ידיעת התורה ועיסוק בתורה

מבוא

ברצוני לדון בנושא ידיעת התורה ועיסוק בדברי תורה. כוונתי לומר שיש שני חיובים בלימוד תורה: 1. לעסוק בדברי תורה. 2. לדעת את התורה כולה. אני אציג את הסוגיות השונות שמהן אפשר ללמוד את שני החיובים האלו. ועל פי הבנה זו ניישב מספר סוגיות.

 

עיון בדברי חז"ל

ממספר סוגיות אפשר ללמוד את היסוד שיש שני חיובים בלימוד תורה: 1. עיסוק בדברי תורה. 2. ידיעת התורה.

א. מובא בגמרא במסכת קידושין (כט, ע"ב) שאדם שדחוק בפרנסה ויש לו מספיק כסף ללמוד בעצמו או ללמד את בנו, אז הוא קודם ללימוד בנו. אבל, אם בנו הוא זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, אז בנו קודם. דהיינו, האב יטרח לפרנסה ויפרנס את בנו, ויתן לו ללמוד.

דין זה נפסק על ידי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, ד), וכך כתב:

היה הוא רוצה ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה הוא קודם לבנו, ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם, ואע"פ שבנו קודם לא יבטל הוא, שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו.

מדברי הרמב"ם למדים שעל אף שהוא מפרנס את בנו, בכל זאת, עדיין מוטלת עליו החובה ללמוד תורה. ויש ללמוד מכאן שיש שני חיובים: 1. עיסוק בדברי תורה. לימוד התורה. 2. ידיעת כל התורה כולה. כיון שהאב אינו מוכשר ולא יצליח לדעת את התורה כפי שידע אותה הבן, לכן עדיף שיפרנס את בנו והבן ידע את התורה. אבל, עדיין, מוטלת על האב החובה הראשונה לעסוק בדברי תורה. וצריך בכל יום ללמוד תורה.

אולי יש ללמוד מדברי הגמרא שהחובה של ידיעת התורה היא חובה יותר של הציבור. כלומר, יש חובה שבציבור יהיו אנשים שידעו את התורה. אי אפשר שכולם ידעו את כל התורה כולה, וזאת משום שצריכים גם להתפרנס. לכן, יש אנשים שיודעים את כל התורה כולה, ויש אנשים שעובדים והם עוסקים בחלק הראשון – לימוד התורה בכל יום ויום. להלן הובאה תשובת הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ד, סימן לז) שדן בהסכם יששכר וזבולון. הוא הסביר שהסכם זה מבוסס על היסוד שצריך לדעת את כל התורה כולה. וכיון שאין אפשרות לעבוד וגם לדעת את כל התורה כולה, לכן הקב"ה נתן את האפשרות לעשות את החלוקה הזו.

ב. מובא בגמרא במסכת קידושין (כט, ע"ב) דיון בנוגע לנשיאת אשה קודם לימוד תורה. ר' יוחנן אמר שילמד תורה קודם, וזאת משום שריחיים בצוארו ויעסוק בתורה.

נראה לי, שהדיון בגמרא סובב מסביב החיוב לדעת את כל התורה כולה. מצד החיוב ללמוד תורה בכל יום, נשיאת האשה אינה מעכבת בכך. שהרי הוא צריך ללמוד קצת ביום וקצת בלילה. רק מצד הדין של ידיעת כל התורה כולה, נשיאת אשה תגרום לו דחיית הדבר, כיון שהוא יצטרך לפרנס את משפחתו, ולא יוכל להגיע לידיעת כל התורה כולה[1].

ג. מובא בגמרא במסכת קידושין (ל, ע"א) שאדם צריך לשלש את יומו בלימוד, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.

חיוב זה נובע מהחיוב של ידיעת כל התורה כולה. מצד החיוב של עיסוק בתורה, אין צורך ללמוד את כל החלקים האלו.

ד.  נפנה למשנה במסכת אבות (פרק ג, משנה ח):

רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר (דברים ד') 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'.

דין זה קשור לחיוב ידיעת כל התורה כולה, שהרי מצד עיסוק בתורה, מדוע נענש אם שכח דבר שלמד?

רעיון זה שהובא על ידי ר' מאיר נאמר בסוגיא במסכת מנחות (צט, ע"ב):

ואמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים', וכדר' אבין אמר ר' אילעא, דאמר רבי אבין אמר ר' אילעא: כל מקום שנאמר השמר פן ואל – אינו אלא לא תעשה. רבינא אמר: השמר ופן שני לאוין נינהו. רב נחמן בר יצחק אמר: בשלשה לאוין, שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים'; יכול אפילו מחמת אונסו? ת"ל: 'ופן יסורו מלבבך', במסירם מלבו הכתוב מדבר; רבי דוסתאי בר' ינאי אמר: יכול אפילו תקפה עליו משנתו? ת"ל: 'רק'.

ה. מדרש מפליא בעניין זה נמצא במדרש משלי (פרק י):

אמר לו הן, אומר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר' ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה. בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב"ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון. בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו. בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק"ש ותפילין ומזוזה. בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם. בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה. בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג' במה היא משמשת, ד' במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש. [כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש]. גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר, ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים. גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי. גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין לכך נאמר ועוזב תוכחת מתעה, אמר ר' בנאה שהקב"ה מרחיקו מלפניו.

מדברי המדרש למדים שאדם מחוייב לדעת את כל חלקי התורה. לכן, בוודאי לא יספיק לקבוע עתים לתורה כדי להשיג ידיעה שלימה בכל חלקי התורה. לימוד קצת ביום וקצת בלילה לא ישיג מטרה זו. למידה קצת ביום וקצת בלילה היא פוטרת את האדם מן החיוב של לימוד תורה בכל יום ויום.

ו. מובא בגמרא במסכת ברכות (יא, ע"ב) שרב יהודה אמר שמואל שמברכים בברכת התורה: "אקב"ו לעסוק בדברי תורה". רי"ף (שם ה, ע"ב-מדפי הרי"ף) גרס שהברכה היא "אקב"ו על דברי תורה". הרא"ש (מסכת ברכות, פרק א, סימן יג) הביא את שתי הגירסאות.

