מבוא

במאמר הבא נרצה לדון בגדר איסור ייחוד. יש מספר מקרים שבהם אסור להתייחד עם אשה, ונדון בכל מקרה ומקרה אם הוי איסור דאורייתא, או איסור דרבנן?

1. ייחוד עם פנויה שאינה נדה.
2. ייחוד עם פנויה שהיא נדה.
3. ייחוד עם עריות.
4. יחוד עם אשתו קודם שנבעלה לו.
5. ייחוד עם אשתו לאחר שנבעלה לו.

 

עיון בסוגיות הגמרא

מובא בגמרא במסכת סנהדרין (כא, ע"א-ע"ב):

אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה [לאחר מעשה של אמנון ותמר] גזרו על הייחוד, ועל הפנויה. – יחוד? דאורייתא הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מניין – שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן – מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה. אלא אימא: גזרו על ייחוד דפנויה.

מדברי הגמרא אפשר להבין שאיסור ייחוד עם עריות הוא איסור דאורייתא. איסור ייחוד עם פנויה הוא איסור דרבנן שנגזר רק בתקופתו של דוד לאחר מעשה של אמנון ותמר.

מובא בגמרא במסכת קידושין (פ, ע"ב):

משנה: לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים; רבי שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו. מתייחד אדם עם אמו ועם בתו; וישן עמהם בקירוב בשר, ואם הגדילו – זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו.

גמרא: מ"ט? תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתן קלות /קלה/ עליהן. מנא הני מילי? א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל: רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב? אמר אביי: לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בן אב דסני ליה ועייץ ליה עצות רעות, אלא אפילו בן אם דלא סני ליה – אימא צייתי ליה, קמ"ל.

יש לשים לב לשני הבדלים בין הגמרות:

1. בגמרא הראשונה נכתב שר' יוחנן אמר את הדברים בשם ר' שמעון בן יהוצדק. מאידך, בגמרא השניה נכתב שר' יוחנן אמר את הדברים בשם ר' ישמעאל.
2. בגמרא הראשונה נכתב שייחוד דאורייתא. בגמרא השניה נכתב "רמז ליחוד מן התורה מנין"?

מובא בגמרא במסכת סנהדדרין (לז, ע"א):

"סוגה בשושנים" שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? – אמר ליה: התורה העידה עלינו "סוגה בשושנים", שאפילו כסוגה בשושנים – לא יפרצו בהן פרצות. ריש לקיש אמר: מהכא – "כפלח הרמון רקתך" אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון. רבי זירא אמר: מהכא – "וירח את ריח בגדיו", אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו.

מדברי הגמרא מתבאר שמותר לבעל להתייחד עם אשתו הנידה.

עוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (לו, ע"ב):

ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא. בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו, [דכי אתא רב דימי אמר: ב"ד של חשמונאי גזרו,] ישראל הבא על העובדת כוכבים – חייב משום נשג"א, כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז! כי גזרו בית דינו של חשמונאי ביאה, אבל ייחוד לא, ואתו אינהו גזור אפי' ייחוד. ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו, דאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו על ייחוד! אמרי: התם ייחוד דבת ישראל, אבל ייחוד דעובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזרו אפי' אייחוד דעובדת כוכבים. ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא! דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה! ייחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפי' אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפי' אייחוד דעובדת כוכבים.

מתבאר כאן שיש שלשה דינים שונים בנוגע לאיסור ייחוד:

1. ייחוד של אשת איש – איסור דאורייתא.
2. ייחוד פנויה – גזירת דוד.
3. ייחוד של עבודת כוכבים – גזירת בית שמאי ובית הלל.

 

עיון בשיטת הרמב"ם

1. דעת הרמב"ם:

הרמב"ם, לא מנה בתוך מנין המצוות את איסור ייחוד, ולא כתב בשום מקום בצורה מפורשת שאיסור ייחוד הוא מהתורה. נוסף על כך, הרמב"ם פסק (הלכות איסורי ביאה כב, א-ג):

אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה, וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים, ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח"כ נטמאת מותר להתייחד עמה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, לפיכך אין אסור להתייחד עמהן, ואם נתרחק אפילו מייחוד זכור ובהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה, ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה: כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערוה בכלל ייחוד עריות היא, ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית, נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהן מכת מרדות האיש והאשה, ומכריזין עליהן, חוץ מאשת איש שאע"פ שאסור להתייחד עמה אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהן ממזרים.

הרמב"ם פסק שאיסור ייחוד עריות הוא איסור מדברי קבלה, וצריך להבין מנין לרמב"ם הבנה זו? כלומר, בגמרא מובא שמדובר על איסור דאורייתא. אם נאמר שהפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא, אם כן, מדוע נאמר שיש כאן איסור מפי הקבלה. צריך לומר שיש איסור מדברי סופרים, מהי הלשון "מפי הקבלה"?

