מבוא
ידוע המנהג שבראש השנה אוכלים כל מיני ירקות ופירות לסימן לשנה טובה. כגון, אוכלים תפוח בדבש לסימן לשנה טובה ומתוקה כדבש. ברצוני לעיין במקור מנהג זה, ובשאלות הקשורות למנהג. לבסוף נדון בסברא במנהג הזה. שלכאורה, אינו מובן וכי משום שנאכל פרי מסויים תהיה לנו שנה טובה?
מקור המנהג
מובא בגמרא במסכת כריתות (ה, ע"ב-ו, ע"א):
תנו רבנן: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן, שנאמר: 'ויאמר המלך (אל בניהו) וגו' והורדתם אותו על גיחון (וגו') ומשח אותו שם'. אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי נעביד עיסקי ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא, נירבי תרנגולא, אי שמין ושפר נידע דמצלח. האי מאן דבעי ניפוק באורחא ובעי דנידע אי הדר לביתיה, ניעול ניקום בביתא דבהתא, אם חזי בבואה לבבואה דבבואה נידע דאתי לביתיה. ולאו מילתא היא, דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה. אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי.
יש לציין שיש גירסא שונה בגמרא במסכת הוריות (יב, ע"א):
אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי.
בסוגיא במסכת כריתות נאמר שיש לאכול את הפירות והירקות האלו. אבל, בסוגיא במסכת הוריות נאמר שיש רק לראותם.
השאלה נשאלת, מה מקום לסימנים אלו? וכי אין בכך ניחוש ומעשה אמורי?
איסור ניחוש ומנהג הסימנים בראש השנה
מעניין לציין למבואר בספר "מנהג מרשלייאה" (בהלכות ראש השנה, כפרה), שכתב ר' משה ב"ר שמואל, נולד בתחילת המאה האחרונה לאלף השישי (בערך בשנת 1150 – למנין הנהוג אצלם). היה מרבני העיר מרשיליאה (מרסיי; פרובנס – דרום צרפת), ואחיינו של ר' יצחק ב"ר אבא מרי ממרשיליאה בעל ספר "העיטור". ר' משה סיכם את דיני התפילה ונוסחה ואת מנהג התפילה בעירו, כשהוא מתבסס הרבה על סדר רב עמרם גאון. הוא הבדיל בין מנהג כפרות ובין מנהג הסימנים בראש השנה. יצא נגד מנהג הכפרות, וסבר שיש בכך דמיון לכישוף וכמקריב קרבן בחוץ לארץ, בניגוד לסימנים בראש השנה שאין בו שום פגם:
שמנהג רבים מן העולם לעשות ערב יום הכפורים כך הוא: הזכרים מביאין תרנגולים קטנים וקטנות לנקבות ובאים לפני חכם וזקן בבקר קודם שיאכלו כל [עמוד 128] אחד ואחד תרנגול ויאמ' החכם על כל אחד ואחד חמשה פסוקים אלו ג' פעמים: 'אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו. כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות. ויצעקו אל י"י בצר להם וממצוקותיהם יושיעם. ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. יודו לי"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם' (תהלים קז, יז – כ).
ואחר שישלים חמשה פסוקים אלו יקח החכם התרנגול ויקיפנו סביב ראש הזכר או הנקבה שלשה פעמים ויאמ' שני פסוקי' אלו: 'יש עליו מלאך מליץ אחת מני אלף להגיד לאדם ישרו. ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר' (איוב לג, כג – כד). וסומך המתכפר ידו על התרנגול והמכפר ידו מראש המתכפר על ראש התרנגול ואו' ג' פעמים זה תחת זה זה חליפו זה זה תמורת זה ראשו של זה תחת ראשו של זה גוף של זה תחת גוף של זה גבהו של זה כנגד גבהו של זה דמו של זה כנגד דמו של זה יצא זה תרנגול למיתה ויכנס זה פלוני בן פלוני לחיים ולא למות.
