חיוב קביעת יום שמחה ביום העצמאות וביום ירושלים

1. מותר לקבוע יום שמחה ביום העצמאות וביום ירושלים. אין בכך איסור בל תוסיף[1].
2. אין חובה לקבוע את יום העצמאות ויום ירושלים, כימים טובים, כימי שמחה[2]. אולם, ראוי ונכון לקבוע אותם כימים טובים, כימי שמחה[3].
3. יכול להיות שלדעת מספר ראשונים ואחרונים, יש חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס בימים אלו. אולם, נראה לי, שלפי רוב הראשונים והאחרונים אין חובה[4]. בכל אופן, לכל הדעות אין איסור לעשות זכר לנס, וראוי ונכון לעשות זכר לנס. בוודאי יש בהודאתו קיום למצוַת עשה דאורייתא. הרי ראינו בתורה את חשיבות מידת הכרת הטוב, ואמירת תודה. מצוות רבות בתורה מבוססות על הנקודה של הכרת הטוב. אוי לזה שלא מכיר בטובתו, ואוי לבעל הנס שלא מכיר בניסו.

 

[1] ראשית נציין שיש מחלוקת בין הראשונים בגדר איסור בל תוסיף. הראשונים נחלקו האם איסור בל תוסיף שייך רק כשמוסיף על המצוה, או גם כשמוסיף מצוה חדשה? מהר"ץ חיות (בספרו "תורת נביאים", מאמר בל תוסיף) האריך לבאר שיש ג' שיטות: א. שיטת הרמב"ם והסמ"ג: איסור בל תוסיף שייך רק לבית דין. שבית דין נאסר בהוראת מצוה חדשה שלא נזכרה בתורה ולהחמיר בכל ענייניה כדבר תורה ממש. אבל אין איסור ליחיד. ב. שיטת הראב"ד (הלכות ממרים ב, ט) ובעל ספר "העיקרים" (מאמר ג, פרק יד): איסור בל תוסיף שייך לכל אחד ואחד, והאיסור הוא שלא להוסיף על גוף המצוה. אין איסור להוסיף מצוה חדשה. ג. שיטת הרמב"ן (בפירושו לתורה, דברים ד, ב): שהאיסור הוא גם ליחיד וגם לבית דין. האיסור הוא בין להוסיף על המצוה, ובין להוסיף מצוה חדשה.

נראה לי, שאין הכרח להבנתו בדעת הרמב"ם. נראה שגם הרמב"ם סבר שהאיסור להוסיף על גוף המצוה חל על כל אחד. יכול להיות ששיטת הרמב"ם היא כשיטת הרמב"ן. מדברי הרמב"ם במספר מקומות (פירוש המשניות, בהקדמה לפרק חלק מסכת סנהדרין, יסוד הט'; בסוף מנין המצוות הקצר של הרמב"ם, מובא בתחילת "משנה תורה") יש ללמוד שסבר שיש איסור בל תוסיף גם בהוספת מצוה חדשה. כך גם מבואר בדברי הרשב"א (בחידושיו למסכת ראש השנה כח, ע"ב), הריטב"א (בחידושיו שם; מסכת מגילה יד, ע"א) והרלב"ג (בפירושו לתורה, דברים ד, ב).

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן יג) והמהר"ל מפראג ("באר הגולה", באר ראשון) הבינו שאין איסור להוסיף מצוה חדשה. האיסור הוא להוסיף על גוף המצוה.

כפי שציינתי רוב הראשונים לא סברו כך. לכן, עלינו לדון איך מותר להוסיף יום שמחה ביום העצמאות וביום ירושלים?

בתחילה אביא מספר ראיות שמהן מוכח שאין איסור. לאחר הבאת הראיות אדון בסברה מה הטעם שלא שייך איסור בל תוסיף בעשיית יום שמחה ביום העצמאות וביום ירושלים.

הראיות הן כדלהלן:

