מבוא
במאמר כאן ארצה לדון במנהגי האבילות בימי ספירת העומר. במאמר כאן לא ארחיב כל כך, על המחלוקות בגדרי האבילות בימים אלו, אלא אנסה לבאר את מקור המנהג לאבילות בימים אלו. ואנסה לברר האם מנהג זה התקבל על כל הקהילות, או שיש בכך מחלוקת בין הקהילות?
המקור בגמרא
מובא במסכת יבמות[1]:
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה.
מובא שבין פסח לשבועות מתו כל התלמידים של ר' עקיבא. אבל, לא מבואר בדברי הגמרא שיש מנהגי אבילות בימים אלו.
הדיון בדברי הגאונים והראשונים
אנחנו מוצאים שהמנהג הזה מוזכר כבר אצל הגאונים. רק יש שינויים בחומרת המנהג. תחילה אציין לדברי הגאונים שקישרו את מנהגי האבילות בימים אלו, למותם של תלמידי ר' עקיבא.
נפתח תחילה בדברי תשובת הגאונים, בשו"ת "שערי תשובה"[2]:
וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעים שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמים י"ב אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת… ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסין אותו לא עונש ולא מלקות אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורין לו לכנוס.
בדברי עוד גאונים[3] מוצאים שקישרו את מנהגי האבילות עם מותם של תלמידי ר' עקיבא.
גם בראשונים מוצאים שנהגו מנהגי אבילות בימי ספירת העומר, וקישרו את המנהג עם מותם של תלמידי ר' עקיבא:
בעל ספר "האורה"[4] כתב:
למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת לא מחמת איסור, אלא מחמת אבילות, אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת, שלא היו נוהגין כבוד זה לזה, תנא וכולן מתו באסכרה, ומאותה שעה ואילך נהגו הראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהם, ומי שקפץ וכנס אין קונסין אותו, אבל אם בא לשאול אין מורין לו לכנוס.
בעל "שבולי הלקט"[5] כתב:
מה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימים שבין פסח לעצרת יש תולין הטעם לפי שבין פסח לעצרת מתו תלמידי ר' עקיבא קרוב לשקיעת החמה ובשם הרב ר' שמחה משפירא זצ"ל מצאתי עדיין צריכין אנו למודעי בבראשית רבה פרשה י"ז דגרסינן התם מפני מה הנשים מהלכות אצל המת תחלה אמר להן מפני שגרמו מיתה לעולם הולכות אל המת תחילה והלכך בידהן ובהן נוהגת מידה זו זרירות ונשכרות להודיע שבחן בכל דור ודור שקדמו אצל אותן תלמידים ולכבדן ולהתעסק בהן לפיכך נהגו שלא לעשות מלאכה באותו העת זכר לנשים צדקניות שהיו באותו הדור. ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר פסח עד ל"ג לעומר וכן יש נוהגין שלא לישא נשים בין פסח לעצרת לפי שהימים עלולין הן שנפלה מגפה בתלמידי ר' עקיבא. ויש מקומות שנוהגין לישא עד ר"ח אייר אבל לאחר ר"ח מתחילין שלא לישא.
לפי דברי בעל "שבולי הלקט", נראה שדווקא הנשים נהגו במנהג שלא לעשות מלאכה. ועל כך הוא ביאר שהטעם בדבר, כיון שהנשים קדמו אצל התלמידים לכבדם ולהתעסק בהם. אבל יש לציין, שיש מקום להבין מתוך דברי בעל "שבולי הלקט" שהמנהג שלא לישא נשים, אינו משום מנהגי אבילות, אלא משום שהימים האלו, הם ימי פורענות, ימי דין, ואין הם ימים של ברכה. לכן, נהגו שלא לישא נשים בימים אלו. שאין הימים האלו ימים מסוגלים. כפי שאראה במאמר אחר הראבי"ה[6] כתב שאין מקיזים דם בימים אלו, משום שמתו בימים אלו תלמידי ר' עקיבא. נראה שמשמעות הדברים היא, שהימים האלו הם ימי דין, ימי סכנה. כמו שמבואר בדברי הראשונים והאחרונים בדין של שלשת השבועות, שנוהגים שלא ללכת לים, שלא לטייל וכן עוד כל מיני הלכות, כעין הכאת תלמיד בימים אלו.