וכל פעם יקח המכפר התרנגול ויקיפנו סביב ראש המתכפר ויאמ' שני פסוקים אלו 'יש מלאך' 'ויחננו ויאמר'. ואחר כך ישחוט התרנגול על ראש המתכפר ונסלח לו וכפר עליו. ונהגו לתת אותו לצדקה עם לחם או פשוט אחר.
ולא נמצא למנהג זה סמך בדברי רבותי' ז"ל כי הוא דמיון כשוף או כמקריב קרבן חוצה לארץ כי אינו דומה למה שאמרו בתלמוד (הוריות יב ע"א) 'השתא דאמור רבנן סימנא מילתא היא ליקח איניש בריש שתא'. ושמעתי מפי חכמים גדולים כי מנהג רע הוא.
אך, אין בדבריו מענה מדוע אין בכך ניחוש. המרדכי (מסכת יומא, פרק שבעת ימים, רמז תשכג) הביא תשובת הגאונים שהתייחס לשאלה זו:
כתוב בתשובת הגאונים וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא 'אכלו משמנים ושתו ממתקים' ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטין תרנגולין ערב יום הכיפורים בכוונה טובה אנו עושין וכן נמי מנהג בכל חכמי ישראל ובעלי בתים לוקחין תרנגולין ערב יום הכיפורים זכרים ונקבות ומחזירין אותן בחייהן סביב ראש כל א' וא' שבבית וכן אומר זה תחת פלוני וזה חלוף פלוני זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה ושוחטין ומחלקין בין עניים ויתומים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשנו ויש חכמים ובעלי בתים שגם בראש השנה עושין כן ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אילים וכבשים וגדיים ומחלקין לעניים. ומה שאנו מסתכלין בצפרנים דבר זה שנוי בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו פירוש עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה ואף כי זוכרים על צפרניו של אדם הראשון [שנברא כולו צפרנים] ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצוה. ומה שנותנים מים בכוס של הבדלה ושותים ומה שנשתייר אנו רוחצים פנינו מהם כדי לחבב את המצוה ואמרי' שירי מצוה מעכבים את הפורענות… ואני אבי"ה מוסיף לאמץ הניהוגים גרסי' בפרק קמא דכריתות [דף ה ב] (ופ"ק) [ופ"ג] דהוריות [דף יב א]…
בדבריו אין כל כך מענה מדוע אין כאן ניחוש, הוא רק כתב שכיון שהדבר מובא בחז"ל ונסמך על מקראות אין בכך ניחוש. לא כך ברור הסמך מהמקרא של עזרא שנאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים", מנין לנו שמדובר על סימנים?
מהר"ל מפראג (ספר "באר הגולה", באר השני, פרק ז) התייחס למנהג הסימנים והסביר שאין בכך ניחוש כמו שמצינו אצל הנביאים שעשו כל מיני מעשים בנבואתם. הדברים מתבארים על ידי דברי הרמב"ן שעשיית מעשים אלו היא כדי להוציא את הגזירה לפועל:
בפרק ג' דהוריות (יב א), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג – סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ"ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש.
והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא לאברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם.
הדברים אינם ברורים לי, ואינם מובנים מדוע בסופו של דבר אין כאן ניחוש. מה הכוונה שצריך להוציא את הגזירה לפועל? איך הדבר מועיל בכך שמביא סימנים, מדוע תהיה בכך השפעה לטובה?
