"אחד מחכמי הפילוסופים שאל לגדול שבהם, הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו והלא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו היאך יכון הדבר הזה? החכם השיב אמר מי צופה למרחוק הננס או הענק הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק הוי אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק. כך אנחנו ננסים רכובים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקי' עליה ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם".
דברים אלו הביא ר' ישעיה דטרני (בשו"ת שלו, סימן סב) כשבא להסביר איך הוא חולק על דברי ר' יצחק אלפסי מגדולי הפוסקים בדורות הקודמים, וכך הוא כתב:
ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים אם כן במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאילו ואילו דברי אלהים חיים הן ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה שכך עשו חכמי המשנה והתלמוד לא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלהכריע ביניהם ומלסתור דבריהם וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם וגדולה החכמה מן החכם, ואין חכם שינקה מן השגיאות שאין החכמה תמימה בלתי ליי' לבדו.
דבריו באים לחזק את היסוד שמותר לחלוק על הדורות הקודמים. ובוודאי אסור לנו ללכת כעיוורים אחריהם, אלא עלינו לברר את האמת.
כבר כתב הריב"ש (בשו"ת שלו, סימן רעא): "לא אשא פנים, כי אם לאמת, שהוא אהובנו יותר מן הכל". ידועים דברי הרמב"ם (בהקדמתו למסכת אבות): "קבל את האמת ממי שאמרה". הביקורתיות היא מידה חשובה ויקרה.
לפעמים רואים אנשים שהולכים כעיוורים באפילה אחר אנשים ורבנים מסוימים שדבריהם אינם ראויים ואינם נכונים. אדם התולה את מעשיו בדברי אחרים ולא משתמש בשכלו עושה זאת כי רצונו להשליך את אחריותו על אחרים. אמברוז בירס, סופר אמריקאי אמר: "אחריות: נטל המועבר בקלות לכתפיים של א-להים, הגורל, המזל, המקרה או השכן. בעידן האסטרולוגיה נהוג היה להעמיסו על כוכב". אדם רוצה להסיר מעצמו את האחריות ולכן מקבל דברי אחרים מבלי לבררם לעומקם.
הקב"ה נתן לאדם שכל שיברר ויעיין בדברים. אני נוהג לומר לתלמידיי שהעבירה הכי גדולה היא לא להשתמש בשכלם, ולהיות טיפשים. האדם נברא בצלם א-להים. לפי הבנת הרמב"ם, הכוונה לשכלו של האדם ועליו להשתמש בו. זה שלא משתמש בשכלו מסיר את המתנה הגדולה ביותר שהקב"ה נתן לו וכופר בטובתו. וכפי שכתב הרמב"ם (הקדמה למסכת אבות, פרק ה): "הנה זה והבהמה שוים".
יש גם אנשים מסויימים שמנסים לסתום כל אחד שחולק על רב שהוא מגדולי הדור. אלו שסותמים את פיות החולקים סוברים שאסור ואי אפשר לחלוק על גדולי הדור. וכבר כתב הרב משה לוי זצ"ל (שו"ת "תפלה למשה", חלק א, עמ' כג):
ועל כן לא יפה עושים הרבה אברכים בזמנינו שמבזים ולועגים למי שחולק או מעיר על רב פלוני או אלמוני, באמרם כי אי אפשר לחלוק עליהם שבודאי ידעו הכל, ואפילו הערת "אישתימטתיה" אינם מוכנים לקבל, ואילו היו משיבים על דברי המשיג ומיישבים דבר המושג אפילו בדוחק החרשתי, אבל לדאבונינו אינם מעיינים כלל בתוכן ההערות רק צועקים בקולי קולות, ובאמת שאין זו דרכה של תורה.
אולם, יחד עם חשיבות הביקורת והעיון, ר' בחיי אבן פקודה (בהקדמתו ל"חובות הלבבות") כתב: "מן הזהירות שלא תרבה להזהר". וכך אני אומר: "מן הביקורתיות שלא תבקר יתר המידה". צריך להיזהר שלא לבקר יתר המידה, ולבטל דברי אחרים ובמיוחד הגדולים ממך.
רבים חושבים שהעולם שייך לצעירים, אבל כדאי לכבד את המבוגרים והקודמים לנו ולעיין בדבריהם בכבוד ובענווה. אפשר לחלוק, אבל צריך לבוא מתוך ענווה וכבוד. רק לאחר עיון אמיתי בדברי הקודמים, מותר וחובה לחלוק.
