בשנת תר"ח פרצה בעיר וילנא וסביבותיה מגפת חולירע, שהפילה קורבנות רבים. החלו אנשים רבים לפשפש במעשיהם, אבל היו כאלו שבמקום לפשפש במעשיהם באו לפשפש במעשיהם של אחרים.
יום אחד הופיע בביתו של ר' ישראל ליפקין מסלנט אחד מאלו שמחפשי עוונות אצל אחרים. הוא לחש באוזנו של ר' ישראל שבביתו של פלוני נעשים מעשים אשר לא ייעשו, ומן הראוי להתערב מיד כדי לגדור את הפירצה.
ר' ישראל האזין בסבלנות רבה לדברי האיש ובתום דבריו, אמר לו: כידוע, מצוה התורה לשלוח את המצורע מחוץ לכל שלושת המחנות. שילוח מרוחק זה של מצורע אפשר להסבירו בדרך הבאה: חכמינו ז"ל אמרו במסכת ערכין (טז, ע"א) שמחלת הצרעת באה על האדם בעוון לשון הרע. איסור לשון הרע אינו דווקא משום הפצת דברי שקר, אלא גם בגלל שמחפשים חטאים ופגמים רק אצל הזולת. כיון שכך, אומרים לו לבעל לשון הרע, אם אמנם מומחה גדול אתה למצוא חטאים, עוונות ופשעים – צא מחוץ למחנה, התבודד עם עצמך ימים רבים, וכך תוכל לחשוף ולגלות חסרונות ועוונות שלך, שאינם מעטים כלל וכלל[1].
[1] 613 סיפורים, חלק ג, עמ' 197.