הראשון לציון, רב יצחק נסים זצ"ל[7] הבין מדברי בעל "שבולי הלקט", שהטעם שלא נושאים נשים בימים אלו, כיון שלא מסמנא מילתא. הוא הביא עוד ראשונים שכתבו כדברי בעל "שבולי הלקט".
גם בדברי ר' מנחם המאירי[8] מוצאים את המנהג לנהוג מנהגי אבילות, בימי ספירת העומר, וקישר עם מותם של תלמידי ר' עקיבא:
אמרו על ר' עקיבא ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו וכלן מתו בפרק אחד על שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם בלא תורה עד שבא לו אצל רבותינו שבדרום ושנה להם לר' מאיר ור' שמעון ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע והם הם העמידו את השעה ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן.
עוד הרבה ראשונים[9] קישרו בין מנהגי האבילות ובין מותם של תלמידי ר' עקיבא.
אך, כפי שהערתי לעיל, יש ראשונים שכתבו שמנהגי האבילות אינם קשורים עם מותם של תלמידי ר' עקיבא, אלא קישרו את מנהגי האבילות לענינים שונים:
בעל "שבולי הלקט"[10] הביא בשם אחיו, שטעם המנהג שלא לישא נשים בימי ספירת העומר, הוא משום שלדעת ר' יוחנן בן נורי משפט רשעים בגיהנום מהפסח ועד עצרת. ומנהג שלא עושים מלאכה, משום שהעומר בא מהשעורים, וכן מנחת סוטה באה מהשעורים, ולכן אי עשיית המלאכה בא להזכיר להם, שלא יבגדו בבעלים וכו':
ואחי ר' בנימין נר"ו פי' הטעם מה שנהגו שלא לישא בין פסח לעצרת לפי מה שמצינו בסדר עולם פ"ג משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מידי חדש בחדשו ר' יוחנן בן נורי אמר מן הפסח עד עצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו וכן פי' הטעם מה שנהגו שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימי ספירת העומר לפי שהעומר בא משעורים ושיעורו עשירית האיפה קמח וכן מנחת סוטה היתה שעשירית האיפה קמח שעורים. על כן נהגו הנשים צדקניות שלא לעשות מלאכה כל הלילות של ספירת העומר להיות להם לכבוד ולתפארת ולהיות להם לזכר וסימן לבעבור תהיה יראת ה' על פניהן ונווסרו כל הנשים אשר לא תבגודנה אשה מריעה ומצינו כיוצא בה ויעש את כיור נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד.
ה"אבודרהם"[11] הביא טעם למנהג שלא לעשות מלאכה בספירת העומר משקיעת החמה, שיש השוואה בין ספירת העומר לשמיטה, ששם גם סופרים שבע שבתות של שנים. מה שם יש שביתה ממלאכת הקרקע, כך גם כאן יש שביתה ממלאכה אחר שקיעת החמה, שלאחר שקיעת החמה אפשר לספור ספירת העומר, לכן באותו זמן שובתים ממלאכתם וסופרים:
ועוד דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מל' שבו' ושמיטה כדכתיב שבע שבתות שנים מה שנת השמיטה אסורה במלאכת קרקע אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה.
לפי הטעם שמובא בספר "אבודרהם", המנהג שלא לעשות מלאכה, אינו קשור דווקא לנשים, אלא דווקא לאנשים. אבל, לפי הטעם שמובא ב"שבולי הלקט", המנהג קשור דווקא לנשים, ונראה שהנשים נהגו דווקא שלא לעשות מלאכה.
