יש מחלוקת בין הראשונים בנוגע למנין המצוות במצות תלמוד תורה. יש שלש גישות: גישה ראשונה – שיטת בעל "הלכות גדולות", ר' אליהו הזקן ובעל ספר "יראים".
שיטת בעל "הלכות גדולות" מעניינת. הוא מנה 6 מצוות שקשורות עם לימוד תורה:
- [מצוה כז] תלמוד תורה [נראה לי, שהכוונה לימוד תורה לשם לימוד תורה] – "לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקמך" – (דברים יא, יט).
- [מצוה מב] ללמוד [נראה לי, שהכוונה ללמוד דיני התורה כדי לעשותם, בסמיכות למצוה זו (מצוה מד, מה) מובאות המצוות של לשמור ולעשות] – "ולמדתם אותם"- (דברים ה, א).
- [מצוה מג] ללמד [נראה שהכוונה ללמד תלמידים, ללמד סתם אדם] – "ושננתם לבניך"- (דברים ו, ז).
- [מצוה סט] למד לבניך תורה ומצוות – "ולמדתם אותם את בניכם" – (דברים יא, יט).
- [מצוה ע] ושננתם [כאן שהכוונה שיש מצוה ללמוד כדי שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. להיות בקי בתורה] – "ושננתם לבניך" – (דברים ו, ו-ז).
- [מצוה עא] ושמתם את דברי על לבבכם [נראה שהכוונה שיהיו דברי תורה על לבו תמיד, יחשוב על התורה ויהגה בה תמיד] – "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" – (דברים יא, יח).
נראה שר' אליהו הזקן (הדברים מובאים בספר "מצוות הערוך", חלק א) נמשך אחר דרכו של בעל "הלכות גדולות":
- [מצוה קמו] דברי בלי גמגום בפיך ישננו [נראה שהכוונה שיהיו דברי תורה שנונים בפיך, שיהיה בקי בתורה – "ושננתם לבניך"].
- [מצוה קמח] קבע תורתך [הכוונה למה שכתב בעל "הלכות גדולות" – תלמוד תורה].
- [מצוה קמט] ולבנים תשנה ["ולמדתם אותם את בניכם"].
- [מצוה קפא] חקי ללמוד ["ולמדתם אותם"].
- [מצוה קפב] וללמד ["ושננתם לבניך" – הכוונה ללמד תלמידים].
- [מצוה קפה] לשומם על לב עד בא חליפה ["ושמתם את דברי אלה על לבבכם"].
בעל ספר "יראים" מנה את מצות לימוד בניו כמצוה פרטית, ונראה שהוא נמשך אחר שיטת בעל "הלכות גדולות". אבל, מבואר מדבריו שיש קצת שוני מדברי בעל "הלכות גדולות". הוא מנה רק 5 מצוות ולא 6 מצוות. יש לדון שאולי גם בדברי בעל "הלכות גדולות" ור' אליהו הזקן יש למנות 5 מצוות ולא 6 מצוות, המנין שמניתי לעיל זה על פי ספר "מצוות הערוך". נראה לי, שגם מדברי הרשב"ץ (ספר "זוהר הרקיע", מצוה ט) משמע שהוא הבין שבעל "הלכות גדולות" מנה "ללמוד וללמד" כמצוה אחת, שהיא מצוה ללמוד על מנת ללמד.
זהו המנין של בעל ספר "יראים":
- [מצוה רנד – דפוס חדש] – תלמוד. מסביר בעל ספר "יראים" שהכוונה למה שנאמר "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א).
- [מצוה רנו – דפוס חדש] ללמוד וללמד. מבואר בספר "יראים" שזה נמנה כמצוה אחת. ומבואר שכוונת הדברים ללמד אחרים תורה – "ולמדתם אותם את בניכם",(דברים יא, יט), "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז). שלאו דוקא בניך אלא כל תלמידים קרויים בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם" וכן כתוב בני הנביאים, וכי בני הנביאים היו אלא תלמידים היו.
- [מצוה רנח- דפוס חדש] ושננתם. מזה למדו במסכת קידושין (ל, ע"א) שיש מצוה על האדם ללמד עצמו, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. נראה לי, שמה שהוזכר מקודם ללמוד אין זה משום המצוה הפרטית שיש על האדם ללמוד, אלא זה בא אגב המצוה ללמד. דהיינו, אי אפשר ללמד אם לא ילמד, ולכן שם אין זו מצוה פרטית, אלא זה אמצעי למצוה האחרת של ללמד. חוץ מהעניין של האמצעי, יש מצוה פרטית שאדם ילמד לעצמו תורה.
- [מצוה רכה – דפוס חדש] למד בנך תורת השם ומצוותיו. בעל ספר "יראים" כתב שזה על פי שמה שנאמר "ושננתם לבניך" (דברים, ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). גם פה הוא כתב שלאו דווקא בניך אלא כל מי שילמוד תורה מקיים מצוה זו של ושננתם לבניך. אבל, מצוה בבניו יותר משאר בני אדם, וזאת על פי הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם". מהסוגיא במסכת קידושין (ל, ע"א) שמוכח שפסוק זה נאמר דווקא על בניו ממש ולא תלמידיו. הטעם הדבר שדורשים דוקא על בניו ולא על תלמידיו, כיון שבסמיכותו כתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", ושם בודאי הכוונה לבניו ממש, שהאדם מקפיד בריבוי ימיהם.
- [מצוה תיד – דפוס חדש] ושמתם את דברי אלה. על פי הפסוק "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" – (דברים יא, יח). כוונת הדברים שצוה הבורא ברוך הוא שישימו ישראל דברי תורה על לבם, פירשו שימה שיזכור דברי תורה וישימם על לבו תמיד ויהגה בהם בלבבו וכל שעה ושעה שחושב אדם בדברי תורה וחושב בלבו מקיים מצות ושמתם.
