במאמר זה נדון בשאלת מסירת חלקים מארץ ישראל תמורת שלום. אני משתמש בכוונה בלשון "חלקים מארץ ישראל" ולא במינוח שמשתמשים בו והוא "שטחים". זכורני ששמעתי מהרב מגנס שליט"א בשם הרב אברהם שפירא זצ"ל שבזמן שהזכירו לראשונה את המושג "שטחים", הרב אברהם שפירא זצ"ל מאוד כעס ואמר: "וכי מדובר סתם על שטחים, על שטחי אדמה. הרי זוהי ארץ הקודש. איך אפשר להתייחס למקומות אלו כשטחי נדל"ן?". לכן, יש חשיבות רבה למינוח. עלינו להבין שמדובר בחלקים מארץ ישראל, חלקים מבשרינו. ככל שנבין את חשיבות מקומות האלו, נוכל להבין את החומרה במסירתם. חלק מאלו שמוכנים למסור חלקים אלו, אינם מבינים את המשמעות של ארץ ישראל לעם ישראל. הם מתייחסים לארץ ישראל כמקום לגור ולחיות בו ללא קשר עמוק לארץ אבותינו. כפי שפעם שמעתי ממראיין בחדשות, בתקופת גירוש גוש קטיף: "מה כל כך נורא, פשוט עוברים בית ממקום אחד למקום אחר". הם אינם מבינים את המשמעות של נטישה ועזיבת חלק מארץ ישראל. אוסיף שגם בכוונה השתמשתי בביטוי "מסירת" ולא בביטוי הנפוץ "החזרת". לא מדובר כאן על החזרה, חלקים אלו מעולם לא היו שייכים לערביי ארץ ישראל, הם שייכים לעם ישראל. הקב"ה מסר לנו את המקומות האלו, וכפי שיתבאר אין בזכותנו למסרם. רש"י (בראשית א, א) כתב:
"בראשית" – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) "מהחודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
רש"י לא כתב את הדברים רק כדי שנוכל לאומרם לאומות. אנחנו צריכים לדעת את הדברים האלו כדי שנדע להשיב לעצמנו. אנחנו צריכים לדעת שאין אנחנו ליסטים, אלא זו ארצנו. יסוד הנצחון על האומות הוא ידיעת צדקת דרכנו. כשחושבים שלא פועלים בצורה צודקת ובדרך היושר והמוסר, אז מאבדים כל יכולת להילחם ולנצח את האויב. לכל אומה ואומה יש את הארץ שלה, וליהודים יש את ארץ ישראל, ארץ הקודש. זוהי הארץ שהקב"ה נתן לנו.
נעיר עוד הערה, שהתורה פותחת בעניין ארץ ישראל ומסיימת בעניין ארץ ישראל. היא פותחת במילה "בראשית" שבה יש את היסוד שארץ ישראל שייכת לעַם ישראל כפי שמתבאר מתוך דברי רש"י שהזכרנו. ובסיום התורה נאמר (דברים לד, א-ד):
וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְדֹוָד אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.
בכך התורה מלמדת אותנו על חשיבותה של ארץ ישראל. התורה רואה חשיבות לפתוח ולסיים בעניינה של ארץ ישראל. מתוך כל זה נבוא לעיין בשאלתנו. רק אסביר שמאמר זה מובא בספר שלפנינו שעוסק בהלכות צבא, כיון שיש בו חשיבות להבנת הצורך להגן על כל המקומות בארץ ישראל. כשחייל הולך לצבא, עליו לדעת מה חשיבות מעשיו. רק כשנחדיר ונסביר את הצורך והחשיבות בשמירת כל חלקי ארץ ישראל, אז יוכל החייל לפעול ולשרת ביתר שאת ויתר עוז.
עיון בדברי גדולי ישראל
רבים עסקו בשאלה זו, אין ברצוני לדון בדברים שכבר דשו בהם רבים וגדולים ממני. כאן אביא תשובה שכתב הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל, ואציין מספר הערות על דבריו. אעיר נקודה מסויימת שנראית לי עקרונית ומהותית לכל הדיון והיא אינה מודגשת מספיק בכל הדיון ההלכתי.
הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל (שו"ת "דבר יהושע", חלק ב, סימן מח) הוכיח שאסור למסור חלקים מארץ ישראל תמורת שלום.
תחילה הביא את דברי בעל ה"מנחת חינוך" (מצוה תכה; מצוה תרג), שכבר הוזכרו במאמרי (לעיל) "גדרי מלחמת מצוה ומלחמת רשות". בעל ה"מנחת חינוך" סבר שבמלחמת מצוה לא נאמר הכלל פיקוח נפש. זו הסיבה שאין מקום לדברי בעל ספר "החינוך" שהחיוב להרוג אחד משבעת העממים הוא רק במקרה שאין סכנה שנשקפת ליהודי שרואה אותו. כתב הרב אהרנברג שכיון שלדעת הרמב"ן ורוב הראשונים יש מצוה לכבוש את ארץ ישראל, לכן הוי מלחמת מצוה. משום כך לא דנים בענייני פיקוח נפש. רק במקרה שיש סכנה לכלל האומה, אז יש מקום למסור חלקים מארץ ישראל. אך, כשפיקוח נפש הוא של יחידים, הרי זוהי דרכה של מלחמה.
גם במלחמת רשות, הרב אהרנברג הוסיף, אין התחשבות בסכנת המלחמה שהרי התורה התירה לצאת למלחמה. כאסמכתא הביא מדברי הנצי"ב (ספר "מרומי שדה", מסכת עירובין מה, ע"א) שכתב את היסוד שגם במלחמת רשות לא מתחשבים בסכנת המלחמה. על פי זה כתב הרב אהרנברג שגם לדעת הרמב"ם שסבר שאין מצוה לכבוש את ארץ ישראל, בוודאי שאין שום חיוב למסור חלקים מארץ ישראל כדי שלא יבואו עלינו למלחמה, שהוי כמו מלחמת רשות שלא מתחשבים בסכנת מלחמה.
אולם, יש מקום להשיג על דבריו כאן מצד שכבר דנתי בהרחבה אם כיום הממשלה יכולה להוציא למלחמת רשות, שבפשטות צריך סנהדרין. אפשר לטעון שראש הממשלה לא יכול לכפות לצאת למלחמת רשות, אך אם הציבור רוצה הוא יכול. לכן, כיון שהוא יכול להחליט לצאת למלחמה, הוא לא צריך להשגיח בפיקוח נפש של היחידים. אלא, כל זה כשיש הסכמה ציבורית.
הרב אהרנברג הוסיף שאסור למסור חלקים מארץ ישראל גם משום מצות "לא ישבו בארצך" ומצות "לא תחנם". ומכיון שסכנת מלחמה אינה נחשבת סכנה, אין לנו שום סיבה להיפטר ממצוות אלו.
נראה לי, שיש מקום לדחות טענה זו כיון שבעל ה"מנחת חינוך" דן רק מצד מלחמת מצוה, שרק לגבי מצוה זו לא מתחשבים בענייני פיקוח נפש, אבל לגבי שאר המצוות, בוודאי מתחשבים בפיקוח נפש של יחידים. לכן, מצד מצות "לא ישבו בארצך" ומצות "לא תחנם" יש להתחשב בדין פיקוח נפש. רק כשפועלים בגדרי מלחמה לא מתחשבים בפיקוח נפש של יחידים, הדברים התבארו במאמרי "גדרי מלחמת מצוה ומלחמת רשות".
הוכחה נוספת הביא הרב אהרנברג מדברי הרמב"ם (הלכות שבת ב, כג) שבמקרה שנכרים צרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון לא מחללים את השבת וכו'. אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת.