נראה לי, שבשתי גירסאות אלו מקופלות שני החיובים. דהיינו, החיוב ללמוד תורה בכל יום ויום, לעסוק בדברי תורה נאמר בגירסא הראשונה. אבל, הגירסא השניה "על דברי תורה" באה ללמד אותנו את החיוב השני, ידיעת כל התורה כולה.

 

חלק נוסף בלימוד תורה

אולי יש מקום לומר שיש ג' חלקים בלימוד תורה:

• עיסוק בתורה.
• ידיעת כל התורה כולה.
• ידיעת ההלכות לעשות את המצוות.

לגבי החלק השלישי נראה שיש מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לגר"א אם חלק זה נחשב כלימוד תורה. שיש מקום להבנה שאין זה בגדר לימוד תורה, כיון שהוא נכלל בגדר הציווי של קיום המצוה, או אזהרה שלא לעשות מעשה מסויים. הרי כשהקב"ה ציוה אותנו לקיים מצוה כל שהיא, בכך כלול החיוב שנבין את הציווי ונלמד את הציווי. שהרי אם לא נלמד את הציווי, איך נוכל לקיים את המצוה. לכן, אין זה בגדר לימוד תורה.

יש לדמות את הדברים לדברי בעל "בית הלוי" (בפירושו לתורה, שמות כד, ז) בנוגע לדברי עַם ישראל במתן תורה שאמרו "נעשה ונשמע". לדעת בעל "בית הלוי", כשאמרו "נעשה ונשמע" כבר היה כלול בכך שבתחילה ישמעו. שהרי אם לא ישמעו איך יכלו לעשות. אלא, כוונתם לומר שגם ישמעו כשכבר יודעים מה לעשות. דהיינו תהיה שמיעה שאינה באה כדי לעשות:

הנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים, אחד כדי לידע היאך ומה לעשות ואם לא ילמוד היאך יקיים, ולא ע"ה חסיד (אבות פ"ב מ"ה), וגם הנשים שאינם מחויבות בלימוד התורה מ"מ מחוייבות ללמוד במצות הנוהגות בהן וכמו דאיתא בב"י סי' מ"ז בשם הרוקח דמש"ה מברכות בה"ת. אמנם באנשים יש עוד מעלה א' על הנשים דנשים בלימודם אינם מקיימות שום מ"ע רק הוי מבוא לקיום המצות ונמצא דהלימוד אצלם הוי מבוא להתכלית שהוא קיום המצות ולא הוי תכלית בעצמו אבל באנשים הוי הלימוד גם מ"ע לעצמו וכמו הנחת תפילין וכדומה ונמצא הוו ב' בחינות מבוא להמצות וגם תכלית בפני עצמו. … והנה אם היו אומרים ישראל נשמע ונעשה לא היה במשמעות קבלתם רק עול מצות אלא שמוכרחין ללמוד קודם כדי שידעו היאך לעשות והיה נשמע נמשך ומבוא לנעשה ונעשה הוי התכלית והיה רק קבלה אחת ומש"ה אמרו נעשה ומובן מאליו שמוכרחין ללמוד מקודם ואח"כ אמרו נשמע ונמצא דהוי נשמע תכלית מצד עצמו ג"כ דגם שלא יצטרכו ללמוד משום עשיה ג"כ ילמדו מצד עצמה ונמצא ע"י ההקדמה נעשה ב' קבלות של ב' תכליתים עול מצות ועול תורה.

עכשיו נפנה למחלוקת ה"שולחן ערוך" והגר"א. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים מז, יד) פסק על פי דברי האגור בשם מהרי"ל שנשים מברכות ברכת התורה, ואחת מהסיבות שמובאות ב"בית יוסף" (אורח חיים מז, יד) לדין זה היא, שהסמ"ג כתב שנשים חייבות ללמוד הדינים השייכות להן.

הגר"א (ב'ביאור הגר"א' שם) העיר על דברי ה"שולחן ערוך", הרי התורה אומרת במפורש "ולמדתם את בניכם" ופסוק זה ממעט את לימוד התורה של הבנות (עיין מסכת קידושין כט, ע"ב), אז איך אפשר לומר שבנות חייבות בלימוד תורה? לכן, הוא כתב שהסיבה שנשים מברכות ברכות התורה היא, מדין שנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. כלומר, נשים מברכות על מצוות גם שהן פטורות מקיומן. לכן, הוא הדין לגבי ברכות התורה.

נראה להסביר שהמחלוקת בין הגר"א ל"שולחן ערוך" היא בדיוק בנקודה שהזכרנו. דהיינו, ה"שולחן ערוך" הבין שהחיוב של לימוד הדינים של המצוות, אינו כלול בקיום המצוות, אלא הוא חיוב של תלמוד תורה. לכן, נשים חייבות בחיוב זה, ולכן יכולות לברך ברכות התורה. הגר"א סבר שחיוב זה אינו נכלל בחיוב של לימוד תורה, זהו חיוב שכלול בקיום המצוות, ולכן נשים אינן יכולות לברך ברכות התורה מחמת סיבה זו.

יש עוד מקום להסביר שגם ה"שולחן ערוך" מודה שאין בכך קיום מצות לימוד תורה, ולא בכך נחלקו הגר"א וה"שולחן ערוך". המחלוקת שלהם היא בנוגע לגדר ברכות התורה. דהיינו, הגר"א הבין שברכות התורה מברכים דווקא על מצות לימוד תורה. אבל, ה"שולחן ערוך" סבר שאפשר לברך ברכה זו על כל לימוד של תורה. על אף שאין כאן קיום מצות לימוד תורה, בכל זאת, בסופו של דבר יש כאן לימוד התורה ואפשר לברך על כך.

החלק הזה של לימוד תורה כדי לעשות מתבאר ממספר סוגיות:

 

א. מובא בגמרא במסכת קידושין (מ, ע"ב):

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

ב. מובא במשנה במסכת אבות (פרק ד, משנה יד): "ר' יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת התלמוד עולה זדון".

מדובר לגבי לימוד לקיים מצוות. ר' יהודה אומר שאם אדם לא למד ובגלל זה הוא חוטא, אין בכך שגגה, אלא זדון. היה לו ללמוד כדי לא לעשות את העבירה.

ג. מובא בגמרא במסכת שבת (לא, ע"א):

אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא.

