כד) פסק.
בעל ספר "יד המלך" ציין לדברי התוס' (מסכת סוכה כט, ע"ב, ד"ה בעינן) והרא"ש (שם, פרק ג, סימן ג) שהבינו שבוודאי גם בשאר הימים צריך שכל אחד יטול ולכן התקשו בשאלה מדוע אין פסול "לכם" בשאר הימים, ויש פסול שכל אחד יטול? אבל, בעל ספר "יד המלך" כתב שלא מובן לו מנין הם הגיעו להבנה שבשאר הימים יש פסול זה? לדעתו, הרמב"ם סבר שרק ביום טוב ראשון יש פסול זה אבל לא בשאר הימים שאז אחד יכול להוציא את שאר האנשים. לכן, הרמב"ם לא הוצרך להביא דין זה, כיון שאין לו נפק"מ. הרי ביום טוב ראשון, במילא יהיה פסול מדין "לכם". כלומר, אם הד' מינים שייכים לנוטל, אז בוודאי זה השומע לא יצא ידי חובה, כיון שאין הד' מינים שלו. יש פסול של "לכם". אם הד' מינים אינם של הנוטל אלא של האחר, אז הנוטל אינו יוצא ידי חובה וגם זה שנוטלים בשבילו אינו יוצא ידי חובה. הטעם לכך הוא משום ששליח יכול להוציא ידי חובה את משלחו רק אם הוא בעצמו יכול לצאת ידי חובה בעשיה זו. הוא הוכיח זאת מדברי הירושלמי שזה נכלל בדין שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובה. לכן, בין כך ובין כך, לא צריך דרשה זו. יש להסביר שהגמרא שהביאה דרשה זו, הביאה אותה דרך אגב הדרשה של "לכם". לפני שנדרש "לכם" היתה משמעות לדרשה זו. לאחר מכן, לא היתה לה משמעות.
יש לציין שההסבר הזה יתרץ לנו קושיא שהזכרנו לעיל, שאיך אפשר לדרוש שתי דרשות מאותה מילה? לפי דברי בעל ספר "יד המלך" לא צריך את הדרשה ולקחתם כדי ללמוד לקיחה לכל אחד ואחד.
אבל, פירושו של בעל ספר "יד המלך" קשה ביותר. שהרי עדיין הרמב"ם היה צריך להביא דין זה. כלומר, מדוע הרמב"ם לא כתב בצורה מפורשת שבשאר הימים אחד יכול להוציא אחרים ידי חובה? הרמב"ם לא הזכיר דבר זה. מדברי הרמב"ם משמע שבשאר הימים כל אחד ואחד צריך ליטול את כל הד' מינים.
כעין דברי בעל ספר "יד המלך" כתב חכם אחד שהובא בשו"ת 'חת"ם סופר' (חלק א, סימן קפב). 'החת"ם סופר' חלק על דברי הרב הזה כיון שאפשר לומר שלא יוצא ידי חובה בשאול, אבל עדיין יוצא ידי חובה על ידי חברו. לכן, צריך מיעוט למעט לקיחה לכל אחד ואחד ולא מועיל הלימוד של "לכם". כלומר, מדין שאול אנחנו לא לומדים שאתרוג משותף פסול. הרי גם באתרוג משותף, לכולם יש חלק, והוי שלכם. נוסף על כך, אפשר לומר שבלי הדרשה שצריך לקיחה ביד כל אחד ואחד, היינו אומרים ששלוחו של אדם כמותו. דהיינו, השליח יטול את הד' מינים של חברו. אז הנוטל לא יצא ידי חובה, אבל חברו יצא ידי חובה.
בנוגע לביאורו הראשון, יש מקום לפקפק, כיון שאולי יש לומר שיש כאן פסול מדין חסר. כלומר, כיון שכולם שותפים באתרוג, אז לכולם יש בו חלק, והאתרוג לא שייך לאדם אחד. אלא, הבנה זו תלויה בשאלה מה גדר שותפים? אך, נוסיף שהתוס' (מסכת סוכה מא, ע"ב, ד"ה אלא אם כן וכו') כתב בצורה מפורשת שבאתרוג של שותפים לא יוצאים ידי חובה כיון שהוי כמו שאול. האתרוג אינו שייך רק לנוטל בלבד. התוס' הסביר שהמנהג שהקהל יוצא ידי חובה באתרוג שנקנה בשותפות מבוסס על כך שמלמדים את אנשי הקהילה שכל אחד יתן את חלקו לחברו במתנה על מנת להחזיר. גם בנוגע לביאורו השני, בעל ספר "יד המלך" דחה הבנה זו.