ה"טור"[12] הביא את הטעם של מיתת תלמידי ר' עקיבא, ואז כתב שהנשים נהגו שלא לעשות מלאכה. ואחר כך הביא את הטעם של ה"אבודרהם", השוואה לשמיטה.
אנחנו מוצאים את ההסבר של ה"אבודרהם", גם בדברי ר' ירוחם[13].
יש להוסיף שר"י אבן שועיב[14] כתב שעל פי הקבלה לא נושאים נשים ואין מסתפרים, בימי ספירת העומר, משום שהימים האלו הם ימי דין. לפי הדעה הזו, האיסור נוהג מפסח עד העצרת:
ועל דרך הקבלה הטעם לפי שאין אומרים זמן אלא על השמחה, וזה עניינו מורה דין ליודעים כי העומר בא מן השעורים, כמו שקבלו רבותינו ז"ל כן הכתוב שאמר ואם תקריב מנחת בכורים לה'. וקבלו כי על הבאת העומר הכתוב מדבר, ומלת אם אינו רשות אלא חובה, כמו אם כסף תלוה את עמי, ואם מזבח אבנים, ואם יהיה היובל. ואמרו כתיב הכא אביב, וכתיב התם כי השעורה אביב, והוא כקרבן הסוטה שהיא באה שעורים והכל טעם אחד מלשון סערת ה' מן השערה. ולכן נהגו לגדל שפם עד עצרת, ואין כונסין נשים בזה הפרק.
כדברים האלו מובא בר' ירוחם[15].
הפצת המנהג וחומרתו
בנוגע להפצת המנהג יש דעות שונות: יש לציין את דברי בעל ספר "כפתור ופרח"[16] שכתב שעל תלמידי ר' עקיבא, בכל העולם כולו כל ישראל מתאבלים עליהם שנה בשנה עד ל"ג בעומר. גם בדרשות ר"י אבן שועיב[17] מבואר שרוב העולם נוהגים להגדיל שפם עד ל"ג בעומר. מצד שני מצאתי אצל מהר"י וייל[18] שכתב שאין כאן אפילו מנהג, אלא מקצת בני אדם מחמירים. כן יש לציין שהרמב"ם בכלל לא הזכיר את מנהגי אבילות בספירת העומר.
אפילו שנאמר שהמנהג הופץ בכל הקהילות, בכל זאת, אנחנו רואים שיש כאן רק מנהג ולא איסור, וכדברי תשובת הגאונים, בשו"ת "שערי תשובה"[19]:
וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעים שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות….
וכן דברי בעל ספר "האורה"[20] :
למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת לא מחמת איסור, אלא מחמת אבילות…
משום כך אנחנו מוצאים בדברי מספר אחרונים שהקילו מאוד באבילות בימים אלו, שסך הכל יש כאן רק מנהג.
הרדב"ז[21] כתב שהאבילות בימים אלו הוא רק מנהג, והוא מיקל מאוד בדבר:
שאלת ממני על מה שנהגו להסתפר בראש חדש אייר אם הוא מנהג הגון או לא.
תשובה אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חדש ניסן ור"ח אייר וכן נהגו רוב העולם והטעם כיון שהם אסורים בהספד ובתענית אין אבילות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם וכן כתבו בשם התוספות ומה שכתוב בבית יוסף שמנהג זה הוא בטעות אינו נכון כלל דאפילו לדידן שאין אנו נוהגין איסור התספורת אלא עד ל"ג לעומר מ"מ ר"ח אינו בכלל האיסור כיון שהוא אסור בהספד ובתענית שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו. תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי"ל מצטער פטור ובל"ג יום רבי טפי והאדם מצטער ובר מן דין אני ראיתי כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת וכיון שאין זה קבוע בכל ישראל אע"פ שאותו מנהג שנהגו להסתפר בר"ח אייר לא יהיה מנהג כלל נקיטינן כוותיה דהוי מנהג ממוצע ומינה לא תזוז. וכן מה שנהגו שלא לישא נשים עד ל"ג לעומר בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיון /כגון/ שלא קיים מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו ובתנאי שלא ירבה בשמחה שטעם המנהג הוא מפני השמחה דלא עדיף האי מנהגא מאבילות של ל' יום וברור הוא.