מעניין לציין שמהר"ל מפראג, במקום אחר ("חידושי אגדות", מסכת הוריות יב, ע"א), הסביר שהירקות ופירות שהוזכרו בגמרא הם מזכירים את זכות האבות. דהיינו, הם עומדים כנגד האבות: "קרא" הוא פרי גדול מאוד, ומזכיר את אברהם אבינו שעליו נאמר "האדם הגדול בענקים". "רוביא" הוא סימן ליצחק, שאליו נאמר "והרביתי את זרעך". "כרתי" הוא כננגד יעקב, שעליו נאמר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", שמידת יעקב להתגבר על שונאיו. "תמרי" כנגד הצדיקים שעליהם נאמר "צדיק כתמר יפרח". "סלקי" הם כנגד בעלי תשובה שסילק חטאתם:
ואני אומר כי אלו דברים נזכרו בהם זכות אבות, כי כך אמרו ז"ל במדרש (ויק"ר פכ"ט) מלמדך להועיל אמר הקדוש ברוך הוא תהיו מזכירין לפני זכות אבות בר"ה שהוא יום הדין ותהיו נצולים מן הדין. ולכך יהיו לפניו אלו דברים שהם סימן טוב, והמעלה שהיה לאבות נזכר בזה, ובזה יהיה ניצול מן הדין. והנה קרא פרי גדול מאוד וזהו סימן לאברהם שנאמר עליו (יהושע י"ד) האדם הגדול בענקים. רביא הוא סימן ליצחק שאליו נאמר (בראשית כ"ו) והרביתי את זרעך, כי מן מדת יצחק הברכה באה לעולם. ולכך דרשו במדרש (פסחי' קי"ז ב') ואעשך לגוי גדול שאומרים אלקי אברהם ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, כי אברהם ברכתו הגדולה, ויצחק ממדתו הברכה לעולם, ולכך אמרו ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק. והנה שתי אלו ברכות הם באיכות ובכמות, ברכת הגדלות היא באיכות וברכת הרבייה היא בכמות. וכרתי הוא כנגד מדת יעקב שעליו נאמר (בראשית ל"ב) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שזה היה מדת יעקב שהיה גובר על שונאיו ושונאיו לא יוכלו לו מצד ברכתו העליונה. ותמרי הם הצדיקים שנאמר (תהלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח וגומר. וסלקי הם בעלי תשובה שסלק חטאם, ומדריגתם גדולה שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, וזכות אלו יהי' מגין עלינו בדין. אבל במרדכי לא גרס רק קרא רביא כרתי, וגרסא זאת נראה נכונה לפי שאלו שלשה הם מורים על סימן טוב והיו גם כן באבות העולם וזכותם יעמוד לנו בדין הם ברכות כוללות הכל כמו שפרשנו ואין להאריך.
אלא, גם בדבריו אין כל כך הסבר על התועלת בסימנים האלו. כלומר, מה התועלת בכך שהסימנים הם כנגד האבות. מדוע בכך יהיה ניצול מהדין?
ר' מנחם המאירי (בחידושי "בית הבחירה", מסכת הוריות יב, ע"א) יישב את הדברים בצורה יותר מבוארת. לדעתו, הסימנים באים לעורר את האדם להתנהג בצורה טובה. נראה שכוונת הדברים, הסימנים האלו מזכירים לאדם את הדברים שהוא רוצה, וכיון שהוא רוצה דברים אלו הוא מבין שעליו לתקן את צורת התנהגותו כדי שה' ישלם לו שכר טוב. כדי שה' ישפיע עלינו לטובה, עלינו לתקן את מעשינו, הסימנים לא יועילו לעצמם. רק אם נתקן את מעשינו, ה' ישפיע עלינו לטובה. הסיבה שאומרים איזו תפילה על הסימנים היא כדי שלא יבואו לחשוב שיש כאן ניחוש. אלא, הסימנים מעוררים את האדם לפעולה ולתפילה, שעל ידיהן ה' ישפיע עלינו לטובה:
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי"י חסד יסובבנו:
יש להעיר שדברי ר' מנחם המאירי נאמרים על הסוגיא במסכת הוריות, ונראה שלפי הגירסא שמביאים את הסימנים רק לראותם, יש יותר מקום לחשוש לניחוש. שהרי רק מביאים אותם על השלחן ולא אוכלים אותם, ובוודאי יכולים לבוא לחשוב שהביאו את הסימנים לניחוש לסימן שה' ישפיע עלינו לטובה. לכן, ר' מנחם המאירי נצרך להסביר שאין כאן ניחוש, שהסימנים באים לעורר את האדם. נראה שלפי הגירסא של מסכת כריתות שמביאים את הסימנים ואוכלים אותם, יש פחות חשש שיבואו לחשוב שיש כאן ניחוש, שהרי בסופו של דבר אוכלים את הפירות והירקות האלו. אז יאמרו שהביאו אותם כדי לאכלם, ולא יחשבו שיש כאן איזה ניחוש.