כדי להבין את דברי הרמב"ם נעיין במקומות נוספים ששם הרמב"ם כתב את הלשון "מפי הקבלה":

הרמב"ם (הלכות אישות א, ו) פסק:

ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה.

כאן מדובר על איסור דרבנן.

המעניין שר' יוסף קארו ("כסף משנה" שם) כתב:

ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע"ה או נלמד מי"ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה:

מאידך, ר' יוסף קארו ("בית יוסף", אבן העזר כב, א) כתב:

וכתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כב, ב), איסור יחוד העריות מפי הקבלה. וטעמא שאף על פי שאמרו ייחוד דאורייתא לאו למימרא שהוא כתוב בתורה, שהרי אמר רמז לייחוד מן התורה מנין, ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא[1].

אם כן, הוא הבין שלפי הרמב"ם לא מדובר על איסור דאורייתא. אלא, אולי אפשר להבין שאין כוונתו לומר שאינו איסור דאורייתא, אלא כוונתו שהדבר לא מפורש בתורה.

וכן נביא את דברי בעל שו"ת "תרומת הדשן" (סימן רמב):

דהא פריך תלמודא פ' המדיר /כתובות דף ע"ב עמוד א'/ הלכה בשוק וראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה כו', פרש"י אמאי קרית ליה דת יהודית דת משה היא, ויחוד אשת איש נמי דאורייתא כדאיתא פ' אין מעמידין. ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסמא /ומסתמא/ ס"ל הא דפריך תלמודא דאורייתא ר"ל רמז דאורייתא יש לה, וא"כ ה"ה יחוד נמי.

לדעת בעל שו"ת "תרומת הדשן", לפי הרמב"ם מדובר כאן על רק זהירות מדרבנן.

במקום נוסף (סימן י) הוא כתב:

ונראה להביא ראיה, מהא דאיתא פרק המדיר /כתובות עב ע"א/, לגבי גילוי ראש דאשה, יש לה סמך מן התורה דמוזהר עלה.

צריך עיון בכוונתו. קשה לומר שכוונתו לומר שיש כאן איסור דאורייתא, אלא נראה שכוונתו לומר שיש לו רמז מהתורה. כאן מדובר לגבי כיסוי ראש לאשת איש.

נפנה לעיון במקומות מסויימים שכתב הרמב"ם לשון "מפי הקבלה":

• רמב"ם (הלכות שבועות ו, ב): "ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו". מכאן משמע שמדובר על דין דאורייתא שהוא מקובל ממשה.
• רמב"ם (הלכות נזירות ב, יג): "קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר הנדרים, והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אף על פי שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים". מובא במסכת נזיר (כח, ע"ב): "משנה: האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר…: גמרא: איש אין, אבל אשה לא, מאי טעמא? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר". גם כאן משמע שמדובר על דין דאורייתא שמקובל ממשה.
• רמב"ם (הלכות נזירות ג, ב): "פירש זמן פחות משלשים כגון שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום הרי זה נזיר שלשים יום שאין נזירות פחותה משלשים יום, ודבר זה הלכה מפי הקבלה". מקור זה כמו הקודם מובא במסכת נזיר (ה, ע"א): "משנה: סתם נזירות ל' יום. גמרא: מנהני מילי? אמר רב מתנא, אמר קרא: קדוש יהיה, יהיה בגמטריא תלתין הוו".
• רמב"ם (הלכות נזירות ג, יב): "ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו שנאמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים, ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש, ומביא קרבנו שלש בהמות כשיגלח שנאמר ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו, ואבשלום נזיר עולם היה, ודבר זה הלכה היא מפי הקבלה, ונזיר עולם שנטמא הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה כמו נזיר לזמן קצוב". ושם כתב ר' יוסף קארו ("כסף משנה" שם): "ומ"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה אף על גב דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא".

מכל המקורות האלו ועוד מקורות, משמע שהלשון "מפי הקבלה" נאמר לגבי דברים שהתקבלו במסורת. אלא, לא מובן מהיכן למד הרמב"ם מה קיבלו במסורת, ומה לא קיבלו במסורת. לגבי התרת נדרים, יש דרשות של פסוקים. אלא, הרמב"ם הבין שהדרשות הן אסמכתא בעלמא. גם לגבי אין נזירות פחותה משלשים יום, הרמב"ם כתב (פירוש המשניות, מסכת נזיר, פרק א, משנה ג): "הסמיכו כלל זה כלומר שסתם נזירות שלשים יום למה שנאמר "קדוש יהיה", ומנין יהיה שלשים. ואין נזירות פחות משלשים יום, ודבר זה קבלה אלא שהסמיכוהו לכך כעין סימן". אם כן, משמע שמדובר על דין דאורייתא, אבל הוא מקובל ממשה רבינו. על אף שלפעמים מובא פסוק, בכל זאת, הדברים הובאו רק בתור רמז ואסמכתא.