'החת"ם סופר' התייחס לתמיהת בעל ספר "יד המלך" לגבי הרמב"ם שהשמיט דין זה, והשיב שיש לומר שבוודאי לא צריך פסוק כדי ללמדנו שצריך לקיחה ביד כל אחד ואחד. הדין הזה הוא דין פשוט כפי שכבר תמה בעל ספר "כפות תמרים" שהוי מצוה שבגופו. אלא, כוונת הגמרא היא כך: אם היה כתוב "ולקחתַם", אז היינו אומרים שהתורה באה לומר שצריך שאחד יקח לכולם. שהרי אם היא חשבה שכל אחד צריך לקחת, אז התורה היתה צריכה לכתוב "קחו". כלומר, היינו אומרים שיש כאן גזירת הכתוב שאחד יקח בשביל כולם. לכן, באה המסורת ואמרה שקוראים "ולקחתֶם", ומכך נלמד שכל אחד ואחד צריך לקחת. אלא, נשוב ונשאל מדוע התורה כתבה "ולקחתֶם", היתה כותבת קחו והיינו אומרים שכל אחד ואחד צריך לקחת? אלא, בוודאי כדי לדרוש לנו את הדרשה שצריך לקיחה תמה. לכן, הברייתא הביאה רק דרשה זו כדי לומר לנו שלא נחשוב שאחד נוטל לכולם, כיון שהתורה לא כתבה בלשון "קחו". אבל, עיקר הדרשה הוא לשם לקיחה תמה. לכן, מובן שהרמב"ם לא הוצרך להביא דין זה.
הסבר מעניין, אבל קצת מפולפל. עדיין לא ברור מה הקשר, מדוע היה מקום לומר שאחד יטול בשביל כולם? מדוע שהתורה תאמר כך?
הו"א שאחד נוטל בשביל כולם
- עיקר מצות נטילת ד' מינים בבית המקדש:
נציין שהר"ש משאנץ (בפירושו לתורת כהנים, פרשת אמור, פרק טז, הלכה ב) הקשה על הדרשה שכל אחד ואחד צריך ליטול. מה ההו"א לומר שאחד יוכל ליטול בשביל כולם:
'ולקחתם לכם', כל אחד ואחד. מקשין מה צריך למעט שאין אחד מוציא את האחרים, והלא כמה מצות כגון מצות תפילין וציצית וסוכה דכל אחד חייב, ואין שייך שאחד מוציא אחרים אלא גבי שמיעה כמו בתקיעת שופר. ומפרשים שתהא לקיחה לכל א' וא' מן המינים שצריך ליקח כולם שתהא לקיחה תמה. ובפרק הקומץ רמה (מסכת מנחות כז, ע"א) דריש ליה ו'מלקחתם לכם' לקיחה תמה. שמעכבין זה את זה ד' מינים שבלולב.
אם כן, לפי ר"ש משאנץ הדרשה אינה מלמדת שכל אחד צריך ליטול. הדבר פשוט וברור ולא צריך ללמד דין זה. אלא, הדרשה היא שצריך ליטול את כל הד' מינים. הוא גרס גירסא אחרת בתורת כהנים. אבל, גירסא זו אינה נמצאת בגמרא בבלי בסוגיא אצלנו, ולכן נצטרך לתת ביאור אחר.
