לימוד ספרי פילוסופיה וספרי כפירה

מבוא

במאמר הבא ברצוני לעיין בשאלה האם יש היתר לעיין בספרי פילוסופיה וספרי כפירה? יותר מכך, ברצוני לעיין בשאלה מהותית והיא, מדוע אסור לעיין בדעות שונות מאמונותנו? לכאורה, כיון שהתורה היא אמיתית, לא צריך להיות פחד שנעיין בדעות האחרות. יתירה מכך, הרי מוטל על האדם לחקור ולברר מהי האמת? אם נאמר שלא מוטל כך על האדם, אז מדוע שאומות אחרות יענשו על כך שהם עובדי עבודה זרה וכיוצ"ב. הרי הם עושים כפי שנהגו דורות על גבי דורות, וכי מותר להן לעיין בדעות של אומות אחרות וללמוד אותן? מדוע שלא נאמר שכמו שעם ישראל אסור לו לעיין בדעות של דתות אחרות, כך גם הדבר כלפי כל דת ודת? כלומר, הדבר מובן מאליו שאין שום חיוב לעיין בדעות של דתות אחרות.

 

איסור "לא תתורו אחרי לבבכם וכו' "

הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ב, ב) פסק:

וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים", כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים "אחרי לבבכם" זו מינות "ואחרי עיניכם" זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.

מדברי הרמב"ם האלו, למדים שיש איסור לעיין בספרי כפירה ומינים. התורה הזהירה מכך, משום קלות דעת האדם שהוא יוכל לבוא לידי טעות ולעזוב את הדת.

אלא, עלינו לעיין מה המקור לדברי הרמב"ם? גם צריך לענות על השאלה שהעלינו בתחילת המאמר, איך התורה יכולה לאסור עלינו לחקור את הדברים? שאלה זו עולה שבעתיים לאור שיטת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה א, א) שיש מצוה לידע את ה'. כלומר, לפיו, אין מצות אמונה, אלא המצוה היא ידיעה. אם המצוה היא ידיעה, הרי עלינו לחקור ולעיין בדבר. אנחנו צריכים לעיין בשאלות וטענות של הכופרים כדי להגיע לידי ידיעה אמיתית של מציאות ה'. איך אפשר להגיע לידיעה, אם לא נביא ראיות והוכחות למציאות ה' וכן נשיב על הטענות שבאות לומר שאין בורא לעולם?

ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה" שם) הסמיך את דברי הרמב"ם לדברי הגמרא במסכת ברכות (יב, ע"ב):

דתניא: "אחרי לבבכם" – זו מינות, וכן הוא אומר: "אמר נבל בלבו אין אלהים", אחרי עיניכם" – זה הרהור עבירה, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני", "אתם זונים" – זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: "ויזנו אחרי הבעלים".

רואים כאן שבפסוק "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כלולים מינות וגם עבודה זרה.

יש גם להביא את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (טז, ע"ב-יז, ע"א):

ת"ר: כשנתפס ר"א למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה. כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין. אמר לו ר"ע: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת? אמר לו: עקיבא, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: לא תביא אתנן זונה [וגו'], מהו לעשות הימנו בהכ"ס לכ"ג? ולא אמרתי לו כלום; אמר לי, כך לימדני: [כי] מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו – ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה: הרחק מעליה דרכך – זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה – זו הרשות.

מכאן למדים שצריך להתרחק מהמינות ואין להנות מהמינות. לכן, אפשר להבין את הסברא שאסור לקרוא בספרי מינות. וכל זה מחשש שספרי המינות יביאו אותו לידי כך שבסופו של דבר יגיע לידי מינות.

אבל, יש לציין שר' מנחם המאירי זצ"ל (חידושי "בית הבחירה", מסכת סנהדרין צ, ע"א) כתב:

ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב:

הגמרא במסכת סנהדרין (ק, ע"ב) כללה בספרים חיצונים ספרי מינים. אם כן, יש ללמוד מדברי ר' מנחם המאירי שמותר לקרוא בספרי מינים אם הלימוד נצרך כדי להבין ולהורות. הדברים האלו מבוססים על ההיתר ללמוד כשפים כדי להבין ולהורות.

הרב משה פיינשטין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קיא) כתב שכמו שר' מנחם המאירי התיר לקרוא בספרים חיצונים כדי להבין ולהורות, ומבואר בגמרא שספרים חיצונים זה ספרי צדוקים, הרי הוא הדין לקריאה בספרי עבודה זרה. לדעתו, ר' מנחם המאירי למד היתר זה מההיתר של לימוד כשפים. אבל, הרב פיינשטיין סבר שהיתר זה שייך רק לגדולי הדור בתורה וביראת שמים, אבל לא לסתם בני אדם. יחד עם זאת, הוא הוסיף, שמותר לקרוא בספרים שמבינים שהדברים הם שטות, שהם כותבים במפורש שזה שטות. נראה שכוונתו לומר שאם יש ספר שמזכיר את דברי המינים, אבל כדי להוכיח את שטותם וטעותם, בוודאי מותר לקרוא בספר זה.

יש להעיר שמפשטות דברי הרמב"ם משמע שאין חילוק כזה. הרמב"ם לא הזכיר היתר ללמוד מספרי עבודה זרה ומינים כדי להבין ולהורות.

 

דע מה שתשיב לאפיקורוס

מובא במשנה במסכת אבות (פרק ב, משנה יד):

ר' אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

נראה מדברי הרמב"ם (בפירושו למשנה שם) שלא היה גורס "ודע", אלא היה גורס "הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב לאפיקורוס". מבואר מדברי הרמב"ם שאפשר ללמוד את דעות האומות, וזאת כדי להשיב עליהן. צריך להיזהר מאוד שלא יעלה על לבו דבר מהדעות האלו, וזה מה שר' אלעזר אמר לאחר מכן ודע לפני מי אתה עמל, דהיינו הקב"ה יודע את מחשבותיך ומצפוני לבך, לכן יש לכוונם לאמונת הקב"ה.

גם הרשב"ץ ("מגן אבות", מסכת אבות, פרק ב, משנה יד) למד מדברי המשנה כאן היתר לקרוא בספרי מינים. הוא כתב שמותר ללמוד בספרי החכמות של המינים וזאת כדי לדעת להשיב על דבריהם מתוך דברי עצמם. יש לנו ללמוד בספרי הנוצרים והמוסלמים כדי שנשיב אותם מטעויותיהם. איסור הקריאה בספרים חיצונים הוא רק בספרים האלו שהם מלאים שטויות, והם איבוד זמן, אבל ספרים שיש בהם דברי חכמה מותר לקרוא בהם. ספרים המחוברים על דרכי הראיות אין בהם איסור. מודגש אצלו העקרון לקבל את האמת ממי שאמרה ולכן בספרים אלו יש לקרות, ויש לקבל מהם את האמת. נוסף על כך, על ידי הקריאה בספרים אלו, ידע מה להשיב להם במה שהם אומרים כנגד התורה. אף על פי שדברי המוסלמים והנוצרים הם דברי שטות, בכל זאת, התירו לקרוא בספריהם, וזאת כדי להשיב להם מתוך דברי עצמם על טענותיהם.

