מבוא
במאמר זה נבחן ונדון במנהג בני אשכנז לעשות "שלום זכר" בליל שבת לאחר לידת הבן. יש כאלו שנוהגים לעשות "שלום זכר" בשבת הראשונה לאחר הלידה, ואחרים נוהגים בשבת הסמוכה לברית. נדון בטעמים השונים למנהגים אלו.
מקור המנהג
מובא בגמרא במסכת בבא קמא (פ, ע"א):
רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה ישוע הבן.
התוס' (שם, ד"ה ישוע הבן) כתב:
לבי ישוע הבן – פ"ה פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ"מ אין שייך לשון ישועה ור"ת פירש שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה.
רבינו תם הסביר שסעודת ישוע הבן היתה סעודה שהיו עושים לרגל לידת הבן.
בשו"ת "תרומת הדשן" (סימן רסט) כתוב:
וכן מוכח מן התלמוד דאפי' בימיהם היו נוהגים לעשות סעודה לפדיון הבן, כדאיתא פ' מרובה /ב"ק דף פ ע"א/ רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י ישוע הבן משתה היו עושין לפדיון הבן, וכתבו שם התוס' וכן פי' בערוך ישוע הבן פדיון הבן. ואף על גב דמפרשי אינהו בשם ר"ח דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו, מ"מ בהא לא פליגי ארש"י שהיו רגילין לעשות סעודה לפדיון הבן. ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא לרש"י כדאית ליה ולפר"ח כדאית לי' מדאיקלע רב להתם דהא אמרינן פ' גיד הנשה /חולין צה ע"ב/ דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות, והיה רוצ"ל [רוצה לומר] דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בלילי /בליל/ שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפר"ח וקבעה בלילי שבת בשעת שהכל מצויין בבתיהם.
אם כן, לפי הסברו של רבינו תם מדובר כאן בסעודת מצוה. הרי רב לא היה נכנס לסעודה שאינה סעודת מצוה, וכאן נכנס לסעודה לרגל לידת הילד (לפי הבנת רבינו תם), לכן מוכרחים לומר שמדובר בסעודת מצוה. בשו"ת "תרומת הדשן" מבואר הטעם שנהגו לעשות סעודה זו בליל שבת משום שבליל שבת הכל מצויים בבתיהם ואין קושי לקבץ את האנשים. עוד מבואר שהסעודה נעשית דווקא בשבת הסמוכה ללידה ולא לברית מילה.
בספר "דרכי משה" (יורה דעה, סוף סימן רסה) דברים אלו מובאים:
כתב בתרומת הדשן סימן רס"ט דמה שנוהגין עכשיו לעשות לאחר שנולד זכר נכנסים שם לטעום בלילי שבת הסמוך ללידה היא סעודת מצוה וקבעוה בלילי שבת בשעה שהכל מצויים בבתיהן ובפרק מרובה (ב"ק פ א) גבי רב ורב אסי ושמואל דאיקלעו לבי ישוע הבן ואמרי ליה שבוע הבן הם אלו שתי סעודות עכ"ל:
מנהג זה מובא להלכה על ידי הרמ"א בספרו "המפה" (יורה דעה רסה, יב):
עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא ג"כ סעודת מצוה. (בת"ה סימן רס"ט מתוס' פרק מרובה).
יש לדון מדוע נהגו מנהג זה רק ללידת בנים ולא ללידת בנות? לפי הטעם שמבואר ברבינו תם אין מקום לחלק בין בן לבת. גם במקרה של לידת בת יש לעשות סעודת הודאה ללידתה שנולדה בריאה ושלימה.
אכן, נציין שהרב יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בספרו "דגול מרבבה", יורה דעה, סוף סימן קעח) הקשה קושיא זו על בעל שו"ת "תרומת הדשן" ולכן הסביר שהסעודה נעשתה דווקא לרגל ברית המילה בלילה שקודם למילה:
מה שאמרו בב"ק דף פ, ע"א לבי ישוע הבן שפירשו התוס' בשם ר"ת שהיו עושין סעודה על שם שנושע ממעי אמו נלענ"ד שהיו רגילים לעשות סעודה זו בלילה שקודם המילה לסמוך סעודה זו סמוך למצות מילה. כי לפירוש התרומת הדשן שהביא רמ"א (לקמן סימן רסה, סעיף יב) דהיינו בליל שבת ולפי ששכחי בביתם… קשה למה אין עושים סעודה גם לנקיבה שגם כן נמלטה מרחם. ולענ"ד מה שאמרו בסנהדרין דף לב, ע"ב 'אור הר בברור חיל משתה שם', היינו נרות שהיו דולקים בליל שקודם המילה למשתה זו.