נפנה לדברי הרב יעקב עטלינגר זצ"ל (בספרו "ערוך לנר", מסכת סוכה מא, ע"ב) שגם הוא שאל מדוע צריך דרשה ללמד שצריך שכל אחד יטול, הרי מצות נטילת ד' מינים היא מצוה שבגופו והשיב יישוב אחר:
הנה אמת דכסברת הכפות תמרים דבמצוה שהיא חובת הגוף לא שייך שליחות כתב התוס' רי"ד ר"פ ב' דקידושין (מב ב ד"ה שאני התם) ע"ש שבפירוש הזכיר גם כן דבנטילת לולב לא שייך שליחות ואם כן ביותר קשה מסוגיא דהכא ולענ"ד יש לומר דלא משום שליחות ה"א שלא יהיה חיוב בכל אחד ואחד אלא משום דה"א דזה כמעשה הקרבנות של צבור וכנסוך המים של חג שעושין בית דין בעד כל ישראל דהכי אמרינן גם כן במנחות (סה ב) 'וספרתם לכם' שתהא ספירה לכל א' ואחד וכתבו שם התוס' (ד"ה וספרתם) דגבי יובל כתיב 'וספרת לך' וקאי אבית דין דוקא ע"ש ואם כן הכי נמי יש לומר כן דאי הוי כתיב ולקחת לך ה"א דקאי אבית דין דוקא כמו וספרת לך דיובל:
אבל, נשוב ונשאל מדוע שנחשוב שלקיחת ד' מינים היא כדין מעשה קרבנות של ציבור? נראה שיש ליישב קושיא זו על פי ההנחה שעיקר מצות נטילת ד' מינים הוא בבית המקדש.
הרמב"ם במנין המצוות הקצר בתחילת הלכות שופר, סוכה ולולב, כתב:
יש בכללן שלש מצוות עשה. וזה הוא פרטן: א. לשמוע קול שופר באחד בתשרי. ב. לישב בסוכה כל שבעת ימי החג. ג. ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג.
אך, במנין המצוות הקצר שנמצא בתחילת יד החזקה, הוא כתב (מצוה קסט):
ליטול לולב שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' '.
הרמב"ם לא חילק בין גבולין ובין בית המקדש. הוא רק הביא את הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון".
נפנה לעיון בדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קסט):
והמצוה הקס"ט היא שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים והוא אמרו ית' 'ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' '… ושם (מסכת סוכה מא, ע"א) התבאר שאין חובת מצוה זו שבעת ימים אלא במקדש אולם בשאר הארצות יום ראשון לבד הוא שחייבין בה מן התורה.
הרמב"ם ציין בתחילה שהמצוה היא נטילת הלולב ז' ימים ורק בהמשך הוא ציין שיש חלוקה בין הגבולין לבית המקדש. בנוסף הוא חיבר בין נטילת הלולב לשמחה. השמחה מחוברת בקשר אינטגרלי ללקיחת ד' מינים. אפשר להבין את דברי הרמב"ם לאור המבואר לעיל. השמחה היא מהות המצוה, מעשה המצוה הוא נטילת ד' מינים. נוסיף ונאמר שהשמחה באה לידי ביטויה בצורה המיטבית בבית המקדש. הרי שם נאמר "ושמחתם לפני ה' א-להיכם". אפשר לומר שלקיחת ד' מינים בגבולין היא המשך למצות לקיחת ד' מינים בבית המקדש. עיקר מצות נטילת ד' מינים הוא בבית המקדש, ששם עומדים לפני ה'. אולם, הקב"ה רצה שיהיה לכך ביטוי גם בגבולין. לכן, יש מצוה של נטילת ד' מינים בגבולין ביום הראשון.
מצות נטילת ד' מינים בגבולין היא המשך למצוה זו. לכן, היתה הו"א לומר שהיא מוטלת על בית דין כמו בנוגע לקרבנות. למצות נטילת ד' מינים יש גדר של קרבן ועיקרה בבית המקדש. מכאן היתה הו"א לומר שמחוץ לבית המקדש רק בית הדין צריך ליטול. יש להוסיף ולומר שכיון שעיקר המצוה הוא בבית המקדש, אז אין חובה לכל אחד ואחד ליטול מחוץ לבית המקדש. רק בבית המקדש כולם נוטלים.
את היסוד הזה אפשר לראות בהלכה נוספת: מבואר בגמרא במסכת סוכה (ט, ע"א) שסוכה גזולה פסולה מחמת שכתוב "חג הסוכות תעשה לך", מהמילה "לך" ממעטים סוכה גזולה. הראשונים התקשו בשאלה מדוע צריך פסוק מיוחד כדי למעט סוכה גזולה? הרי סוכה גזולה פסולה מחמת פסול מצוה הבאה בעבירה. על שאלה זו ניתנו יישובים רבים. נפנה לאחד מהם:
הריטב"א (בחידושיו למסכת סוכה ט, ע"א; מסכת סוכה לא, ע"א) הביא שהתוס' יישב את הקושיא, שמצוה הבאה בעבירה נאמרה רק במצוות של ריצוי. כמו בקרבן, לולב, שופר וכיוצ"ב.