לא מבואר מדבריו אם יש כאן היתר ללמוד מספר שכולו מינות, או רק מספרים שיש להם תערובת.

נציין שגם בעל שו"ת "יכין ובועז" (סימן קלד) נקט בגישת הרשב"ץ והסביר שהרמב"ם כתב את ספרו "מורה נבוכים" רק כדי שנוכל לדעת להשיב לאפיקורוס. לאדם הפשוט אין צורך לקרוא בספר "מורה נבוכים", הוא נצרך רק כדי להשיב תשובות לאפיקורוסים:

ולכן חייב אדם לשקוד על דברי תורה כדי שידע מה להשיב האפיקורוס או הפילוסוף או המין החולקין על אמונותינו ומדברים כנגד תורתינו וישיב אותם כנגד אותם חכמות שהם בקיאים בהם וכתב א"ז הרשב"ץ ז"ל מכאן נהגנו היתר בעצמנו ללמוד אותם החכמות כדי שמדברי עצמם נשיבם ולומר להם כי אין להם ראיות לסתור דברי תורה ונביאים וכתב עוד שמותר לקרות בספרי החכמות ההם המחוברי' על דרכי הראיות והקורא בהם וישקוד ללמו' אותם ידע להשיב במה שהוא נגד התורה ע"כ ולזה אני אומר שלא היתה כונת הרב המורה בזה החיבור הנכבד אלא כדי לידע ממנו מה להשיב אי זה פילוסופי או מי שדעתו באמונה מה בדעת הפילוסופים שתהיה כנגד אמונת התורה ויבא ויתוכח עם ישראל ויטעון עליו טענות מדרך החקירה והראיה השכלית אם לא ילמד דרך חכמתם באותם חקירות ובאותם ראיות שכליות לא ידע מה להשיבו ויאמר האמת אתו ואדם אין בארץ לידע ולהשכי' ולהשי' האמ' כמות' לכך בא הרב המורה וחבר הספר הזה הנכבד בדרך אותם חכמות והלומד אותו ויהיה בקי בהבנתו ורגיל בו ידע מה להשיב אותם על טענותם ולבטל כל אמונה כוזבת שהיא כנגד התורה.

 

תוכו אכל וקליפתו זרק

מובא בגמרא במסכת חגיגה (טו, ע"ב):

ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו! אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי". לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי. רב חנינא אמר מהכא: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו' ". קשו קראי אהדדי! – לא קשיא, הא – בגדול, הא – בקטן. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא: רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא… רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!

מדברי הגמרא מתברר שאסור ללמוד תורה אלא רק מאחד שהוא ירא שמים, שהוא בגדר מלאך ה'. כדי ליישב את המעשה של ר' מאיר שלמד מאלישע בן אבויה, הגמרא טענה שהוא למד מפסוק אחר שיש היתר לדבר. הגמרא יישב את הסתירה בין שני הפסוקים, שאם מדובר על תלמיד שהוא תלמיד חכם גדול, אז מותר לו ללמוד מאפיקורוס. אבל, סתם תלמיד אסור לו ללמוד אלא דווקא מרב שדומה למלאך ה'.

מעניינת שיטת הרמב"ם. הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ד, א) פסק:

וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

אם כן, הוא לא הביא את החילוק של הגמרא בין גדול לקטן. השאלה מדוע הוא השמיט חילוק זה? שאלה זו עולה גם על ר' יוסף קארו זצ"ל ("שולחן ערוך", יורה דעה רמו, ח) שפסק כדברי הרמב"ם ולא חילק בין גדול לקטן.

בעל ה"לחם משנה" (שם) הקשה קושיא זו וכתב שאולי היה מקום לומר שהרמב"ם סבר שבזמן הזה אין אנשים שהם בגדר גדולים שמותר להם ללמוד, לכן הוא השמיט את הדברים. בעל ה"לחם משנה" לא קיבל יישוב זה כיון שהרמב"ם פוסק דינים שגם לא שייכים בזמן הזה אלא שייכים לעתיד לבוא, אם כן, הרמב"ם היה צריך להביא חילוק זה כיון שיכול להיות שיהיה שייך בעתיד. אלא, נראה שהרמב"ם סבר שהחילוק הזה בין גדול לקטן אינו מוסכם, הרי בכל הסוגיות שמובא הדין שאין ללמוד מרב אלא אם כן דומה למלאך ה', לא הובא חילוק זה. נראה שהחילוק הובא רק כדי להסביר את דרכו של ר' מאיר, אבל נראה שחכמים חלקו עליו ולא נקטו כמותו. הוא דייק הבנה זו מתוך דברי הגמרא שאמרה שר' מאיר מצא קרא, משמע שזוהי רק סברת ר' מאיר[1].

בעל ספר "כתר המלך" (הלכות תלמוד תורה ד, א) הסביר את שיטת הרמב"ם בדרך אחרת. הוא הסביר שמבואר בגמרא במסכת תענית (ז, ע"א):

רבא רמי: כתיב "יערף כמטר לקחי", וכתיב "תזל כטל אמרתי"! – אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר. תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואומר "רפאות תהי לשרך", ואומר "כי מצאי מצא חיים". וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר "יערף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר "וערפו שם את העגלה בנחל".

הגמרא לא חילקה ואמרה באופן כללי שאין ללמוד מהתלמיד חכם שאינו הגון. משמע שאין לו שום קיום. והרי אם יש היתר לגדול ללמוד ממנו, מדוע שלא יהיה לו קיום.

כמו כן, מבואר בגמרא במסכת מועד קטן (יז, ע"א):

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה – צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה – קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא: אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות" הוא אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה.

מתבאר שמנדים את התלמיד חכם שאינו הגון. והרי אם יש היתר לגדולים ללמוד ממנו, מדוע יש לנדות אותו? מסוגיות אלו רואים שלא כהבנה זו שיש לחלק בין גדול לקטן.