דברים דומים לדברי ר' מנחם המאירי כתב בעל ה'של"ה' (מסכת ראש השנה, פרק נר מצוה, אות כב):
ולכאורה יש להקשות, במה שכתב, רוביא – ירבו זכיותינו. אמת, כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי – יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו, דלמא חלילה וחס להיפוך. אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה. רצוני לומר, כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא, העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו.
אולם, לפי דבריו יש הדגשה על עניין התפילה ולא על תיקון המעשים. אולם, יכול להיות שגם כוונתו כדברי ר' מנחם המאירי. יש לציין לעוד חילוק, בדבריו יש נתינת חשיבות לאכילת הפרי שהוא עשיית רושם שתתקיים התפילה. נראה שכוונת הדברים כדברי מהר"ל מפראג לעיל, שהמעשה גורם לקיום הגזירה.
כדאי לציין גם לדברי בעל ה'של"ה' (שם, אות כה) בנוגע למנהג התשליך, שגם לגביו עיקר העניין הוא ההתעוררות לתיקון הפעולות:
וכן מה שנוהגין לילך להנהר, לומר הפסוק (מיכה ז, יט) 'ותשליך במצלות ים (חטאותינו) [כל חטאתם]' כו', הוא מנהג ותיקין, באם הוא באופן שזכרתי למעלה, שמתעורר בתשובה שלמה בלבו, ומשליך מעליו גילוליו, אז נופלים הם במצולת ים.
נראה לקשר את הדברים לדברי ר' יוסף אלבו זצ"ל במשמעותה של התפילה. דהיינו, יש שאלה פילוספית מה התועלת בתפילה? הרי הקב"ה יודע מה אנחנו רוצים, ואם אינו נותן לנו את מה שאנחנו רוצים משמע שלא מגיע לנו הדבר או שאין זה לטובתנו וכיוצ"ב. ואינו מובן מה התועלת בתפילה? וכי משום שהתפללנו נקבל את רצוננו, אם אין זה מגיע לנו? על כך השיב ר' יוסף אלבו (ספר "העיקרים", מאמר ד, פרק יח) שהתפילה מעוררת את האדם לשינוי מעשיו, ועל ידי כך שהוא משנה את מעשיו, אז הוא ראוי שתתקבל תפילתו ויקבל את בקשתו:
מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון… ולפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע…. ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה…
ר' שלמה קלוגר זצ"ל ("הגהות חכמת שלמה", אורח חייים, סימן תקפג, ס"ק א) נקט גישה אחרת. הוא סבר שאמירת היהי רצון אינה דרך תפילה, כיון שאין מקום לתפילה בשעת אכילה. אלא, אמירת היהי רצון היא מראה בטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה. הוסיף שבראש השנה צריך להיות שמח ואומר כל מה שעשה הוא יתברך לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה.
אם כן, אכילת הסימנים ואמירת היהי רצון מטרתה להראות את בטחונו בקב"ה שיביא לנו את הטובה. אבל, נראה לי, שהבנה זו קשה מפאת שתי סיבות:
- אין זה במשמעות היהי רצון, שהיא במשמעות של תפילה ובקשה.
- לא מובן איך מראה שהוא בוטח שה' יביא עליו את הדברים לטובה.
