לאחרונה קמה קבוצה של נערים שהחליטה שהצבא לא פועל כראוי, ולכן הם מקימים צבא עצמאי. לקבוצה זו יש ביקורת רבה על הצבא, והיות שהיא ראתה שאינה יכולה לשנות את המדיניות הצבאית היא פשוט החליטה להקים צבא שונה. כצפוי, הדברים הביאו לידי סערה גדולה. נכון שיש בעיות בצבא, אבל צריך לתקן מבפנים. אי אפשר להקים צבא נוסף, אנחנו עם אחד. כמובן, שסיפור זה לא היה, ואני מקווה שגם לא יהיה. אך, לדאבוננו הוא במידה מסוימת נמצא בתחום אחר – הרבנות הראשית לישראל.
בתקופה האחרונה רבנים מסוימים אומרים ופועלים בניגוד לרבנות הראשית לישראל. הם מקימים בתי דין פרטיים לגיור וגוף כשרות שונה ומבטלים קידושין. כמובן, שיש לרבנים אלו טענות רבות נגד הרבנות הראשית לישראל. אי אפשר להמשיך כך, ולכן צריך להקים בתי דין שונים. בעקבות זאת מתעוררת השאלה: מה יחסנו כלפי הרבנות הראשית לישראל? האם פסיקות הרבנות הראשית לישראל מחייבות אותנו? אין בכוונתי להיכנס לדיון הלכתי האם אכן הרבנות הראשית לישראל מוגדרת כמרא דאתרא שעלינו לפסוק כפסיקותיו, אלא ברצוני להעביר את המבט לנקודה אחרת. כוונתי לומר, עלינו לנקוט כפסיקות הרבנות הראשית לישראל מסיבות אחרות, מהותיות יותר.
רבים חושבים שכדי לפסוק הלכה מספיקה הידיעה בעניינים ההלכתיים, ובעצם כל אחד שיש לו בקיאות רחבה יכול להיות פוסק. אפילו אם אין לו בקיאות רחבה, אם הוא עיין כדי צורכו בסוגיה הוא יכול לפסוק הלכה. כבר אנחנו רואים רבים שמביעים דעה ופוסקים הלכות בכל מיני עניינים, על אף שהם אינם מגדולי הדור ואינם אפילו בהגדרת תלמידי חכמים.
כיום יש תופעה מאוד מצערת, שכל אחד חושב שהוא יכול להביע דעה בכל עניין, אפילו בעניינים הלכתיים שהוא אינו מבין אותם לאישורם. אולם, לאמיתו של דבר כדי לפסוק הלכה אינה מספיקה הידיעה של הנושא, אלא יש צורך בעניין יותר מהותי – ההבנה והיכולת לחבר בין הידע ובין הנושא הנידון. כוונת הדברים, פעמים רבות הנושא הנידון אינו מבואר בדיוק בספרים ההלכתיים, ועלינו לדמות מילתא למילתא (עניין לעניין). צריך לדעת לאיזה עניין הלכתי קשור הנושא הנידון. כבר כתב ה"חזון איש" ("קובץ איגרות", כרך א, איגרת לא) שהקושי הגדול בפסיקת ההלכה אינו ידיעת ההלכה אלא דווקא להשליך את ידיעת ההלכה למציאות. להכיר ולהבין לנכון לאיזו הלכה קשורה השאלה הנשאלת.
יש להבין שכדי לפסוק צריך חוכמה ודעת, ולא כל אחד יכול לפסוק. בוודאי בעניינים ציבוריים וכלליים, אי אפשר לתת שכל אחד יפסוק בדבר. לכן, צריך לתת את הפסיקה לרבנים גדולים שביחד יתייעצו ויפסקו כפי ראות עיניהם. דהיינו, מועצת הרבנות הראשית לישראל תפסוק בעניינים הציבוריים. כדאי לציין לדברי הגמרא במסכת סנהדרין (ז, ב) שמשם מתבאר שמספר רבנים קודם שהיו פוסקים הלכה מסוימת היו אוספים עוד רבנים כדי לדון עמם. דהיינו, אין כאן פסיקה של יחיד, אלא פסיקה על ידי התייעצות עם עוד רבנים.
לכן, בוודאי בעניינים ציבוריים שיש להם השלכות כבדות משקל, דרושה התייעצות מקיפה. לא ייתכן שכל רב יחליט ויגיד את דעתו בענייני חוק הגיור, ענייני כשרות שקשורים לכלל הציבור וכן הלאה. מתוך כך אנחנו מבינים את החשיבות של הקמת מועצת הרבנות הראשית לישראל.