אולם, המעניין שהרמב"ם הוא אכן, נקט בגישתו של ר' מאיר. כלומר, הרמב"ם לעצמו עיין בספרים של כופרים ואפיקורסים ובספרי עבודה זרה, כפי שמתבאר בדבריו בספרו "מורה נבוכים". הרי הוא עיין בספרי הפילוסופיה שבוודאי חלקם הם ספרי מינים ואפיקורסים שמתנגדים למציאות הבורא וכו'. הדברים האלו הם גם תמוהים לאור דבריו בהלכות עבודה זרה שטען שאין לעיין בספרי עבודה זרה.

בעל ספר "דברי ירמיהו" (שם) שאל שאלה זו והשיב:

אמנם יקשה מאוד דרבינו במורה נבוכים נראה שלמד מספרי חכמי עכו"ם ובראש ספרו שם הביא מקרא זה שמצא ר"מ לדרוש להתיר ללמוד מאחר עיין שם, ומפי אאמ"ו הגאון ז"ל שמעתי דיש לחלק בין למוד מפיו של רשע ללמוד מתוך ספר ממנו, דמתוך ספר אדם גדול יש לברור הטוב מהרע אבל מפיו שחיבור עם רשע רע וגורם רעה והשחתה לאדם ודייק כן אם הרב וכו' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו דייקא מפיהו ובגמ' מקשה ור"מ היכא למד מפומא דאחר ודפח"ח ובזה יש ליישב דעת ודרך רבינו ז"ל שידע בנפשו וקים ליה לברור האוכל מתוך פסולת מספריהם.

אם כן, יש כאן חידוש שיש לחלק בין לימוד מפיו של החכם ובין לימוד מספריו. לפי זה, יש קולא, שאדם יכול ללמוד מספרי מינים ואפיקורסים. אולם, נראה שגם במקרה של לימוד מספריו, צריך להיות אדם גדול כפי שמתבאר מתוך דברי הגמרא בעניין לימודו של ר' מאיר וכפי שלומדים מהרמב"ם. כפי שכתב בעל ספר "דברי ירמיהו" שהרמב"ם "ידע בנפשו וקים להו לברור האוכל מתוך פסולת מספריהם". לכן, לא נראה שהיתר זה נאמר לכל אחד ואחד. אלא, עדיין, צריך להבין איך ייתיישבו הדברים עם דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה שאסור לקרוא בספרי עבודה זרה ובספרי מינים. אלא, צריך לומר שהרמב"ם נקט כדעת ר' מנחם המאירי שהדבר מותר, אם זה כדי להבין ולהורות. אלא, צריך עיון, מדוע הרמב"ם לא הזכיר היתר זה? בפשטות נראה שלא סבר כך, שאם סבר כך היה עליו לומר שיש היתר כזה. לכן, צריך להסביר שאין זה היתר גמור. אלא, דווקא אם מדובר על אדם גדול ולא לכל אחד ניתן היתר זה.

יש לציין שהרב מנחם מנדל כשר זצ"ל (בספרו "תורה שלמה", חלק יז, במילואים שם) כתב:

… ובעל זכר יהוסף בתשובה בשד"ח פאת השדה מערכת א' אות ס"ד, השיב על מה ששאלוהו שעירב פסול בקודש שהביא בתשובותיו ספר מאיש רוח מינות היתה בקרבו, וכתב לחדש שעיקר הקפידא רק בלימוד מפיו, כענין אל תתחבר לרשע, שלא ילמד ממעשיו, משא"כ מפי כתבם, דלא גרע מספרים חיצונים דמילי מעלייתא דאית בהו דרשינן… והביא ראיה ממה שהביאו בגמ' מקרא ותורת ה' יבקשו מפיו, ולא אמר סתמא יבקשו ממנו…

הדברים האלו מקבילים לדברי בעל ספר "דברי ירמיהו". אם כן, יש כאן עוד דעה שמחלקת בין לימוד מספרים ובין לימוד מהמין.

בעל ספר "קובץ על יד" (שם) הביא הסבר אחר לשיטת הרמב"ם, שמדובר על שעת הדחק ובשעת הדחק סומכים על דעת יחיד:

ולענ"ד אין מזה תפיסה דהרי באמת מצינו כמה פעמים בגמ' דכדאי הוא דעת יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק וא"כ הרי בדורו של רבינו היה מוכרח לחבר ספרו כמ"ש יכין ובועז סי' קל"ה דרבינו היה מוכרח כדי להשיב לאפיקורסים ואין לך שעת הדחק גדול מזה וסמך על דעת ר"מ בשעת הדחק.

 

עיון בגישת הרמב"ם

הריב"ש (בשו"ת שלו, סימן מה) כתב שאין להביא ראיה מהרמב"ם שהתעסק בספרי אפיקורסים וזאת משום מספר סיבות:

• הוא קרא בספרים לאחר שהיה בקי בש"ס, ספרי, ספרא, תוספתא וכו', הוא היה בקי בכל.
• הוא כמו ר' מאיר היה גדול וידע לבור את הסולת ולזרוק את הקליפה.
• הוא היה נצרך להשיב את הנבוכים שהיו בדורו, שהם השתבשו בדעות הללו של הפילוספים.

הוסיף הריב"ש שהרמב"ם והחכם ר' לוי [נראה שהכוונה לרלב"ג] נטו בכמה דברים לאחר הפילוספיא, ואם אלו הגדולים עשו כן, אז כל שכן יש לחוש בכך לגבי שאר האנשים:

ואין להביא ראי' מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות, הלכות ואגדות, תוספת', ספרא וספרי וכולי' תלמודא, בבלי וירושלמי, כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר. וכדי להשיב את האפיקורוס, עשה ספר המור', לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם, וכן בענין ההשגחה. ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה, מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא. ויש לומר כמש"א ז"ל (חגיגה ט"ו:) על רבי מאיר: היכי גמיר תורה מפומי' דאחר וכו'? והית' התשוב'… הא בגדול, הא בקטן; כלומר, כשהתלמיד אדם גדול, מותר שיבור הסולת וישליך הפסולת; כמו שאמרו שם: ר"מ רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק. ולכן הביא הרמב"ם ז"ל בראש ספר המור' פסוק זה של: הט אזנך וכו'. ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים… והחכם רבי לוי ז"ל, גם הוא הי' חכם גדול בתלמוד, ועשה פירוש נאה לתורה ולספרי הנביאים, והלך בעקבות הרמב"ם ז"ל. אמנם, גם הוא הטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת, והפך דעת הרב רבינו משה ז"ל בקצת ענינים… ומעתה, ישא כל אדם קו"ח בעצמו: אם שני המלכים האלה, לא עמדו רגליהם במישור בקצת דברים, כבודם במקומם מונח; ואם היו גדולי העולם, איך נעמוד אנחנו אשר לא ראינו מאורות, לערכם.