1. במגילת תענית נקבעו הרבה מאורעות מיוחדים לימים טובים בהם נאסרו הספד ותענית (עיין מסכת ראש השנה יח, ע"ב-יט, ע"ב; מסכת תענית יז, ע"ב-יח, ע"א). בוודאי שחז"ל שקבעו ימים אלו כימי שמחה לא עברו על איסור בל תוסיף. יש אפילו מחלוקת בין האמוראים אם יש חובה גם כיום לנהוג בימים אלו כימי שמחה (עיין מסכת ראש השנה יח, ע"ב-יט, ע"ב). לכן, בוודאי אם קבעו את יום העצמאות ויום ירושלים בגדר ימים טובים של מגילת תענית, שאסורים בהספד ובתענית, לא עברו על איסור בל תוסיף.
2. בכל הדורות נהגו קהילות ישראל לעשות פורים קטן ביום שהיתה הצלה (עיין בשו"ת מהר"ם אלשקר, סימן מט; ב"מגן אברהם", אורח חיים, תרפו, ה; ב"כנסת הגדולה", אורח חיים, ריש סימן תרפו; ב"אליה רבה", אורח חיים תרפו, ה; ב"שְדֵי חמד", חלק ג, מערכת יו"ד, כלל נג; ב"שערי תשובה", אורח חיים ריח, ב; בספר "יוסף אומץ", סימן תתשט; בספר "מנהגי ארץ ישראל", הלכות פורים, אות כד; בספר "אוצר ישראל", ערך פורים; בספר "מור וקציעה", סוף חלק א, השמטה לסימן ריח; ב"ברכי יוסף", אורח חיים תרפו, אות ז; שם סי תרצז, א; ב"פרי מגדים", אורח חיים תרצז, אשל אברהם, ס"ק א; ב"משנה ברורה", אורח חיים תרפו, ח; אורח חיים תרצז, ב).
3. הריטב"א (בחידושיו למסכת מגילה יד, ע"א) דן איך חז"ל הוסיפו את הדלקת נרות חנוכה? לדעתו, הם סמכו על הקל וחומר שממנו אנשי כנסת הגדולה למדו לחייב את קריאת מגילת אסתר בפורים – "מה מעבדות לחירות אמרו שירה קל וחומר ממוות לחיים". יש ללמוד מדבריו שלגבי קביעת ימי חנוכה כימים שאסורים בהספד ותענית, לא היה איסור.
4. גם בדברי הרמב"ם (בסוף מנין המצוות הקצר של הרמב"ם, מובא בתחילת ה"משנה תורה") יש התייחסות לאיסור בל תוסיף רק בנוגע לתקנת מקרא מגילה והדלקת נר חנוכה. הוא לא התייחס לאיסור בל תוסיף בנוגע לקביעת יום משתה ושמחה בפורים.

לאחר הבאת ראיות אלו, אסביר מדוע אין איסור בל תוסיף:

1. במגילת תענית כתוב: "בארביסר ביה ובחמיסר ביה יומי פוריא אנון דילא למספד. ימים שנעשו בהם נסים לישראל על ידי מרדכי ואסתר ועשאום ימים טובים. אמר רבי יהושע בן קרחה מימות משה לא עמד נביא וחדש מצוה חוץ ממצות פורים אלא שגאולת מצרים נוהגת שבעה וגאולת מרדכי ואסתר אינה נוהגת אלא יום אחד. דבר אחר. ומה גאולת מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על הזכרים בלבד שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגומר עשו אותם ימים טובים גאולת מרדכי ואסתר שנגזרה גזרה על הזכרים ועל הנקבות שנאמר מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד על אחת כמה וכמה שאנו חיבים לעשות אותם ימים טובים בכל שנה ושנה".

אותו קל וחומר שייך גם לגבי יום העצמאות ויום ירושלים. שהרי גם בימים אלו היתה הצלה של עַם ישראל.

2. הרמב"ם (בסוף מנין המצוות הקצר של הרמב"ם, מובא בתחילת ה"משנה תורה") ביאר מדוע אין איסור בל תוסיף בתקנת מקרא מגילה והדלקת נר חנוכה: "כל אלו המצות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם… ואינם תוספת על מצות התורה, ועל מה הזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא יהא נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצות. אבל אם הוסיפו בי"ד עִם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזירה אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה. ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה אלא כך אנו אומרים שהנביאים עם בי"ד תקנום וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועתנו כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה ומי גוי גדול אשר לו אלקים וגו'. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה ובין לא תעשה".

לפי הרמב"ם, איסור בל תוסיף שייך דווקא כשאומרים הנביאים או החכמים שהם מוסיפים מצוה על התורה. שאומרים שיש כאן עוד מצוה שהקב"ה ציוה אותנו. אך,  אם רק קובעים את המעשה דרך תקנה, הוראה או גזירה, אין בכך איסור בל תוסיף. לכן, בחנוכה ובפורים קבעו שיש לקרוא את המגילה ולהדליק נרות חנוכה, לא משום שה' ציוה אותנו בכך, אלא זו תקנה כדי לשבח לה'.

במקום  אחר (הלכות ממרים ב, ט) מבואר בדברי הרמב"ם שאיסור בל תוסיף נאמר דווקא כשאומרים שהתקנה אסורה מהתורה. אם אומרים שמהתורה אין איסור בדבר, רק חז"ל אוסרים אותו, ומודיעים לעַם שזו גזירה שלא תבוא ממנה חובה, אז אין איסור בל תוסיף.

לכן, כך גם הדין בנוגע לקביעת יום שמחה ביום העצמאות וביום ירושלים. שאם נאמר שאין זה חיוב מהתורה, אין זו מצוה שכתובה בתורה, אלא עושים כך כיון שראוי לעשות כך, ראוי להודות ולשבח את ה' על הצלת עַם ישראל מידי מוות, אין בכך איסור בל תוסיף. אין כאן אמירה שהדבר מפורש מהתורה. גם יש סיבה לקביעת הדבר, אין זו גזירה סתמית.

ההסבר של הרמב"ם שאין איסור בל תוסיף אלא דווקא כשאומר שה' צוהו להוסיף, נמצא בדברי עוד ראשונים (עיין ברא"ם, בחידושיו על הסמ"ג, הלכות מגילה).