מאידך, מובא בגמרא במסכת סנהדרין (ז, ע"א):

דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה, שנאמר פוטר מים ראשית מדון.

הקשו ראשונים ואחרונים שיש סתירה בין שתי הסוגיות. הרי בסוגיא במסכת שבת נאמר שבתחילה שואלים אותו על משא ומתן. בסוגיא במסכת סנהדרין נאמר שנידון תחילה על דברי תורה. אלא, נראה שיש לחלק ולומר שהסוגיא במסכת סנהדרין דנה בנוגע לחיוב של לימוד תורה כדי לדעת מה לעשות, וזו הסיבה שהוא בתחילה נידון על לימוד זה. במסכת שבת מדובר על לימוד תורה כעיסוק בדברי תורה, או על ידיעת התורה.

 

גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה

1. הסוגיא במסכת קידושין ובמסכת בבא קמא:

הובאה לעיל הסוגיא שבה מבואר שתלמוד גדול מן המעשה, כיון שהתלמוד מביא לידי מעשה.

מדברי גמרא זו יש ללמוד שהעשיה היא יותר חשובה מהלימוד. הלימוד רק מביא את האדם לידי עשיה. אם כן, יש לומר שאם כבר למד ויודע, עדיף שיעשה משילמד. אולם, יש להעיר שלפי זה, יש קושי בהבנת דברי הגמרא. הרי מצד אחד אומרים שגדול התלמוד. מאידך, הם אומרים שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואם כן, משמע שהעשיה יותר חשובה מהתלמוד.

נוסיף עוד סוגיא שנמצאת במסכת בבא קמא (יז, ע"א):

ת"ר: 'וכבוד עשו לו במותו' – זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה; א"ל ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן! אלא, שהניחו ס"ת על מטתו, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי! אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן. אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה! ל"ק: הא למיגמר, הא לאגמורי.

מדברי הגמרא משמע שעשיה יותר חשובה מהלימוד וזו הסיבה שהגמרא הקשתה איך אפשר לומר שמספידים שקיים, אבל לא מספידים שלימד. הרי עשייה יותר חשובה, שהתלמוד מביא לידי מעשה. הגמרא השיבה שיש לחלק בין ללמד ובין ללמוד. עשיה יותר חשובה מלימוד עצמי. אבל לימוד אחרים יותר חשוב מעשיה.

צריך עיון, בביאור הסוגיות. יש מספר הבנות בביאורי שתי הסוגיות האלו. אנחנו ננקוט כביאור אחד, ובהערות נביא את הביאורים האחרים:

רש"י הסביר שהקושיא על דברי ר' יוחנן ממה שנאמר גדול למוד תורה וכו', שמכך רואים שיותר חשוב המעשה. שהרי הקטן נתלה בגדול[2]. אם כן, איך ר' יוחנן אמר שאומרים קיים, אבל לימד לא אומרים. הרי יש יותר שבח לאדם שקיים מזה שלמד. על כך הגמרא השיבה שנכון שזה שאומרים שאדם עשה זה יותר שבח מזה שאומרים שלמד, אבל ללמד יש בו יותר שבח. דהיינו, ללמד תורה לאחרים יותר גדול מעשיה. ללמד לעצמו, מעשה עדיף, ללמד לאחרים עדיף ממעשה.

תוס' בסוגיא במסכת קידושין (מ, ע"ב, ד"ה תלמוד גדול וכו') הקשה על דברי הגמרא במסכת קידושין מדברי הגמרא בבא קמא. משמע מהסוגיא במסכת קידושין שתלמוד תורה הוא יותר חשוב מהמעשה, ומהסוגיא במסכת בבא קמא, לפי דברי רש"י, משמע שהעשיה יותר גדולה מהתלמוד. תוס' הסביר שבזה שאומרים קיים, כוללים את הלימוד, שהרי אין אדם עושה אלא אם כן הוא למד. אם כן, איך אפשר לומר שאומרים על הנפטר קיים, אבל לא אומרים שלמד? ועל כך הגמרא השיבה, שבאמת ללמד לעצמו, מעשה עדיף, אבל ללמד לאחרים עדיף ממעשה.

לא ברור איך תוס' תירץ את קושייתו כאן? שהרי מהסוגיא במסכת קידושין משמע שהתלמוד יותר גדול מהמעשה? המהרש"א (שם במסכת קידושין) התייחס לדברי התוס', ונראה לפי דבריו שכוונת התוס' היא, שהסוגיא במסכת קידושין שאומרת שגדול תלמוד מן מעשה, מדברת על לימוד לאחרים[3].

 

2. עיון בסוגיות נוספות:

לפי הסבר זה מתבאר לנו שהעשיה עדיפה על פני לימוד תורה העצמי. אך, יש לדון בהבנה זו לאור סוגיא אחרת במסכת מועד קטן (ט, ע"א-ע"ב):

אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו", וכתיב "ארח חיים פן תפלס"! – לא קשיא: כאן – במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", הא חפצי שמים – ישוו בה, וכתיב "וכל חפצים לא ישוו בה" – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! – כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

לפי דברי הגמרא, במקרה שמדובר על מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, עדיף תלמוד תורה. רק כשמדובר על מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, יש לעשות את המצוה ולא ללמוד תורה.

בהקשר לדיוננו נביא את הסוגיא שדנה בנוגע לרשב"י וחבריו שתורתם אמונתם והם פטורים מתפילה. כתוב בגמרא מסכת שבת (יא, ע"א):

דתניא: חברים שהיו עוסקין בתורה – מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו – מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה.

לפי הגמרא, אנשים שתורתם אמונתם [שלפי ר' יוחנן אין כאלו כיום] אינם צריכים להפסיק מלימודם כדי להתפלל, אלא רק כדי לקרוא קריאת שמע צריכים להפסיק.

בירושלמי (מסכת, פרק א, הלכה ב) מובאת הסוגיא קצת בשינוי:

רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעוסקין בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקין בתלמוד תורה ואפילו לתפילה אנו מפסיקין… ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא ואמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם טעמא דר' שמעון בן יוחי זהו שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון.

לפי דברי הירושלמי, רשב"י וחבריו פטורים גם מקריאת שמע. למדים מדברי הירושלמי שאדם שלמד ולא עשה, נוח לו שלא נברא. האדם נברא כדי לעשות.