החיד"א[22] הביא תשובת הרדב"ז, וגם הוא מיקל מאוד בתספורת בספירת העומר. הוא דן במקום שהמנהג של איסור תספורת מאוד רפוי באותו מקום, וכתב שאין למנהג של איסור תספורת בימים אלו, יסוד וטעם מספיק על פי הפשט:
אתה הראית לדעת כמה הקל בזה וכתב דראה כמה קהלות שהם מסתפרים בכל שבת ובטעמא כל דהו דחינן ליה. ומכ"ש בנ"ד שיש לדחותו. ותו דמנהג זה רפוי ביושבי העיר הלזו דכשהולכים מחוץ לעיר מסתפרים. וגם מבקשים עילה לדבר עם שר גוי ומסתפרים באופן שהוא קל מאד מנהג זה בכל מקום ובפרט בעיר הלזו. ועוד אני אומר דמנהג זה אין לו יסוד וטעם מספיק על פי פשט כאשר יראה הרואה. ועל דרך האמת צריך שלא יגלח מע"פ =מערב פסח= עד ערב חג השבועות כמו שכתבו גורי האר"י זצ"ל ונתבאר טעמו טעם כעיקר. ומאחר דמנהג זה להסתפר בר"ח ול"ג לעומר אינו נכון על פי הסוד והוא מנהג שלא נזכר בש"ס. וגם על פי הפשט אין בידינו טעם נכון ומרווח לאסור התגלחת. הגם דבעלמא יש לקיים כל המנהגים כמ"ש הפוסקים נראה דמנהג העיר הוו בתגלחת העומר גרע טובא. ולקיים איסור ודאי ותדיר שעוברים רבים אי לא סגי בלא"ה אין שום פקפוק להתירו. וכבר נודע מ"ש האחרונים דמנהג שהוא פרישות ואינו משום סייג קיל טפי ממנהג שהוא משום סייג וכ"ש במנהג זה מכל הטעמים הנאמרים.
בעל ה"פרי חדש"[23] כתב מספר פעמים שבאלה העניינים הלכה כדברי המיקל. הוסיף בעל ה"חק יעקב"[24] שבספק אין להחמיר באבילות ישנה שהיא קלה, והיא רק מצד מנהג.
הראשון לציון, הרב יצחק ניסים זצ"ל[25] כתב שנראה שהמנהג של אבילות בימים אלו, לא הותקן והוקבע על פי בית דין, אלא אנשי אותו הדור, שראו את הכליה אשר נגזרה על אותם כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא, נהגו בעצמם קצת אבילות עליהם בימים אלו. לכן, נהגו שלא לכנוס ולא להסתפר. לאחר מכן המנהג נתקבל גם על הדורות שאחריהם. כיון שיש כאן רק מנהג, ולא תקנה של בית דין, לכן מי שקפץ וכנס או הסתפר, לא מענישים אותו, שלא עשה איסור, שהרי יש כאן רק חומרא לזכר בעלמא.
אך, יש להעיר שיש מקום לראות את מנהגי בני עדת אשכנז כיותר מחמירים ממנהגי בני עדות המזרח. רואים במנהגי בני עדת אשכנז שהחמירו בכל מיני דברים, כמו למשל העניין של בגדים חדשים, שזה מובא במנהגי בני עדת אשכנז, וכן שלא לעשות צפרניו ולהתענג במרחץ. כן רואים שחכמי אשכנז החמירו יותר באיסור התספורת[26].