בגישה זו הלך בעל שו"ת "יכין ובועז" (סימן קלד) וגם הוא הביא את תשובת הריב"ש:

ואפי' הרוצה להתחכם ויעמיק החקירות אלו צריך שילמד תחלה התלמוד ויהיה שלם בו לבל יחטא בקצת דעות שהרי אין לנו גדול מהרב המורה ז"ל ואעפ"כ כשהעמיק הרבה בחכמת הפילוסופיא נטה בקצת דברים מדרך האמת וראיתי לכתוב לך בכאן מה שכתב הרי"בש ז"ל בתשובה אחת.

בהקשר לדיון זה נציין לדברי בעל ספר "באר שבע" (בחידושיו למסכת סנהדרין ק, ע"ב).  הוא דן בסוגיא במסכת סנהדרין (ק, ע"ב) שדנה בנוגע לקריאה בספרים חיצונים. שיש הבנה שהכוונה לספרי מינים ויש הבנה שהכוונה לספר בן סירא. בירושלמי משמע שבספרי בן סירא ובספרי בן לענה אין לקרוא בכלל, ובספרי המירוס מותר לקרוא בארעי. אבל, הוא כתב שיש טעות בגירסא, ובוודאי בספרי המירוס שהם ספרי מינים אסור לקרוא אפילו בארעי. בספרי בן סירא מותר לקרוא בארעי כפי שמתבאר מדברי הגמרא שהיו קוראים בדברים הטובים שבו. והוא מביא מדברי הרי"ף והרא"ש שמבואר מדבריהם שבספרי מינים אסור לקרוא אפילו בארעי. אך, לאור זה הוא הקשה איך הרמב"ם למד מספרי מינים וכל מיני מספרי עבודה זרה? הוא כתב שאין לומר שקרא כדי להבין ולהורות, שדבר זה לא הותר בספרי מינים, אלא זה נאמר לגבי דברים אחרים. הוא השיב שרמב"ם סמך על המשנה במסכת אבות "דע מה שתשיב לאפיקורוס". אבל, יש קושי בתירוץ זה, כיון שרואים שהגמרא בהרבה מקומות הביא כדבר פשוט את המשנה במסכת סנהדרין. דהיינו, היא הבינה שזו הלכה פסוקה. הוא הקשה קושיא מיניה וביה על הרמב"ם, שהרמב"ם בעצמו פסק שאין לקרות באותם ספרים שנתחברו על עבודה זרה, ורואים שהרמב"ם בספר "מורה נבוכים" מזכיר ספרים אלו. בסופו של דבר הוא כתב שיש לומר שהרמב"ם הוא אדם גדול, ואין ללמוד ממנו. לכלל העם הדבר הזה אסור.

 

גישת חכמי ישראל בעיון בספרי פילוסופיה וכפירה

1. עיון בדברי הראשונים:

יש תשובה של רב האי גאון (מובא בשו"ת ריב"ש, סימן מה) שבה מבואר שאין ללמוד את חכמת הפילוספיה ואין ללמוד בספרי מינים:

וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל, מרבינו האי גאון ז"ל, אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו, וז"ל: תקון הגוף, ומשור הנהגת האדם, הוא עסק המשנה והתלמוד ואשר טוב לישראל. כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה. ואשר יסיר לבו מזה, ויתעסק בדברים ההם, יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד באותן הענינים, כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה, יארע לאדם שישבש דעתו, עד שלא יחוש לעזיבת התפלה. אבל, אשר ימסרו עצמם לתורה ויראת שמים, יצא להם מזה, כי ינהגו כל ההמון לאחרית טובה בלא פקפוק, ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה, שאותן בני אדם המתעסקים באותן חכמות, יאמרו לך כי הוא דרך סלולה, ובזה ישיגו ידיעת הבורא, לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהר' וקדוש', אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד.

תשובה זו הובאה על ידי הריב"ש והוא הרחיב את הדיבור בעניין. כדי להסביר את איסור הדבר הוא הביא את דברי המשנה במסכת סנהדרין (צ, ע"א):

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים.

הגמרא (שם ק, ע"ב) הסבירה מה זה ספרים חיצונים:

רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'. תנא: בספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי.

הריב"ש טען שבוודאי ספרי הפילוספיה הם ספרי מינים, לכן בוודאי אסור לקרוא בהם. עוד הוא כתב שר' עקיבא לא אמר שהמאמינים בספרי חיצונים, אין לו חלק לעוה"ב, אלא אפילו הקורא בספרים האלו וזאת משום שיש לחוש שיטה לבו אחריהם ויאמין בדבריהם.

הטעם שהספרים האלו הם ספרי מינים הוא:

אמנם ספרי הטבע המפורסמים לא מן השם הוא זה אבל ראוי לימנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה. ובפרט שני עמודי התוך אשר היא נכונה עליהם שזהו חדוש העולם והשגחת השם יתברך בפרטי המין האנושי. והם מביאים ראיות ומופתים לפי דעתם לקיים קדמות העולם ושהוא מחוייב מן השם יתברך כמו שהאור מחוייב מן השמש והצל מן האילן ואין יכולת לשם יתברך לשנות דבר מטבעו ולא להאריך כנף הזבוב ולא לקצר רגל הנמלה, כמו שאין יכולת בשמש לשנות האור הנמשך ממנו ולא האילן הצל. וכן שהשגחת השם יתברך לא תהיה במה שהוא למטה מגלגל הירח. וכתבו בספריהם שאין ידיעה שלמה רק אותה שהיא מצד החקיר' לא מצד הקבלה.

הרשב"א (בשו"ת שלו, חלק א, סימן תיד) כתב שאין ללמוד בספרי פילוסופיה, אבל נראה שיש שתי הגבלות לכך:

1. האיסור הוא דוקא בהתמדת הדבר, שהוא מתייגע בדבר. נראה שבדרך ארעי לא יהיה איסור.
2. אדם שמלא כריסו בש"ס ובפוסקים יוכל לקרוא בספרים אלו.

מבואר מדבריו שהבעיה העקרונית בספרי הפילוספיה, שהיא מתנגדת בעיקרה לכל אמונת ישראל, כיון שהכל מבוסס על השכל, הכל הוא טבעי. לכן זה מתנגד לתורה, כיון שאין הם יכולים להאמין לכל הנסים, ולכל ההשגחה הנפלאה של הקב"ה. הם אינם יכולים להאמין במתן תורה. בכלל אין כזה דבר לסמוך על קבלה, הכל חייב להיות מוכח.