 

3. ביאור הסוגיות:

נראה לי, שביאור סוגיות אלו אפשר להבין על פי החלוקה שהצגתי לעיל. כוונתי היא, יש חלק של לימוד תורה שהוא לימוד לשם ידיעה לדעת מה לעשות. כל מטרת הלימוד היא בשביל העשיה, בוודאי בנוגע ללימוד זה העשיה עדיפה. ולכן, אדם שכבר למד לעשות, יש לו להעדיף את העשיה מהלימוד. אבל, יש לימוד אחר, והוא הלימוד לדעת את כל התורה כולה. יסוד לימוד לדעת את כל התורה כולה, הוא לימוד על מנת ללמד ולהורות הלכה לעָם ישראל. כדי לדעת להורות לא מספיק ללמוד רק מה שצריך לעשות, צריך להבין את טעמי הדברים וכן את כל השיטות השונות בנושא. לימוד תורה על מנת לעשות דומה ללימוד תורה של נשים. זאת אומרת, לומד רק את המסקנות ההלכתיות, כעין לימוד "קיצור שלחן ערוך". אבל, לימוד כדי לדעת את כל התורה כולה הוא לימוד של מקורות הדברים, השיטות השונות. דהיינו, לימוד הגמרא, הראשונים, האחרונים, ה"טור", ה"בית יוסף", ה"שולחן ערוך", הנושאי כלים והשותי"ם. לימוד זה הוא כדי להורות לאחרים וכדי ללמד לאחרים. לימוד תורה כזה עדיף על העשיה. וזאת משום שהוא מביא אחרים לידי עשיה.

הגמרא במסכת מועד קטן מדברת על הלימוד תורה כדי לעשות. זאת אומרת, לימוד תורה כדי לדעת מה לעשות, עדיף על פני מצות עשה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. וזאת משום שמצוה זו כבר נעשית, אבל אם לא ילמד, אז הוא לא יעשה מצוות אחרות, שצריכים לעשותן ואחרים אינם יכולים לעשותן. בסוגיא במסכת שבת מדובר על לימוד תורה של ידיעת כל התורה כולה. לימוד זה עדיף על פני העשיה[4].

יש במידה מסוימת לדמות לימוד תורה לשם ידיעת כל התורה כולה, לעוסק בצרכי צבור.

הרמב"ם כתב בהלכות קריאת שמע (פרק ב, הלכה ה):

היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה, היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות.

עוד כתב בהלכות תפילה (פרק ו, הלכה ח):

מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל, ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה, וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה.

הרמב"ם הביא ביחד דין העוסק בצרכי צבור עם דין לומד תורה. העוסק בצרכי צבור פטור גם מקריאת שמע. אבל, זה שלומד תורה, אפילו שתורתו אמונתו, אינו פטור מקריאת שמע. אך, שניהם פטורים מתפילה, וזאת משום שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.

ר' יוסף קארו זצ"ל ("כסף משנה", הלכות קריאת שמע ב, ה) כתב שהמקור של הרמב"ם לדין העוסקים בצרכי צבור נמצא  בסוגיא במסכת שבת, בסמיכות לדין רשב"י וחבריו:

והתניא: כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לקריאת שמע! – כי תני ההיא – בעיבור שנה. דאמר רב אדא בר אהבה, וכן תנו סבי דהגרוניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה.

עיבור שנה נחשב עוסק בצרכי צבור, ורואים שהוא פטור מקריאת שמע ומתפילה.

נראה לי, שהקשר בין העוסק בצרכי ציבור ובין זה שלומד תורה ותורתו אומנתו הוא בכך שלימוד תורה כדי לדעת את כל התורה כולה, הוא לימוד תורה על מנת ללמד. זה כמו שעוסק בצרכי צבור. הלימוד תורה שלו הוא בשביל הציבור. לכן, יש לו פטור מתפילה. הוא לא לגמרי נחשב עוסק בצרכי צבור, כיון שבאותו רגע שלומד הוא אינו עושה דבר בשביל הצבור, ולכן אינו פטור מקריאת שמע [לפי הירושלמי פטור אפילו מקריאת שמע].

הרמב"ם כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.

נראה לי, שמדובר כאן על אנשים כמו רשב"י וחבריו. הדברים מבוססים על הסוגיא במסכת ברכות (לה, ע"ב) במחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י בנוגע לדרכה של תורה. ומבואר מהסוגיא שאכן, רוב הציבור צריך ללכת בדרכו של ר' ישמעאל ולעסוק גם בדרך ארץ. אבל, יש מעטים שצריכים ללכת דווקא בדרכו של רשב"י. אלו שהולכים בדרכו של רשב"י הם כמו שבט לוי. נראה שמשמעות הדברים שמלמדים תורה לאחרים. תפקידו של שבט לוי הוא להורות לאחרים, כפי שנאמר בברכת משה רבינו ללוי, בפרשת וזאת הברכה (פרק לד, פסוק י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל…". שבט לוי הם המלמדים את התורה.

רעיון זה בא גם לידי ביטוי בסוגיית הגמרא במסכת קידושין (ל, ע"א) שלומדים מהפסוק "ושננתם לבניך", שאדם צריך לשלש זמן לימודו, וכן לומדים מכך שצריך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. דהיינו מדובר כאן על לימוד תורה כדי לדעת את כל התורה כולה.

מובא בספרי (פיסקא לד, פסוק ז):

לבניך, אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע, וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו, אלא מיכן לתלמידים שקרויים בנים.

מאותו פסוק שלומדים את החיוב ללמוד תורה כדי לדעת את כל התורה כולה, לומדים על מצות לימוד תורה לאחרים, התלמידים. הדברים מיושבים לפי המבואר לעיל, שמדובר על אותו יסוד.