נראה לי, שיש מקום לתת עוד מספר הסברים ליסוד מנהג זה וההגיון מאחוריו. ההסבר הראשון מבוסס על הנקודה שראש השנה הוא יום דין, ובוודאי גורם לאנשים רבים פחד ואימה. עד כדי כך שהיו בזמן הגאונים והראשונים שנהגו להתענות בימים אלו (עיין "טור" ו"בית יוסף", אורח חיים, סימן תקצז). כדי להרגיע את האנשים, נהגו לעשות את הסימנים שבכך הביאו את האנשים להרגשה שבוודאי ה' ישפיע עליהם טובה. דהיינו, בוודאי עצם הבאת הסימנים אינה מועילה לגרום להשפעה טובה, אך כדי להרגיע את ההמון ולהביא אותם לידי שמחה, נהגו לעשות סימנים אלו. יש חשיבות שבראש השנה יהיו בשמחה, שזהו יום המלכת ה'. אכן, יש כאן יום דין, אבל יחד עם זאת, צריך להיות בשמחה.
עוד אפשר להסביר שיסוד המנהג הוא כדי לגרום שהילדים יהיו קשורים ליום. אכילת הסימנים גורמת לילדים להתעניין ולשמוח ביום. אפשר להוסיף שעל ידי עשיית הסימנים, הילדים נשארים ער לסעודת הלילה ושמחים בהמלכת הקב"ה. עיקר הבאת הסימנים הוא בשביל הילדים.
נציין שהרמב"ם, ב"משנה תורה", לא הביא מנהג זה, ובוודאי הדברים קשורים לשיטתו הרציונלית של הרמב"ם. כוונת הדברים, הרמב"ם הבין שלא יכול להיות שהבאת הסימנים תביא לידי השפעה טובה, אין משמעות לסימנים. לכן, הוא התעלם מהדברים. יכול להיות שהבין את הדברים בצורה דומה למה שכתבתי, ולכן לא ראה צורך לכתוב מנהג זה, כיון שאין כאן חיוב בדבר.
הנחה על השולחן או אכילה ואמירת היהי רצון
כבר ציינתי לעיל לשתי הגירסאות ולשינוי ביניהם. ואנחנו מוצאים בדברי הראשונים שני מנהגים שונים.
בעל ה"טור" (אורח חיים, סימן תקפג) הביא את הגירסא של מסכת כריתות, שאוכלים את הפירות והירקות.
אבל, הרב ישכר תמר זצ"ל, בפירושו "עלי תמר" (על הירושלמי, מסכת שבת, פרק ה, הלכה א), הביא מדברי תשובת הגאונים ("חמדה גנוזה") ששם מובא שמביאים את הירקות והפירות, ורק מביטים עליהם. על פי זה כתב הרב ישכר תמר שבמקרה שאדם אינו רוצה לאכול ירקות אלו, הוא יכול להביאם ולהתבונן עליהם ולומר את היהי רצון ואין צורך שהוא יאכלם.
ואכן, גם בעל "כף החיים" (אורח חיים תקפג, ו) פסק שכשאינו יכול לאכול ה'סימנים', יכול לסמוך על נוסח הגמרא בהוריות לראותם ולהגיד נוסח היהי רצון.
בגמרא לא הוזכרה אמירת יהי רצון קודם אכילת הירקות והפירות, אבל בעל ה"טור" הזכיר אמירה על כל דבר ודבר. ור' יוסף קארו זצ"ל (ב"בית יוסף") הביא שרבינו האי גאון כתב שעל כל דבר ודבר יש אמירה. ור' דוד אבודרהם הביא שיש אומרים "יהי רצון מלפניך יי' א' וא' אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו יהי רצון מלפניך יי' א' וא' אבותינו שיתרבו זכיותינו וכן כולם".
ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדומ"ר הקודם של צאנז (בשו"ת שלו, שו"ת "דברי יציב", אורח חיים, סימן רנג) כתב שאמירת היהי רצון תלויה בשתי הגירסאות. דהיינו, שלפי הגירסא שאוכלים את הפירות והירקות, צריך לומר את היהי רצון, כיון שבלי אמירה אין היכר שהפירות והירקות באו בשביל סימן. אבל, לפי הגירסא שמביאים את הירקות והפירות ורק מביטים עליהם, יש בכך היכר שבאו לסימן ולא צריך את אמירת היהי רצון.
