הרמב"ם[1] פסק:
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
מבואר מדברי הרמב"ם שהאדם צריך להעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. והשאלה נשאלת, איך אדם יכול לעשות זאת? איך הוא יודע מה יהיה בעתיד? נוסף על כך, אנחנו מכירים את המציאות שפעמים רבות אנחנו מקבלים על עצמנו כל מיני קבלות, ובסופו של דבר לא מקיימים את הקבלות האלו. אם כן, מה שייך שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב לחטא?
אלא, נראה שיישוב הדבר הוא, שהקב"ה דן את האדם לפי המצב שנמצא בו. ובעצם כוונת הדברים היא, שהאדם מעיד עליו את הקב"ה שלפי המצב שהוא נמצא בו ביום הכיפורים, הוא לא ישוב לזה החטא. נכון, פעמים רבות לאחר שקיבלנו קבלות, אנחנו שבים וחוטאים ולא מקיימים את הקבלות האלו. אבל, אין זה משום שבאמת אנחנו לא רוצים לקיים את הקבלות האלו, ואין זה משום שלא היינו כנים בקבלות שלנו. אלא, לפי המצב שהיינו ביום הכיפורים באמת היינו יכולים לקיים את הקבלות שלנו, ובאמת התכוונו לקיים את הקבלות שלנו. הסיבה שבסופו של דבר לא קיימנו את הקבלות היא, משום המציאות שבה אנחנו חיים. בגלל מערכת החיים והסביבה שאנחנו נמצאים בה. אנחנו לא חיים יום יום, במתח הרוחני שבה אנחנו נמצאים ביום הכיפורים. לכן, אנחנו מגיעים אל החטא. אבל, האמת היא, שאנחנו רוצים לעשות טוב. האדם הוא צריך להביא את עצמו למצב, שאכן כרגע הוא לא יחטא.
[1] הלכות תשובה ב, ב.