3. הראשונים הקשו, איך חז"ל תיקנו יום טוב שני של גלויות, וכן איך תיקנו תקיעות נוספות שצריכים לתקוע מיושב ומעומד? מדוע אין בכך איסור של בל תוסיף? הראשונים תירצו שאין איסור בל תוסיף, בכל דבר שתיקנו חז"ל לצורך, בין מחמת ספק ובין מחמת גזירה (עיין רשב"א, בחידושיו למסכת ראש השנה כח, ע"ב; ריטב"א בחידושיו שם; יכול להיות שרעיון זה כלול גם בדברי הרמב"ם הנ"ל).

לפי דבריהם, גם במצוות שייך הכלל שאין איסור בל תוסיף כשיש סיבה לדבר.

נראה שבדברי הרלב"ג (בפירושו לתורה, דברים ד, ב) מבואר הסבר זה: "כי התורה התירה בעילת אשת יפת תואר אשר ישבנה במלחמה, בתנאים שנזכרו בפרשת כי תצא. ואם יוסיפו על זאת המצוה ויעשו זה הדין ביפת תואר שלא ישבנה במלחמה, הנה זאת ההוספה הוא כנגד כוונת התורה. וכן אם לקחו על ארבעה מינים שבלולב מין או מינים אחרים, כי אז תפסיד כוונת התורה. וכן אם חדשו מצוה, יש בה קצת הריסת כוונת התורה. משל ההוספה שהיא לשמור כוונת התורה, הגדרים שהוסיפו חכמים… ויש ג"כ שם קצת מצוות מדרבנן, כמו נר חנוכה וקריאת מגילה. והכוונה בזה ההמשך לכוונת התורה, שהשתדלה במקומות רבים לפרסם הנסים- להוסיף אמונה בשם יתעלה".

בוודאי גם יש סיבה לקביעת יום שמחה והודאה בימים שנעשו לנו נסים גדולים. יש חשיבות מרובה להודות לה' על הטובה שעשה עמנו.

4. נראה לי, שיש מקום לחלק בין תיקון הדלקת נרות חנוכה וקריאת מגילה, לבין עריכת סעודת הודאה ביום שנעשה לנו נס. הדלקת נרות חנוכה וקריאת מגילה הן דפוסים מיוחדים לפרסם את הנס ולהודות לה'. כשיש תיקון דפוס מיוחד, יש איסור בל תוסיף. כשחז"ל מתקנים עשיית יום שמחה והודאה לא בדפוס מסויים, אין איסור, אין כאן קביעת מעשה מיוחד. יסוד ההודאה לה' הוא יסוד שנמצא במקומות רבים בתורה, ובוודאי אין איסור בל תוסיף כשאומרים לאדם שיש להודות לה' על טובה מיוחדת שנעשתה לו. אנחנו מודים לה' בכל יום בברכת המזון, וכן בכל תפילה ותפילה אנחנו מודים לה'. לפי הרמב"ם (הלכות תפילה א, א; ספר המצוות, מצוה ה), תפילה בכל יום ויום היא מצוַת דאורייתא. וחלק מהתפילה היא ההודאה. התפילה כוללת ג' חלקים: א. שבח. ב. בקשה. ג. הודאה. לכן, בוודאי יסוד ההודאה הוא יסוד מהתורה. אלא, בקביעת דפוס מסויים להודאה, שרק באופן זה יוצאים ידי חובה, יש חשש לאיסור בל תוסיף. לכן, בוודאי כשקובעים לעשות יום שמחה והודאה לה' לא באופן ובדפוס מסויים, אין איסור בל תוסיף.

יש עוד טעמים להיתר הנ"ל. להרחבת הדברים אפשר לעיין בספרי "מעבדות לחירות, ממוות לחיים, מחושך לאור גדול" עמ' 37-58. כמו כן, אציין שכדאי לעיין בשו"ת "אגרות משה" (חלק א, אורח חיים, סימן יג-טו) ששם נידונו באריכות גדרי איסור בל תוסיף.

[2] כתבתי שאין חובה לקבוע את הימים האלו כימים טובים כימי שמחה ממספר טעמים:

1. מובא בסוגיא במסכת מגילה (יד, ע"א) קל וחומר שמשם למדו אנשי כנסת הגדולה לתקן קריאת המגילה: "מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן? – אי הכי הלל נמי נימא! – לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ".

נחלקו המפרשים בכוונת הגמרא שאמרו שירה מעבדות לחירות. איפה אמרו שירה מעבדות לחירות?

רש"י (שם) הסביר שהכוונה לשירת הים שאמרו ביציאתם מעבדות לחירות.

בעל ה"טורי אבן" (שם) הקשה על שיטת רש"י, שהרי כאן יש קביעת קריאת מגילה בכל שנה ושנה, ושירת הים נאמרה רק בשנה ראשונה. איך אפשר ללמוד חיוב קריאת מגילה בכל שנה ושנה מאמירת שירת הים?