אם כן, למדים שמצות נטילת ד' מינים דומה לקרבן.
באופן הזה נוכל להמשיך ולהשיב על השאלה מה המקום לדרוש מלשון הרבים שצריך לקיחה ביד כל אחד ואחד? נראה להסביר שכוונת הגמרא היא שאם התורה כתבה בלשון יחיד, היינו אומרים שהוי כמו מצות ספירת היבול, שהוי מצוה על בית דין, משום ההבנה שמדובר בדין של בית המקדש. אולם, כיון שהתורה כתבה בלשון רבים, היא באה לומר לנו שלא נחשוב מחשבה זו. לשון הרבים, אכן, אינה מלמדת שצריך לקיחה ביד כל אחד ואחד. אלא, כתיבה בלשון רבים באה כדי להוציא מההבנה שרק אחד יטול שכך היינו מבינים אם היה כתוב בלשון יחיד. ואז לא היינו אומרים שכל אחד יטול, אלא אחד יטול בשביל כולם כמו במצות יובל. נוסיף ונאמר שדווקא משום שכל הפסוקים כתובים בלשון רבים, אז אם היה כתוב בלשון יחיד, היינו אומרים שהמצוה היא רק על בית דין. התורה כתבה בלשון רבים כדי שלא נחשוב כך. לפי הבנה זו אפשר להשיב על השאלה איך דורשים שתי דרשות ממילה אחת. אפשר לומר, שאכן, לא מדובר בשתי דרשות שנדרשות מאותה מילה. הדרשה שכל אחד ואחד נוטל אינה נלמדת ממה שהמצוה כתובה בלשון רבים, אלא משום שהיא לא כתובה בלשון יחיד. כלומר, לא צריך לשון רבים כדי ללמד שכל אחד ואחד נוטל, אלא אם היה כתוב בלשון יחיד, אפשר היה לחשוב שרק בית דין נוטל. זו לא דרשה חיובית, אלא שלילית. כך ניישב גם את שיטת בעל ה"אור זרוע" שלא כתב שבשאר הימים אחד יכול לפטור את כולם. כיון שאין כאן דרשה חיובית, אלא בוודאי גם בשאר הימים כל אחד צריך ליטול בעצמו. גם התורה גילתה שהמצוה אינה של בית דין, אלא של כל אחד ואחד, לכן לא מדובר כאן על פסול, אלא על הגדרת המצוה. בוודאי גם בשאר הימים כל אחד חייב ליטול. רק הפסולים אינם נוהגים בשאר הימים.
- מצות ספירת העומר אחד מוציא אחרים ידי חובה:
לכאורה הבנה זו תלויה במחלוקת בין הראשונים בביאור דברי הגמרא במסכת מנחות (סה, ע"ב) בנוגע לדין מצות ספירה לכל אחד ואחד.
מדברי התוס' (שם, ד"ה וספרתם לכם וכו') משמע שאם היה כתוב "וספרת" היינו אומרים שהמצוה על בית דין.
בעל ה"ביאור הלכה" (אורח חיים תפט, ד"ה ומצוה על כל וכו') וה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ה) הביא מחלוקת בין האחרונים אם בספירת העומר אחד יכול להוציא את חברו בשומע כעונה. בעל ה"לבוש" ובעל ה"חק יעקב" הבינו שאין אחד יכול להוציא את חברו כמו שבלולב אין אחד יכול להוציא את חברו. לדעתם, הדרשה בספירת העומר היא שאחד לא יכול להוציא את חברו, אלא כל אחד ואחד צריך לספור. זו גם כוונת הדרשה בנטילת לולב שכל אחד יטול וחברו אינו יכול להוציאו. אבל, בעל ה"פרי חדש" סבר שבספירת העומר אחד יכול להוציא את חברו בשומע כעונה. כוונת הדרשה בספירת העומר היתה שבית דין לא יספרו בשביל כולם. בעל ה"ביאור הלכה" ציין שנראה שיש בכך מחלוקת בין הראשונים. לפי רש"י (על פי הבנת הרשב"א) מצוה על כל אחד ואחד לספור, ואין אחד יכול להוציא את חברו. אבל, מדברי רי"ץ גיאת משמע שאחד יכול להוציא את חברו.