יש עוד לציין למבואר בספר "אורחות חיים" (הלכות מילה, אות ט) שגם מדבריו משמע שהיה מנהג לבוא בליל שבת לביתו של זה שנולד לו בן, אך יש שינויים מדברי בעל שו"ת "תרומת הדשן":
ונהגו בכל מקומותינו שמי שמל את בנו או מכניס בנו או בתו לחופה שמשלים עם כל שונאיו וקורא אותן לאכול ולשמוח עמו כדי שיברכוהו ולא יקללוהו וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת ובליל שמיני ואחר כך בא הסנדקס ונותן מעות ליולדת ואחר כך כל אחד ואחד לפי מעלתו. ומנהג זה נהגו כדי ליתן לעניות שלא תבושנה בלקחן מעות מיד אנשים ונשים וגם יש מקומות שאין ישנים כל שבעת הלילות (אלא) בבית היולדת זכר או נקבה לשמירה. כדאמרינן שלשה צריכין שימור. ובליל שמיני בכל מקום (ומגנחין) [ומנגנין] ומשחקין שם. וזהו שאמ"ר ז"ל שבוע הבן ושבוע הבת שבוע הבן קודם.
משמע מדבריו שהיו באים בליל שבת, וגם בליל שמיני, בלילה לפני המילה. ויסוד המנהג הוא כדי להשלים עם שונאיו, שיהיה לו שלום עם כולם. עוד מתבאר מסוף דבריו שהיה מנהג כזה גם במקרה של הולדת בת שנקרא "שבוע הבת". בהמשך עוד נדון בכך.
טעמים למנהג
יש לציין לדברי האחרונים שביארו טעם המנהג בדרכים שונות.
בספר "טורי זהב" (יורה דעה רסה, יג) מובאים עוד שני טעמים למנהג זה:
בליל שבת כו'. הטעם שם בת"ה דאז הכל מצויים בבתיהם וזה ישוע הבן בגמ' לפר"ח וראיתי סמך אחד לזה ממדרש רבה פרשת אמור פרשה כ"ז ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת עכ"ל. ובדרישה הביא מתשובת מהר"ר מנחם מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת עכ"ל:
- על פי המדרש שהקב"ה קבע את הברית מילה דווקא לאחר שמונה ימים כדי שתהיה שבת אחת קודם המילה. נראה שמן הנכון לערוך את הסעודה בשבת הסמוכה למילה.
- מבקרים את התינוק כדי לנחמו על תורתו ששכח. כמבואר בגמרא במסכת נדה (ל, ע"ב) שהמלאך משכיח מהתינוק את כל התורה שלמד במעי אמו: "ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר – ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה".
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (מובא בספר "נפש הרב", עמ' רמב) כתב שהטעם למנהג "שלום זכר" הוא על פי דברי הרמב"ם (הלכות שבת ב, ג) שעושים דברי פיקוח נפש על פי גדולי ישראל וחכמיהם. והרי היולדת דינה כחולה שיש בה סכנה עד שבעה ימים. לכן, בא הרב לראות אם היא צריכה שיעשו עבורה פעולה של חילול שבת. כיון שלא ראוי שהרב ילך לבדו, הלכו עמו ראשי הקהל ללוותו, ומכאן בא המנהג שאנשים הלכו יחד ללוות את הרב אל בית היולדת.
נפק"מ בין הטעמים השונים
נציין למספר נפק"מ שיש בין השיטות השונות:
- צורך בעשיית סעודה: לפי הטעם של בעל ה"דרישה" והרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, לא מובן מה מקום לעריכת סעודה.
- הגעה לבית היולדת בשבת הסמוכה ללידה או בשבת הסמוכה לברית מילה: לדעת הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, במקרה שהלידה היתה בשבת, יש לבקר אותה דווקא בשבת הראשונה ולא בשבת השניה שהיא לאחר שבעה ימים. לפי בעל שו"ת "תרומת הדשן", יש לערוך את הסעודה בסמיכות ללידה. דהיינו, אם ילדה בשבת, יש לערוך את הסעודה באותה שבת. לפי ביאורו של הרב יחזקאל הלוי לנדא, הסעודה תהיה בסמיכות לברית מילה. נראה שכך גם סבר בעל ה"טורי זהב". לדעת בעל ה"דרישה", לא נראה שיש עדיפות לשבת אחת על פני השניה.
- סעודת מצוה: רק לטעמו של בעל שו"ת "תרומת הדשן" הסעודה נחשבת כסעודת מצוה.