הנצי"ב (ב"עמק שאלה", שאילתות, שאילתא כו, אות א) תירץ שהחיוב לומר שירה על הצלה ממוות לחיים, הוא רק בשעת הנס אך לא בשנים הבאות לאחר מכן. מהקל וחומר לומדים שראוי לעשות כן, שראוי לומר שירה לקב"ה על הצלה ממוות לחיים, לכן חז"ל קבעו קריאת המגילה בשנים הבאות לאחר מכן, ואין בכך איסור בל תוסיף. הקביעה לשנים הבאות באה מכוח תקנת חכמים ולא מכוח הקל וחומר.

לפיו, אין חיוב לומר שירה, לעשות זכר לנס, בשנים הבאות לאחר מכן.

2. מובא בסוגיא במסכת שבת (כא, ע"ב): "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

משמע שבשנה הראשונה לא היה צורך בקביעה, אלא הודו לה' כבר בשנה הראשונה. אך, בשנים הבאות לאחר מכן, היה צורך בקביעה לעשות אותם ימים טובים בהלל ובהודאה. נראה בפשטות שכוונת הדברים שהיה צורך בקביעת סנהדרין לעשותם ימים טובים בהלל ובהודאה.

לפי זה, יש ללמוד כשניצל עַם ישראל, יש חובה להודות ולהלל – לעשות זכר לנס רק בשנה הראשונה. אך, בשנים הבאות לאחר מכן, אין חיוב אם לא היתה תקנת חכמים.

3. במסכת ראש השנה (יח, ע"ב) מובאת מחלוקת אמוראים אם בטלה מגילת תענית, שם נאמר: "מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! – אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה. – אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא".

היתה מחשבה בתחילה לומר שגם חנוכה תתבטל. לא ביטלו את חנוכה משום שמיפרסם ניסא. רש"י (שם) הסביר שכוונת הדברים: "כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצות, והחזיקו בו כשל תורה – ולא נכון לבטלו". לפי דברי רש"י, לא נכון לבטלו. אך, אין שום איסור לבטלו.

אִם היה חיוב לקבוע יום טוב, יום שמחה כשנעשה נס והצלה, לא היתה אפשרות לבטלו. דהיינו אִם יש חיוב מכוח קל וחומר – דהיינו, חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס בכל שנה ושנה על ההצלה שנעשתה לעַם ישראל. אם כן, איך היתה אפשרות לבטל את ימי החנוכה, הרי מדובר על חיוב דאורייתא? אלא, מוכרחים לומר שאין חיוב דאורייתא לקבוע זכר לנס בכל שנה ושנה.

הרחבתי על נקודה זו בספרי, עיין בעמודים 58-62.

[3] לפני שאתחיל לתת את הטעמים להלכה זו, יש לציין שבדין זה יש מחלוקת בין האחרונים.

מהר"ם אלשקר (בשו"ת שלו, סימן מט) סבר שאפשר לקהילה לתקן יום שמחה ביום שאירע לה נס, והוא סבר שגם יש בכך תקנת ותיקין. הרבה אחרונים נקטו כדבריו (עיין ב"מגן אברהם", אורח חיים תרפו, ה; ב"כנסת הגדולה" [אורח חיים, ריש סימן תרפו] מובאים דברי מהר"ם אלשקר, ושם מצויינים מספר ימי פורים קטנים שקיבלו עליהן קהילות שונות; ב"אליה רבה", אורח חיים תרפו, ה; ב"שְדֵי חמד", חלק ג, מערכת יו"ד, כלל נג; ב"שערי תשובה" [אורח חיים ריח, ב] מובא שהחיד"א [בספר "מחזיק ברכה"] כתב שראה שהרמב"ם כתב שקיבל על עצמו להתבודד ביום הצרה בכל שנה וביום שלאחריו לשמוח. דברי הרמב"ם הובאו בספר "חרדים"). הדברים אינם לגמרי מדוייקים, ונביא את הדברים כפי שמובאים בספר "חרדים" (מצוות התלויות בארץ ישראל, פרק ג): "וכן מצאתי בסוף שטה אחת שהעתיקה הנעלה רבי שמואל בר אברהם שקייל ז"ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו משה מאור הגולה כך היה כתוב שם וגם זה מצאתי בסוף הספר מכתיבת הרב ומלשונו בליל אחת בשבת בארבעה ימים לירח אייר נכנסתי לים וביום שבת עשירי לאייר שנת חמשה ועשרים עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואנהוג בהם תענית צבור שלם אני ואנשי ביתי וכל הנלוים עלי ואצוה על בני לעשות כן עד סוף הדורות שיצאו מחלצותם ויתנו צדקה כפי כחם ומנדר שאהא אני יושב לבדי בעשירי באייר לא אראה אדם אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקדוש ברוך הוא כך לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא א"כ לאנסי, וליל אחת בשבת שלשה ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה' ו' ימים לירח מרחשון ובאחד בשבת ט' בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל ית' על הכל, ושני הימים האלו שהם ששי ותשיעי במרחשון נדרתי שיהיה לי כמו י"ט ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה אלהים יעזרני על הכל ויקוים לי נדרי לה' אשלם אמן, וכשם שזכיתי להתפלל בה בחרבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן עכ"ל".

למדים מכאן את אהבתו הגדולה של הרמב"ם לארץ ישראל.