לפי זה, נראה להסביר שבאותה מחלוקת יחלקו בנוגע ללקיחת ד' מינים. לפי רי"ץ גיאת ההבנה בגמרא היתה שבית דין יטלו בשביל כולם. אבל, לפי רש"י היתה הו"א שאחד יוכל להוציא את חברו. אם כן, עדיין צריך יישוב לדברי רש"י.
לפי ההבנה שהצגתי שהיתה הו"א לומר שרק בית דין מצווים, יש מקום להתלבט כשהתורה באה ואמרה שהמצוה על כל אחד ואחד בגבולין, האם היא באה לומר שהמצוה בגבולין אינה קשורה עִם בית המקדש, ולכן מצוה על כל אחד ואחד. או, שאכן, המצוה היא המשך לבית המקדש ועל אף זאת כל אחד מצוּוֵה בנטילת ד' מינים. ההתלבטות הזו קשורה עם הדיון שהבאתי לעיל בהבנת דברי הרמב"ם. אם שני הציווים מנותקים או קשורים זה עם זה?
עדיין נותרה השאלה מדוע הרמב"ם לא הביא דרשה זו שמצוה על כל אחד ואחד ליטול ד' מינים בגבולין? ראשית נעיין בספירת העומר, האם שם אכן, הביא דרשה זו? כך כתב הרמב"ם: "מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה". נראה לומר שהרמב"ם לא בא לומר שיש מצוה על כל אחד ואחד לספור. זה ברור שכל אחד צריך לספור שהרי מדובר במצוה שבגופו. אלא, הוא בא לומר שכל אחד צריך לספור ולא נשים ועבדים. כיון שרצה לומר שנשים ועבדים פטורים, לכן פתח ואמר שכל אחד צריך לספור.
אכן, היה מקום לסבור שרק בית הדין צריך לספור. אבל, הרמב"ם לא היה צריך לפרש דין זה, כיון שהאדם הפשוט לא היה מגיע להבנה זו, ולא היה צורך להוציא מכך. כל זמן שהרמב"ם לא כתב בפירוש שרק בית דין סופר, כל אחד היה מבין שכל אחד מצוּוֶה לספור. כך גם נאמר לגבי מצות נטילת ד' מינים. שאכן, יש מקום להבנה שרק בית דין מצוּוֶה. אבל, זו לא הבנה לגמרי פשוטה, ובוודאי הרמב"ם היה צריך לכתוב כך. לכן, האדם שהיה לומד הלכות הרמב"ם היה מבין שכיון שהרמב"ם לא כתב שהמצוה על בית דין, אז כל אחד ואחד צריך ליטול. נוסיף ונאמר שאולי הדבר כבר מרומז בדברי הרמב"ם, שהרי הוא פסק (הלכות לולב ז, יג):
מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים', חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר.
הרמב"ם השווה בין מצות נטילת ד' מינים בגבולין למצות נטילת ד' מינים בבית המקדש. לכן, כמו בבית המקדש המצוה על כל אחד ואחד, כך גם הדין במצות נטילת ד' מינים בגבולין. הרמב"ם לא כתב שהמצוה רק על בית דין, לכן ההבנה הפשוטה שכל אחד ואחד חייב ליטול.
ביאורים נוספים בהו"א שאחד נוטל בשביל כולם
אולם, עדיין, שומה עלינו להסביר את הגמרא אליבא דרש"י. מה ההו"א לומר שאחד יוכל ליטול ד' מינים בשביל חברו?
ה'חת"ם סופר' (הנ"ל) כתב שאין הכרח לומר שבמצוה שבגופו אין חברו יכול להוציאו ידי חובה. הוא הקשה שלא מובן מדוע שונה מצות שחיטת פסח ממצות שופר? עוד כתב שאין שום הוכחה שבמצוה שבגופו אין חברו יכול להוציאו ידי חובה. הרי במצות שופר יש לומר שכיון שעיקר המצוה הוא השמיעה אי אפשר למוסרו לשליח, אין כאן מעשה. דומה לדין מילי לא מימסרן לשליח. יתירה מכך, לפי אלו שסברו שעיקר המצוה הוא התקיעה ולא השמיעה, אם כן, יש הוכחה שבמצוה שבגופו חברו יכול להוציאו ידי חובה. הרי רק אחד תוקע, ובכל זאת, כל אלו ששומעים יוצאים ידי חובה. גם מתפילין אין הוכחה, כיון ששם כתוב "וקשרתם", לכן יש לדרוש כמו בנטילת ד' מינים. שצריך קשירה לכל אחד ואחד. גם בחליצה לא מועילה שליחות כיון שהחליצה עומדת במקום היבום, ויבום אי אפשר על ידי שליח, שהביאה לא יכולה להעשות על ידי שליח. לכן, גם חליצה לא יכולה להיעשות על ידי שליח.