יש להוסיף שגם זה שלומד תורה על מנת לדעת את כל התורה כולה, ולומד על מנת ללמד, חייב במצוות שאי אפשר לעשותן על ידי אחרים. וזאת משום שלימוד תורה הוא כדי לעשות. זאת אומרת, הלימוד תורה של האדם בא כדי לתקן את האדם. כפי שכתב הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג, פרק לא), שמטרת המצוות הן לנתינת דעות אמיתיות או להסיר דעות רעות או לנתינת סדר ישר או להסיר עוול, או להתלמד במידות טובות או להיזהר ממידות רעות. הכל נתלה בשלשה דברים: דעות, מידות ומעשי הנהגה המדינית. אדם לומד מהתורה יסודות אלו. הרי התורה מלמדת אותנו את המצוות, והיא מחנכת את האדם לדעות נכונות ומידות נכונות וכו'. לכן, אדם שאינו מקיים מצוות, לימוד תורה שלו פגום. הלימוד תורה לא הגיע למטרתו. וזה מה שמובא לעיל בירושלמי שזה שלומד ואינו עושה נוח לו שלא נברא.

הסבר הדברים שבעולם הנשמות, האדם דבק עִם ה', הוא רוחני, אין שם עשיה. מטרת עוה"ז היא בשביל העשיה. לכן, זה שלומד ואינו עושה, היה עדיף לו לא להבראות, שהלימוד תורה הוא עניין הרוחני, דהיינו הדביקות בה'. וכיון שבעוה"ז אין דביקות שלימה בה', הדביקות בעולם הנשמות היא יותר עליונה, הרי עדיף לו שלא להיבראות. האדם נברא כדי לעשות,  שיהיה חיבור בין הנשמה ובין הגוף, ושיהיה את העשיה. גם הלימוד תורה על מנת ללמד, מטרתו כדי להביא את האנשים האחרים לעשיה. דהיינו להביא אנשים אחרים לתיקונם, לעשות מעשים טובים ושיהיו להם דעות נכונות. אם כן, בוודאי אי אפשר שלימוד זה ידחה מצות עשה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. שהרי חסרה המטרה של לימוד התורה.

יש להוסיף שלימוד תורה על מנת ללמד, מביא את האחרים לעשיית מעשים טובים. חלק גדול מהלימוד תורה מהמלמד, אינו רק לימוד דברי המלמד, אלא גם מהנהגתו. כפי שמובא בגמרא במסכת ברכות (ז, ע"ב) גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. וכן מובא בגמרא במסכת חגיגה (טו, ע"ב):

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.

אין ללמוד אלא מרב שדומה למלאך ה' צ-באות. זאת אומרת, יש ללמוד דווקא מאדם שמקיים מה שעושה. מלאך ה' עושה בדיוק מה שמצווים אותו[5].

נביא בהקשר זה את דברי המשנה במסכת אבות (פרק א, משנה יד):

שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.

שמאי מלמדנו שלימוד תורה אינו צריך להביא אותו לידי ניתוק מן העולם, אלא להיפך הלימוד תורה מביא אותו להתחברות לעולם. לימוד תורה מביא לידי כלל עשיה ולתיקון מידותיו[6].

נדון בעוד סוגיא שקשורה לענייננו וזו סוגיית דחיית הנישואין משום לימוד תורה. הובאה לעיל הסוגיא במסכת קידושין שדנה בנוגע לשאלה זו. בסוגיא זו הובאה חילוק בין ארץ ישראל לבבל. במקום אחד נהגו ללמוד תורה בתחילה ואחר כך לישא אשה, ובמקום השני נהגו להיפך. לא היתה כאן מחלוקת עקרונית בין המקומות, אלא השינוי נוצר בעקבות שינוי המציאות. כלומר, במקום אחד לא היתה אפשרות ללמוד תורה לאחר הנישואין, היה צורך לצאת לפרנס את המשפחה, ובמקום השני היתה אפשרות ללמוד תורה גם לאחר הנישואין, ולכן אז יש עדיפות להקדים את הנישואין על פני הלימוד תורה.

עוד מובא בגמרא במסכת יבמות (סג, ע"ב):

בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.

בן עזאי לא נשא אשה, וזאת משום שנפשו חשקה בתורה. וצריך עיון, איך מפני לימוד תורה דחה מצוַת עשה של פריה ורביה? הרי לימוד תורה אינו דוחה מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

נראה לי, שהיישוב נעוץ בדברי בן עזאי: "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים", זאת אומרת, מדובר על מצוַת עשה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. תכלית המצוה היא ישוב העולם – "לא תהו בראה לשבת יצרה", ואפשר לעשותה על ידי אחרים.

אבל, יש להוסיף ולומר שמטרת מצוַת פריה ורביה אינה רק ללדת ילדים, אלא להוליד ילדים מתוקנים. כוונת הדברים היא, ללדת ילדים שהולכים בדרך ה'. זו הסיבה שכלול במצוַת פריה ורביה החיוב לחנך את ילדיו לשמירת תורה ומצוות ומידות טובות וכו'[7]. אם כן, מדובר על אותו יסוד של לימוד תורה על מנת ללמד. וכבר הובא לעיל הספרי שמשם התבאר שמן הפסוק "ושננתם לבניך" למדים חיוב ללמד את התלמידים[8].

 

ביאור נוסף בגדר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה

הסברנו לעיל שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שעל ידי לימוד התורה אנחנו יודעים מה לעשות. אלא, נראה לי, שיש להוסיף שאין הכוונה רק שיודעים באופן מעשי מה לעשות. דהיינו, אנחנו לומדים הלכות תפילין ואנחנו יודעים איך להניח תפילין. אלא, כוונת הדברים שהתלמוד מביא את האדם להתקרבות גדולה לקב"ה, וככל שהוא יותר קרוב לה', הוא נעשה יותר מתוקן וכל רצונו לעשות רצון ה'. התורה מביאה את האדם לידי עשיה דהיינו מביאה אותו לידי רצון לעשות רצון ה' בכל מעשה ומעשה. אפילו שלא מדובר על לימוד תורה בהלכה זו הספיציפית, בכל זאת, הלימוד מביא אותו לידי עשיה. לפי זה, יש לומר שבוודאי הלימוד הוא יותר גדול מן העשיה של מצוה ספיציפית, כיון שהוא מביא לידי עשיה כללית. לפי זה, לא צריכים להגיע להבנה של התוס' שהסוגיא במסכת קידושין מדברת על לימוד תורה לאחרים ולא צריך להסביר גדול בתור קדימות בסדר, אלא גדול מצד חשיבות.