נביא גם את דברי בעל ה"משנה למלך" (הלכות סוטה ב, א):

דהא קי"ל דיחוד אסור מן התורה וכדאיתא פ"ב דע"ז ואף על פי שרבינו בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה דין ב' כתב ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה זהו לפי סברתו דכל דבר שאינו מפורש בכתוב לא קרי ליה דבר תורה וה"ה שם העתיק סוגיא דע"ז דאמרינן דיחוד עריות מן התורה ועוד דאף דנימא דאין איסורו כי אם מדרבנן מ"מ פשיטא דלא גרע יחוד מראשה פרוע בקלתה דאליבא דכ"ע אין איסורו כי אם מדרבנן ואפ"ה יוצאה שלא בכתובה.

אם כן, הוא העלה שתי אפשרויות בביאור דברי הרמב"ם:

1. הוי איסור מדרבנן.
2. מדובר על איסור דאורייתא, אלא הרמב"ם נקט לשון "מפי הקבלה" כיון שמדובר על איסור שאינו מפורש בתורה. וכך היא דרכו של הרמב"ם בכל דבר שאינו מפורש בתורה, הוא נקרא מפי הקבלה.

אלא, יש להעיר על דברי בעל ה"משנה מלך", שהרי הרמב"ם לא נקט את הלשון "מפי הקבלה" לגבי דינים שהם מדאורייתא אלא נלמדו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. אלא, הוא נקט את הלשון "מפי השמועה" וכן "מדברי סופרים".

נציין מספר דוגמאות:

מפי השמועה:

• רמב"ם (הקדמה לספר "יד החזקה"): "וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול".
• רמב"ם (מנין המצוות הקצר, מ"ע פה): "להטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה שנ' רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ".
• רמב"ם (מנין המצוות הקצר, מ"ע פו): "לפדות קדשים בעלי מומין ויהיו מותרין באכילה שנ' רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו".
• רמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, ד): "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם".
• רמב"ם (הלכות יסודי התורה ט, ג): "וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו, וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה".
• רמב"ם (הלכות יסודי התורה ט, ד): "וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל".
• רמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, יא): "וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא".

מכל המקורות האלו אפשר ללמוד שהלשון "מפי השמועה" מכוונת לדברים שנלמדו בדרשות והם דין דאורייתא. יש גם לדון בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה א, א): "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".

לא מדובר כאן על דרשה של י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, אלא לימוד מהפסוק. אלא, יש לומר שכיון שהדברים אינם מפורשים, הדבר הוא מ"פי השמועה". אבל, יש לומר שהדברים יותר חזקים מדבר שהוא מ"פי הקבלה". דהיינו, יש כאן סמך חזק מתוך הפסוק.

מדברי סופרים:

• רמב"ם (ספר המצוות, שרש א): "וכבר התבאר שכל מה שתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר משה רבנו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (שבת יד ב ערובי' כא ב) בשעה שתקן שלמה עירובין וידים יצתה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי וכו'. ובארו במקומות אחרים שערובין דרבנן ייקרא (שם ה: שבת לד א) וידים מדברי סופרים (ידים פ"ג מ"ב). הנה כבר התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן". מכאן משמע שמדובר על איסור דרבנן.
• רמב"ם (שם): "וכמו שמנו במצות עשה נר חנוכה ומקרא מגלה ומאה ברכות בכל יום והלל היה להם למנות גם כן בכלל מצות לא תעשה אחת ועשרים שניות באחת ועשרים מצות לא תעשה כי כמו שכל ערוה וערוה לא תעשה דאורייתא כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן כמו שבארו ואמרו (יבמות כ א) שניות מדברי סופרים וכבר התבאר בתלמוד (שם) שמאמר המשנה איסור מצוה רוצה בו השניות ואמרו מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים".
• רמב"ם (ספר המצוות, שרש ב): "הנה נתבאר לך שאפילו בימי משה נאמר דקדוקי סופרים. כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו ע"ה כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן. אבל אמנם יימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא (על"ת קלה קצד קצט) או יאמרו שהוא גוף תורה (על"ת שלו) הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש. ואמנם זכרון ההקש בו והביא הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה (הוב' בראש השרש)". מכאן אפשר להבין שגם דברים שנלמדו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן נקראים מדברי סופרים.
• רמב"ם (מנין המצוות הקצר, מ"ע קלה): "שלא יאכל ערל תרומה והוא הדין לשאר קדשים, ודבר זה למדו הכתוב מן הפסח בגזרה שוה ואינו בפירוש מן התורה, ומפי השמועה למדו שאיסור ערל בקדשים מגופי תורה ואינו מדברי סופרים". כאן מודגשת הנקודה ש"מפי השמועה" הוא דין דאורייתא, ו"מדברי סופרים" הוא דרבנן. אבל, נראה שהדברים נלמדו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
• רמב"ם (מנין המצוות הקצר, סוף מניין המצוות): "אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות ערוב או לקרות המגלה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה: אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי"י אלהינו בכל קראנו אליו. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה". כאן מדובר על דין דרבנן.
• רמב"ם (פרטי המצוות, הלכות עירובין): " מצות עשה אחת והיא מדברי סופרים ואינה מן המנין".