כמו כן, יש לציין שהרבה אחרונים כתבו שנהגו לעשות פורים קטן ביום שאירע נס לקהילה (עיין בספר "יוסף אומץ", סימן תתשט; בספר "מנהגי ארץ ישראל" [הלכות פורים, אות כד] בשם בעל ספר "שלחן טהור"; בספר "אוצר ישראל", ערך פורים; בספר "מור וקציעה", סוף חלק א, השמטה לסימן ריח).

גם אחרונים רבים דנו בדין מי שאירע לו נס באדר וקיבל לעשות יום משתה ושמחה, באיזה אדר יעשה את המשתה ושמחה, באדר ראשון או באדר שני? משמע שאחרונים אלו סברו שיש מצוה לכל אדם ואדם וכל קהילה  וקהילה לעשות משתה ושמחה ביום שאירע לו נס (עיין ב"ברכי יוסף", אורח חיים תרפו, ז; ב"ברכי יוסף", שם תרצז, א; ב"פרי מגדים", אורח חיים תרצז, אשל אברהם, ס"ק א; ב"משנה ברורה", אורח חיים תרפו, ח; אורח חיים תרצז, ב).

אולם, בעל ספר "פרי חדש" (אורח חיים תצו, יד) חלק על המהר"ם אלשקר וסבר שאין לתקן יום שמחה ביום שאירע לקהילה נס. לפיו, אין לחלק בין יחיד לרבים.

במקום אחר, נראה שבעל ספר "פרי חדש" סתר את משנתו. הוא כתב (אורח חיים, סוף סימן תרצז): "מי שאירע לו נס באחד מהימים שבאדר בשנה פשוטה וקבל עליו לעשות אותו יום בכל שנה יום משתה ושמחה כשיגיע שנת העיבור העלה הר"ש הלוי בתשובה אורח חיים סי' ט"ז שיעשה אותו באדר א' אמנם אם הנס נעשה לו באדר שני ראוי לעשות באדר ב' בשנת העיבור". הוא הביא את הדברים בלי להעיר עליהם דבר.

יסוד המחלוקת נסוב על הסוגיא במסכת ראש השנה (יח, ע"ב-יט, ע"ב). שם מובאת מחלוקת אמוראים אם בטלה מגילת תענית. להלכה נפסק שבטלה מגילת תענית.

מחלוקת האחרונים היא, האם לאחר שבטלה מגילת תענית אין להוסיף ימי שמחה?

הגמרא במסכת ראש השנה (יח, ע"ב) דנה בנוגע לאיזה יום טוב שעשו – בג' בתשרי. הגמרא הבינה בתחילה שנתקן היום לאחר חורבן בית המקדש. לכן, היא הקשתה על הדעה שבטלה מגילת תענית וכתבה: "ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית – קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?". לכאורה, מלשון הנ"ל משמע שאין להוסיף ימים טובים – ימי שמחה, לאחר שבטלה מגילת תענית.

נראה שאפשר להסביר שאין כאן איסור. אלא, לא מסתבר לומר שיתקנו יום שמחה, לאחר שבטלה מגילת תענית. אך, אם ירצו אין בכך איסור.

ר' משה סופר זצ"ל (שו"ת "חת"ם סופר", אורח חיים, סימן קסג; סימן קצא) תירץ קושיא זו בדרך אחרת. הוא חילק בין ימי שמחה שקשורים עִם בית המקדש לימי שמחה שאינם קשורים עִם בית המקדש. הוא סבר שימי השמחה שכתובים במגילת תענית הם ימי שמחה שקשורים לבית המקדש. לכן, הם התבטלו בחורבן בית המקדש. יום שמחה שעליו דיברו בסוגיא במסכת ראש השנה (יח, ע"ב) היה קשור עִם בית המקדש. מחמת זה, הגמרא תמה איך הוסיפו יום שמחה לאחר שבטלה מגילת תענית? ר' משה סופר זצ"ל סבר שגם בזמן הזה אפשר לתקן יום טוב לאירוע שאינו קשור עִם בית המקדש.

נראה לי, שיש מספר הוכחות לכך שאין איסור להוסיף ימי שמחה לאחר שבטלה מגילת תענית:

1. מובא במסכת שבת (יג, ע"ב): "תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב – אין אנו מספיקין. דבר אחר: אין שוטה נפגע. דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל".

מדברי רשב"ג יש ללמוד שאין איסור לקבוע יום שמחה בזמן הזה. הגמרא נתנה שני טעמים לאי קביעת יום שמחה לאירועים מיוחדים שאירעו לעַם ישראל: א. יש כל כך הרבה צרות שניצלים מהם, שאם יתקנו יום שמחה על כל אחת ואחת, יצטרכו לעשות בכל יום, יום שמחה (עיין רש"י שם). ב. משום שלא מכירים בנס.

לכן, במקרה שמכירים את הנס, אפשר לקבוע יום שמחה.