לא משנה מה שלומד, גם כשלומד שור שנגח את הפרה וכיוצ"ב, הלימוד מביא אותו להתקרבות לה'. הרי כל לימוד ולימוד יש בו ידיעת ה'. ידיעת התורה היא ידיעת ה', שהרי אלו ציווי ה', רצון ה', והדרך הכי עליונה להתקרבות לה' היא על ידי לימוד התורה. הדברים מבוארים בספר "התניא" וגם בספר "נפש החיים". נוסף על כך, בכל לימוד ולימוד רואים את חכמתו הרבה של הקב"ה, וכמה מדוקדק דינו, והיושר והמשפט בכל מעשיו, ובכך הוא מתקרב לה'.

הרי הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ג) כתב שהדרך להגיע לאהבת ה' היא על ידי לימוד תורה:

והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ' שמע) לפי שנאמר "ואהבת את י"י אלהיך" איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח.

יסוד זה מתבאר גם מתוך דברי מהר"ל מפראג (ספר "נתיבות עולם", נתיב התורה, פרק ה):

כי המעשים כבר אמרו (קידושין מ' ע"ב) גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואין הפירוש כמו שמבינים כי כאשר לומד תורה ידע אח"כ לקיים התורה על ידי שלמד התורה, וזה אינו כי בשביל כך אין גדול התורה, אבל הפירוש הוא כי התורה היא פועלת שיצאו המעשים לפועל, כי כל שכל הוא שפועל בגשמי ולכך התורה שהיא שכלית פועלת באדם הגשמי שיצאו המצות שבתורה לפועל, ומפני שהתורה היא עלה ופועל למעשה המצות כמו שאמרנו בשביל כך אמר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה כי התורה היא עלה פועלת, וידוע כי העלה גדול מן אשר הוא עלול. ודבר זה שייך לומר כאשר התורה היא עמו ואצלו כי כל דבר הוא פועל במה שהוא אצלו ולכך אמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, כי כאשר התורה קרוב אליך שהיא בפיך שאתה חוזר עליה תמיד ולכך היא תמיד גם כן בלבבך דבר זה גורם שתהיה התורה נעשית בפעל כמו שפירשנו למעלה דברי חכמים. וכאשר נתרחקו מן התורה שאין התורה עם האדם אין כאן מעשה המצות כמו שהוא נראה בדורנו. וכמו כן לא נמצא יראת שמים כאשר אין עמו התורה כמו שאמרו (אבות פ"ג) אם אין חכמה אין יראה, ופירוש זה כי היראה כאשר האדם יש לו קירוב אל השם יתברך אז מקבל יראתו דומה למלך בו"ד אין האדם מקבל יראתו רק כאשר מתקרב אליו, ואין האדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה כי האדם הוא בשר ודם ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו ואז מקבל היראה.

 

פלפול ועמקות בתורה

יש להוסיף עוד חלק ללימוד התורה. לא מספיק שאדם לומד תורה בכל יום, וגם לא מספיק שהוא יודע את התורה. אדם צריך להעמיק בתורה. להבין לעמקות כל הלכה והלכה. לכן, הוא צריך להתפלפל ולהעמיק בדברי התורה.

יסוד זה נמצא בדברי בעל ה"טורי זהב" (אורח חיים מז, א):

הכי אי' בגמרא אר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' עליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמ"ה ולא פירשוהו עד שפי' הקדוש ברוך הוא בעצמו שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה י"ל הרבה במאמר זה ולאהבת הקיצור לא זכרנום ונראה שהוא ית' שאל בכאן ב' שאלות ורמז בשאלה עצמה את התי' השייך לשאלה דרך רמז ובזה הזכיר שאעפ"כ לא ידעו להגיד התי' וע"כ אמר מי האיש החכם ויבן את זאת דהיינו על עיקר השאלה. שנית ואשר דבר פי ה' אליו ר"ל שפי ה' דבר את התי' ואעפ"כ נראה אם יגיד והנה ב' השאלות היו. הא' על מה אבדה הארץ ר"ל דוקא ארץ הזא' עכשיו והלא כבר עברו על ג"ע ש"ד וע"א ומה נשתנו עכשיו. שנית על שהתורה אזלא מישראל ונאבד' מהם וע"כ אמר נצתה כמדבר מבלי עובר שהתור' נתרוקנ' מישראל כמדבר שנתרוקנה מכל עובר והנה התי' הוא מרומז בקושי' כמ"ש אחר כך אלא שלא ידעו לפרש הדבר עד שפי' הקדוש ברוך הוא בעצמו מ"ש תחלה והיינו על שהקשה למה לא נחרבה קודם לפי שהתורה היתה מגנת עליהם כדאי' בסוטה תורה מגנת ומצלת מן החטא אבל אחר שעזבו את תורתי אז נפקדו על מה שכבר לא שמעו בקולי בעבירה ג"ע ש"ד וע"א שעשו וז"ש על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ועל השנית דהיינו סילוק התורה לפי שלא הלכו בה שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה כמ"ש על בחקותי תלכו על מנת שתהיו עמלים בתורה מה שאין כן באותם שלומדים דברי תורה מתוך עונג ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם על כן אמר ולא הלכו בה רוצה לומר שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתייחס להליכה כמ"ש וזהו שלא ברכו בתורה תחלה כי הברכה היא לעסוק בדברי תורה דרך טורח דוקא ותי' זה הוא מרומז במ"ש הקדוש ברוך הוא בשאלם נצתה כמדבר מבלי עובר הך מבלי עובר הוא תירוץ על קושיא נצתה כמדבר דמ"ה נצתה התורה כמדבר לפי שהיה מבלי עובר ר"ל שלא עסקו בה דרך משא ומתן.

 

סיכום

מצינו שיש כמה חלקים ללימוד תורה:

• לימוד המצוות שצריך לעשות. ויש מקום לומר שאין בלימוד זה קיום מצות לימוד תורה.
• קביעת עתים לתורה. לימוד תורה בכל יום ויום.
• ידיעת כל התורה כולה.
• עמקות והבנה בכל המצוות והדינים.

בעזרת ה' נצליח שאנחנו נקיים את כל החלקים האלו ונצליח להיות בגדר תלמידי חכמים אמיתיים. כמובן, שדבר זה אינו תלוי רק בסייעתא דשמיא, אלא בעיקר במעשינו. יש סגולה בדוקה להיות תלמיד חכם, לא כל מי שעשה אותה נעשה תלמיד חכם. אבל, בוודאי כל מי שלא עשה אותה לא הצליח להיות תלמיד חכם. סגולה זו היא לימוד התורה. כדי להיות תלמיד חכם צריך ללמוד ולהשקיע בלימוד התורה.

