בעל שו"ת "דבר אברהם" (חלק א, סימן טז, אות יז) הבין שחיוב הקריאה בציבור הוא דווקא באופן שבקריאתה מתקיימת מצות תלמוד תורה בציבור. אבל, קריאה שאין בה קיום מצות תלמוד תורה, על אף שמצד שאר דיני הקריאה כהלכה היא, אינה מועילה. הטעם לכך, הוא משום שעיקר קריאת התורה בציבור משום מצות תלמוד תקנוה (עיין מסכת בבא קמא פב, ע"א).
לפי זה, ביאר את הדין שקטן יכול לעלות לתורה, אבל רק לאחר שכבר שלשה אנשים. הוא יכול להיות כתוספת (עיין "בית יוסף", אורח חיים, סימן קלה). הטעם לכך כיון שהוא לא מחוייב במצות תלמוד תורה. בנוגע ליכולת נשים לצירוף שמבואר בגמרא שמעיקר הדין יכולות לעלות ורק אינן מצטרפות משום כבוד הציבור. אלא, יש ראשונים שנקטו שהאשה יכולה לעלות רק כתוספת. הטעם לכך הוא משום שהשנים אינן מצוות על תלמוד תורה, אפילו אם נאמר שהן מצוות על קריאת התורה (עיין "מגן אברהם", אורח חיים, סימן רפב), בכל זאת, אינן מצוות על מצות תלמוד תורה. עוד אפשר לומר שנשים הן מצוות בשמיעת קריאת התורה, אבל אינן מצוות בקריאת התורה, ולכן אינן יכולות להוציא את האנשים, שהם מחוייבים בקריאת התורה. כמו הדין בקריאת המגילה, שנשים אינן מוציאות את האנשים, כיון שהן חייבות רק בשמיעה, ואנשים חייבים בקריאה [כך נפסק להלכה ברמ"א, בהלכות קריאת המגילה. לדעת ה"שולחן ערוך", נשים גם מוציאות את האנשים ידי חובה].