נראה לי, שיש להקשות על דברי ה'חת"ם סופר'. שהרי אם אכן, היתה הו"א לומר שאחד יוכל ליטול תפילין לכולם, מדוע הגמרא לא הביאה דרשה זו? מדוע הגמרא דרשה דרשה זו רק לגבי ספירת העומר ונטילת ד' מינים?
יש לציין שה'חת"ם סופר' הביא ראיה מעניינת לדבריו. הרי התוס' (מסכת סוכה מא, ע"ב, ד"ה ולקחתם שתהא וכו') כתב:
ולקחתם שתהיא לקיחה לכל א' וא'. מדלא כתיב 'ולקחת' לשון יחיד. וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתיב 'כל האזרח'.
התוס' הבין שגם בסוכה היתה הו"א לומר שאחד יוכל להוציא את כולם. הסיבה שלא יכול להוציא את כולם, משום שיש דרשה "כל האזרח". אם כן, מוכרחים לומר שהתוס' סבר שגם במצוה שבגופו חברו יכול להוציאו ידי חובה. אלא, אם כן, יש דרשה מיוחדת. הביאור שהזכרתי לעיל הוא אליבא דתוס' רי"ד (מסכת קידושין מב, ע"ב, ד"ה שאני התם וכו'). התוס' רי"ד סבר שבמצוה שבגופו אין חברו יכול להוציאו ידי חובה.
הרב צבי פסח פראנק (הנ"ל) הביא שהיה אחד שרצה להסביר שכוונת הגמרא שכל מין ומין צריך שיגע בידו בעת הלקיחה אף שכולם נאגדים ביחד ולא אומרים שהאגודה הופכת אותם לגוף אחד.
לפי הרב פראנק, הדרשה באה למעט, שאם שנים יטלו כאחד גם זה שהוא שלו לא יצא, כגון שאחד מחזיק מלמעלה מהשני ושניהם אוחזים באגודה. אך, חכם אחד העיר על דבריו מדין חציו עבד וחציו בן חורין, שהרב יעקב עטלינגר זצ"ל (בספרו "ביכורי יעקב", סימן תרנז) כתב שחייב בנטילת לולב. הוא הוכיח הבנה זו מדברי הרמב"ם שפסק (הלכות סוכה ו, א) חציו עבד וחציו בן חורין חייב בישיבת סוכה. עוד פסק (הלכות לולב ז, יט): "כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת לולב". אם כן, רואים שעל אף שיש כאן כאילו שנים שנוטלים, בכל זאת, יוצאים ידי חובה.
כדי ליישב את דברי הרב פראנק יש להסביר שדין חציו עבד וחציו בן חורין במצות נטילת ד' מינים דומה לדין חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה כמבואר במסכת גיטין (מג, ע"א) שרב חסדא ורבה סברו שקידושיה קידושין, כיון שהמקדש לא שייר בקניינו. גם כאן יש לומר שהבן חורין לא שייר בנטילתו. אבל, במקרה ששנים נטלו, אז כל אחד שייר בנטילתו.
שליחות במצוה שבגופו
בעל "קצות החושן" (חושן משפט קפב, א) הסביר את החילוק בין מצוה שבגופו ובין מצוה שלא בגופו באופן הבא: מצוה שבגופו היא מצוה שגופו צריך לעשות. דהיינו, מצות תפילין היא מצוה שבגופו. כיון שהתפילין צריכות להיות מונחות על גופו. לכן, לא מועילה שליחות למצוה שבגופו. לעומת זאת, מועילה שליחות למצוה שאינה בגופו, דהיינו למצוה של מעשה. כגון, שחיטת פסח.
לפי חילוק זה ,היה לנו לומר שמצות נטילת לולב נחשבת למצוה של מעשה כמו שחיטת פסח. לכן, היינו צריכים לומר שתועיל שליחות למצות נטילת לולב.