אמרת עם הספר לא על המחזיק בספרי היונים אני כועס. שאם נמצא בהם דבר טוב מציל על כל הספר. כי בטוחים אנחנו שלא יטעו בהם אפילו בני אדם הדומים לבהמות שכבר מחבריהם ידועים בשמות שהם מחכמי האומות ע"כ. ואתה אוהב התורה והאהוב האם תכסה מערומיהם בכנפי הזבוב? חלילה לך כי על זה גדלה הזעקה את פני ה'. שהמתמיד בהם עושה אותם עיקר ועוקר תורת ה' וזה לא נעלם מספרך אשר כתבת. שכן כתוב בספר דוד מלך ישראל נעים זמירות הוצרך להרבות תפלות ארוכות וקצרות להיות מדברותיו בבתי כנסיות נזכרות. ובלא תפלות ותחנה זכו ארסטו ואפלטון למלא מספריהם כל חדר וקיטון. וסומכין על דבריהם כסומך על הפלטר ולוקח מן הסיטון. כן כתבת והאמת כאשר דברת. ומי יאמר שאין זה רע ומר? כי באמת המתמיד בהם מן החרב אשר בידם לא נשמר וישים מר למתוק ומתוק למר. כי הדברים מושכים את הלב בעבותות אהבה. וסופם כסופה מעורר על תורת אמת מסה ומריבה. לפי שכל דבריהם בנויין על הטבע. ובני אדם אשר בעפר יסודם ימשכם הטבע בחוט הסרבל ובלבם על התורה יחבל. ויצר סמוך על דבריהם את יוצרו רב. ואם ילמדם זמן רב מלך לישראל רב וחכם או רב ומה יעשה האמון בחיק האדמה בראותו חכמה? תפתהו בערמה במופתיים טבעיים מופתים אשר בם הפתאים נחתים. ואשר הספרים ההם נושרים מחיקו ושם בהם כל ימותיו חשקו איך לא יגרע מתורת אמת חקו? באמת אי אפשר להתקבץ שני הפכים ביחד בזמן אחד. היאמין איש כזה או יסבור סברה לקיים מופתי ומושכל ראשון בעיניו ומלבבו[ומלבו] לא ימיש שנמנע להוציא מים מצור החלמיש? וכן כל המופתים בתורה שהם נמנעי' בטבע. ובהעצר השמים אם יקבצו כל קהל עדת ישראל ויאספו להם כל חסידים גם כי ירבו תפלה מטר לא נתך ארצה מקול ההמולה. זו באמת במחשבתם האמולה וכל המאמין בדבר שלא יגזרהו ההקשים הטבעיים יקראו אותו פתי יאמין לכל דבר. והם לבדם בעיניהם בעלי חכמה ואנחנו נחשבנו כבהמה. גם שמעתי גם ראיתי את הלחץ אשר הם לוחצים ונחלצים כנגד התורה וחכמיה וכמעט עוקרין כל תחומיה. ומי מהם ימלט את נפשו זולתי מי שמלא כרסו מעדני התורה ומקדשי רבינא ורב אשי. כרב ז"ל שאמר [הרמב"ם] על עצמו שלא לקחם רק לרקחות ולטבחות ולאופות. ומעידים ספריו על דבריו ואשר לא רקח כמוהו לא יוכל עשוהו. ואם יש בספרים ההם קצת דברים מועילים יש בהם כמה נזקים. ושועלים כרמים מחבלים ומושכים המתמיד בהם בחבלי השוא ונתעה לא יאמן. ויצא שכר הדבר הטוב ההוא בהפסדיו במכות אשר הכוהו חרמי' בין ידיו. ולנו ללמוד ולירא ממה שאמרו על בן סירא שעם היות בו קצת דברים נאים עד שהביאום חכמינו בגמרא ופעמים יכנום בשם מקרא. ולפי שיש בו דברים בטלים אסרו להגות בו כל שכן באלה שגורמים לסור מאחרי ה'. היחוק אדם בלבו דברים כנגד התורה וידיו לא תבצענה? היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה? וכי תאמר שאף בני אדם הדומים לבהמות לא יטעו אחריהם אחר אשר נקראו בשמות שחברום חכמי האומות. עתה ראה מי שם שמות בארץ זולתי אלה. ורואה אני אף אם יחוק אדם להם חקקי און ודברי שקר בספר ויקראו אותם באזניהם בשם ארסטו וחבריו ולא יהרהרו אחריו ויחתמו ויאמרו אמת מודעת זאת בארץ. והפתי השוקד על לשונו דבריהם ולבו ריק מהם יקרא חכם. ועל חכמי התורה יאמרו לא הבין חקם חכם. וזה באמת הגורם הגדול להסיר אנשים המסוה מעל פניהם ולחוק שוא ודבר כזב בספריהם למרות עיני התורה השלמה כי לא תשיגם על זה מלחמה. על כן מקצתם לא הניחו מקרא שלא הפכוהו ויאמרו הלא ממשל משלים הוא. ועשה לנו אברהם ושרה חומר וצורה. ועקרו כל הגבולות לפרש שנים עשר בני יעקב י"ב המזלות ועמלק יצר הרע ולוט השכל ואשתו החומר.

גם הרד"ק (בהקדמתו לפירושו) נקט שאפשר ללמוד חכמת פילוסופיה. הוא הסביר את דברי המשנה במסכת אבות (פרק ג, משנה ט) מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, שחכמתו הכוונה לחכמת הפילוסופיה. מדברי המשנה למדים שיש להקדים ללימוד חכמת הפילוסופיה לימוד התלמוד ויראת שמים. רק לאחר שהתמלא בכך אין חשש מלימוד חכמת הפילוסופיה:

ראשית חכמה יראת יי שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. אמר דוד המלך עליו השלום מי שהכין את לבבו להתעסק בחכמה תחלה יתעסק ביראת יי' ויעשה ממנה שרש ועיקר וכל דרכיה יתנהג בחכמה שילמד על הדרך שאמרו רבותינו ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת ויראת יי' היא התורה והמצוה ודברי הנביאים וקבלת החכמים בתורה שבעל פה והחכמה היא חכמת הפילוסופיא ואם ילמד אדם חכמת הפילוסופיא תחלה יבהל ברוחו ויעוז מצחו להכחיש האותות והמופתים הגדולים הנמצאים בכתב הקדש כי הם דברים לא תכילם החכמה ההיא אמנם כאשר יקדים למוד התורה שהיא יראת יי' וישים בלבו להאמין כל הכתוב בה ובכל כתבי הקדש וכאשר יתבונן בהם ימצא בהם דרכי החכמה כמו שכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי אין צריך לומר התורה והמצוה שהם בנויות על דרך השכל כי גם החוקים אשר נאמר עליהם כי אין להם טעם כן הוא שאין להם טעם נראה לרוב בני אדם אבל החכם המתבונן בהם ימצא טעמם ברור ומבואר ואחרי התבונן החכם המבין בדרכי התורה וישימה יסוד לחכמה וישתדל בלבו לקרב את הדברים הרחוקים אל הדעת וילמד חכמת הפילוסופיא אחרי כן לא תשתבש דעתו בלמדו החכמה בתורה אשר למד תחלה כי כבר תקעה יתד במקום נאמן ויקרב דרכי החכמה אליה בכל כחו ויכולתו ותהא שלמה.