כמובן, כשמדברים על מנהגי בני עדות המזרח, אנחנו מתכוונים לא לפי אלו שמחמירים כדעת האר"י ז"ל. דווקא אלו שנוהגים כאר"י ז"ל החמירו בנקודות רבות במנהגי אבילות בימי ספירת העומר. שהם החמירו בעניין התספורת כל ימי ספירת העומר ולא רק עד ל"ג בעומר. בעזרת השם בהמשך נעמוד על נקודות אלו.
הסברו של הרב דניאל שפרבר לחילוקים במנהגי האבילות בין האשכנזים לספרדים
הרב דניאל שפרבר כתב הסבר מעניין לחילוק המנהגים בין מנהגי בני עדת אשכנז למנהגי בני עדות המזרח. וכן הוא נותן הסבר למנהג הזה באשכנז שהתחילו את האבילות מראש חודש אייר עד שבועות, שלא ברור לגמרי מקורו[27].
הרב דניאל שפרבר[28] הסביר שתחילתה של האבילות בימים אלו שורשה באבילות ישנה, על פי המסורת התלמודית שתלמידי ר' עקיבא מתו בין פסח לעצרת, ובל"ג בעומר פסקו למות. מנהג בני עדות המזרח מסתמך כולו על המסורת התלמודית, וכל עניינו לזכור את האבילות הזאת. אך, אצל יהדות אשכנז נכנס הענין של גזירות תתנ"ו. דמים בדמים נגעו, דמם של תלמידי ר' עקיבא בתשפוכת דמם התוסס ורותח של קדושי אשכנז ההרוגים על קידוש השם. הוא הוכיח יסוד זה במספר הוכחות:
- מובא בספר המנהגים דבי מהר"ם מרוטנברג[29] וכן בספר המנהגים לר' אברהם קלויזנר[30] שמראש חודש אייר עד לעצרת בכל שבת היו נוהגים בקריאת קינות מיוחדות, "זולתות". גם מבואר בדברי מהר"ם מרוטנברג[31] שהיו נוהגים בשבת שלפני שבועות להזכיר נשמות של הרוגי גזירות ואומרים "אב הרחמים". עוד מבואר במהרי"ל ובספר "המנהגים" שבכל השבתות שבין פסח לשבועות, היו אומרים "אב הרחמים", אפילו כשמברכים את החודש. תפילה זו נתחברה לזכר הרוגי גזירות תתנ"ו.
- מובא בספר מנהג טוב[32]: "ומנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנך כסות ושום דבר חדש ולהתענג במרחץ ולעשות צפורניו מאחרי הפסח עד עצרת לכבוד החסידים התמימים והישרים שמסרו עצמם על קדושת השם. אבל ביום ל"ג בעומר מותר בכל אלו, מפני הנס שהיה. ומל"ג ועד עצרת במקומו עומד לחומר". אם כן, רואים כאן שני דברים, דבר אחד חומרות במנהגי אבילות שלא מצינו במקומות אחרים. וכן רואים שהאבילות נמשכת מפסח עד העצרת, זה קשור עם אלו שמתו בגזירות. רק בל"ג בעומר יש הפסקה, וזאת משום הנס שאירע בו, ולא מבואר מה בדיוק הכוונה.
- הרב דניאל שפרבר הביא שעיקרי הטבח בגזירות האלו, היו לאחר ראש חודש אייר. למשל ההרג בקהילת שפירא, אירע בח' באייר. קהילת ורמיזא בכ"ג באייר. מסע הדמים הלך ומשך, ובג' בסיון עשו טבח בקהילת מגנצא. הקהילה היהודית אשר בקולוניה נפקדה לרעה בו' בסיון. עיקר התקופה המרה, הוא מראש אייר עד שבועות. לכן, מובן שנהגו בימים אלו אבילות חמורה, וכן מובן שהוא מתחיל מראש חודש אייר עד שבועות.
