מבוא
במאמר הבא ברצוני לבחון מהי דרך הלימוד הראוי? ואם דרך זו יישומית במציאות ימינו? כמו כן, נדון בשאלה מה צריך להיות עיקר הלימוד בישיבה? כמובן, ששאלה זו קשורה עִם השאלה הראשונית.
לשלש את לימודו
במספר גמרות מובאת המימרא:
אמר ר' תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.
הגמרא שאלה על מימרא זו "מי ידע איניש כמה חיי", והגמרא השיבה: "כי קאמרינן ביומי". עיין מסכת עבודה זרה (יט, ע"ב) ומסכת קידושין (ל, ע"א).
נחלקו המפרשים בביאור דברי הגמרא.
ביאור דברי הגמרא
רש"י (מסכת עבודה זרה יט, ע"ב) הסביר ביומי הכוונה: "ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וכו', וכן כל שבוע ושבוע". אבל התוס' (שם, ד"ה ישלש וכו') חלק על דבריו וכתב שהכוונה בכל יום ויום. כך גם נקט הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, יא-יב).
בביאור דבר הגמרא לשלש את לימודו נחלקו הראשונים, ויש שלש שיטות:
- שיטת התוס' (מסכת עבודה זרה יט, ע"ב, ד"ה ישלש וכו'):
ולכך תקנו פסוקי התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל. ונראה לר"ת דאנו שעוסקין בתלמוד בבלי דיינו כי הוא בלול במקרא, במשנה ובתלמוד.
אם כן, לפי התוס' מספיק ללמוד את התלמוד הבבלי.
- שיטת הר"ן (שם ה, ע"ב-מדפי הרי"ף): יש ללמוד את המקרא, משנה ותלמוד, אבל לא צריך לשלש ימיו בשווה:
שהרי התלמוד צריך זמן הרבה ואף המשנה חמורה מן המקרא אלא לומר שיתן זמן לכל אחד כפי הראוי לו.
יש להוסיף שר' יוסף קארו זצ"ל ("בדק הבית", יורה דעה רמו, ד) הביא את דברי ר' ירוחם והרמ"ה שחילקו וכתבו שלא בכל ימיו צריך לשלש בלימוד מקרא:
וכתב ר' ירוחם יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא, דוקא לתינוק שעדיין לא קרא מקרא כל צרכו, אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שלישי ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד. ורמ"ה כתב דלא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם. אבל לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיקו שאר ימותינו למשנה ותלמוד.
- שיטת הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, יא-יב): הוא סבר שהכוונה כפשוטו בצורה מדוייקת. אולם, הוא סבר שכל זה נאמר רק בתחילת לימודו. לאחר מכן, הוא ישקיע את רוב זמנו בתלמוד:
חייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא: כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה, והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן, במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו.
גם ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רמו, ד) הלך בדרכו של הרמב"ם. הרמ"א הגיה על דברי ה"שולחן ערוך" את שיטת התוס':
וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא, במשנה וגמרא, אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל. (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו).
הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השלחן", שם שם, יד) כתב שאנחנו נוהגים כדעת הרמ"א, אבל בוודאי צריך לדעת המקרא והמשנה.
הגדרת תלמוד
יש מחלוקת בשאלה מה מוגדר תלמוד? רש"י במספר מקומות בש"ס הסביר שהכוונה לטעמי ההלכה, סברת ההלכה. עיין ברש"י, מסכת בבא מציעא לג, ע"ב; ברכות מז, ע"ב; סוטה כב, ע"א, ד"ה ולא שימש תלמידי חכמים. רש"י הסביר ששימוש תלמידי חכמים הוא סברות וטעמי המשנה.
אך, הרמב"ם הלך בדרך אחרת. כפי שצוין לעיל הרמב"ם הסביר כשהגמרא אמרה לשלש את שליש זמנו בתלמוד היא התכוונה ללימוד להבין דבר מתוך דבר ולדמות מילתא למילתא. הרמב"ם דיבר על לימוד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. אך, יש לדון אם גם כיום שייך לימוד זה? האם גם כיום יכול לדרוש הלכות על פי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן? בתלמוד כלול לחדש הלכות חדשות מההלכות הקודמות.
בעל "שלחן ערוך הרב" ("קונטרס אחרון", הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הערה א) הלך בדרכו של רש"י, והסביר שלפי רש"י התלמוד נחלק לב' חלקים. בתחילת לימודו צריך להבין רק את הטעם הפשוט של ההלכה. אולם, בהמשך לימודו כשמגיע לגיל ארבעים, אז הוא מגיע להבנת דבר מתוך דבר והדרגה שעליה דיבר הרמב"ם. בעל "שולחן ערוך הרב" הביא ראיה לכך מדברי רש"י בפירושו למסכת אבות (פרק ה, משנה כא). שם נאמר שבן חמש עשרה לגמרא. ובן ארבעים לבינה. רש"י הסביר בן חמשה עשרה לגמרא: "ללמוד גמרא ועומק הלכות". ואחר כך הסביר בן ארבעים לבינה: "להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה". אם כן, יש כאן דרגה יותר גבוהה. אבל, גם בגיל חמש עשרה יש להתחיל ללמוד גמרא, דהיינו צריך ללמוד את טעמי ההלכות. לכן, כבר מהתחלה לומדים את טעמי ההלכות.