[1] הרב חנוך הכהן ארנטרוי זצ"ל, בספרו עיונים בדברי חז"ל ובלשונם (עמ' קלא), דייק ממה שכתוב "יעסוק בתורה ואח"כ ישא אשה", ומקודם כתוב "ישא אשה ואח"כ ילמד תורה", שכאן מדובר להעמיק בחקר הנלמד.

[2] דברים אלו אינם מובאים בדברי רש"י, אבל תוס' במסכת קידושין מ, ע"ב, הביא את הדברים בשם רש"י.

[3] יש מספר אפשרויות להבין את דברי הגמרא במסכת קידושין שנאמר "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה":

1. גדול במשמעות של חשיבות. דהיינו, תלמוד תורה יותר חשוב מעשיה. אבל, לפי הבנה זו ניתקל בקושי שהרי קטן נתלה בגדול. לכן, יש ליישב שמדובר על לימוד תורה לאחרים. זהו פירוש התוס' בתירוצם הראשון. כך גם מתבאר לפי רש"י. וסדר הקדימויות הוא: לימוד עצמי, לאחר מכן עשיה ולאחר מכן לימוד תורה לאחרים.
2. גדול במשמעות של קדימות, ולא מצד חשיבות. התוס' (בתירוצו השני במסכת קידושין) הסביר שבסוגיא במסכת קידושין מדובר על אדם שלא למד עדיין, והוא בא להימלך מה לעשות, אם ללמוד תחלה או לעשות, ועל כך משיבים לו שיש לו ללמוד קודם. אבל, אדם שלמד כבר עדיפה העשיה, ועל כך מדובר בסוגיא במסכת בבא קמא. עיין במהרש"א בביאורו לדברי תוס'. יש להעיר שבעל ספר "באר שבע", בחידושיו למסכת סוטה (מד, ע"א) כתב כפירוש זה של התוס'. הוא כתב שצריך להקדים תלמוד תורה למעשים טובים משום שהלימוד מביא לידי מעשה. אבל, אדם שלמד כבר צריך להקדים את המעשים טובים לתלמוד תורה. כך גם ביאר ר' ישעיה מדטראני (מובא ב"שיטה מקובצת", מסכת בבא קמא יז, ע"א) בדעת רש"י.

לפי שתי ההבנות האלו יש לומר שלימוד תורה לאחרים הוא משובח על פני שאר הדברים. ועשיית עצמו עדיפה על פני לימוד אחרים.

יש עוד ביאורים לסוגיות אלו, אבל הביאורים קשים להבנה ולכן לא איכנס לדיון בשיטות אלו, רק אציין לדבריהם. עיין רבינו חננאל, מסכת בבא קמא יז, ע"א; "שאילתות", פרשת לך לך, סימן ז; רשב"ץ, מסכת אבות, פרק א, משנה ז; חידושי "בית הבחירה", מסכת בבא קמא יז, ע"א; "יראים", מצוה כה-דפוס ישן, מצוה רנד; ריטב"א, מסכת קידושין מ, ע"ב.

[4] נראה לי, שיש להוסיף שלא מבטלים תלמוד תורה מפני מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים משום גדולתה של מצות לימוד תורה. בספר "מסילת ישרים" (פרק א) ובעוד ספרים רבים (עיין בספר "התניא" ובספר "נפש החיים") מבואר שהאדם נברא בעולם כדי לדבק בקב"ה, הדביקות באה על ידי קיום המצות. אבל, הדביקות הכי גדולה היא הדביקות שבאה על ידי הלימוד תורה, כיון שבכך לומד ציווי ה', והיא מביאה לידיעת ה'. הרמב"ם דיבר על כך במקומות רבים (עיין בהקדמה לפירוש המשניות; בהלכות יסודי התורה, סוף הלכות תשובה) ששלמות האדם היא להגיע לידיעת ה'. יש ללימוד תורה את היכולת הכי מרבית להביא לידי ידיעת ה'. לכן, זאת המצוה הכי עליונה ויקרה. דהיינו, מצות לימוד תורה גדולה ממצוות אחרות. אלא, אם נשאל את עצמנו, אם כן, מדוע לימוד תורה אינו דוחה מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, נשיב על כך שני יישובים: 1. כפי שהתבאר להלן, הלימוד הוא כדי לעשות. הרי אדם לומד מה עליו לעשות. ואם אינו עושה מה שלומד, יש חסרון בלימוד. יש להוסיף שההשפעה אינה רק בלימוד צריך עשייה. החיבור לעשיה. לכן, זו הסיבה שיש לדחות לימוד תורה מפני העשיה. לימוד תורה בלי עשיה, יש בו צביעות. הלימוד תורה מביא את האדם לתיקונו, שעושה מעשים טובים וחושב מחשבות נכונות. הרמב"ם כתב בהקדמה לפירוש המשניות שאם אדם לא מתנהג כראוי, שמעשיו מגונים, אז הוא מוגדר כאיש שאינו חכם. איש שמבקש תאוות אינו חכם באמת. ראשית חכמה היא, שלא יקח מההנאות הגשמיות אלא מה שבו קיום הגוף. על אדם שטען שיש לו חכמה, ומורד בתורה ומבקש תאוות נפשו, עליו אמר ירמיהו הנביא (ח, ח-ט): "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' איתנו אכן הנה שקר עשה, עת שקר סופרים: הנה בדבר ה' מאסו, וחכמת מה להם".

2. תמיד צריך ללמוד תורה. ואם נאמר שלא דוחים לימוד תורה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, אז אדם לעולם לא יקיים מצוות, ובטילה מטרת התורה. מטרת התורה היא להשפיע על האדם להיות טוב.

מובא בגמרא במסכת שבת (פח, ע"ב-פט, ע"א): "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! – אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. – אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה – לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה – זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה – לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה – כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים – לא כתיב".

היסוד שלמדים מגמרא זו, שהתורה אינה רק ידיעות טובות ועליונות. התורה היא באה לתקן את האדם לעשות מעשים טובים. האדם נברא לא רק לחשוב מחשבות נכונות, אלא להתנהג בצורה ראויה. ולכן, אדם שלומד תורה ואינו מקיים את המצוות, מבטל את מטרת התורה. על אף שיש ערך רב בלימוד התורה, בכל זאת, בלי קיום המצוות אין קיום לעולם.