במקום אחר (במאמרי "גזירה שווה וקידושי כסף") הוכחתי כשהרמב"ם כתב "מדברי סופרים" כוונתו מדרבנן. לשיטת הרמב"ם דבר שנלמד בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן יש לו דין דרבנן, אלא אם כן, חכמים כתבו במפורש שהוא דאורייתא. שבמקרה כזה יש לומר שהמקור להלכה אינו מהי"ג מידות, אלא היתה להן מסורת בדבר. רק דרשת הי"ג מידות באה לבסס את המסורת.

 

2. עיון בדברי האחרונים:

בעל ה'סמ"ג' (לאוין, סימן קכו) כתב:

וכתב רבינו משה (שם) שאיסור ייחוד עריות מפי הקבלה, אמנם רמזוה על המקרא בפרק בתרא דקידושין (פ, ב) ובפרק אין מעמידין (ע"ז לו, ב) אמר בפיר[ו]ש ייחוד דאורייתא הוא:

אפשר להבין שהוא סבר שהרמב"ם הבין שאיסור ייחוד הוא איסור מדרבנן, ועל כך הוא העיר על דבריו שמשמע מהגמרא שמדובר על איסור דאורייתא. אך, יכול להיות שזו כוונתו בדברי הרמב"ם. דהיינו, הוא הבין שלפי הרמב"ם מדובר על איסור דאורייתא, ורק נאמר "מפי הקבלה" כיון שהדברים נרמזו בתורה, אבל לא נכתבו בצורה מפורשת.

 

3. יישוב דברי הרמב"ם:

בנוגע לדין כיסוי ראש אם הוי איסור דאורייתא או איסור דרבנן, יש מחלוקת בין הראשונים. האחרונים כתבו מספר יישובים כדי ליישב את השיטה שסברה שהוי איסור דרבנן, שהרי בגמרא נאמר "ראשה פרוע דאורייתא היא", ואז הביאה את דרשת תנא דבי ר' ישמעאל:

האחרונים הסבירו שבמקומות רבים נמצא בש"ס שנאמר שהדבר מדאורייתא, ואינו מדאורייתא, אלא רק מדברי סופרים.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יחוה דעת", חלק ה, סימן סב) כתב:

והנה אף על פי שהגמרא מקשה בפשיטות דאורייתא היא, אין מזה הוכחה גמורה שאיסור תורה הוא, וכמו שכתב כיוצא בזה המאירי (בכתובות קג ע"ב עמוד תעז), שזה שהקשו בגמרא שם, כיבוד אשת האב דאורייתא, אינו אלא מדברי סופרים וסמכוהו על המקרא, וכן מצאנו בהרבה מקומות כיוצא בזה, כמו בתענית (כח ע"ב) הלל דראש חודש לאו דאורייתא, מכלל דשל מועדות דאורייתא? ובמועד קטן (יא ע"ב) שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא. וכן בהרבה מקומות. (וציין הרה"ג המו"ל ר' אברהם סופר לראש השנה לב ע"ב אין עולין באילן, דאורייתא. ועיין בפירוש רש"י שם). וכן כתבו התוספות חגיגה (יח ע"א) ד"ה חולו של מועד, והרא"ש בפסקיו (ריש מועד קטן), ובספר יראים (סוף סימן קיג), ובמאירי (מועד קטן ב ע"א). ע"ש. ובמאירי ראש השנה (ט ע"א) כתב, ותוספת של יום הכפורים אינו אלא מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא. ויש חולקים ממה שאמרו בביצה (ל ע"א) תוספת יוהכ"פ דאורייתא, ואין הכרח בכך, שכבר מצינו בכמה מקומות בש"ס שקורא דברי סופרים דאורייתא, כשהוא דבר שיש לו לעיקר שלו סרך מן התורה, אף על פי שאותו ענין אינו מן התורה. ע"כ. [אולם באמת שמהסוגיא בסוכה כח ע"ב מוכח להדיא דתוספת יום הכפורים דאורייתא. וצ"ע]. ועיין עוד בבית יוסף או"ח (סימן תיח) סוף ד"ה ויחיד, ובספר עצי ארזים אה"ע (סימן כב סק"ד). ע"ש. ומכאן תשובה למ"ש הש"ך חו"מ (סימן כח ס"ק יד), שהקשה על מ"ש המגילת אסתר שמה שאמרו בגיטין (לו ע"א) שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם. ופריך דאורייתא הוא וכו', לאו דוקא שהוא ממש מן התורה, אלא שמזמן ירמיה הנביא הוא, שנאמר וכתוב בספר וחתום, ולאו מתקנת רבן גמליאל הוא. ולשון דאורייתא לאו דוקא, שכן מצינו בהרבה מקומות. והקשה הש"ך, שזה אינו, שלשון דאורייתא משמע דהוי מה"ת ממש, ואע"פ שהש"ס רגיל לקרוא מצות דרבנן דאורייתא, אבל שיקשה הש"ס בפשיטות דאורייתא היא, זהו כשהדבר ממש מן התורה. ע"ש. והרי בכתובות (קג ע"א) הקשו כיבוד אשת אב דאורייתא, ובכל זאת כתב המאירי שאינו אלא מדרבנן.