ליגמר איניש והדר ליסבר
מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (יט, ע"א):
אמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה שנאמר 'בתורת ה' ' והדר 'ובתורתו יהגה'.
רש"י הסביר:
ילמד אדם. מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו. ואחר כך יהגה. יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ. ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל. והרב לא ימצא לו כל שעה. ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה.
וכן מובא בגמרא במסכת שבת (סג, ע"א):
אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קא משמע לן – דליגמר איניש, והדר ליסבר.
רש"י הסביר:
דליגמר איניש – לגרוס שמעתא מרביה, ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה. והדר ליסבר – טעמיה, דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוה ידע להאי טעמא, ותלמודיה הוה קים ליה מדהוה בר תמני סרי.
בדקדוק בדבריו נראה שהסביר שליגמר איניש והדר ליסבר הכוונה שיגרוס על אף שלא יודע את כל הטעמים. כלומר, יש להבין את טעם הדבר ולא לגרוס בלי הבנה. אך, לא צריך להעמיק בהעמקה מרובה כדי להבין לעומקה את ההלכה. ואכן, כך דייק בעל "שולחן ערוך הרב" (ב"קוטנרס אחרון" הנ"ל).
מציאות ימינו
- ציור המציאות ודרך הלימוד:
אנחנו לא חיים לפי המציאות האידאלית. רוב התלמידים שמגיעים לישיבות הסדר לא עברו את המסלול שצוייר לעיל. רוב התלמידים אינם בקיאים במקרא ובמשנה. גם בגמרא הם לא בקיאים ברמה מיוחדת.
אם כן, יש לנו שאלה איך לגשת ללמד תלמידים אלו? נראה שבוודאי למציאות ימינו שייכים דברי בעל "שיירי כנסת הגדולה" (הגהות בית יוסף, יורה דעה רמו, ב) שכתב:
ואני אבא אחרי הרב ומלאתי את דבריו שלא אמר שישלש אדם שליש במקרא כו' אלא בזמנם שלא היה להם תורה שבע"פ ארוכה זולת משניות וברייתות ותוספתות והגדות ותלמוד. אבל בזמניניו זה שכל הרבנים הרחיבו גבול בתורה וכל אחד ואחד חבר ספר או ספרים ובודאי שהן נכנסו בכלל תורה שבע"פ הלואי יספיק ימותינו לקרותן.
כשבחור מגיע שלא בקיא במקרא ובמשנה, אי אפשר לתת לו להשקיע שליש מזמנו במקרא, ושליש מזמנו במשנה. נוסף על כך, השאלה מה הכוונה שאינו בקי? בישיבות תיכוניות עוברים על חלקים רבים מהתנ"ך. לכן, לא נראה שצריך להשקיע כל כך בלימוד המקרא. גם בנוגע ללימוד המשנה יש מקום לדון, שאולי בימינו יש פחות חשיבות למשנה. המשנה היא קובץ הלכות. בימינו צריך התלמיד ללמוד מספרי ההלכה המקובלים. בעל "שלחן ערוך הרב" כלל בלימוד המשנה לימוד הלכות פסוקות בלי טעמים.
לכן, לא צריך להתרכז כל כך בלימוד מקרא ובלימוד משנה. עיקר הלימוד צריך להיות לימוד הגמרא. לימוד הגמרא הוא הלימוד הקשה, ובוודאי אי אפשר להתחיל בלימוד הגמרא לאחר היציאה מהישיבה. הישיבה היא בית היוצר של התלמיד, ועִם הכוחות שקיבל בישיבה יצא מחוץ לכתלי בית המדרש. רק אדם שקלט את לימוד הגמרא יוכל להמשיך ללמוד גמרא גם לאחר שיצא מהישיבה.
- משמעות לימוד גמרא:
אלא, נשאל את עצמנו מה הכוונה לימוד גמרא? לעיל הוזכרו שיטות שונות בביאור לימוד גמרא. נראה לי, שעיקר משמעות לימוד גמרא הוא, ניתוח ההלכה. כלומר, לימוד גמרא הוא לימוד מעמיק בהבנת ההלכה. כמובן, שיש רמות שונות, וככל שמתקדמים רמת הלימוד עולה. אבל, ברמה הבסיסית מדובר ללמד איך לנתח את ההלכה? איך לשאול שאלות נכונות, ואיך להשיב תשובות נכונות? לימוד הגמרא צריך להביא לתלמיד רכישת שכל של תלמיד חכם. תלמיד חכם אינו חושב באותו אופן שחושב אדם רגיל. החשיבה שלו אינה שונה רק בלימוד תורה, אלא בכל התחומים. ההסתכלות שלו שונה לחלוטין.