2. יש מחלוקת אמוראים אם בטלה מגילת תענית (עיין מסכת ראש השנה יח, ע"ב-יט, ע"א). דעת הראב"ד (מובאת ברא"ש, מסכת תענית, פרק ב, סימן כד; ב"טור", אורח חיים, סימן תקעג), שאפילו לדעה שבטלה מגילת תענית, בכל זאת, היא רק בטלה לעניין תענית יחיד. כלומר, בימים אלו מותר ליחיד להתענות. אך, לציבור אסור להתענות. נראה שהרא"ש ור' יעקב, בעל ה"טור", הסכימו עמו.

ב"שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן תקעג) נפסק שמותר להתענות בימים אלו, אפילו תענית ציבור.

יש ללמוד שהדיון אם בטלה מגילת תענית, הוא שאלה אם הימים האלו מותרים או אסורים בתענית? יש כאן היתר אין כאן איסור. הדעה שסברה שבטלה מגילת תענית, בא לומר שאין איסור להתענות בימים אלו, מותר להתענות בימים אלו. היא לא בא לאסור דבר, אלא היא בא להתיר. לשון ה"שולחן ערוך": "הלכתא בטלה מגלת תענית, וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם".

3. לפני שבטלה מגילת תענית תיקנו חכמים ימי שמחה והם לא התבטלו בביטול המגילה. גם לאחר מכן תיקנו חכמים ימי שמחה וגם הם לא התבטלו. נראה לי, שהאירועים המופלאים ההם אינם כבירים יותר מהנסים שנעשו לעם ישראל ביום העצמאות וביום ירושלים.

הימים שנוהגים בהם ימי שמחה, הם 1. ל"ג בעומר. 2. ימים שבין יום הכפורים לסוכות. 3. ימים בין ראש חודש סיון לשבועות. 4. ימי חודש ניסן. 5. אסרו חג.

אציין שמספר שנים לאחר שכתבתי דברים אלו ראיתי מאמר של הרב אהרן סולובייצי'ק זצ"ל שגם הוא הוכיח מימי שמחה אלו, שיש לנהוג יום שמחה ביום העצמאות. עיין גם בדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק י, אורח חיים, סימן נג) שהאריך להוכיח שמותר לקבוע יום שמחה והדבר ראוי ונכון לעשות כן. הוא הביא מדברי אחרונים רבים שחלקו על דברי בעל ה"פרי חדש".

להרחבת דברים עיין בספרי עמודים 63-83.

[4] בדיון זה מוצאים מחלוקת ראשונים ואחרונים. המחלוקת של הראשונים היא המחלוקת בין ר' אברהם בן הרמב"ם להרב דניאל הבבלי. הרב דניאל הבבלי (בספר "מעשה נסים", סימן א) הביא את דעת בעל "הלכות גדולות" שיש מצוַת עשה דאורייתא לומר הלל בי"ח ימים שגומרים בהם את ההלל (עיין מסכת ערכין י, ע"א-ע"ב). לדעת הרב דניאל הבבלי, הטעם שמונים את ההלל כמצוה היא כיון שיש מצוַת עשה דאורייתא להודות לה' כשניצלים מצרה וכן יש מצוַת עשה לפרסם את הנס. מצוה זו מתבססת על הגמרא במסכת פסחים (קיז, ע"א) ששם מבואר שמשה וחכמים שבדורו תיקנו את אמירת ההלל. התקנה היא לומר הלל בכל צרה וצרה שנגאלין ממנה. המצוה גם מבוססת על הפסוק שאמר משה "שירו לה' כי גאה גאה" (שמות טו, כא). נוסף על כך נאמר "ולא תחלל את שם א-להיך" (ויקרא יח, כא), ואמרו בתורת כהנים (פרשת אמור, פרשה ג) ממשמע שנאמר 'לא תחלל' אמור קדש. לפיכך, נתחייבנו לפרסם הנסים בכל מקום שנעשו בו.

ר' אברהם בן הרמב"ם (ספר "מעשה נסים", סימן א) חלק על דבריו, וסבר שאין כזו מצוַת עשה. הרי אם היתה מצוה כזו, היו צריכים לומר הלל גם בימים המוזכרים במגילת תענית. ואיך הגמרא במסכת ראש השנה (יח, ע"ב-יט, ע"ב) אמרה שבטלה מגילת תענית? איך חז"ל יכולים לבטל חיוב דאורייתא?

נראה שאפשר לדחות את הראיה של ר' אברהם בן הרמב"ם, כיון שהחיוב דאורייתא לומר הלל, נאמר דווקא על הצלה ממוות לחיים. לא היתה הצלה ממוות לחיים בימים טובים שכתובים במגילת תענית. לא ברור שגם בחנוכה היתה הצלה ממוות לחיים, שהרי היוונים לא רצו להרוג את היהודים, היתה אז יציאה מעבדות לחירות. לכן, אין שום חיוב לומר הלל בימים שמוזכרים במגילת תענית.