גישה שניה – שיטת ר' סעדיה גאון, ר' יצחק אלברגלוני ובעל ה'סמ"ק'.
מדברי רס"ג נראה שהוא לא מנה כמצוה פרטית ללמד לבנו תורה, הוא כלל את זה במצוה של ללמד אחרים תורה, הוא כתב שיש מצוה ללמוד וללמד [מצוה יד, טו].
גם מדברי ר' יצחק אלברגלוני [הדברים מובאים בספר מצוות הערוך, חלק א] נראה שהוא לא מנה ללמד את בניו כמצוה פרטית. צריך עיון בדבריו כיון שגם לפיו לא מובא מצוה של ללמד אחרים תורה, הוא הביא 4 מצוות בהקשר עם לימוד תורה:
- [מצוה פב] ולמוד תורה ומצוות [נראה שהכוונה שללמוד את הדינים של התורה כדי לעשותם – "ולמדתם אותם"- דברים ה, א].
- [מצוה פג] ושננתם ["ושננתם לבניך" (דברים ו, ז) – צריך עיון בכוונת הדברים, אם כוונתו למצוה שיהיו דברי תורה שנונים בפיך, כפי שהובא לעיל בבעל "הלכות גדולות" ור' אליהו הזקן, או כוונתו ללמד אחרים תורה. מפשטות דבריו משמע שכוונתו שיהיו דברי תורה שנונים בפיך. אבל, צריך עיון, מדוע לא מונה מצוה ללמד אחרים תורה? יכול להיות שהוא כלל את זה במצוה ללמד עצמו תורה, כפי שנראה שכך סבר הרמב"ם].
- [מצוה פד] ושמתם באוהליך [נראה שהכוונה למצוה "ושמתם את דברי אלא על לבבכם" – דברים יא, יח].
- דבר תדבר בם בשעת שכיבה בעת תפקיד רוחך בידי כי יפרד מעליך [נראה שהכוונה למה שנאמר בתורה "לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – דברים יא, יט. אבל, צריך עיון, מדוע הזכיר דווקא לימוד תורה בעת ששוכב לישון, יש עוד זמנים שמוזכרים].
נראה שבעל ה'סמ"ק' הלך בשיטה הזו. בעל ה'סמ"ק' [מצוה קו] מנה כמצוה ללמוד תורה לעצמו, שנאמר (דברים, ה, א) "שמע ישראל את החקים ואת המשפטים – ולמדתם אותם". [מצוה קז] מנה כמצוה ללמוד תורה לבניו כדכתיב (דברים, יא, יט) "ולמדתם אותם את בניכם". והוא הדין לתלמידים.
גישה שלישית – הרמב"ם, בעל ה'סמ"ג', בעל ספר "החינוך", הרמב"ן והרשב"ץ (ספר "זוהר הרקיע").
הרמב"ם (ספר המצוות, מצות עשה יא) כלל את הכל במצוה אחת. זאת אומרת הוא מונה כמצוה ללמוד תורה וללמדה. הביא ספרי שבו כתוב שמה שנאמר "ושננתם לבניך" הכוונה לתלמידים, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר ויצאו בני הנביאים. דהיינו, כפי שהובא לעיל שאלו לא היו הבנים שלהם. וקורא לכל המצוה הזאת תלמוד תורה.
בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ב; הלכה ד) פסק שיש לו מצוה ללמד את בנו תורה וגם מצוה ללמד את עצמו תורה. וכן, מצוה ללמד תלמידים.
גם בעל ה'סמ"ג' (מצות עשה יב) מנה את הכל כמצוה אחת. אבל, לשונו שונה מלשון הרמב"ם. הוא כתב שיש חיוב ללמד את בנו תורה ומצוות, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים, יא, יט). אם כן, נראה שהוא כלל את הכל במצות לימוד בנו.
הרמב"ן (בהשגותיו על הרמב"ם) לא השיג במצוה זו על דברי הרמב"ם. אם כן, מבואר שהסכים עמו שהכל נכלל במצוה אחת.
הרשב"ץ (ספר "זוהר הרקיע", מצוה ט) נקט כדעת הרמב"ם וכלל את הכל כמצוה אחת. יש כאן מצוה אחת של תלמוד תורה, ויש מספר חלקים למצוה – ללמוד לעצמו, ללמד לבנו ולתלמידים ולהורות את בני ישראל.
גם בעל ספר "החינוך" (מצוה תיט) הלך בשיטת הרמב"ם וכלל את הכל במצות עשה אחת. וכתב שמצוה זו היא ללמד חכמת התורה וללמדה.
יש יסוד חשוב שעלינו ללמוד מדברי הרמב"ם ויותר מכך מלשונו של בעל ה'סמ"ג' והיא חשיבותה של לימוד תורה לאחרים. עיקר מצות לימוד תורה הוא הלימוד תורה לאחרים. אדם לומד כדי להעביר את התורה הלאה. הרחבתי את הדיבור בעניין זה לעיל בהלכות ברכות התורה, שביארתי שהחילוק בין כתיבה להרהור, שמברכים ברכות התורה על כתיבה ולא על הרהור, כיון שעיקר מצות לימוד התורה הוא להעביר את התורה הלאה. דבר זה נעשה דווקא בכתיבה, אבל לא בהרהור. אולי יש בכך קיום מצות לימוד תורה, אבל אין הוא עיקר המצוה. לכן, לא מברכים על הרהור בדברי תורה.