יש להוסיף לכך, שמבואר בגמרא במסכת כתובות (נב, ע"ב) שעישור נכסים הוא דאורייתא, כיון שכתוב "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". הגמרא הקשתה איך בידו לתת את הבנות? והשיבה שיכול לתת להם נכסים להכניס לבעלה, ואז יקפצו עליה. בוודאי אי אפשר לומר שיש כאן חיוב דאורייתא, שהרי הפסוק הוא פסוק בירמיה ונראה שאסמכתא בעלמא. גם הרב צבי שכטר שליט"א ("ארץ צבי", סימן יט), הסביר שכוונת הגמרא שכיון שיש לו סמך מהתורה, אז אפשר לבטל את המצוה מהתורה. שהרי מבטלים את מצות ירושה. במקום שהוי דבר הדומה אפשר לבטל מצוה מהתורה.

נראה לי, שלאור כל זאת, אי אפשר להסיק מסקנה חד משמעית בנוגע לדין ייחוד. אפשר להבין שהכוונה לדין דרבנן, כמו לגבי לשונו בשניות שהן מדברי סופרים. מאידך, אפשר להבין שהכוונה לדין דאורייתא, והוא הבין שמדובר על אסמכתא בעלמא. ונראה שכך צריך להבין את לשונו. אם נתבונן בדברי הגמרא משמע שאין כאן דרשה גמורה, אלא הוי רק רמז. שהרי מבואר בגמרא במסכת קידושין (פ, ע"ב) שפשט הכתוב לא דיבר לגבי ייחוד. נוסף על כך, יש לציין שבפסוק לא כתוב בצורה מפורשת אזהרה שיש איסור ייחוד, אלא רק לומדים מתוך הדברים. לכן, מובן שאי אפשר ללמוד איסור דאורייתא מכוח הפסוק. אלא, אולי אפשר לומר שאפשר ללמוד כיון שכך הדרך, אז הוי איסור דאורייתא. אלא, הדברים קשים. יש להעיר שהדברים דומים לאמור בנוגע לכיסוי ראש של אשה נשואה, כפי המבואר בגמרא במסכת כתובות (עא, ע"א) ששם נאמר שכיסוי ראש דאורייתא, והדברים נלמדו מתוך הפסוק לא בדרך אזהרה אלא בדרך סיפור דברים – "ופרע את ראשה". אם כן, נראה שמדובר על אותו גדר. ונראה שכך יש להסביר גם בנוגע לכיסוי ראש שהוי דין שמקובל ממשה, ולא מדובר על דבר שנלמד בצורה מפורשת.

 

איסור ייחוד עם אשה נידה

דנו לעיל בנוגע לייחוד עם עריות ובדעת הרמב"ם. מכאן, נעבור לעיון בגדר ייחוד עם אשתו נידה.

כמובן, שלפני שניכנס לדיון זה, עלינו לעיין בשאלה האם נידה נחשבת כעריות. הרי  האיסור הוא ייחוד עם עריות. לעניין זה הארכתי במאמר אחר ("נדה – ערוה"), ושם הבאתי שלכאורה, נחלקו בשאלה זו התוס' והרשב"א. התוס' סבר שנידה אינה נחשבת עריות, אבל הרשב"א סבר שנחשבת עריות. אך, יחד עם זאת, הוספתי שנראה לי, שיש להסביר שגם התוס' סבר שנידה נחשבת עריות, וגם ר' יוסף קארו זצ"ל נקט להלכה שנידה נחשבת עריות. וציינתי שרוב האחרונים הלכו בגישה זו. לאחר נקודה זו, נעבור לעיון בשאלתנו.

מדברי התוס' משמע שאיסור ייחוד עם נידה כשלא נבעלה שווה לאיסור ייחוד עם עריות. ולגבי שניהם יש איסור מדברי קבלה.

לכאורה, יש לשאול לאור הגמרא במסכת קידושין, מה מקום לחלק בין אשתו נידה ובין שאר עריות? כלומר, כיון שנידה נחשבת עריות, היה צריך להיות שיהיה איסור להתייחד עם אשתו נידה גם לאחר שנבעלה. מנין לנו לחלק בין המקרים?

אלא, לפי הרמב"ם אין מקום לשאלה זו, וזאת משום שהרמב"ם סבר שאיסור ייחוד הוא רק מדברי קבלה. הלימוד מהפסוק הוא רק בדרך של רמז. וכיון שעיקר הלימוד הוא מהקבלה, יש לומר שקיבלו שיש איסור ייחוד רק עם אשתו נידה קודם שנבעלה. לאחר שנבעלה אין איסור. אולם, עדיין, לפי הבנה זו, יש לנקוט שיש איסור דאורייתא להתייחד עם אשתו נידה קודם שנבעלה.