[5] מעניין הדבר שמימרא זו נאמרת בשם ר' יוחנן, וכפי שנראה היא קשורה עִם המימרא הקודמת שלו שגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה.

[6] ברצוני להציג את הסוגיות ודברי הראשונים שדיברו על כך שהלימוד תורה צריך להביא לידי עשיה. מטרת התורה היא כדי לעשותה.

מובא במשנה במסכת אבות (א, יז): "לא המדרש עיקר, אלא המעשה".

וכן, נמצא במשנה במסכת אבות (ד, ה): "הלומד על מנת ללמד, מספיקים בידו ללמוד וללמד. הלומד על מנת לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות". כתב על כך רבינו דוד, נכד הרמב"ם (בספרו "מדרש דוד", אבות ד, ה): "והמדרגה הזאת [על מנת לעשות] היא העליונה, לפי שמי שילמד בתורה, ויהיה לתכלית בקשתו שיתגלו לו משפטיה, ויסתכל ביסודיה, בעבור שילך בדרכיה ויעשה המצוות".

רבינו בחיי (מסכת אבות א, יז) כתב לגבי המשנה "לא המדרש עיקר אלא המעשה": "כלומר אין תכלית הידיעה ועמלו של אדם בתורה שילמד תורה הרבה, אין התכלית אלא שיביא הלימוד לידי מעשה… כי תכלית הלמוד אינו אלא כדי שיעשה".

ה"טור" (כתב בצוואתו, מובא בסוף ספר "ארחות חיים" לרא"ש): "והוי זהיר בתלמוד תורה לשמה כדי שתדע המצות ותשמור עצמך מן העבירות וכו' "והוי זהיר להאריך ולהעמיק ולחפש אחר כל הספרים בדרך פסק ההלכה בדבר הצריך לעולם, ולא תאריך ולא תעמיק בדברי קושיות שלא לצורך, כי אינם עושים רוב בני אדם כי אם לקנות שם מערבב בעלי הגמרא ובכל מסכתא שתלמוד תכתוב מעט בכל מן הפוסקים ומן ההלכות המעורבבות כתוב הכללים כדי שיהיו בידך ואם תספה (תספק) באחד מהם תמצאם בפעם אחרת ובזה יצאו דבריך לאור ותתקיים תורתך ותזכור שתקרא ותוציא לשון הגמ' בפיך ולא תגמגם בקריאתה כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא למוציאיהם בפה".

רבינו חננאל (מסכת עבודה זרה יז, ע"ב): "מאי ללא תורה כל העוסק בתורה בלבד ואינו מתעסק במצות וגם להוציא הדין לאמיתו וההוראה כתקנה כאילו גם תורה אין לו".

דרשות הר"ן (דרוש ז): "שכבר ידוע שכונת כל התורה להשיג יראת שמים, ואין התכלית להיותנו משיגי החכמה, כי השגת האדם בחכמה, מעוטה. כבר ראינו מי שנאמר בו (מל"א ה יא) ויחכם מכל האדם, וכשהגיע לפרה אדומה אמר (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (יומא יד א). וכבר ביאר זה איוב ביאור רחב. ומה שחייבנו בלימוד, ראשיתו אינו, רק להגיע אל המעשה, כי אי אפשר לעשות המצוה על מתכונתה מי שלא ידענה, כאשר יעשה מי שידענה".

גר"א (בפירושו למשלי כג, כו) כתב: "כי תכלית ועיקר עסק התורה הוא כדי לידע הדרך הכבושה והישרה לילך בה לעבוד ה' ".

ר' חיים מוולוזי'ן זצ"ל (בהקדמה לפירוש הגר"א לאורח חיים): "וזה כל פרי לימוד הש"ס להוציא ממנו הלכה למעשה".

ועוד כתב (בפירושו למסכת אבות, בפירוש "רוח חיים", מסכת אבות א, יז): "לא תחשוב שהלימוד עיקר, אלא המעשה".

בעל חפץ חיים (בהקדמה לספר "ליקוט הלכות"): "לדעת תמצית ההלכה היוצאת מן הסוגיות, שזהו תכלית לימוד התורה".

וכן, כתב בהקדמה לספר "משנה ברורה": "עיקר לימוד האדם צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה".

יחד עם זאת, יש להעיר מדברי הרמב"ם במספר מקומות (בהקדמתו לפירוש המשניות; "מורה נבוכים", חלק ג, פרק לא) שהסביר שמטרת המצוות הן להביא את האדם לדעות אמיתיות וגם למידות נכונות. לדעת הרמב"ם, שלמות האדם היא, שיהיו לו דעות נכונות וגם מעשים ראויים. לפי זה, יש לדון בנוגע ללימוד תורה, שהיא מביאה את האדם לידיעות אמיתיות ואם כן, מדוע שהיא תידחה מפני מצוות מעשיות. אלא, הביאור כפי שנאמר לעיל, שאם לימוד תורה תדחה לעולם את המצוות, אז מעולם לא יקיים מצוות. אין זמן מסויים ללימוד תורה.

[7] עיין בדבריי בהלכות תלמוד תורה על הרמב"ם, פרק א, מספר 1.

[8] יש לציין שבעל "שולחן ערוך הרב" (הלכות תלמוד תורה, פרק ג, קונטרס אחרון, הערה א) דחה את ההבנה שהוי מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. הוא כתב שזו מצוה שמוטלת על כל אחד ואחד. לכן, הוא הסביר שבן עזאי לא נשא אשה כיון שהדין שמבטלים תלמוד תורה בשביל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, נאמר דווקא בנוגע למצוה שלאחר קיומה יחזור מיד ללימוד תורה. אבל, כאן על ידי נשיאת אשה, יכול לבוא לידי ביטול מצות לימוד תורה, כיון שיצטרך לפרנס, ובוודאי יכול לבוא לידי שכחת התורה. לכן, במקרה כזה לא נדחית מצות לימוד תורה מפני מצוה אחרת. גם מדבריו למדים על חשיבות הלימוד תורה. דהיינו יש חשיבות ללימוד תורה גם בלי העשיה.

 

להצגת המאמר

---