לא ברור לגמרי אם מדובר כאן על ספרי מינים, או ספרי חכמה שמעורב בהם ענייני מינות. יש אולי מקום לחלק בין ספרי חכמה שמעורב בהם ענייני מינות ובין ספר שכולו ענייני מינות.

 

2. עיון בדברי האחרונים:

יש תשובה של הרש"ל (מובא בשו"ת הרמ"א, סימן ו) שבה הוא יצא נגד הרמ"א שהביא לו ראיה מחכמת אריסטו. לדעת הרש"ל, אין להביא ראיות מספרים אלו. כסיוע להבנתו הוא הביא את תשובת רב האי גאון ותשובת הריב"ש שהוזכרו לעיל. יש להרחיק מספרים אלו, אפילו מהדברים הטובים שבהם.

אבל, הרמ"א (שם, סימן ז) השיב על דבריו שגם הרשב"א שאסר ללמוד את חכמת הפילוספיה, הוא אסר זאת רק בינקותו של האדם, שאז יש ללמוד קודם התלמוד. בנוגע לדברי הריב"ש בהסברו לגישת הרמב"ם שהסביר שהרמב"ם קרא בספרים אלו רק כדי להשיב את האפיקורוס, יש להשיב ולומר:

1. שם מדובר לגבי ספרים של כפירה, ששם יש לחוש שימשך אחר דבריהם ואמונותיהם. אבל, הרמ"א דיבר על קריאה בספרים של דברי חכמה וחקירות בעניין המציאות והטבע, שעל ידי הקריאה בספרים אלו אפשר להתקרב לקב"ה, לראות את גדולת הבורא.
2. אפילו אם נאמר שאסור ללמוד בכל ספר מהם, שיש חשש שמא יקרא בספרי הכפירה שלהם וימשך אחר דבריהם. בכל אופן במקומות שחכמינו מביאים את דבריהם אין שום איסור, ואין שום בעיה, ולכן מה שהרמ"א הביא היו דברים שהוא ראה בספר "מורה נבוכים".

הוא העיר הערה מעניינת שהוא בורח יותר מלעסוק בספרי קבלה מספרי פילוספיה, שבקריאת ספרי הקבלה יש יותר חשש לטעות.

להלכה למעשה, הרמ"א (יורה דעה רמו, ד) פסק:

ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות. (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) ומכל מקום מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה).

פסיקת הרמ"א היא, שיש איסור לקרוא בספרי מינים רק מותר לקרוא בספרי חכמות. צריך עיון, מה כוונת הדברים בספרי חכמות? האם מדובר שיש שם רק ענייני חכמה, או שגם במקרה שיש גם מינות, אבל בעקרון הוא ספרי חכמה, יש להתיר את הדבר. נראה בפשטות מדברי הרמ"א שיש איסור לקרוא בכל ענייני כפירה. לכן, אם בספר נמצא כפירה, אפילו שאין תכליתו כפירה, יהיה איסור לקרוא בספר.

אבל, כפי שהתבאר לעיל, נראה שאין כאן איסור מוחלט ויש מקרים שמותר לקרוא בספרי מינים. שנראה שאם הלימוד כדי להשיב את האפיקורוס יש היתר.

הרב יצחק בן הרב שמואל לאפרונטי זצ"ל (ספר "פחד יצחק", ערך ספרי מינים) כתב שמותר לקרוא בספרי מינים כדי לסתור את דבריהם:

… ספרי מינים מותר לקרות בהם לסתור את פיהם… אולם הנאסר הוא לקרות ספריהם לחפש בלבד לדעת עניניהם.

ר' דוד ניטו זצ"ל (ספר "הכוזרי השני", ויכוח רביעי, אות ב) נקט לחלק בין עיון בספרי חכמות ובין ספרי מינות. בוודאי מותר לעיין בספרי פילוסופיה שעניינם דברי חכמות ומדע. האיסור הוא רק לעיין בספרי מינים. אלא, לא מבואר מדבריו אם מותר לעיין בספרי חכמה – ספרי פילוסופיה, גם כשמעורבב עמם דברי מינות. יש מקום להבנה שהדבר מותר. האיסור דווקא לעיין בספר שכולו עוסק בענייני מינות וכפירה:

דע אדוני המלך כי חלילה חלילה לחכמי ישראל לברוח ולהבריח את עם ישראל מהחכמות הצריכות לישוב העולם, שהם ז"ל לא אסרו אלא ספרים המביאים לידי מינות או זנות או בטלה המביאה לידי שעמום…. ועל הקורא בספרים החצונים, שפירש הרב ברטנורה ז"ל, שהם ספרי אריסטו וחבריו, בקשתי לו חבר ולא מצאתי, שהרי רש"י ז"ל לא פירש אלא ספרי מינין, ועל מה שאמרו: 'ארור אדם שילמד את בנו חכמה יונית', היינו שהיו מדברים ברמיזות, כמו שפירשו רש"י והרב מברטנורה שם.

ועל החרם שהטילו הרשב"א והחכמים הבאים על החתום יש לך לדעת שגזרו שלא ללמד וללמוד לפחות מבן כ"ה שנה ושאלות וקללות החרם לא ימשכו אלא חמשים שנה ובסופם יהיו שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין. ואם דעת הרשב"א וסיעתו היתה, שספרים החצונים היו ספרי אריסטו, כדפירש הרב ברטנורה, לא היה מגביל זמן לאיסורם ולא לשנות המלמדים והתלמידים, דהוה ליה מבטל תקנת ר' עקיבא ובית דינו… זאת ועוד, כי זהו דעת המקובלים. שהרי הח"ר אברהם כהן אירירה, אשר יצק מים על ידי כמוהר"ר ישראל סרוג, שהיה מתלמידיו של האר"י זלה"ה… מילא ספרו הנ"ל על כל גדותיו מראיות וסברות הפלוסופים חדשים גם ישנים… תביט ותראה כי הרב רמ"ק ישתמש מהטענות הפילוספיות לקיים ולהעמיד האמת המקובלת, כאשר אנכי עושה עם מאמרי פלטון והנמשכים אחריו במה שיאמת המקובלת… וזוהי גם כן סברת הרמב"ם ז"ל, שכתב בפירוש המשנה, דאסור לקרות בשבת אפילו בדברי חכמות, הא בדברי חול מותר, והביאו מוהר"י קארו בבית יוסף ובשלחן ערוך.