נראה לי, שבין כך ובין כך, צריך את האמירה כיון שכפי שביארתי לעיל אין משמעות בעצם הבאת הפירות והירקות, הם אינם משפיעים ופועלים. ההשפעה באה על ידי ההתעוררות והתפילה לקב"ה.
הרב משה שטרנבוך שליט"א (שו"ת "תשובות והנהגות", כרך ב, סימן רסו) סבר שמשום המחלוקת בין הראשונים אם צריך לראות או צריך לאכול, יש לנהוג את שני המנהגים. כוונת הדברים יש לנהוג שמיד לאחר שחוזר מבית הכנסת, תהיה קערה עם כל הירקות והפירות. ובתחילה יטול כל אחד ואחד, ויתבונן בו ויאמר את היהי רצון. אבל, לא יאכלו. לאחר הקידוש והמוציא יאכל הסימנים ושוב יאמר את היהי רצון. בפעם הראשונה יאמר את היהי רצון בלי הזכרת השם. ובפעם השניה יאמר את היהי רצון עם הזכרת השם.
עשיית הסימנים בלילה השני
יש מחלוקת בין הפוסקים אם יש לנהוג להביא ולאכול את הסימנים גם בלילה השני של ראש השנה. רבינו החיד"א זצ"ל (בספרו "עבודת הקודש", בקונטרס "מורה באצבע", אות רסו) כתב שגם בליל שני נוהגים להביא ולאכול את הסימנים.
אבל, הגרי"מ הכהן זצ"ל (בהגהות "שערי הקודש" על ספר "מורה באצבע") כתב שאין זו משמעות כל הפוסקים, שהרי הם לא הזכירו שיש לעשות גם בליל שני. והביא מדברי בעל ה"בני יששכר" (במאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות יא) שכתב שאין צריך לעשות סדר זה בליל שני, ושכן היא משמעות לשון הגמרא במסכת הוריות (יב, ע"א) ששם נאמר שיש לעשות כן "בריש שתא", לא נאמר בראש השנה. ויש לומר שזה בא להורות לנו שדווקא בכניסת השנה בראשיתה בלילה הראשון, ואין צריך לסימן בליל שני.
נראה לי, שדקדוק זה בלשון הגמרא אינו מוכרח. שבפשטות יש לומר שנקטו לשון "ריש שתא", כיון שהכל נאמר שם בלשון ארמית. נוסף על כך, לא כל כך ברור החילוק בין הלשון "ריש שתא" ללשון "ראש השנה". מדוע הלשון "ראש השנה" במשמעות גם הלילה השני.
נציין שהרב משה שטרנבוך שליט"א (ב"תשובות והנהגות", כרך ב, סימן רסו) כתב שכיון שלא נאמר שיש דווקא לעשות בלילה, לכן הוא נוהג לעשות סדר זה בכל הסעודות.
מצאתי מאמר של הרב יצחק טעסלער (בכתב עת "אור ישראל", מאנסי, כרך יג, שנת תשנ"ט) שדן בנוגע לאכילת הסימנים בראש השנה, וציין בתחילה לדברי רבינו אברהם ברבי נתן הירחי זצ"ל (בספר "המנהיג", הלכות ראש השנה, סימן א) שכתב: "סימנא מילתא… בריש שתא… ולתת על השלחן בלילי ראש השנה, לסימנא טבא לכל שנה הבאה". מדבריו דייק שהזכיר "לילי", משמע שתי הלילות. וכך הביא מדברי ספר "תניא רבתי" (ד"צ ירושלים, תשל"ח, עמ' 154) שכתב: "ואוכלין בלילי ראש השנה, דבש ותאנים וענבים וכל מיני מתיקה…". גם הוא הזכיר "לילי".