עוד אפשר לתרץ שהחיוב דאורייתא להודות על נס הצלה, נאמר דווקא כשיש הרגשה של הצלה. כל עוד שיש משמעות להצלה הזאת, ועדיין יש שמחה בהצלה, אז יש חיוב דאורייתא לומר את ההלל. המשמעות של הנסים שאירעו בימים הטובים שכתובים במגילת תענית פג תוקפם. נסים אלו לא היתה להם משמעות לאחר חורבן בית המקדש. האנשים כבר שכחו את הנסים שאירעו להם, ולא היתה להם הרגשת שמחה ממשית בימים אלו. הרי השמחה שהיתה בכל הימים שכתובים במגילת תענית היתה שמחה של נצחון על הצדוקים, או נצחון במלחמה על היוונים. בזמן שבטלה מגילת תענית לא היתה משמעות לנצחונות אלו, שהרי כבר שלטו הרומאים, ונחרב בית המקדש. בכך אפשר להסביר מדוע לא קבעו לומר הלל על הנצחון במלחמת יום הכיפורים. גם במלחמת יום הכיפורים היתה הצלה גדולה ונסים גדולים. אולם, ההרגשה הכללית של האומה לא היתה הרגשה של נצחון, ולכן אין חיוב לקביעת אמירת הלל. תקנת נביאים תלויה בהרגשת האומה.

גר"י פערלא (בביאורו על הרס"ג, מ"ע נט-ס, עמ' 515-520) תירץ את קושיית הרב אברהם בן הרמב"ם כעין תירוצי בתחילה. הוא כתב שהחיוב דאורייתא לומר הלל, נאמר דווקא על נס מפורסם שיוצא מדרכו של עולם, כמו יציאת מצרים ונס חנוכה ופורים. לכן, בכל הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, לא היה נס מפורסם.

אמנם, לפי תירוץ הגר"י פערלא, אין חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס ביום העצמאות וביום ירושלים, כיון שאין כאן נס מפורסם שיוצא מדרכו של עולם.

עלי להעיר, שעצם שיטת הרב דניאל הבבלי תמוהה. שהרי אם הוא סבר שהחיוב באמירת הלל נלמד מהציווי "ולא תחלל את שם א-להיך", איך אפשר למנות  אותו  בתרי"ג מצוות? הרי כבר מונים ציווי זה בתרי"ג המצוות. יש איסור לחלל שם שמים ויש גם מצוַת עשה לקדש שם שמים (עיין רמב"ם ספר המצוות, מ"ע ט; ל"ת סג). הלימוד מהפסוק "שירו לה' כי גאה גאה" קשה כיון שלא נראה שנאמר בדרך ציווי. זו היתה שירת בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. אם כן, איך אפשר ללמוד מכאן ציווי של הקב"ה שאנחנו נודה לו על כל הצלה? יש להקשות גם על הלימוד במסכת פסחים, כיון ששם זו תקנת נביאים. אם כן, איך אפשר למנות אמירת הלל על נס כמצוַת עשה דאורייתא? נוסף על כך, הסבר זה לא יסביר לנו את שיטת בעל "הלכות גדולות" שמנה את כל הימים שאומרים בהם הלל כל אחד ואחד כמצוַת עשה. לפי דברי הרב דניאל הבבלי היה עלינו למנות מצוַת עשה אחת. על אף השגות אלו, יש מקום לדבריו שיש כאן חיוב דאורייתא. לא נמנה בתוך תרי"ג מצוות, אבל יש חיוב דאורייתא.

מספר אחרונים הלכו בשיטת הרב דניאל הבבלי. עיין בשו"ת "שדה ארץ" (מובא בשו"ת "מנחת יצחק", חלק ו, סימן סז) ששם מבואר שיש חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס, וזהו חיוב בכל שנה ושנה. לכן, במקרה שאין לאדם מגילה בפורים, יש לו חיוב לקרוא את ההלל. דין זה הוא לכל דעות גם לדעת רבא שסבר שלא קוראים את ההלל משום "שאכתי עבדי אחשורוש" [כלומר, בפורים עדיין היינו עבדי אחשורוש] (עיין מסכת מגילה יד, ע"א). לפי בעל שו"ת "שדה ארץ", על אף שבקריאת ההלל לא יוצא ידי תקנת אנשי כנסת הגדולה לקרוא את המגילה, בכל זאת, הוא מקיים את החיוב דאורייתא לומר שירה; בעל ה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, אורח חיים, סימן רח; יורה דעה, סימן רלג) סבר שיש חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס, רק הכמות ואיכות הוא מדרבנן. דבריו מבוססים על הקל וחומר במסכת מגילה (יד, ע"א) "מה מעבדות לחירות אמרו שירה, קל וחומר ממוות לחיים". הוא הבין שמדובר על קל וחומר גמור. לכן, זה חיוב דאורייתא; עיין גם בדברי הרב מנחם מ' כשר זצ"ל, בספרו "התקופה הגדולה", בפרק ראשון, אות ג. מספר אחרונים  סברו כדעת הרב אברהם בן הרמב"ם. עיין בשו"ת "מנחת יצחק" (חלק ו, סימן סז) ששם התבאר שרוב הפוסקים לא נקטו כדברי בעל שו"ת "שדה ארץ". הם כתבו כשאין לאדם מגילה יש לו לקרוא את ההלל כקורא בתהילים, ולא כדי לצאת ידי חובה; הנצי"ב (ב"עמק שאלה", על ה"שאילתות" פרשת וישלח, שאילתא כו, אות א) סבר שהחיוב לעשות זכר לנס נאמר דווקא בשעה שאירע הנס. בשנים הבאות לאחר מכן אין חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס, וצריך תקנת חז"ל. יש לציין שדעת הנצי"ב שונה  מדעת הרב אברהם בן הרמב"ם, כיון שלפי הרב אברהם בן הרמב"ם אין שום חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס, אפילו לא בשנה ראשונה. לפי הנצי"ב, בשנה הראשונה יש חיוב דאורייתא.

