בנוגע להפצת המנהג יש דעות שונות: מדברי מספר ראשונים[1] משמע שמדובר במנהג שפשט בכל ישראל. מצד שני, מדברי מספר ראשונים[2] משמע שמדובר במנהג שלא פשט בכל ישראל. נציין שהרמב"ם לא הזכיר מנהגי אבילות בימי ספירת העומר. יש עוד שטענו[3] שהמנהג של אבילות בימים אלו, לא הותקן והוקבע על פי בית דין, אלא אנשי אותו הדור, שראו את הכליה אשר נגזרה על אותם כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא, נהגו בעצמם קצת אבילות עליהם בימים אלו. לכן, נהגו שלא לכנוס ולא להסתפר. לאחר מכן המנהג נתקבל גם על הדורות שאחריהם. כיון שיש כאן רק מנהג, ולא תקנה של בית דין, לכן מי שקפץ ונשא אשה, או הסתפר, לא מענישים אותו, שלא עשה איסור, שהרי יש כאן רק חומרא לזכר בעלמא.
אפילו שנאמר שהמנהג הופץ בכל הקהילות, בכל זאת, רואים שיש כאן רק מנהג ולא איסור[4]. יש מספר אחרונים[5] שהקילו מאוד במנהגי אבילות בספירת העומר, כיון שטענו שמדובר רק במנהג, לכן בטעם כל שהוא אפשר לדחותו. יש שטענו[6] שבכל חודש ניסן אפשר להסתפר וגם בראש חודש אייר. נוסף על כך, יש שהסתפרו כל שבוע לכבוד השבת. אבל, להלכה למעשה[7] לא מקילים בדבר, ובכל מקום נוהגים מנהגי אבילות בימי ספירת העומר. יחד עם זאת, בכל מקרה של ספק, הולכים לקולא[8].
אך, יש להעיר שיש מקום לראות את מנהגי בני עדת אשכנז כיותר מחמירים ממנהגי בני עדות המזרח. רואים במנהגי בני עדת אשכנז שהחמירו בכל מיני דברים, כמו למשל העניין של בגדים חדשים, שזה מובא במנהגי בני עדת אשכנז, וכן שלא לקצוץ ציפורניו ולהתענג במרחץ[9].
כמובן, כשמדברים על מנהגי בני עדות המזרח, אנחנו מתכוונים לא לפי אלו שמחמירים כדעת האר"י ז"ל. דווקא אלו שנוהגים כאר"י ז"ל החמירו בנקודות רבות במנהגי אבילות בימי ספירת העומר. הם החמירו בעניין התספורת כל ימי ספירת העומר ולא רק עד ל"ג בעומר.
הרב דניאל שפרבר כתב הסבר מעניין לחילוק המנהגים בין מנהגי בני עדת אשכנז למנהגי בני עדות המזרח. וכן הוא נתן הסבר למנהג באשכנז שהתחילו את האבילות מראש חודש אייר עד שבועות, שלא ברור לגמרי מקורו[10].
הוא[11] הסביר שתחילתה של האבילות בימים אלו שורשה באבילות ישנה, על פי המסורת התלמודית שתלמידי ר' עקיבא מתו בין פסח לעצרת, ובל"ג בעומר פסקו למות. מנהג בני עדות המזרח מסתמך כולו על המסורת התלמודית, וכל עניינו לזכור את האבילות הזאת. אך, אצל יהדות אשכנז נכנס העניין של גזירות תתנ"ו. דמים בדמים נגעו, דמם של תלמידי ר' עקיבא בתשפוכת דמם התוסס ורותח של קדושי אשכנז ההרוגים על קידוש השם. הוא הוכיח יסוד זה במספר הוכחות:
- מובא בספר המנהגים דבי מהר"ם מרוטנברג[12] וכן בספר המנהגים לר' אברהם קלויזנר[13] שמראש חודש אייר עד לעצרת בכל שבת היו נוהגים בקריאת קינות מיוחדות, "זולתות". גם מבואר בדברי מהר"ם מרוטנברג[14] שהיו נוהגים בשבת שלפני שבועות להזכיר נשמות של הרוגי גזירות ואומרים "אב הרחמים". עוד מבואר במהרי"ל ובספר "המנהגים" שבכל השבתות שבין פסח לשבועות, היו אומרים "אב הרחמים", אפילו כשמברכים את החודש. תפילה זו נתחברה לזכר הרוגי גזירות תתנ"ו.
- מובא בספר מנהג טוב[15]: "ומנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנך כסות ושום דבר חדש ולהתענג במרחץ ולעשות ציפורניו מאחרי הפסח עד עצרת לכבוד החסידים התמימים והישרים שמסרו עצמם על קדושת השם. אבל ביום ל"ג בעומר מותר בכל אלו, מפני הנס שהיה. ומל"ג ועד עצרת במקומו עומד לחומר". אם כן, רואים כאן שני דברים, דבר אחד חומרות במנהגי אבילות שלא מצינו במקומות אחרים. וכן רואים שהאבילות נמשכת מפסח עד העצרת, זה קשור עם אלו שמתו בגזירות. רק בל"ג בעומר יש הפסקה, וזאת משום הנס שאירע בו, ולא מבואר מה בדיוק הכוונה.