מכאן, נעבור לעיון בדברי שאר הראשונים. אלא, לפני עיון בדברי הראשונים נפנה לסוגיית הגמרא במסכת סוטה (ז, ע"א):

משנה: כיצד עושה לה? מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבא עליה בדרך; רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה.

גמרא:… רבי יהודה אומר: בעלה וכו'. תניא, רבי יהודה אומר: בעלה נאמן מקל וחומר, ומה נדה שהיא בכרת – בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו – לא כל שכן. ורבנן? היא הנותנת, נדה דכרת – חמירא ליה ומהימן, סוטה דלאו – לא חמירא ליה ולא מהימן. ורבי יהודה מק"ו מייתי לה? והא רבי יהודה מקראי מייתי לה! דתניא: "והביא האיש את אשתו אל הכהן" – מן התורה האיש מביא את אשתו, אבל אמרו חכמים: מוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבא עליה בדרך; רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר, ומה נדה שהיא בכרת – בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו – לא כ"ש; אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה – שכן יש לה היתר, תאמר בסוטה שאין לה היתר? ואומר: "מים גנובים ימתקו וגו' "; ר' יהודה אומר: מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, שנאמר: "והביא האיש את אשתו"! אמר להו קל וחומר ברישא ופרכוה, והדר אמר להו קרא.

בגמרא מתבאר לנו שלדעת ר' יהודה ור' יוסי יש קל וחומר מייחוד עם אשתו נידה לייחוד עם אשתו סוטה. כלומר, כמו שמותר לאדם להתייחד עם אשתו הנידה, כך מותר להתייחד עם אשתו שנעשית סוטה. רבנן דחו את הקל וחומר כיון שנידה יש לה היתר, אבל סוטה אין לה היתר.

יש להעיר שדברי הגמרא האלו עומדים בניגוד לדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל. כוונתי לומר שאם האיסור הוא רק מדברי קבלה, אם כן, מה מקום ללמוד בקל וחומר, הכל תלוי לפי מה שקיבלו. מסוגיית הגמרא יש ללמוד שאין הדברים מפי הקבלה, אלא יש כאן איסור דאורייתא שנסמך על הפסוק. אלא, נראה שהרמב"ם יסביר שאין כוונת הגמרא ללימוד קל וחומר ממש. אלא, כוונת הדברים היא, שנלמד בקל וחומר שאין לאסור אפילו מדרבנן. דהיינו, כמו שמצינו שלא אסרו רבנן במקרה של נידה, אז כך גם יש לעשות במקרה של סוטה. נוסף על כך, יש להסביר שעל אף שאיסור ייחד נלמד בקבלה, בכל זאת, יש לומר שלא כל האיסורים נלמדו בקבלה. דהיינו, הם קיבלו שיש איסור ייחוד עם עריות ואין איסור ייחוד במקרה של בן עם אמו, וכן אב עם בתו. גם קיבלו שיש איסור ייחוד עם אשתו נידה רק לאחר שנבעלה, אבל קודם שנבעלה אין איסור. בנוגע למקרה של סוטה לא היתה קבלה, ולכן היתה מחלוקת בין התנאים האם יש ללמוד מייחוד עם נידה או שאין ללמוד מנידה. ר' יהודה ור' יוסי סברו שהטעם שהותר במקרה של נידה כיון שכבר נבעלה, ולכן יש ללמוד בקל וחומר מנידה. אבל, רבנן סברו שההיתר מצד שיש היתר לאיסור, ולכן אין ללמוד קל וחומר מנידה, ויש לאסור ייחוד עם סוטה.

אולם, עדיין, יש קושי בדבר, כיון שנראה שר' יהודה ור' יוסי באים להתיר את האיסור. לכאורה, לפי הביאור לעיל, רבנן הם המחדשים. כיון שעד עכשיו לא היה איסור ייחוד עם סוטה, והם באים ומחדשים שעל אף שלא קיבלו על כך, יש לומר שיש איסור.

התוס' (שם) כתב:

נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה – תימה דמשמע בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לו:) דיחוד דעריות דאורייתא אם כן יחוד דנדה מנלן דשרי ויש לומר דוקא יחוד דעריות דאין להן היתר דומיא דבן עם אמו אסרה תורה אבל נדה לא.

מדברי התוס' משמע שאין חילוק בין שנבעלה ובין שלא נבעלה ויסוד ההיתר בנוי על כך שיש היתר לאיסור. לכן, אפילו קודם שנבעלה אין איסור דאורייתא להתייחד עמה.

נציין לדברי הרא"ש (קיצור פסקי נדה, סימן ב) שכתב:

בדברים שאפשר כי התורה אסרה ייחוד (על) של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות. אלא שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה ודרשו (סנהדרין ד' לז ב) סוגה בשושנים ובשביל שמתייחד תדיר עמה עשו גדר וסייג שיזכור את נדותיה ואמרו (שבת ד' יד א) שלא יאכלו על השלחן אחד בימיהם שהיו שלחנות שלהם קטנים ובפני כל אחד היו נותנים שלחן.