הנה הנם גדולי וגאוני עולם, שלא הבינו ספרים החצונים כר' עובדיה מברטנורה, אלא שכוונת ר' עקיבא היתה לאסור ספרי מינות והבאי וזנות, ובספרי מינות נמי לא אמרו אלא לעם הארץ, אבל לחכמים מותר כל שצריך משום ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

 

עיקר קיום המצוות ולא לימוד חכמות

בעל שו"ת "יכין ובועז" (סימן קלד)[2] דיבר על היסוד שיש אנשים שמרבים ללכת אחר החכמות. העיקר אצלם הוא לימוד החכמות הפילוסופיות ורואים את זה כעיקר האדם. אבל, דווקא מדברי חז"ל רואים שהעיקר הוא בקיום התורה והמצוות:

ולא מצינו צווי בתורה ולא בדברי חכמי התלמוד שצוונו על השגת המושכלות ולמוד החכמות ואעפ"י שהיו שלמים ובקיאים בכל מיני החכמות אלהיות טבעיות למודיות כאשר נראה ממעשיה' ומדבריהם בהרבה מקומות מהתלמוד דבריו דברי אלהים חיים ומלך עולם נכתבו ונחתמו. אך אמנה נשנה הצווי על מעשה המצות בכמה מקומות בתורה ובתלמוד ובזה היו משתבחים החכמים החסידים הראשונים וזריזים היו בקיום המצות ושמחים בהם וזה לך האות כי שלמות המין האנושי והצלחתו האמתית ותשועת נפשו הוא תלוי במעשה המצות לא במושכל כדעת הפילוסופים ואם בדבריהם כן הוא חלילה לבעלי התלמוד מלהודיענו ומלגלות לנו האמת עין יעלימו. וכן תמצא שכל יעודי התורה וכל יעודי הנביאים שהיו אחרי התורה אינם כי אם על מעשה המצות שלא מצינו שם נביא שהיה מוכיח את ישראל על עזבם למוד החכמות והשגת המושכלות כי אם על עזבם מצות התורה ועוברים על אזהרותיה אשר לה אשמו. והמכשלה הזאת תחת אותם אשר הם מבני עמנו שעזבו אמונה צודקת והלכו אחרי הטעות הפילוסופים ודעותיהם הכוזבות שהשרישו ראשוניהם עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו מים על זאת ישרים ישומו. ואתה עתה ידיד נפשי ראיתיך שאתה הולך בדרך חכמי הפילוסופים ומשבח ומפאר כל המתעסק בלימוד החכמות ומשיגי המושכלות ובהם תלית שלמות האדם והשארות נפשו לא במעשה המצות ולמוד התלמוד עד שגנית הרבה כל המתעסק בתלמוד ואמרת שאין שלמות הנפש בלמודו ולא בידיעת הלכותיו ודיניו אשר בכתב אמת נרשמו. שמים וארץ עלי אני מעיד כי כשמעי כל דברי אגרתיך עמדתי מרעיד ואמרתי אולי זאת האמונה תתגלה ותתפרסם לאותם שאינם בני תורה וישתו מים הרעים וימותו ונמצא שם שמים מתחלל על ידך ואתה הסבות את לבם אחורנית לאשר מרכבת המצות רתמו כלך מדרך זו וחזור בך ולא יהיה בך חטא ואל תתפתה לדברי זאת האמונה הרעה אשר המציא היוני הראשון והחדש אשר בדה מלבו ונמשכו אחר אמונתו הרבה מהפילוסופים כי לא עם דעות המה על כן לא ירוחמו.

יש לציין שתפיסה זו שתוקף אותה בעל שו"ת "יכין ובועז" אפשר למצוא אותה גם בדברי הרמב"ם במספר מקומות. הרמב"ם ראה את העיקר בכך שיהיה לאדם דעות נכונות. אכן, הרמב"ם הזכיר במספר מקומות גם את החשיבות של מעשים טובים, אבל נראה שהעיקר אצלו הוא המחשבות הנכונות. בעקרון נראה שהוא ראה את העיקר באדם כדעת הפילוסופים שאדם יתעסק בחכמות.

אכן, בעל שו"ת "יכין ובועז" הביא מדברי הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים", שדומים לדברי הפילוסופים:

ומאמר זה שאמר ה' ליהושע הוא סותר פנה מפנות דעת הרב המורה בהשגחה הדבקה באישי מין האדם שהוא סובר שאין ההשגחה דבקה באישי המין האנושי אלא מצד השכל וזה אמת ונכון הוא אבל סובר עם זה שכפי מה שישיג האדם מן השכל כלומר מהשגת המושכלו' ישיגהו מן ההשגחה ויובן מדבריו שכפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגח' דבק' בו ולא תהי' ההשגח' באישי המין האנושי שוה במדרג' אחת אבל היה יתרון ההשגחה בהם כיתרון שלמותם בשכלם זע"ז ובדרך זה הלך החכ' ר' לוי ז"ל וכתב שאות' שלא השיגו מהשלמו' כלל הם כשאר בעלי חיים אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו וסברות אלו אינם נכונים וכבר סתרו אותם הרבה מהרבנים הגדולי' ז"ל בראיות ברורות ואמרו שאין ההשגחה דבקה באישי המין האנושי מצד שלמות השכל אלא מצד עשיית המצות.

נראה לי, ששיטת הרמב"ם לא התקבלה אלא בחלקיותו. כלומר, על ידי הרמב"ם בוודאי התחזק היסוד השכלי והעיוני. על ידי הרמב"ם באו להתחזק יותר לעיין ולהעמיק בהכרת הקב"ה. אולם, על אף זאת, בוודאי ראו את העיקר בקיום התורה והמצוות. אפשר לומר שראו את העיקר בעיסוק בלימוד התלמוד שבו יש את העיון בקיום התורה והמצוות.

