כשהלכה פוגשת אידיאולוגיה
ר' משה סופר זצ"ל (שו"ת 'חתם סופר', או"ח, סי' נא) כתב: "המערב דברי קבלה עם הלכות פסוקות חייב משום זורע כלאים". נראה שאותם הדברים שייכים לאלו שמחברים בין אידיאולוגיה להלכה. כוונת הדברים היא, כשאנחנו פוסקים הלכה אסור לנו להיות נטויים לצד מסויים בגלל אידיאולוגיה והשקפה כל שהיא. כ
סכנה גדולה לפסיקת ההלכה היא, שאנשים מערבבים את האידיאולוגיה ורגשות שלהם בהלכה. כלפי מה הדברים אמורים לפי הבנת אנשים מסויימים ההשקפה היא הבונה את ההלכה. אבל, לא כך צריכים להיות פני הדברים. ההשקפה בנויה על פי ההלכה ולא נובעת ממנה. כמו שיש רבנים מסויימים שחושבים שכדי להיות ציוני חייבים לברך על אמירת הלל ביום העצמאות. כלפיהם ההלכה היא רק ביטוי לרגשות האישיות שלהם, והם יסדרו את ההלכה עם רגשותיהם ודעותיהם. אציין לדבריו הנפלאים של הרב עובדיה יוסף זצ"ל (מתוך ספר "הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה", חלק ב, עמ' 892) בנוגע לנקודה זו: "יום העצמאות הוא חג גדול, הקב"ה עשה לעַם ישראל נסים ונפלאות והנחיל להם נצחונות מפוארים במערכות ישראל, לכן יש לשבחו בהלל אך ללא ברכה כי עדיין לא התקבצו כל נידחי ישראל לארץ ישראל… אפשר להיות ציוני מצויין ולאהוב את המדינה בלב ונפש, ויחד עִם זה לומר הלל בלי ברכה. ההימנעות מאמירת ברכה נובעת מבעיה הלכתית מובהקת ולא מהשקפת עולם".
ואוסיף לכך דברים שכתב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל על חמיו – מורו ורבו -הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (מתוך ספר "חמש דרשות" לגרי"ד סולובייצי'ק זצ"ל, מהדורת ידיעות אחרונות. עמ' 148): "הדבר ברור: הם הצטערו [אנשי כנסת הגדולה שחיו בתקופת הניסים שאירעו במגילת אסתר. שהיה ויכוח בין החכמים מה הן ההלכות שיש לקבוע לרגל הנס] מכיוון שמבחינה קיומית, נפשית ורגשית הם חשו היטב בגודל הנס, בעוצמתו. כל כולם שואפים הם לומר הלל, שבח והודאה לקב"ה מפני שעומדים הם על משמעות המאורע, אלא שיש סייגים הלכתיים בעניין המצוות שאליהם הם כבולים ומחויבים".
הרב משה פיינשטיין זצ"ל במקום אחד (שו"ת "אגרות משה", אה"ע, ח"ב, סי' יא) כתב בצורה נחרצת נגד פוסקים, שהכרעתם ההלכתית נובעת מתוך מחשבות אישיות ולא מתוך עיון הלכתי אמיתי: "והערעור של כתר"ה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות השי"ת בתורתנו הקדושה לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים ח"ו האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ברוך ה' שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל". דעת הרב פיינשטיין היתה דעת תורה, ועל פי דעת התורה הוא פסק את דבריו.
הדברים מדהימים כיון שלא מזמן ראיתי באיזה ספר שנכתב אודות שיטת פסיקתו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, ושם הוא מנתח את שיטתו ובתוך כך מבאר שהרב משה פיינשטיין פסק הלכות מסויימות מכוח איזו השקפה שהיתה לו. והרב משה פיינשטיין כתב לגבי עצמו את ההיפך הגמור כפי שהוזכר לעיל, ועוד מסופר על הרב משה פיינשטיין (מובא בהקדמה לשו"ת "אגרות משה", כרך ח): "כאשר היה כותב תשובות לברר עניין חדש מיסודו, לא היה מחליט מראש על המסקנא שאליה הדברים יוליכו. אף שהיו לו מחשבות ראשונות לאן הדברים נוטים, השתדל תמיד לכבוש מחשבות אלה ולברר את האמת. הוא היה אומר שאסור לפסוק הלכה על פי השקפה קבועה מראש בעניין כל שהוא. הפוסק הלכה על פי השקפתו, כך שמראש אפשר לדעת מה יפסוק, היה נחשב אצלו כנוטל שוחד להטות דין".
אסור לנו לעוות את ההלכה ולפסוק על פי דעותינו ורגשותינו, אלא עלינו לעיין בתוך הגמרא, הראשונים והפוסקים ומתוך כך נגיע לפסיקת ההלכה. אנחנו נחפש את דבר ה' ואת רצון ה', ולא נחפש את רצוננו ואידאולוגיות שלנו.