נוסף על כך, כיום יש רבים שקוראים לעצמם רבנים ופוסקים הלכה בכל מיני עניינים. הציבור הרחב אינו מודע ואינו מכיר לנכון מי הוא רב שמוסמך לפסוק הלכה ומי אינו מוסמך לפסוק הלכה. לכן, מן הנכון שלפחות בעניינים ציבוריים יהיה גוף מרכזי של גדולי ישראל ששם תהיה ההכרעה, ולא ייטו המון העם אחר כל רב שפוסק הלכה מסוימת.
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל ("איש על העדה", עמ' 184-183) כתב מה הם התנאים כדי לפסוק הלכה:
ראשית, חובה על האדם להיות למדן. כשם ששומה על האדם המדבר על מתמטיקה או על פיסיקה להיות בקי בכל התחום הזה, כך בדיוק צריכים ראשית לכול לדעת את ההלכה על בוריה, כדי להיות ראוי לדון בכל השאלות שהיא מעוררת. אלא שהלמדנות אינה באה מאליה, על ידי רוח הקודש. צריך להקדיש שנים של לימוד הלכה כדי להבין אותה. שנית, חובה היא, ואין על כך עוררין, להכיר בקדושתה של ההלכה ובנצחיות צביונה המושלם. חייבים להודות שהיא כופה על האדם לממש את תביעותיה בכל הזמנים ובכל המצבים, בלא זיקה להקשר החברתי, הפוליטי או התרבותי. בנוגע להלכה אין מקום להיות בררן ולומר שחלק זה נראה לי והאחר לא… הלכה לחצאין אינה קיימת כלל. שלישית: את ההלכה יש לפרש לאור השיטות, העקרונות והתבניות הקטגוריות של הלוגיקה ההלכתית, אשר חושלו בידי חכמי התורה הראשונים והאחרונים: רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ן, הש"ך, ר' עקיבא איגר, ר' חיים מבריסק ועוד ועוד. מהותה של ההלכה היא המסורת, ומהות זו אינה מתבטאת רק בתוכן ובטקסטים, אלא גם באמצעים הפורמליים של דרך החשיבה ההלכתית שנמסרה מדור לדור.
חשוב לזכור דברים אלו כשמעיינים בדבריהם של כמה אנשים ונשים שמחשיבים את עצמם רבנים ומורים הלכות.
יש הטוענים שהרי בגלות לא הייתה מועצת רבנים, וכל רב פסק כראות עיניו. אלא, יש להבדיל בין המציאות בגולה ובין המציאות העכשווית. בוודאי אין לנו לקדש את המציאות הגלותית, ואין זו המציאות האידיאלית. כיוון שחזרנו לארץ ישראל, עלינו לשאוף ולנסות להגיע לפסיקה אחידה. אל לנו להמשיך את הדרך הגלותית, כשהציבור היה מפורד למנהגים ולפסיקות שונות. לפחות בעניינים הציבוריים, עלינו לנסות להביא לפסיקה אחידה.
מדברי הרמב"ם, בהקדמה שלו למשנה תורה, אפשר להיווכח בכך שעיקר מטרת הספר היא כדי שלא תהיה תורת כל אחד בידו. כלומר, שלא יהיו תורות רבות בארץ, אלא תורה אחת.
מטרה זו עמדה מאחורי חיבור ה"בית יוסף" וה"שולחן ערוך" על ידי רבי יוסף קארו זצ"ל:
ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד (מתוך ההקדמה לספר בית יוסף).
בעל ספר "החינוך" (מצוה תצו), בטעם המצווה שיש לשמוע בקול הסנהדרין, כתב:
משורשי המצווה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכול ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותיעשה התורה ככמה תורות… וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכול מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי.
כשניתנת הפסיקה לכל אחד ואחד, נפתחות תורות רבות ויש יותר חשש לטעויות. אכן, יכול להיות שהסנהדרין תטעה, אבל רצוי שתהיינה טעויות מועטות במקום הטעויות הרבות שייווצרו כשכל אחד יוכל לפסוק כדעתו האישית. לכן, אפילו אם יהיה רב פוסק שיחשוב שמועצת הרבנות הראשית לישראל טועה בהכרעתה, בכל זאת רצויה טעות זו על פני טעויות רבות והרס האומה ביצירת תורות רבות.
לכן, מוטל עלינו לכבד ולרומם את הרבנות הראשית לישראל, ובכך נביא לפסיקה אחידה בעניינים ציבוריים. בוודאי יהיה בכך תיקון שלא ייצאו פסיקות מעוותות מאנשים שמחשיבים את עצמם רבנים ואינם ראויים לפסוק הלכה, ובוודאי לא ראויים לפסוק בעניינים ציבוריים. אז אולי באמת אנחנו צריכים רבנות ראשית לישראל.