מחשבות בצל הקורונה

פעם תלמיד שאל אותי מדוע הקב"ה לא מתגלה אלינו כפי שהתגלה במעמד הר סיני? הרי אם היה מתגלה אלינו שוב, אז כולם היו חוזרים בתשובה ומתקנים את מעשיהם. הסתר הפנים גורם לכל המעשים הרעים, צריך רק גילוי אחד מיוחד של הקב"ה שיעורר את כל האומה. התשובה הראשונה שלי היתה, שאנחנו צריכים לדעת שהקב"ה לא עובד אצלנו, אנחנו עובדים אצל הקב"ה. טעות יסודית היא לחשוב שהקב"ה מחוייב לעשות לנו דברים. הקב"ה לא מחוייב לנו, אנחנו מחוייבים לו. אך, התשובה הזו אינה מספקת והשבתי לו תשובה יותר עמוקה ויותר אמיתית. השבתי לו וכי הקב"ה לא התגלה לנו? אני לא מבין, מה צריך יותר כדי לעורר אותנו מהקמת מדינת ישראל? אין זה נס ופלא שאין כדוגמתו. החזרת אומה שמפוזרת בכל קצוות תבל חוזרת לארצה, אין בכך נס. לאחר מכן, אנחנו מגיעים למלחמת ששת הימים, וכי אין כאן גילוי של הקב"ה. הקב"ה מתגלה אלינו פעמים רבות, השאלה אם אנחנו רואים את הגילוי ושומעים את קריאת הקב"ה. יש אנשים בחו"ל שמחכים שהקב"ה ידפוק להם על הדלת לקרוא להם לעלות לארץ ישראל.

דברים האלו נוגעים גם לימים שלנו, לימי הנגיף הקורונה. מספר מחשבות עלו לי לגבי המציאות המשונה שבאה לידינו. הנקודה הראשונה שחשבתי והיא קשורה לאמור לעיל, החשיבות לשמוע את הקריאה של הקב"ה. פרשת ויקרא פותחת במילה "ויקרא". האות אל"ף היא קטנה. הקב"ה קורא לנו פעמים רבות בחיים, אבל ברוב הפעמים אנחנו לא נענים לקריאה אלא מתייחסים לדברים בתור "ויקר", כמקרה. כפי שנאמר בסוף ספר ויקרא, בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, כז-כח): "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי: והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם".

נקודה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת בפסיקת הרמב"ם (הלכות תענית א, א-ג):

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו: ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב 'עונותיכם הטו וגו' ', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם: אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

אוי לצרה שעוברת על עם ישראל ללא מענה רוחני. עלינו לשמוע לקריאתו של הקב"ה שקורא לנו מתוך המאורעות שבאים עלינו ביום יום. אחד שלא רואה שהקב"ה מדבר עמנו בכך שהחזיר אותנו לארץ ישראל, מאבד את כל הקשר היום יומי עם הקב"ה. אנחנו רק צריכים להטות את האוזן לקולו של הקב"ה. גם כאן במאורע כל כך גדול, בוודאי יש קריאה של הקב"ה כלפי כל אחד ואחד.

אפשר להתייחס לנגיף הקורונה כמקרה, אבל גם אפשר להתייחס אליו כקריאה אלוקית ולהישמע לה. רבים אוהבים להסתכל על האחר, ולהכות באגרוף על החזה של החבר. למצוא את החטאים אצל האחר, לומר שהנגיף בא בגלל שאנשים עושים כך וכך. אבל, אין זו הדרך. כל אחד ואחד, צריך להתבונן פנימה ולראות מהן הבעיות ומה אפשר לתקן. יכול להיות שגם אחרים צריכים לתקן. אבל, כל אחד צריך לבדוק מה עליו לתקן.

מתוך כך נגיע לידי מספר נקודות שלדעתי אפשר ללמוד מנגיף הקורונה. לשמוע לקריאה של הקב"ה מתוך הנגיף הקורונה.