- עוד הוא הסביר שמנהגי האבילות לזכר גזירות תתנ"ו היו שונים מקהילה לקהילה. כיון שהיו שראו את כל תקופת ספירת העומר כתקופת פורענות, ויש שצמצמו את תקופת האבילות. הוא כתב שאולי השוני במנהגי האבילות הושפע במקצת על פי היקף הגיאוגרפי של גזירות תתנ"ו. שהרי גזירות תתנ"ו התחילו ברואן אשר בנורמנדיה, ובוודאי היה זה עוד בחודש ניסן.
יש לציין שמהרי"ל[33] הביא שמנהג מגנצא וורמיישא הוא לומר תחנון בל"ג בעומר. נראה לי, שהסיבה לכך היא משום שמנהגי האבילות אצלם זה מטעם אחר, אין זה קשור למיתת תלמידי ר' עקיבא, אלא משום הגזירות שהיו באשכנז בימים אלו. כך גם נראה במנהג של איסור לבישת בגדים חדשים וכו', שכל האיסור עד אחר ראש חודש סיון, שזהו הזמנים של הגזירות. אין זה כל ימי הספירה.
יש להוסיף להסבר זה את דברי בעל ה"טורי זהב"[34] שכתב שהמנהג בכל המקומות שלא עושים נישואין מפסח עד חג השבועות, רק עושים נישואין בל"ג בעומר. הוא הסביר שסיבת הדבר היא משום שעיקר הטעם שמפסיקים מנהגי אבילות, דהיינו מסתפרים לאחר ל"ג בעומר, כיון שלאחר ל"ג בעומר לא מתו תלמידי ר' עקיבא. ובכל זאת, נוהגים קצת אבילות מחמת גזירות תתנ"ו שהיו באשכנז בין פסח לעצרת. אבל, לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין. אך, קודם ל"ג בעומר, שאז יש את העניין של מיתת תלמידי ר' עקיבא, ומוטל על כל העולם, החמירו גם בתספורת.
סתירה למסכת סופרים
יש להעיר על בעייתיות שיש במנהגי האבילות שנוהגים בספירת העומר, שלכאורה המנהג הזה סותר מנהג אחר, שדווקא יש לו מקור במסכתות קטנות. מובא במסכת סופרים[35]:
מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן, לקיים מה שנאמר, אין כל חדש תחת השמש. לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצות כדי שיכנסו לפסח בתאוה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה; במה דברים אומרים בצינעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור, עד שיעבור ניסן.
רואים כאן שיש מנהג, שימי ניסן הם ימי שמחה, שלא מתענים ולא מספידים בימים אלו. נכון שליחידים מותר להתענות בימים האחרונים שבאים לאחר חג הפסח, אך לציבור אסור להתענות. אם כן רואים שימים אלו הם ימי שמחה, ואיך נוהגים בהם מנהגי אבילות?
הרדב"ז[36] העיר הערה זו, ולכן הוא כתב שהוא נהג להסתפר כל חודש ניסן, והוא מורה להלכה שמותר להסתפר בראש חודש אייר.
פסיקת ה"שולחן ערוך" והרמ"א
להלכה למעשה, אנחנו מוצאים בדברי ה"שולחן ערוך" והרמ"א שפסקו את המנהג, שיש לנהוג מנהגי אבילות בימי ספירת העומר. יש רק מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א בהיקף הימים, שיש לנהוג בהם מנהגי אבילות [בע"ה עוד נדון בכך בהמשך].
ה"שולחן ערוך" והרמ"א[37] פסקו:
נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים): נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון…
מסקנת הדברים
ראינו שיש דעות שונות בטעם לקביעת מנהגי אבילות בימים אלו. הדעה הרווחת, שמנהגי האבילות קשורים עם מותם של תלמידי ר' עקיבא. כך נקטו להלכה ה"שולחן ערוך" והרמ"א.
ראינו שיש אחרונים שכתבו שיש להיקל במנהגי האבילות, שהוי רק מנהג. ובמקום ספק הולכים לקולא.