צריך עיון, מה הכוונה שערכו מלחמה? אם יש חשש להריגת נפשות במה שיכנסו לעיר, הוי בכלל מה שכתב שבאים על עסקי נפשות, ואם אין חשש, מדוע מחללים? אלא, מוכרחים לומר שמדובר שבאים לכבוש את הארץ ולא להרוג את האנשים, והוא מחדש לנו שזה נחשב כבאו על עסקי נפשות, שהוי מלחמת מצוה. אם כן, רואים מכאן שיש כאן מלחמת מצוה כשבאים לכבוש את הארץ, וכיון שהוי מלחמת מצוה יש להילחם על אף שיש חשש של איבוד נפשות. אותו דבר לעניין מסירת חלקים מארץ ישראל.
עוד כתב הרמב"ם (הלכות תענית ב, א):
אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר.
אחר כך כתב בהלכה ג:
על הצרת שונאי ישראל לישראל. כיצד? עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם גזרה אפילו במצוה קלה.
למדים מדבריו כשבאים לקחת ארץ, אפילו שלא באים לקחת מס, שבאותו חלק ישראל לא יושבים בו, הנוכרים באים רק לקחת את הקרקע שתהיה תחת שלטונם, בכל זאת, הוי צרת ישראל. מבואר שיש להתריע על כך, ולהתקבץ להציל. אם כן, יש להילחם ואסור למסור חלקים מארץ ישראל, אפילו שלא יושבים בו עם ישראל.
בסוף ציין הרב אהרנברג שהדין שלנו דומה לדין שבאים נוכרים על עיר ספר, שנאמר בגמרא במסכת עירובין (מה, ע"א) שאפילו כשבאים על עסקי תבן וקש, יש לצאת עליהם אפילו בשבת.
וכך פסק ה"שולחן ערוך" (אורח חיים שכט, ו):
עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת.
והוסיף הרמ"א:
ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז).
אם כן, יש כאן יסודות רבים שעל בסיסם למדים שאסור למסור חלקים מארץ ישראל לאויבנו.
מסירת חלקים מארץ ישראל – חילול השם
אולם, יש להוסיף כאן עוד עניין וזו ההבנה שארץ ישראל היא קדושה ואין מקום אחר ליהודי לחיות.
היהודים לא שבו לארץ ישראל רק כדי לקבל מגן ומחסה מפני אויבים בכל העולם. אכן, ארץ ישראל מספקת לנו את הדברים האלו. אך, אנחנו לא ממצים בכך את משמעותה של ארץ ישראל. משמעותה של ארץ ישראל היא בית חיינו. הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא יח, כה) כתב שהמצוות בחו"ל הן רק בגדר של "והציבי לך ציונים", אבל עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל.
הנקודה הזו צריכה לעמוד במבט עינינו כשדנים על עזיבת חלקים מארץ ישראל. כשדנים על ארץ ישראל בתור מקום של מגן ומחסה, חושבים בצורת מחשבה האם ארץ ישראל יכולה להגן עלינו או אינה יכולה להגן עלינו, ועלינו למסור חלקים מארץ ישראל כדי שלא יבואו להילחם עמנו. אני לא בא לדון אם אכן יש מציאות למסירת חלקים לארץ ישראל תמורת שלום. אם אכן אפשר לעשות שלום עם הערבים.
אנחנו דנים מבחינה מהותית וערכית. עלינו להבין שיש כאן מלחמה דתית. הערבים שנלחמים נגדנו על ארץ ישראל אינם נלחמים רק לכבוש את הארץ. אינם נלחמים עמנו רק מבחינה גשמית, אלא יש כאן מלחמה רוחנית. יש כאן מלחמה על הדת, מי הוא עם הנבחר. האם היהודים או הישמעאלים. לכן, יכול להיות שבמסירת חלקים מארץ ישראל אנחנו מבטאים את פחיתותנו לדת הישמעאלית. אנחנו מבטאים שיש להם חלק בארץ, אנחנו איננו עם הנבחר. לכן, יכול להיות שיש כאן צד של עבודה זרה ושעת השמד.
