האחרונים דנו אם נכרי שהתגייר צריך לטבול את הכלים שהיו ברשותו בעודו נכרי. לא מדובר כאן על כלים שאכל בהם מאכלות אסורים שבוודאי צריכים לעבור הגעלה, או ליבון. הדיון כאן מצד הדין שיהודי שקנה כלי מנכרי צריך לטבול את הכלי. נראה שנקודת השאלה, עומדת על החקירה איך להגדיר את הכלים של הנכרי לאחר גיורו? האם נחשב שהכלים יוצאים מרשות נכרי ונכנסים לרשות ישראל, שהרי בסופו של דבר מדובר באותו אדם? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לעיין במקור חיוב טבילת כלים. מבואר בגמרא במסכת עבודה זרה[1] שכלים הנקנים מהנכרי חייבים בטבילה, וזה נלמד ממעשה מדין. כדי להיות חייב בטבילה מהתורה, חייב שיהיה כמעשה שהיה במדין. אם כן, יש לדון במקרה שלנו, שהרי לא הוי כמעשה שהיה. במדין לקחו את הכלים מהמדיינים ונכנסו לרשות ישראל. לא מדובר על נכרים שהתגיירו.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל[2] כתב שבהשקפה ראשונה היה נראה לומר שכיון ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", לכן נפקעה בעלותו על הכלים שלו, ונעשה כהפקר, והרי הוא כזוכה מההפקר ולא צריך לטבול כליו, כיון שלא דומה למעשה שהיה אצל כלי מדין.
נלענ"ד, שיש מקום להסתפק בסברא זו לאור הסברי בדין ה"מושג גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[3]. נראה שהכלים של הנכרי שהתגייר לא נעשים הפקר, כמו שראינו לגבי החובות שלו שעדיין חייב בהם. כל מה שנוגע למציאות לא משתנה מחמת המושג "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". אולם, נראה שיש מקום לדברי הרב עובדיה יוסף מצד מה שכתב שלא דומה למעשה שהיה אצל כלי מדין. הרב עובדיה יוסף זצ"ל הביא מדברי מהר"ש גרינפלד זצ"ל שכתב שנכרי שהתגייר לא צריך להטביל כליו, משום שלא דומה למעשה שהיה שיצאו מרשות זה ונכנסו לרשות אחר, דהיינו מרשות נכרי לרשות ישראל. כמו שמבואר בירושלמי[4] שהטעם לטבילת כלי סעודה הנלקחים מנכרי, מפני שיצאו מטומאת נכרי ונכנסו לקדושת ישראל, אם כן יש לומר שחידוש הוא שחידשה תורה ואין לך בו אלא חידושו, שיצאו מרשות נכרי ונכנסו לרשות ישראל. אבל, זה לא שייך במקרה שנכרי התגייר, שהכלים נשארו ברשות הבעלים, אלא שיש שינוי בבעלים שמתחילה היו נכרים ואחר כך נעשו יהודים, בכה"ג יש לומר שלא צריך טבילה לכלים.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל הביא אחרונים שהסתפקו ודנו בשאלה זו. מסקנתו שטוב להחמיר בכלי מתכות להטבילם בלי ברכה, כיון שלדעת הראב"ד ועוד פוסקים חיוב טבילת כלי מתכת הוא חיוב מדאורייתא. אבל, לגבי טבילת כלי זכוכית אפשר להקל, כיון שחיוב טבילתם הוא רק מדרבנן, וספק דרבנן להקל.
נראה לי, שיש להוסיף חילוק: כשמדובר על כלי נכרים שהנכרי קנה מנכרי אחר קודם שהתגייר, יש לומר שהכלי חייב בטבילה, שהרי לא הוטבל מעולם ועכשיו שהוא יהודי חייב להטביל את כלי הנכרים. כפי שהתבאר לעיל, הנכסים לא נעשים הפקר, ולכן הוא חייב להטבילם. אולם, אם מדובר על כלים שעשה בעצמו, או קנה מיהודי, או שקנה מההפקר, כלים אלו לא צריכים טבילה לאחר שהתגייר. שאין לחייב את הכלים בטבילה מכוח זה שבתחילה הכלים היו תחת רשותו כשהיה נכרי, ועכשיו נכנסו לרשות ישראל, שחיוב כזה לא מצינו ולכן חייבים רק כמעשה שהיה. אולם, נראה שבכלי מתכת יחמיר לטבול בלי ברכה[5].
[1] עה ע"ב.
[2] ספר "הליכות עולם", כרך ז, עמ' רסח-רסט
[3] עיין במאמרי "קונטרס גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", בספרי "גר המתגייר", כרך ג, הלכות יורה דעה.
[4] סוף מסכת עבודה זרה.
[5] עיין במאמרי "קונטרס גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", בספרי "גר המתגייר", כרך ג, הלכות יורה דעה.