- עריכת סעודה להולדת בת: לפי הטעם של בעל שו"ת "תרומת הדשן" יש לערוך סעודה גם כשבת נולדת. ולפי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל גם כשנולדה בת, הרב צריך לבוא לבקר את היולדת.
- עריכת סעודה במקרה שהיולדת אינה נמצאת בבית: לטעמו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, אין מקום לבוא לבית כשהיולדת לא נמצאת. אבל, לפי הטעמים האחרים אפשר לבוא ולבקר ולערוך את הסעודה אבל רק אם התינוק בבית. לפי בעל ה"דרישה" אין מקום לעשות סעודה כשהתינוק אינו נמצא בבית, אלא צריך להיות במקום הימצאות התינוק.
לגבי הנפק"מ הרביעית אציין שהספרדים חוגגים "זבד הבת" שהיא סעודה לרגל לידת הבת. נציין שהרב ישכר תמר זצ"ל (בספרו "עלי תמר" על הירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו, הלכה ו) האריך לבסס שאכן, יש לעשות סעודה גם לרגל הולדת הבת. והביא מהמכילתא שהיה נהוג לעשות "שבוע הבת", ונראה שכוונת הדברים לעשות סעודה לרגל הולדת הבת, כמו שיש "שבוע הבן":
בשבוע הבן הוא מתניתא. השם שבוע הבן נמצא בב"ב פ וב"ק ס ובירושלמי כתובות פ"א. אכן מצאתי בתה"א שער ענין הוצאה ד"ה בפרק שהביא ברייתא ממכילתא וז"ל שבוע הבן "ושבוע הבת" שבוע הבן קודם. הנה שהיו עושים שמחה בהולדת הבת והיו קורין לה "שבוע הבת". ועיין בתוס' ב"ק פ בשם פירוש ר"ה שסעודת ישוע הבן הנזכרה בגמרא שם ענינה שהיו עושים סעודת הודאה והלל לה' על שהבן נושע ונולד ובשו"ת תה"ד רס"ט שזוהי שלום זכר שאנו עושין בליל שבת וקבעוה בליל שבת בשעה שהכל מצויין בבתיהם. והנה אנו נוהגים לשמחת הולדת הבת לעשות קידוש בשבת והוא ג"כ כעין ישוע הבת ברם מפתיע שלא יצרנו בזה מאורע מיוחד לכבוד המאורע נגיד למשל ישוע הבת אלא קורין לזה רק קידוש סתם שהוא מושג כללי ואינו מציין המאורע המיוחד אכן קדמונינו יצרו כבר בזה מושג מיוחד והוא שם "שבוע הבת", ועיין בדמאי פ"ד ה"ב שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם וא"כ השם קובע שתהיה סעודת מצוה ובלי שם אינה אלא סעודה ארעית אמנם נודעתי שאחינו הספרדים התקדמו בזה ויצרו מושג "זבד הבת" והוא השמחה בשבת בקידוש להמסובים ונותנים אז השם להילדה ונדפס בסידורי הספרדים בשם זה "זבד הבת". ונמצא שם גם מי שברך יפה לכבוד המאורע. ובוודאי שגם שם קדמונינו "שבוע הבת" היה מעין זה שעשו מסיבת רעים בהלל והודאה לה' ע"ש המאורע וקראו שם להילדה במסיבה זו ואז היא סעודת מצוה… ויתכן ששבוע הבת הנזכרת במכילתא הנ"ל הכוונה לסעודת שמחה שהיו רגילים לעשות בבית היולדת בין לבן ובין לבת בסוף השבוע. אולם בזמן השמד שגזרו על המילה השאילו שם זה לברית מילה. השם "זבד הבת" ענינו מתנת הבת ע"ש הפסוק זבדני אלהים זבד טוב תרגומו חלק טוב. וטוב היינו עושים אם גם אנחנו היינו מקבלים שם זה מהספרדים או היינו מחדשים שם הקודם שבוע הבת ולקיים דברי רז"ל בכל מאורע ומאורע תן לו מעין ברכותיו.
ביאור הדברים לענ"ד
לדעתי, אכן, עיקר הטעם להודות לה'. לכן, נראה לי, שמן הנכון לערוך סעודת מצווה גם בלידת הבת. אלא, יכול להיות שבעבר לא נהגו כך אלא דווקא בלידת הבן, שיש גם ברית מילה.