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (בספר "מבקשי פניך", עמ' 30-31) כתב:

ההלכה היא הגורם הדומיננטי בתורה שבעל פה. ההלכה היא, ששבתה לבבות, היא שעוררה מחויבות והיא היא שהפרתה את הדמיון. אין ספק בכך. כל הדורות ראו בהלכה את היצירה היהודית המובהקת. ההלכה היא היצירה שמגשימה את השליחות שנמסרה בתורת משה רבינו, יותר מכל דבר אחר… נשים לב לעניין המשקל. במה עוסק עיקר הש"ס? באיזה תחום מצוי עיקר יצירתו הרוחנית של עם ישראל לדורותיו? בהלכה! פעם אחת בא אליי אדם אחד שלמד בישיבתנו; אדם חכם ומפולפל, המשמש כיום פרופסור באוניברסיטה. התנהלה בינינו שיחה על נושאי הלימוד. מה אנחנו לומדים בבית המדרש, ומה הוא לומד במקומו. עסקנו אז בישיבה במסכת שבת. לאחר הדיון אמרתי לו: שמע, מאה חמישים ושישה דפים ישנם במסכת שבת. כמה מאותם דפים עוסקים במה שאתה רוצה שנעסוק, וכמה מאותם דפים עוסקים במה שעסקו בתי מדרש למיניהם, בתי מדרש שלא ידעו מימינם ומשמאלם בפילוסופיה? הרי אי אפשר להתעלם מן המשקל, מן הפרופורציות. בתלמוד הבבלי רק כחמישית המסכת עוסקת באגדה. אמת, בתלמוד ירושלמי מרבים יותר דברי אגדה. אומרים, שכשליש ממנו עוסק באגדה, אבל סוף סוף גם בירושלמי שני שלישים עוסקים בהלכה. המשקלות אצל חכמינו זכרונם לברכה ברורים הם.

גם הרמב"ם בעצמו במקום אחר בספרו "מורה נבוכים" (בסוף הספר) הדגיש דווקא את עשיית הפעולות הטובות:

והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר"ל ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלהיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמתי, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם… ואמרו לנו בפירוש שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המדות, שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו, ושהשלמות שראוי להתהלל בו ולבקשו הוא ידיעת הש"י שהיא החכמה האמתית, אמר ירמיהו באלו השלמיות הארבעה, כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, השתכל איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם, עשיר בעשרו, ואחריו גבור בגבורתו, ואחריו חכם בחכמתו, ר"ל בעל המדות הטובות, כי האיש ההוא ג"כ גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים, ומפני זה סדרם על הסדר הזה. וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק עלו העניינים בעצמם אשר זכרנום, ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק, והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו ית', ושאלו הקניינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות, ושמעשי התורה כלם, ר"ל מיני העבודות וכן המדות המועילות לבני אדם כלם בעסקיהם קצתם עם קצתם, כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית… ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן הענינים הנפלאים, וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית' לבד היא הנכבדת שבשלמיות, כי אלו היתה זאת כונתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה, אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו ר"ל פעולותיו, כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו', ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה בהם, הם חסד משפט וצדקה… ואח"כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה', ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה', ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שבארנו בי"ג מדות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם….

 

מותר לשאול שאלות ומותר לחקור

שאלנו לעיל, איך אפשר לומר שאסור לעיין בספרי מינים, אם אנחנו מצפים שאנשים מדתות אחרות יגיעו לאמת? כלומר, שיעיינו בספרים מדתות אחרות. אם יש איסור לעיין בספרים מדתות אחרות, איך אפשר לצפות שאנשים מדתות אחרות יגיעו לאמת? לכאורה, הדבר מובן שיש איסור לעיין בספרים של דתות אחרות שהם גורמים לאדם לכפור בדתו ולעזוב אותו. אלא, נראה להשיב ולומר שלדעת הרמב"ם יש מצות עשה של ידיעת ה'. הרחבתי את הדיבור בביאור דעת הרמב"ם בעניין זה. הדברים מתבארים מתוך דבריו להלכות יסודי התורה (פרק א, הלכה א). כיון שיש מצוה של ידיעת ה', הרי בוודאי מוטל עלינו לשאול ולחקור. לא רק שהדבר מותר, אלא יש חובה בכך. ובכך יש חילוק בין דתנו לשאר דתות, אנחנו לא אוסרים לשאול שאלות ולעלות ספקות. אלא, אנחנו אומרים שאין לשאול את השאלות מהמינים והכופרים, אין לעיין בספריהם. וזאת משום שאדם רגיל שהוא עדיין אינו בנוי מספיק מבחינה אמונית יכול להגיע לידי טעויות כיון שהמינים יטעו אותו. יסכימו עם הקושיות שלו ועוד יוסיפו ראיות נגד הדת. התורה אינה אוסרת לשאול, אלא יש לשאול את הרבנים. יש לעיין בספרי חכמי ישראל ששאלו את השאלות והשיבו עליהן.

התורה אינה מפחדת משאלות, היא אוסרת תשובות מאנשים ששוללים מתחילה את הדת ואינם אנשי אמת.

 

מסקנה

ההיתר ללמוד מספרי מינים וכפירה אינו פשוט כל כך. נראה שיש מקום להתיר במקרה שהדבר נעשה כדי להבין ולהורות וגם זה דווקא כשמדובר על אדם שהוא כבר עיין בדברי התנ"ך, חז"ל וספרי אמונה. הוא בנוי מבחינה תורנית ואמונית. לא לכל אחד יש את ההיתר לעיין בספרי מינים. יחד עם זאת, בוודאי נכון לעיין בספרי חכמי ישראל שהביאו את הטענות של הכופרים והשיבו עליהן. וכן, מותר ונכון לעלות שאלות ולהקשות, אלא יש לחפש את התשובות אצל חכמי ישראל ולא אצל המינים והכופרים. יש להוסיף שלימוד ממין וכופר, יש יותר מקום לאסור. כפי שהתבאר יש אולי מקום להתיר לעיין בספרי מינים וכופרים, אך לימוד אישי הוא יותר מסוכן. ההשפעה מהמורה כשהדברים באים בצורה ישירה יש בה חשש אמיתי.

[1] נציין שבעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה רמו, ח) הביא את שני היישובים האלו.

[2] ממשפחת דוראן קמו לעם ישראל רבנים, חכמים, דיינים ומחברים במשך מאות בשנים. משפחה זו שמקורה בפרובנס, עקרה משם והתיישבה באי מיורקה שע"י ספרד. בשנת ה"א קנ"א (1391-למנין הנהוג אצלם), עם בריחתו של רבי שמעון (הרשב"ץ) לצפון אפריקה, פתחה המשפחה דף חדש בתולדותיה, ורבים מבניה כיהנו כרבנים וכדיינים בעיר אלג'יר. ספר יכין ובועז, הוא אוסף תשובותיהם של שני אחים למשפחה זו, אשר שימשו כרבני העיר אלג'יר ודייניה במאה ה – 15 (למנין הנהוג אצלם), הלא הם רבי צמח (חלק א'), ולאחריו רבי שמעון (חלק ב'). בספר ענייני הלכה וענייני השקפת עולם, וביניהם בולטים בעיות פילוסופיות ודיונים נוקבים בענייני האנוסים שברחו מארצות השמד לצפון אפריקה.

---

להורדת המאמר לחצו כאן