צריך עיון בכוונת דברי הרא"ש. לא מובן מה הכוונה שכיון שקשה ליזהר מייחוד אשתו נידה לכן התירו? הרי אם מדובר על איסור דאורייתא, איך אפשר להתיר משום שקשה הדבר? נוסף על כך, משמע שהם התירו רק על סמך שמצאו רמז מהמקרא.

בעל שו"ת "חקרי לב" (אבן העזר, סימן יז; לרב יוסף חזן) כתב שהואיל ואיסור ייחוד לא נכתב במפורש בתורה, אלא נכתב רק בדרך רמז, יש לדמות את הדברים למובא בר"ן (ריש פרק בתרא דומא, בפירושו על הרי"ף) שעל אף שדין חמישה עינויים מהתורה ביום כיפורים, בכל זאת, כיון שלא נלמד אלא מריבוי של שבתון, יש קולא לשאר העינויים [חוץ מאכילה ושתיה] ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם למלך ולכלה. וכן גם התירו כל מה שאינו לתענוג. כך גם הדבר כאן, שכיון שנכתב בדרך רמז, מסרו הכתוב לחכמים והם ראו לנכון להקל באשתו נידה מפני שקשה להיזהר וגם אין זו דרכי נועם שיצטרך לקום מהמיטה וללכת מביתו כשפירסה אשתו נידה, או שיצטרך להעמיד שומר בביתו.

נעבור לעיון בדברי התוס' (מסכת סנהדרין לז, ע"א) שכתב:

התורה העידה עלינו סוגה בשושנים – לענין דם נדות נדרש כשאומרת דם כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש וא"ת והא יחוד דאורייתא היא כדדרשינן (לעיל דף כא:) מ"כי יסיתך אחיך בן אמך" והיכי אתא קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא וי"ל דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתריא אבל נדה סופה ליטהר ומיהו היכא דלא בעל אפילו נדה אסורה להתייחד כדאמרי' בפ"ק דכתובות (דף ד.) לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים.

מדברי התוס' מתבאר שלהתייחד עם עריות הוי איסור דאורייתא. כמו כן, נראה שהוא הבין שלהתייחד עם אשתו נידה כשלא נבעלה, יש איסור דאורייתא. ומשמע שכן הדבר להתייחד עם אשה פנויה נידה, יש איסור דאורייתא. דברי התוס' מבוססים על ההנחה שאיסור נידה הוא איסור עריות.

יש כאן עוד נקודה והיא מחלוקת בין האחרונים, אם דברי התוס' באים בניגוד לדברי התוס' במסכת סוטה. כלומר, יש מחלוקת בין האחרונים אם יש כאן שני יישובים או יישוב אחד. מהר"ם (שם) כתב:

בא"ד ומיהו היכי דלא בעל אפילו נדה אסורה להתיחד וכו' נ"ל שכונת התוס' בזה הוא שזה כמו תירוץ אחר על הקושיא שהקשה והלא יחוד דאורייתא היא וכו' והיכי אתי קרא דברי קבלה למשרי וכו' והיינו דלא אסרה תורה יחוד אלא אשה שלא בא עליה מעולם דומיא דאמו אבל אשתו נדה לא והיינו דקאמר ומיהו היכא דלא בעל וכו' ר"ל ומיהו לא קשיא כלל דהכא אין ה"נ דאפילו עם אשתו נדה אסור להתיחד דומיא דאמו ולא אתא קרא דדברי קבלה למשרי מה דכתיב באורייתא דלא התיר אלא אשה נדה דכבר בא עליה ודו"ק נראה לי:

כלומר, הוא הבין שיש כאן שני תירוצים. לפי התירוץ הראשון הכל תלוי אם יש היתר לאיסורו. לכן, לפי זה, אין איסור באשתו נידה, אפילו שלא נבעלה לו. לפי התירוץ השני, הדבר תלוי בכך שגם נבעלה לו. לכן, אשתו נידה מותרת לו רק כיון שנבעלה לו. אבל, קודם שנבעלה לו, יש איסור ייחוד עם אשתו נידה.

אבל, בעל "ערוך לנר" (שם) חלק על דברי מהר"ם וכתב:

בתוס' ד"ה התורה העידה. מיהו היכא דלא בעל. הא דלא תירצו התוס' לפ"ז בקיצור דה"ט דנדה שרי ליחודי טפי משאר עריות כיון דבעל דא"כ דמחלקינן בנדה בין בעל ללא בעל גם בשאר עריות היה לנו לחלק כן וא"כ אם כבר בא על אחד מהעריות כשעדיין לא היתה לו ערוה ע"י אונס ופיתוי ואח"כ נעשה לו ערוה תהיה מותר להתייחד עמו וזה ודאי אסור לכן ע"כ הוצרכו התוס' לטעם שסופו להטהר ולכן לא נלע"ד פי' מהר"ם שפי' דהאי ומיהו שכ' התוס' הוא כמו תירוץ לחוד:

אין כאן תירוץ נוסף, אלא המשך התירוץ הקודם. אי אפשר לומר שמספיק החילוק של נבעלה. כלומר, אם נאמר שיש היתר מצד שנבעלה, היה לנו לומר שגם במקרה שנבעלה מקודם ואחר כך נעשתה ערוה, יהיה היתר להתייחד עמה ולא מצינו כך.