נראה לי להוסיף עוד טעם למנהג זה והוא קשור לעניין שכחת התורה. אך, לא נראה לי, כדברי בעל ה"דרישה" שבאים לנחמו, אלא יש כאן סעודה על גמרה של תורה. כלומר, הילד במעי אמו למד את כל התורה כולה, וגמר את התורה. אנחנו באים לסעוד עמו על גמרה של תורה. אבל, סעודת הסיום במקרה זה היא מיוחדת במינה.
ההבנה הפשוטה היא שהשמחה כשמסיימים מסכת היא משום סיום המסכת ולכן עורכים סעודה לשתף בה אחרים. אבל, נראה שאפשר להבין אחרת. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (ספר "הררי קדם", כרך א, סימן קעד) הסביר שהמקור לשמחת תורה מבוסס על המדרש ששלמה ערך סעודה כאשר הוא קיבל מהקב"ה את החוכמה. מסופר שלאחר מכן הקריב קרבנות. המדרש למד מכך שיש לעשות סעודה לסיום התורה.
יש להקשות, הרי שלמה המלך לא סיים מאומה אלא קיבל חוכמה. עניין השמחה הוא, שלאחר שאדם למד תורה הוא נעשה אדם אחר, יש לו הסתכלות תורנית אחרת. השמחה של האדם נובעת מכך שעכשיו הוא ילמד תורה באופן אחר, ברמה אחרת. גם אצל שלמה, שמחתו נבעה מכך שהוא השתנה והיתה לו יכולת חדשה ללמוד תורה באופן שונה לחלוטין, ברמה אחרת. על פי הבנה זו, אמר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק שחתן בראשית חשוב יותר מחתן תורה. שמחת חתן בראשית היא לא על מה שלמד אלא על מה שעתיד הוא ללמוד באותה שנה.
גם כאן, הילד למד במעי אמו את כל התורה כולה, כדי שהתורה תהיה מוטבעת בו. לימוד התורה של המלאך, אינו בכדי, אלא בא כדי ללמדנו שראשיתנו היא התורה, וטמון בנו כוח עמוק ללמוד אותה. לכן, אנחנו שמחים בשמחת הבן שנולד שיש לו את הכוחות הגדולים ללמוד ולגדול בתורה, ואנחנו מברכים את הרך הנולד שיגדל בתורה ויוציא את הכוחות הטמונים בו.
אפשר אולי להסביר שהשמחה היא דווקא משום שכחת התורה. אנחנו שמחים בכך שהילד שכח את התורה ועכשיו הוא צריך להתייגע בלימודה מחדש. לימוד תורה בלי יגיעה אינו לימוד תורה. עיקר שכרנו הוא משום עמל התורה. יכול להיות ששני ההסברים מתחברים ביחד. אנחנו שמחים על כך שהבן צריך להתייגע, וגם על כך שטמון בו כוח התורה. כוחות אלו יתנו לו את היכולת להתייגע ולעמול בתורה.
נראה להסביר שנאמר בגמרא "יגעת ומצאת תאמין" (מסכת מגילה ו, ע"ב). כוונת הדברים היא, כיון שהילד כבר למד את כל התורה כולה והמלאך השכיח אותה ממנו, התורה היא בגדר של אבידה. הקב"ה גרם שהתורה תהיה בגדר של אבידה, כדי שיהיה לנו קשר פנימי ורצון לחפש אחר התורה, ללמוד את התורה.
סעודת מצוה
כבר התבאר לעיל שבעל שו"ת "תרומת הדשן" הבין שסעודה זו נחשבת סעודת מצוה, והוכיח זאת מכך שרב נכנס לסעודה זו על אף שלא היה אוכל אלא רק בסעודת מצוה.
יש לציין שרש"ל (בספרו "ים של שלמה", מסכת בבא קמא, פרק ז, סימן לז) הוכיח מדברי רבינו תם שכל סעודה שאדם עושה שלא בדרך מריעות ושמחה אלא כדי ליתן שבח והודיה למקום או כדי לפרסם הנס הוי סעודת מצוה.
אך, הרב יאיר חיים בכרך זצ"ל (בשו"ת "חוות יאיר", סימן ע) דחה את הראיה מהסיפור לגבי רב ושמואל, כיון שאפשר לומר שרב נכנס לסעודה אבל לא אכל משם. לכן, אין שום ראיה שהוי סעודת מצוה.
הטעמים לשם "שלום זכר"
מלשון זכרון: היעב"ץ (בספרו "מגדול עוז") כתב שהטעם שקוראים לסעודה "שלום זכר" הוא לפי הפירוש של בעל ה"דרישה" שהרך הנולד יזכור את התורה ששכח על ידי סטירת המלאך. ועוד אפשר להסביר שיזכור את השבועה שמשביעים אותו לפני שנולד תהי צדיק ואל תהי רשע (עיין מסכת נדה ל, ע"ב).
