הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, רבה של קובנה, נתן ידו לחברת "חיבת ציון", בירך עליה ברכת "שהחיינו", ושלח כל שנה ושנה תרומת-חבר לועד באודיסה. כשניסו להשפיע עליו לשנות את דרכו ולהפסיק מלתת את ידו לחובבי ציון ה"חופשיים", השיב להם:
המזבח בבית המקדש, שעליו היו מכפרים את עוונות בית ישראל, היו דמים שונים מעורבים בו: דם של קרבן עולה שהביא איזה צדיק וחסיד להיות כולו לה', ודם חטאת ואשם שהביאו החוטאים, וכל הדמים הללו היו מעורבים זה בזה על גבי המזבח. משום כך אמרה התורה: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית", שהרי בוודאי היו כאלה שרצו שגם המזבח יהיה כולו מלוטש, בלי כל בליטות ושריטות, ובלי כל גומות ופגימות, ושכולו יהיה מסותת מאבן אחת. לכן, אמרה התורה: "לא תבנה אתהן גזית" – המזבח צריך להיות בנוי מאבנים שאינן מסותתות, ושיהיו בו כל מיני בליטות. המזבח שנועד לכפר על עוונות בית ישראל, כל דמי הקרבנות צריכים להיות בו: גם של צדקים, גם של בינונים וגם של רשעים. ורק אז הוא מסוגל למלא תפקידו ולכפר על בני ישראל[1].
[1] עיין ספר "שרי המאה", חלק ו, עמ' 78.