מדברי הרדב"ז (חלק א, סי' קסד) יש ללמוד שהוא הבין שאיסור ייחוד עם אשתו נידה כשלא נבעלה הוא רק איסור דרבנן. שהרי הוא נקט את הלשון "לא חילקו חכמים בזה":

שאלת ממני באלמון שנשא אשה ופירשה /ופירסה/ נדה אם אסור להתיחד עמה בלא שומר או דילמא לא תקיף יצריה כבחור ואת"ל תקיף ליה יצריה דאשה חדשה היא לו מחזיר את גרושתו ופירשה נדה מהו.

תשובה לא חלקו חכמים בכל הנושא אשה ופירשה נדה דהוא ישן בין האנשים והיא ישנת בין הנשים דכיון דאשה חדשה היא לו הדבר ברור דתקיף ליה יצריה ושמא יבוא עליה ואדרבה אלמון תקיף יצריה טפי כיון שהוא יודע ורגיל בזה שאם באת לחלק אף אני אומר מי ששהה זמן מעט אחר שמתה אשתו או שיש לו אשה אחרת לא תקיף יצריה אבל מי ששהה זמן מרובה תקיף יצירה /יצריה/ אלא ודאי לא חלקו. אבל במחזיר גרושתו אם החזירה מן האירוסין הדבר ברור דהרי היא כשאר נשים ואם החזירה מן הנשואין כיון דלאו חדשה היא לו שהוא רגיל בה לא תקיף ליה יצריה בה והרי יש לו פת בסלו ומותר להתיחד עמה. תדע שהרי אינו חוזר עליה מעורכי המלחמה דכיון שאינה חדשה לו לא אמרינן בה ושמח את אשתו אשר לקח. ומינה נמי כיון שאינו שמח בה לא יבוא עליה בנדתה וחששא דרבנן היא ואין לנו אלא מה שאמרו. ואם נשא אשה חדשה ולא בא עליה עדיין ושהה אחר החופה כמה לילות ולא בא עליה ופירשה נדה כתב מהר"ר ישראל ז"ל שהיא פלוגתא דרבוותא ודעתי להתיר כיון דחזינן דלא תקיף ליה יצריה באשה זו אפי' בשעת החופה לא חיישינן ליחוד דידה דודאי לא יבוא עליה והוא ז"ל כתב המתמיר /המחמיר/ תבא עליו ברכה.

ה"חזון איש" (יורה דעה, סימן צא אות ג) כתב שנראה שאיסור הייחוד עם אשתו נידה קודם שנבעלה לו, הוא איסור מדרבנן. הוא הביא שתי הוכחות ליסוד זה:

• הראב"ד התיר ייחוד עם אשתו נידה ביום. הוא סבר שהאיסור דווקא בלילה.
• בעל שו"ת "תרומת הדשן" סבר שבמקרה שאדם נשא אשה כשלא היתה נידה ולא בעל אותה ואחר כך פירסה נידה, מותר לו להתייחד עמה כיון שהיתה לו יכולת לבעלה ולא בעלה. אם היה מדובר על איסור דאורייתא, לא היה מיקל בכך.

נראה לי, שיש להעיר על שתי הראיות האלו:

• בנוגע לדברי הראב"ד, הם הובאו בדברי הרא"ש (מסכת מועד קטן, פרק ג, סימן לו) ושם מדובר בנוגע לייחוד עם אשתו כשכנסה כשהיה אונן. אם כן, לא מדובר על מקרה של נידה, אלא איסור ייחוד מצד ההקלה בדיני אבלות.
• כבר הבאתי לעיל שבעל שו"ת "תרומת הדשן" הבין שאיסור ייחוד עם עריות הוא איסור דרבנן. כך הוא הבין בדברי הרמב"ם. אם כן, מובן שייחוד עם אשתו הנידה קודם שנבעלה אין איסור דאורייתא.

לאור כל זה, יש לדון מה הדין במקרה של ייחוד עם פנויה נידה? הרי כאן יש מקום לומר שיש איסור דאורייתא כיון שכרגע אין היתר לאיסור, כיון שהיא אינה נשואה לו ונוסף על כך כיום פנויות אינן טובלות. אלא, אולי אפשר לומר שכיון שיש אפשרות להיתר, לכן אין איסור דאורייתא. ולגבי זה שאינה נשואה לו, הרי אין איסור דאורייתא שיבוא עליה קודם שנישאת לו [אם היא אינה נידה]. כל זמן שאינה מופקרת לכל, אין איסור "לא תהיה קדשה".

[1] אמנם, יש לציין שבעל ספר "מגילת אסתר" (שרש ראשון), נקט שהלשון "רמז" היא לשון דאורייתא.

---

להורדת המאמר לחצו כאן