בעל "קצות החושן" כתב בהקדמתו מי ראוי לחדש חידושי תורה:
ומ"ש בזהר העונש מאן דמשקר במלין דאורייתא ע"ש ז"ל האי דלאו אורחיה ארחי דאורייתא וחדש מלין דלא ידע על בוריין כדקא יאות ההוא מלה סלקא ונפיק לגבי האי מלה איש תהפוכות וכו' ע"ש היינו מאן דלא ידע אורחי דאורייתא אבל מאן דאית ליה ידיעה בארחי דאורייתא דהיינו שרואה כמה פעמים שכיון אל דברי הראשונים דאינון קשוט ואורייתא דלהון קשוט לזה ראוי לחדש כפי שכלו וכחו.
הרב צריך לכוין את תלמידיו שיכלו לכוין לדברי הראשונים. דהיינו, שהם ידעו לשאול שאלות של הראשונים ולהשיב תשובות של הראשונים. זהו לימוד העיון. חלק מהזמן הרב מלמד את התלמידים את העיון, וחלק מהזמן התלמידים צריכים להתקדם בלימוד בקיאות של הגמרא. הרי צריך הספק. גם כשאדם לומד את הבקיאות הוא צריך ללמוד קצת עִם טעמים כפי שהתבאר בדברי בעל "שלחן ערוך הרב". אבל, לא ישקיע כל כך להעמיק. בלימוד העיון הלומד מעמיק בטקסט הנלמד.
- חילוק בין לימוד עיון ללימוד בקיאות:
יש להדגיש כאן נקודה מאוד חשובה בלימוד העיון. יש אנשים שחושבים שלימוד עיון נמדד לפי כמות הראשונים והאחרונים שנלמדים. לימוד עיון אינו קשור עם כמות הראשונים והאחרונים, אלא קשור לרמת ההעמקה. גם בלימוד הבקיאות צריך להבין מה שלומדים, וצריך לשאול שאלות. אלא, רמת ההעמקה היא שונה. הניתוח הוא ברמה יותר נמוכה. נראה לומר שהשאלות בבקיאות הן שאלות שנוגעות להבנת גוף הטקסט. כלומר, יש להתעכב על שאלות שמעכבות את הבנת הטקסט. אבל, בלימוד העיון מתעכבים על שאלות מאחורי הבנת גוף הטקסט.
נציין למספר שאלות שנשאל כשנלמד גמרא בעיון:
- מהי נקודת המחלוקת בין האמוראים?
- מהי נקודת המחלוקת של הראשונים?
- מדוע הראשון הזה לא פירש כראשון השני?
- איך הגיע כל ראשון להבנתו?
- מהי הסברא שעומדת מאחורי דעת התנא, האמורא והראשון?
- מהן הנפק"מ שיוצאות ממחלוקת הראשונים?
יש הגיון מינימלי שצריך להיות בדברי התנאים, אמוראים וראשונים. אם דבריהם לא הגיונים בוודאי יש להתעכב בהבנת דבריהם גם כשלומדים בבקיאות. אי אפשר שדבריהם יהיו היפך ההגיון. אבל, אם יש קושי בהגיון, אז בבקיאות לא מתעכבים בהבנת שיטתם. רק בלימוד העיון מתעכבים להבין ההגיון שעומד מאחורי שיטתם.
נראה לומר שההבדל בין הבקיאות לעיון הוא כמו ההבדל בין פשט לרמז, דרש וסוד. דהיינו, כמו בפירוש המקראות יש לימוד פשט ולאחר מכן, יש לימוד רמז, דרש וסוד שהוא לימוד יותר מעמיק בפסוקים. הלימוד הנסתר של הדברים, כך גם בלימוד הגמרא. אין כוונתי ללמוד את דברי הגמרא כדברים נסתרים וכו'. אלא, כוונת הדברים שלימוד העיון הוא הלימוד המעמיק שחודר לעומק הנלמד. הוא מגלה את הטמון והנסתר שאינו נראה בקריאה פשוטה וגם אינו נראה מחמת חוסר ידע. להבנת סוגיות רבות צריך ראיה כללית של סוגיות אחרות, ורק לאחר ראייה כללית אפשר להגיע להבנה אמיתית של הסוגיא. זו הסיבה שבתחילה גורסים ואחר כך מעמיקים.
מסקנה
אם כן, סקרנו בקצרה את דרך הלימוד הראוי ומציאות ימינו. כפי שביארתי בחור ישיבה שמגיע לישיבה צריך להשקיע את רוב זמנו בלימוד הגמרא, הן בלימוד הבקיאות והן בלימוד העיון. כמו כן, נגענו בנקודת ההבדל בין לימוד העיון ללימוד הבקיאות.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/לימוד-הראוי-ולימוד-המצוי.docx