ר' חיים מוולוזי'ן זצ"ל (בספרו "רוח חיים", מסכת אבות א, ד) כתב:
ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד… וזה שכתוב "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק", מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם איתנו. הנה ע"י הספרים אשר בבתינו ביתנו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו ג"כ ונתן לנו רשות, להתאבק וללחום בדבריהם, ולתרץ קושיתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב… וידמה כי גדול הוא כרבו, או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו, כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתרה, באמרו, אם איני כדאי, אך תורה היא. וז"ש הוי מתאבק, כנ"ל. אך בתנאי "בעפר רגליהם", ר"ל בענוה..
בסגנון דומה כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ג, סימן ט):
ורגיל אני לפרש מה שמנו חז"ל בפרקי אבות פ"ו מ"ה בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: פלפול התלמידים ואמונת חכמים. ולכאורה הם סותרים זה את זה. ובכלל מה שייך אמונת חכמים לקנין התורה? אבל זהו הדבר: אם אינם מאמינים בחכמים, אז עוברים על דבריהם בקלות דעת וביהירות של שטות, לומר בזחיחות הדעת: הם לא הבינו, ונמצא שאין אדם יגע כלל להתעמק ולהעמיד דבריהם ז"ל, וסוף הדבר מתברר שאנחנו טעינו ולא הם. ולכן מדרכי החכמה הוא להאמין שהם לא טעו, ח"ו, ורק אנחנו קצרי ראות ומעוטי דעת. אבל להאמין סתם ולא להוגיע את המוח בעיון ובמחשבה, אלא לומר סתם: הם ידעו ויכולים אנחנו לסמוך עליהם בלא מחשבה – ג"כ לא נכון, אלא צריך לפלפל בסתירה ובספיקות כאלו היו אנשים משלנו, ועי"ז באים להעמקה יתירה ולחדירה עיונית. נמצא ששתי המידות יחד, אמונת חכמים ופלפול עד קצה האחרון, מביאים לקנין התורה.
דברי החיד"א (שו"ת "חיים שאל", חלק ב, סימן לח) בעניין זה חשובים ביותר:
ב'מחזיק ברכה' ציערתי בעצמי על האחרונים אחרוני זמנינו מפני היד שנשתלחה לכתוב דברים קשים על הראשונים עיין שם. ופוק חזי מה שכתב מרן בבית יוסף יורה דעה סימן קי"ב על הטור שכתב על הרשב"א ואין נראה כן מן הירושלמי וז"ל לא הי' לו לכתוב כן דמשמע מדבריו דהרשב"א לא ראה הירושלמי הזה או ראהו ונעלמ' ידיעתו ממנו שאלו ידעו ונזכר ממנו לא היה כותב כן וזה דבר שלא ניתן ליחשב בכך מאן דנהירין ליה שבילי דרקיע וכו' עיין שם ואם מרן כתב כן על רבינו בעל הטור שהיה בזמן הרשב"א או סמוך ממש. אנן יתמי דיתמי מה נענה ומה נאמר. ועוד ראיתי לאריא דבי עילאי מתיל הרמב"ן ז"ל בחידושיו לכתובות (נדפסו במיץ ע"ש הרשב"א) שכתב בקונטריס אחרון דף ע"ה ע"ב מהס' ביום הלחמו מלחמתה של תורה כתב וז"ל ואעפ"י שאין זה מחוור אנו נותנים ראשנו תחת כפות רגלי הראשונים ז"ל עכ"ל וחרדה ילבש המעיין בראותו דברי הרמב"ן הללו אשר ישב לחוף ימים ים הבבלי וירושלמי כמאן דמנח בכיסתיה אחד המיוחד משתו יגורו אלים. ובמקום גדולתו לימדנו יקר תפארת מעלת הראשונים ומי שיש לו לב ישא כמה וכמה ק"ו בעצמו ודי בזה.
ר' יחזקאל הלוי לנדא (בספרו "דגול מרבבה", יורה דעה, סימן ר) הביא את דעת השל"ה הקדוש שכתב בשם חסיד אחד שנדה שטובלת, יש לה לברך אחר שתטבול כל גופה, ותחזור ותטבול שנית. ר' יחזקאל הלוי לנדא הביא מספר הוכחות נגד דבריו, אך לבסוף הוא כתב: "ומכל מקום הואיל ויצא מפי הגאון יש לחוש לדבריו".
הגריא"ה הרצוג זצ"ל (שו"ת "היכל יצחק", אבן העזר, חלק ב, סימן מז) כתב:
בעיני תמוה הדבר לדחות דברי אחד הפוסקים הכי מובהקים שבין האחרונים ז"ל, מכח ברייתא מפורשת ולעשות אותו טועה בדבר משנה, בעוד שחייבין אנו למשכן נפשנו על דברי קדשו ז"ל.
אכן, אנחנו ננסים על גבי ענקים, אבל שנזכור שאנחנו עדיין ננסים.