- הרב דניאל שפרבר הביא שעיקרי הטבח בגזירות האלו, היו לאחר ראש חודש אייר. למשל ההרג בקהילת שפירא, אירע בח' באייר. קהילת ורמיזא בכ"ג באייר. מסע הדמים הלך ומשך, ובג' בסיון עשו טבח בקהילת מגנצא. הקהילה היהודית אשר בקולוניה נפקדה לרעה בו' בסיון. עיקר התקופה המרה, הוא מראש אייר עד שבועות. לכן, מובן שנהגו בימים אלו אבילות חמורה, וכן מובן שהוא מתחיל מראש חודש אייר עד שבועות.
- עוד הוא הסביר שמנהגי האבילות לזכר גזירות תתנ"ו היו שונים מקהילה לקהילה. כיון שהיו שראו את כל תקופת ספירת העומר כתקופת פורענות, ויש שצמצמו את תקופת האבילות. הוא כתב שאולי השוני במנהגי האבילות הושפע במקצת על פי היקף הגיאוגרפי של גזירות תתנ"ו. שהרי גזירות תתנ"ו התחילו ברואן אשר בנורמנדיה, ובוודאי היה זה עוד בחודש ניסן.
יש לציין שמהרי"ל[16] הביא שמנהג מגנצא וורמיישא הוא לומר תחנון בל"ג בעומר. נראה לי, שהסיבה לכך היא משום שמנהגי האבילות אצלם הם מטעם אחר, הם אינם קשורים למיתת תלמידי ר' עקיבא, אלא משום הגזירות שהיו באשכנז בימים אלו. כך גם נראה במנהג של איסור לבישת בגדים חדשים וכו', שכל האיסור עד אחר ראש חודש סיון, שזהו הזמנים של הגזירות. אין זה כל ימי הספירה.
יש להוסיף להסבר זה את דברי בעל ה"טורי זהב"[17] שכתב שהמנהג בכל המקומות שלא עושים נישואין מפסח עד חג השבועות, רק עושים נישואין בל"ג בעומר. הוא הסביר שסיבת הדבר היא משום שעיקר הטעם שמפסיקים מנהגי אבילות, דהיינו מסתפרים לאחר ל"ג בעומר, כיון שלאחר ל"ג בעומר לא מתו תלמידי ר' עקיבא. ובכל זאת, נוהגים קצת אבילות מחמת גזירות תתנ"ו שהיו באשכנז בין פסח לעצרת. אבל, לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין. אך, קודם ל"ג בעומר, שאז יש את העניין של מיתת תלמידי ר' עקיבא ומוטל הדבר על כל העולם, החמירו גם בתספורת.
[1] ספר "כפתור ופרח", פרק ז, עוד בענין טבריה; דרשות ר"י אבן שועיב, ספר ויקרא, דרשת יום ראשון של פסח.
[2] מהר"י וייל, חידושי דינין והלכות, סימן נא.
[3] הראשון לציון, הרב יצחק ניסים זצ"ל, במאמרו "עריכת נישואין ותספורת ביום העצמאות", מובא בספרו של הרב נחום רקובר, "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים".
[4] חידושי דינין והלכות, סימן נא.
[5] שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תרפז; שו"ת "חיים שאל", חלק א, סימן ו.
[6] שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תרפז.
[7] עיין "שולחן ערוך" ורמ"א, אורח חיים תצג, א-ב.
[8] עיין "פרי חדש", אורח חיים, סימן תצג, ס"ק ב, ס"ק ג; "חק יעקב", אורח חיים תצג, ב.
[9] הדברים האלו יתבארו בהרחבה בהמשך.
[10] בעזרת ה' במאמר אחר, ארחיב את הדיבור על המנהגים השונים בהיקף הזמן שנוהגים מנהגי אבילות, ובאיזה ימים נוהגים את מנהגי האבילות.
[11] "מנהגי ישראל", חלק א, פרק יב.
[12] מהודרת אלפנביין, עמ' 29.
[13] סימן קכט, מהדורת דיסין, עמ' קכב, ס"ק ה.
[14] כן מובא במנהגי מהרי"ל, בהג"ה, הלכות שבועות, אות א. שם הוא כתב שבכל הקהילות והמדינות בשבת שלפני שבועות מזכירים נשמות ואומרים "אב הרחמים". הוסיף שבמדינת ריינוס לא אומרים "אב הרחמים", אלא בשבת שלפני שבועות, שאז מזכירים את הקדושים של גזירות תתנ"ו.
[15] סימן סא.
[16] דיני הימים שבין פסח לשבועות, אות ח.
[17] אורח חיים תצג, ב.