הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (ספר "שולחן שלמה", ערכי רפואה, כרך ג, עמ' נד-נה) כתב שאשת איש יכולה להתייחד עם מישהו במכונית כשבעלה בעיר והם נוסעים בעיר. שכל זמן שהיא נמצאת בעיר אנחנו סומכים בשעת הדחק על זה שבעלה בעיר. אבל, פנויה מותרת רק אם זה ביום ואפשר לראות לתוך המכונית דרך החלונות. אבל, אם אי אפשר להסתכל בתוך המכונית יש איסור של יחוד. אפילו בכה"ג שהדלת לא נעולה, בכל זאת רק במקום שהפתח פתוח לרשות הרבים לא חוששים לסגירת הדלת, אבל כשהם במקום צנוע יש לחשוש שיסכימו להטות הרכב למקום צנוע.
צריך עיון כיון שבמקום אחר (שם, עמ' נג), כתב שלא חוששים שיפתה אותה ויעביר את המכונית למקום אחר, כמו שמותרים איש ואשה לעמוד זמן רב על יד חלון הפתוח לרשות הרבים, אף על פי ששאר הבית סגור ואינו פתוח לרשות הרבים, לא חוששים שיפתה אותה. הולכים אחר עכשיו.
יכול להיות ששם מדובר שהוא נוסע במקום צנוע, ורק צריך להטות הרכב, אבל לא משמע כך.
במקום נוסף (שם, עמ' נה), הוא התיר לנסוע במכונית עם מישהו כשאין חשש שיטה מהדרך, כגון שזה מסוכן להיות במכונית באותם מקומות. אבל, הוא התיר רק בשעת הדחק גדול, ויש לטרוח למצוא פתרונות אחרים.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן סה, אות ג) כתב שלכתחילה יש לאסור ליסע עם אשה במכונית בין ביום, ובין בלילה, כיון שיש לחוש שיטה מהדרך למקום שאין שם אנשים וכיוצ"ב. רק בשעת הדחק שמבקשת ליסע עמו ואם לא יסיעה תחשוב שהוא צר עיון ואכזר, ולפעמים אצל נכריות יש גם חשש של איבה, יש להתיר, כיון שיש לומר שבכשרים אין לחוש שיטה מהדרך. הוא כתב שכנראה זו מחלוקת בין ר' ירוחם למהרש"ל (מובא ב"בית שמואל", אבן העזר כב, ט). ובשעת הדחק יש לסמוך על ר' ירוחם.
נראה לי, שבוודאי לכתחילה יש להחמיר בדבר. אבל, במקרה של צורך אפשר להקל בדבר. נראה שבכה"ג אין איסור ייחוד מדאורייתא. זה רק יכול להיות איסור ייחוד מדרבנן, גזירה שמא יטה מהדרך כמו במקרה ששנים הולכים עם אשה בדרך. מסתבר לומר שההיתר הוא דווקא כשאפשר לראות את הנעשה במכונית ולא מספיק שיש מכוניות שעוברות (עיין ספר "גן נעול", פרק ח, סעיף כב).