הנקודה הראשונה היא ללמוד על היחס למבוגרים ולזקנים. כיום יש צעירים שאומרים העולם שייך לצעירים. אך, כאן הנגיף הקורונה בא ומעורר אותנו למחשבה על חשיבותם של המבוגרים והזקנים. העולם לא שייך לצעירים. הצעירים צריכים ללמוד מהמבוגרים והזקנים. אסור לנו לזנוח את המבוגרים והזקנים. התורה אומרת (דברים לב, ז): "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". אנחנו צריכים להתייעץ וללמוד מהמבוגרים והזקנים. יש להם הרבה להעביר לנו מתוך השנים הרבות שלהם. נוסף על כך, הם מעבירי המסורת. בלי המבוגרים והזקנים, יש הרס של המסורת. לדעתי, אחד מהמשברים הגדולים של השואה היה הרס המסורת. לרבים נהרגו אבותיהם וסביהם, ונשברה המסורת. רבים לא ידעו מה מסורת אבותיהם, איך צריך להתנהג בהלכה זו וזו, ויצרו מסורות חדשות. ניתוק האדם מהמסורת שלו הוא כתלישת ירק מהאדמה ופרי מהעץ. המסורת היא היניקה של האדם. יש כאלו שטוענים שהחלוקה בעשרת הדברות היא, חמש דברות הראשונות הן בין אדם למקום וחמש דברות האחרונות הן בין אדם לחברו. אולם, כשנעיין בעשרת הדברות, נמצא בחן את הציווי לכבד את אביו ואת אמו. לכאורה, מדובר על ציווי בין אדם לחברו. אלא, יש להשיב על כך ולומר שקבלת התורה ושמירת תורה ומצוות היא תלויה בכיבוד אב ואם, היא תלויה בעניין המסורת. אם אין מסורת, אין שום ביסוס לתורה ומצוות.

יש להוסיף שאנחנו צריכים להכיר טובה למבוגרים וזקנים שדאגו לנו בכל השנים. זוהי ההזדמנות שלנו לכבד את הורינו  כראוי. לאחר כל הטובות שהם גמלו עמנו בכל השנים, עכשיו אנחנו צריכים למצוא איך להשיב להם. ובעצם הדרך הכי חשובה היא בהכרת חשיבותם והדאגה המרובה כלפיהם. אנחנו נשמור עליהם שלא יפגעו ונדאג לכל צרכיהם. ברוך ה' בזכות הטכנולוגיה יש דרכים רבות להתקשר ולדבר עם הורינו, סבינו וסבתותינו. נוסיף ונאמר שמי שכפוי טובה להוריו, הוא מגיע לידי כפיות טובה כלפי הקב"ה. כיבוד אב ואם הוא יסוד לשמירת תורה ומצוות, הכרה בטובות הקב"ה וקיום מצוותיו.

לסיום ארצה להביא עוד נקודה שלדעתי יש ללמוד מנגיף הקורונה. עלינו ללמוד על חשיבות האחריות כלפי הזולת. אנשים יכולים לומר שלהם לא איכפת להידבק בנגיף, הם לא מפחדים. יכול להיות שבאמת כלפיהם אין סכנה. אבל, כאן באה החשיבה על האחר, על הכלל. אכן, אתה לא תינזק, אבל בכך שאתה תידבק תביא עוד אחרים להידבק, ואלו יכולים להגיע לידי סכנה. יוצאים מתוך המחשבה של היחיד, אל מחשבה של הכלל.

מחשבה זו היא כל כך מתאימה בדיוק לימים אלו שבין פורים לפסח. פורים הוא נס שאירע לעם ישראל בגלות ובשיא הסתר הפנים. כשעם ישראל בגלות הוא קיבוץ של יחידים, עם מפוזר ומפורד, אין כאן אומה. אבל, חג הפסח הוא יצירת עם ישראל, ובעיקר הדבר בא לידי ביטוי כשמגיעים ליום העצמאות. אלו ימים שאנחנו יוצאים מהמסגרת הפרטית למסגרת של האומה.

בימים אלו, אנחנו צריכים לצאת מהמסגרת הפרטית למסגרת הכללית. כאן יש להוסיף נקודה שעלינו להודות על הזכות העליונה שהקב"ה הביא אותנו לארץ ישראל. זכות יש לנו, שיש לנו מדינה עם משרד הבריאות, עם רופאים וכו', שיכולים לסייע להציל מהנגיף הזה. כל זה נוצר בעקבות המדינה. וזהו המסר הגדול שאנחנו לוקחים מהנגיף הזה, לחזור להיות אומה.

נראה שיש כאן קריאה גדולה לחברי הכנסת ליצור ממשלה אחדות, בלי מריבות ובלי בגידות. עלינו לחזור להיות אומה אחת.


שאל את הרב