נראה לי, שיש מספר הוכחות שהחיוב דאורייתא לעשות זכר לנס, הוא רק בשנה הראשונה ולא בשנים הבאות לאחר מכן, ויכול להיות שאפילו בשנה הראשונה אין שום חיוב:

1. קשה מאוד לומר שיש כאן קל וחומר גמור – "מה אמרו שירה מעבדות לחירות קל וחומר ממוות לחיים" (מסכת מגילה יד, ע"א). הרי יש מקום להפריך את הקל וחומר, אפילו אם נלמד מסיפור יציאת מצרים, כפי שלמד בעל ה"חת"ם סופר" [ולא משירת הים כפי שכתב רש"י]. יש מקום לחלק בין יציאת מצרים ובין שאר ההצלות. יציאת מצרים היתה אירוע מיוחד, בה הביאה ליצירת האומה. לכן, אולי דווקא בה הצטווינו לעשות זכר. לאחר יציאת מצרים נצטווינו במצוות רבות לזכור את היציאה. בוודאי אִם נלמד כדעת רש"י שהכוונה היתה לקריעת ים סוף, אפשר ללמוד רק לשנה הראשונה ולא לשנים הבאות לאחר מכן. שהרי שירת הים אמרו רק בשנה הראשונה ולא בשנים הבאות לאחר מכן.
2. מגילת תענית מבארת על מה התבססו חז"ל כשקבעו את פורים: "בארביסר ביה ובחמיסר ביה יומי פוריא אנון דילא למספד. ימים שנעשו בהם נסים לישראל על ידי מרדכי ואסתר ועשאום ימים טובים. אמר רבי יהושע בן קרחה מימות משה לא עמד נביא וחדש מצוה חוץ ממצוַת פורים אלא שגאולת מצרים נוהגת שבעה וגאולת מרדכי ואסתר אינה נוהגת אלא יום אחד. דבר אחר. ומה גאולת מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על הזכרים בלבד שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגומר עשו אותם ימים טובים גאולת מרדכי ואסתר שנגזרה גזרה על הזכרים ועל הנקבות שנאמר מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד על אחת כמה וכמה שאנו חייבים לעשות אותם ימים טובים בכל שנה ושנה".

אם יש כאן קל וחומר גמור, מדוע לא עושים יום טוב בפורים כמו שעושים יום טוב בפסח? הרי בפורים אין איסור עשיית מלאכה וכו'. מכאן שאין זה קל וחומר גמור, אלא גילוי מילתא בעלמא. כך הדבר גם לגבי הקל וחומר שמובא במסכת מגילה (יד, ע"א) לעניין עשיית זכר לנס שהוא רק אסמכתא בעלמא וגילוי מילתא.

3. הרב אליהו מזרחי (בהערותיו לסמ"ג בהלכות מגילה) סבר שהקל וחומר "מה מעבדות לחירות אמרו שירה קל וחומר ממוות לחיים", הוא קל וחומר מדרבנן, ואין קריאת המגילה דאורייתא. הוא כתב שהקל וחומר מבוסס על שירת הים שאמרו ביציאת מצרים, והרי שירת הים אמרו מעצמם, לא היו מחויבים בדבר. אם כן, איך אפשר ללמוד מכאן לחובה? נוסף על כך, הגמרא אומרת שמקרא מגילה הוא דבר שהותירו [הוסיפו] הנביאים, ואם יש כאן קל וחומר גמור, איך קוראים לכך דבר שהותירו? אלא, הרעיון של הקל וחומר הוא ללמד שיש בזה סמך מהתורה, ולכן אין איסור להוסיף חיוב זה. איסור בל תוסיף נאמר כשמוסיפים מצוה בלי שום סיבה ובלי טעם. אם מוסיפים מצוה לשם עבודת ה' וכיוצ"ב, הרי אין בכך בל תוסיף. כמו שאפשר להוסיף איסורים משום סייג, כך גם הדבר לעניין מצוות. אולם, לא מדובר על קל וחומר מדאורייתא.
4. כבר הבאתי לעיל את דברי הגמרא במסכת ראש השנה (יח, ע"ב) שבתחילה שבביטול מגילת תענית גם חנוכה התבטלה. הגמרא תירצה שלא התבטלה משום פירסום ניסא. לפי דברי רש"י, מדינא יכלו לבטלה. לכאורה, אם יש חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס בכל שנה ושנה, איך רצו לבטל את חנוכה, שמשמע שתתבטל לגמרי.

הרחבתי על הנקודה הזו בספרי בעמודים 84-94.

---