מנהג מעניין כתב ר' יוסף ב"ר משה, תלמידו של בעל שו"ת "תרומת הדשן" (בספרו "לקט יושר", ד"צ ירושלים, תשכ"ד, עמ' 129): "וזכורני, שאמר: כל י' ימי תשובה נקראים ריש שתא, מעתה כל המאכלים שכתב ראבי"ה במרדכי לאכול בראש השנה, הוא הדין כל י' ימי תשובה, ואביי, קאי אכל י' ימים".
אבל, הוא ציין לדברי התשב"ץ, שמביא מנהגי רבו מהר"ם מרוטנברג, וכתב (סימן קיח): "מהר"ם ז"ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה, ראש של איל זכר". אם כן, אנחנו מוצאים שרק בלילה הראשון נוהגים לאכול את הסימנים.
מתי אומרים את היהי רצון
עלינו לדון מתי צריך לומר את היהי רצון. כוונת הדברים, האם אמירת היהי רצון קודמת לאכילת הפרי, או לאחר אכילת הפרי? בעיקר יש לדון במקרה שהוא מברך על הפרי, האם יכול לומר יהי רצון לאחר הברכה קודם אכילת הפרי, או שנאמר שיש כאן הפסק? ואם נאמר שיש הפסק, האם יאמר את היהי רצון קודם אמירת הברכה, או דווקא לאחר אכילת הפרי?
הרמ"א (אורח חיים תקפג, ב) פסק: "יש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה".
על כך כתב בעל ה"מגן אברהם" (שם, ס"ק ב)
משמע שאוכל תחלה ואחר כך אומר שלא להפסיק וכמ"ש סי' קס"ז ס"ז ובמ"צ כתב שאומר תחלה ואחר כך אוכל וצריך לומר דס"ל דלא חשיב הפסק וכיוצא בזה כתב הבית חדש בסימן תר"ה בשם התשב"ץ לומר זה חליפתי כו' בין ברכה לשחיטה דזה מקרי צורך שחיטה וכן בסוכה מברכין בין ברכה להמוציא. ומכל מקום נראה לי דלכתחלה יש לאכול קודם האמירה דאין זה צורך כל כך ועוד דגם לצורך אין להפסיק לכתחלה כמ"ש בהג"ה:
אם כן, יש כאן מחלוקת בין הפוסקים במקרה שמברך על הפרי, האם אמירת היהי רצון בין הברכה לאכילה, או לאחר האכילה.
הרב צבי פסח פראנק זצ"ל ("מקראי קודש", ימים נוראים, סימן ז) כתב שמדברי בעל ה"מגן אברהם" משמע שכל הבעיה היא מצד הפסק. לכן, יש לומר שבמקרה שאדם אינו מברך על הפרי, יש לומר את היהי רצון קודם האכילה. אבל, הוא מקשה בנוגע למחלוקת בין הפוסקים מדוע שלא יאמר את היהי רצון קודם אמירת הברכה? על כך השיב מדברי הגמרא במסכת ברכות (לא, ע"א) שיסדר שבחו ואחר כך יתפלל. לכן, אין לעשות בקשות, לפני שמשבח את הקב"ה – דהיינו, אמירת הברכה.
סיכום
מצינו שכבר בגמרא מוזכרת המנהג של הסימנים, ונהגו בכך הגאונים והראשונים. אלא, יש מחלוקת מנהגים, האם יש לאכול את הסימנים או רק להתבונן אליהם. מחלוקת המנהגים תלוי במחלוקת גירסאות בין הסוגיא במסכת הוריות לסוגיא במסכת כריתות. עוד מוזכר בראשונים שיש לצרף לאכילה אמירת יהי רצון. לבסוף הסברנו את ההגיון מאחורי הבאת הסימנים. בוודאי עצם הבאת הסימנים אינה משפיעה על האדם, אינה גורמת שהקב"ה ישפיע עליו לטובה. אלא, הבאת הסימנים מעוררת את האדם לתשובה ולתפילה ועל ידי כך, ה' ישפיע עליו לטובה.
להורדת המאמר לחצו כאן