עניינו של השלום שבאים לראות את שלום ה"זכר". דהיינו, לראות את שלום התינוק, הדברים מתבארים לפי פירושו של בעל ה"דרישה" שבאים לנחם את התינוק.
ולפי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל באים לבקר את התינוק ולראות את שלומו ושלום היולדת, שהם מוגדרים בהגדרת ספק סכנה ואולי יש לחלל עליהם את השבת. על אף שבעיקר הביקור לראות את שלום היולדת, בכל זאת, נקרא על שם התינוק – ה"זכר".
לפי דברי בעל ה"אורחות חיים" מובן בנקל השם "שלום זכר", שהרי כל עניין הסעודה הוא להביא לידי שלום. שהאב ישלים עם כל שונאיו.
בצלאל לנדוי (במאמרו "השלום בהלכה ובאגדה", בכתב עת ניב המדרשיה, כרך ט, שנת תשל"ב, עמ' פח) הסביר שנקרא "שלום זכר" על יסוד דברי הגמרא במסכת נדה (לא, ע"ב): "כיון שבא זכר, בא שלום לעולם".
מנהג אכילת גרגירי חומוס
אציין שבסיס מנהג אכילת גרעיני חומוס ב"שלום זכר" הוא, שחומוס ביידי"ש נקרא "ארבעיס", וזה מלשון ריבוי. וכוונת הדברים שיש כאן ברכה לריבוי הולדה. ואולי נאמר שיש כאן ברכה לריבוי תורה.
נוסיף ונאמר שמנהג אכילת גרעיני חומוס מבוסס על דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (טז, ע"ב):
ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. [ומ"ש של עדשים]? אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה. דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם. מאי בינייהו? איכא בינייהו לנחומי בביעי.
מאכל עגול הוא מאכל אבלים. וכמובן, שגרעיני חומוס הם עגולים, אוכלים מאכל אבלים כיון שבאים לנחם את התינוק ש'אבל' על שכחת התורה [לטעמו של בעל ה"דרישה"].
עריכת סעודה או טעימה בעלמא
לכאורה, מדברי בעל שו"ת "תרומת הדשן" שהוזכרו לעיל משמע שהיו עורכים סעודה. אך, צריך לדקדק בלשונו של הרמ"א שכתב:
עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא ג"כ סעודת מצוה.
בתחילה כתב שנהגו לעשות סעודה, אבל בסוף דבריו כתב שנכנסים לטעום. משמע שמדובר בטעימה בעלמא. ואכן, נציין שבהערות על ספר "דרך פקודיך" (מצות עשה ב, חלק המעשה, הערה נה), לבעל ספר "בני יששכר", כתוב:
הנקראת שלום זכר, ואין זו סעודה בפת אלא במיני תרגימא, כך משמע מדברי הרמ"א יו"ד רס"ה סעי' י"ב שכתב נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר ואח"כ מסיים ונכנסים לטעם שם, הרי שאינה סעודה גמורה.
עוד נציין לדברי הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל (בספרו "ערוך השלחן", יורה דעה רסה, לז):
ועוד כתב דנהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה עכ"ל ואין הלשון מדויק שמתחיל בסעודה ומשתה ומסיים בטעימה ובאמת אין המנהג בסעודה רק בטעימת פירות וקורין זה בן זכר ולמחרת בשבת אחר התפלה נכנסים אצל היולדת ליתן מז"ט וקורין לזה שלום זכר ונוהגין שלא לטעום כלום ואומרים שזהו מתקנת המדינה לבלי להכביד על הבעל ברית:
גם מדבריו מתברר שאין כאן סעודה, אלא רק אכילת פירות. עוד למדים מדבריו שבלילה היו אוכלים פירות, וביקור זה לא היה נקרא "שלום זכר" אלא "בן זכר". ביום השבת היו מבקרים שוב ואומרים מזל טוב, ואז לא היו טועמים דבר וביקור זה נקרא "שלום זכר".
סיכום
סקרנו את הטעמים השונים למנהג ה"שלום זכר" שמקורו בהררי קדוש וכבר מוזכר בתקופת הראשונים. המנהג הוא נהוג כבר דורות אצל בני אשכנז. לאחר סקירה זו ציינו לנפק"מ בין הטעמים השונים. שתי נפק"מ חשובות הן לעניין הצורך בעשיית סעודה, וכן אם יש לחלק בין לידת בן ללידת בת.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/מנהג-השלום-זכר.docx