הבאתי מדברי הרב דניאל שפרבר, שהראה שמנהג בני עדת אשכנז לנהוג מנהגי אבילות בימים אלו, גם משום מותם של הקדושים שנהרגו בגזירות תתנ"ו, ודמים בדמים נגעו. על פי זה יישב, את המנהגים היותר מחמירים אצל בני עדות אשכנז.
[1] סב, ע"ב.
[2] סימן רעח.
[3] "הלכות פסוקות", סימן צז; "בית שערים", עמ' קט.
[4] חלק א, אות צב.
[5] סדר פסח, סימן רלה.
[6] חלק א, הלכות שבת, סימן רעו.
[7] במאמרו "עריכת נישואין ותספורת ביום העצמאות", מובא בספרו של הרב נחום רקובר, "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים".
[8] חידושי "בית הבחירה", מסכת יבמות סב, ע"ב.
[9] "הפרדס", דף טו, עמ' ד; "כל בו", סימן עה; ראבי"ה, חלק א, מסכת שבת, סימן רעו; ספר "המנהיג", הלכות אירוסין ונישואין, סימן קה; דרשות ר"י אבן שועיב, ספר ויקרא, סוף דרשת יום ראשון של פסח; ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה", נתיב ה, חלק ד; ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה", נתיב כב, חלק ב; "אבודרהם", תפילות הפסח; שו"ת התשב"ץ, חלק א, סימן קעח; ספר "המנהגים", לר' אייזיק דטירנא, חג הפסח; מהרי"ל, דיני הימים שבין פסח לעצרת, אות ז; ועיין ב"טור", אורח חיים, סימן תצג; "מאמר חמץ" לרשב"ץ, אות קמ.
[10] סדר פסח, סימן רלה.
[11] תפילות הפסח.
[12] אורח חיים תצג, ד.
[13] "תולדות אדם וחוה", נתיב ה, חלק ד.
[14] דרשות ר"י אבן שועיב, ספר ויקרא, דרשת יום ראשון של פסח.
[15] "תולדות אדם וחוה", נתיב ה, חלק ד.
[16] פרק ז, עוד בענין טבריה.
[17] ספר ויקרא, דרשת יום ראשון של פסח.
[18] חידושי דינין והלכות, סימן נא.
[19] סימן רעח.
[20] חלק א, אות צב.
[21] בשו"ת שלו, חלק ב, סימן תרפז.
[22] שו"ת "חיים שאל", חלק א, סימן ו.
[23] אורח חיים, סימן תצג, ס"ק ב, ס"ק ג.
[24] אורח חיים תצג, ב.
[25] במאמרו "עריכת נישואין ותספורת ביום העצמאות", מובא בספרו של הרב נחום רקובר, "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים".
[26] הדברים האלו יתבארו בהרחבה במאמר הבא.
[27] בעזרת ה' במאמר אחר, ארחיב את הדיבור על המנהגים השונים בהיקף הזמן שנוהגים מנהגי אבילות, ובאיזה ימים נוהגים את מנהגי האבילות.
[28] "מנהגי ישראל", חלק א, פרק יב.
[29] מהודרת אלפנביין, עמ' 29.
[30] סימן קכט, מהדורת דיסין, עמ' קכב, ס"ק ה.
[31] כן מובא במנהגי מהרי"ל, בהג"ה, הלכות שבועות, אות א. שם הוא כתב שבכל הקהילות והמדינות בשבת שלפני שבועות מזכירים נשמות ואומרים "אב הרחמים". הוסיף שבמדינת ריינוס לא אומרים "אב הרחמים", אלא בשבת שלפני שבועות, שאז מזכירים את הקדושים של גזירות תתנ"ו.
[32] סימן סא.
[33] דיני הימים שבין פסח לשבועות, אות ח.
[34] אורח חיים תצג, ב.
[35] פרק כא, הלכה א-ד.
[36] בשו"ת שלו, חלק ב, סימן תרפז.
[37] אורח חיים תצג, א-ב.