הפוסקים דנו בשאלה אם יהודי חייב למסור את נפשו ולא להודות שהוא מאמין במוחמד? הרמב"ם (ב"אגרת תימן" – אגרת השמד) האריך לדון בשאלה זו, וטען שאין חיוב למסור את הנפש על כך. אולם, נראה שגם לפי דבריו בוודאי יש איסור בהודאה זו.
נראה לי, שיש לחלק בין שמדובר ביחיד ובין באומה. במסירת חלקים מארץ ישראל יש חילול השם ועל כך יש למסור את הנפש. נוסף על כך, נראה שההיתר של הרמב"ם נבע משתי סיבות:
- יודעים שהיהודי באמת אינו מאמין.
- זו רק אמירה ולא מעשה, ואין דין יהרג ואל יעבור בדיבור בעלמא.
שתי סיבות אלו לא שייכות במקרה הנידון אצלנו שמוסרים חלקים מארץ ישראל. יש כאן הודאה שעם ישראל אינו העם הנבחר, אלא הערבים (המוסלמים) הם העם הנבחר – ארץ ישראל שייכת להם. בוודאי, יש חובת מסירות נפש על כך כי זהו חילול השם.
היהודים שעלו לארץ והתנחלו בה גרמו לקידוש השם, בכך הם חזרו והראו שהם העם הנבחר, והקב"ה לא עזב אותם. הרי אחרי שנות דור, הקב"ה קיבץ והחזיר אותנו לארצנו. דבר שלא יתואר ולא יאומן נעשה בדורות האחרונים. אם אנחנו עוזבים ומוסרים חלקים מהארץ, אנחנו מראים שהכל היה מקרה ולא יד ה' מכוונת אותנו. כאילו ה' עזב אותנו, חס וחלילה.
אנחנו צריכים להבין שמדובר כאן על מלחמה דתית, וצריך להתייחס לכך באופן הזה. כשמסתכלים במבט כזה מבינים את חומרת מסירת חלקים מארץ ישראל, ואפשר להבין את הסברא שאין למסור אפילו חלק קטן מארץ ישראל.
נוסיף ונאמר שהקב"ה עשה לנו ניסים ונפלאות במלחמת ששת הימים ונתן לנו מקומות אלו, איך יש לנו את הרשות לתת אותם? הרי הקב"ה נתן לנו, ואין בזכותנו למסרם.
נציין שבגישה כעין זו כתב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, הוא פירסם מספר פעמים שמצות כיבוש הארץ גדולה וחשובה וחל עליה הכלל של יהרג ואל יעבור. על אף שמקובל שאין דין יהרג ואל יעבור, אלא רק לגבי שלש עבירות – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בכל זאת, הוא ראה את המאבק על ארץ ישראל כמלחמת קודש הן מצד עם ישראל והן מצד הערבים. רצונם לסלק אותנו מארץ ישראל לא נובע מרצון להשתלט על פיסת קרקע, אלא מתוך שנאה תהומית ונצחית כלפי עם ישראל. אותה שנאה שהיא טבועה בנפשם של אומות העולם כפי שנאמר "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב" (עיין ספרי, פרשת בהעלתך, פיסקא סט). אויבינו אינם רוצים לשבת בארץ ישראל, אלא עיקר עניינם שאנחנו לא נשב בארץ ישראל. הוא סבר שהרצון של הערבים להוציא אותנו מארץ ישראל, הוא רצון להעביר אותנו על הדת. לכן, יש כאן דין יהרג ואל יעבור[1].
מסקנה
דנתי בקיצור בנושא חשוב ועקרוני שכבר רבים וגדולים דנו בכך. הצגתי מספר נקודות שאין למסור חלקים מארץ ישראל לאויבנו, והוספתי נקודה חשובה ביותר שעלינו להתייחס למלחמתנו עם הערבים כמלחמה דתית שיש בה גדר יהרג ואל יעבור.
[1] עיין בכל זה במאמרו של הרב בן ציון קריגר "מסירת שטחי ארץ ישראל לזרים", נמצא בכתב עת "תחומין", כרך ח.
להורדת המאמר לחצו כאן