אכן, בעל "קצות החושן", כשהזכיר את דברי התוס' רי"ד, לא ציטט את כל לשונו שכתב במפורש שמצות נטילת ד' מינים היא מצוה שבגופו.
אך במקום אחר, בעל "קצות החושן" כתב (חושן משפט שפב, א) בנוגע למצות מילה שהאב מצוּוֶה למול את בניו, שזוהי מצוה שבגופו, ולכן לא מועילה במצוה זו שליחות. שם מדובר במעשה, ובכל זאת, הגדיר את המצוה כמצוה שבגופו. אם כן, יש לומר שגם מצות נטילת ד' מינים תחשב כמצוה שבגופו.
מדברי התוס' רי"ד מבואר שמצוות שמועילות בהן שליחות הן מצוות שקשורות למשלח. כלומר, גם שהשליח עושה את המעשה, עדיין, המצוה היא קשורה למשלח. בגט ובקידושין הבעל הוא המגרש והמקדש. השליח בקידושין אומר בפירוש שמתקדשת למשלח. גם בגירושין כתוב במפורש בגט, שהבעל הוא המגרש את האשה. בשחיטת קרבן פסח, המשלח הוא אוכל את הפסח. בתרומה, השליח מפריש את התרומה מפירותיו של המשלח.
הגדרת מצות נטילת ד' מינים
נעיר עוד נקודה שיש מחלוקת בין האחרונים בהגדרת מצות נטילת ד' מינים. נחלקו האחרונים מהי הגדרת המצוה? האם המצוה היא עקירת הד' מינים ממקומם ואולי אפילו הגבהתם, או אולי אחיזתם? יש מהאחרונים שטענו שצריך להגביה את הד' מינים ג' טפחים, או לפחות טפח ולא מספיק לאוחזם בידיו, יש כאלו שסברו שצריך לעקור את הד' מינים ממקומם. מאידך, יש מהאחרונים שטענו שמספיק לאחוז אותם בידיו (עיין בספר "מקראי קודש", הלכות סוכה, חלק ב, סימן א-ו).
יש מספר נפק"מ במחלוקת זו. לדוגמא, נחלקו האחרונים מה הדין במקרה שאחד נטל את הד' מינים קודם עלות השחר, ולאחר שהגיע זמן נטילתם הם עדיין היו בידיו. האם הוא צריך להגביה ולעשות מעשה מסוים, או מספיק שהוא אוחזם בידו? מה הדין אם הוא אוחז באחד מד' המינים כשהוא מחובר לעץ? מה הדין אם בשעת הנטילה הד' מינים לא היו שלו, ורק לאחר שאחז בידו, הוא קנה את הד' מינים, האם הוא יוצא ידי חובה בכך שהוא אוחז בהם?
נראה לי, שאם נאמר שהמצוה היא לאחוז את הד' מינים, אז בוודאי צריך לומר שמדובר כאן במצוה שבגופו, כיון שצריך שהד' מינים יהיו בידיו. לא נראה שמצוה זו שונה ממצות תפילין שצריכה להיות על גופו. אבל, אם נאמר שהמצוה היא להגביה את הד' מינים, לעקור אותם ממקומם הקודם, אז נראה לומר שאפשר להגדיר את המצוה כמצוה של מעשה, ואולי שייכת במצוה זו שליחות.
סיכום
בגמרא הובאה דרשה שבמצות נטילת ד' מינים כל אחד ואחד צריך ליטול ד' מינים ואין אחד יכול להוציא את חברו ידי חובה. דנו בהרחבה בדרשה זו, מה ההו"א לדרשה זו? הבאנו שיש מחלוקת בין האחרונים אם שייכת שליחות גם במצוה שבגופו ואולי זוהי מחלוקת גם בין הראשונים.
נקטנו בגישה שלא מועילה שליחות במצוה שבגופו ולכן הסברנו שההו"א נבעה מהמהות המיוחדת של מצות ד' מינים. הצבענו על כך, שיש צדדים של קרבן וריצוי במצות נטילת ד' מינים. לכן, היתה הו"א לומר שהיא מצוה שמוטלת על בית דין, ובית דין יכול להוציא את האחרים ידי חובה.
להורדת המאמר לחצו כאן