במאמר הנוכחי ארצה לדון במה שמובא בדברי הפוסקים שראוי ונכון להחמיר בכל מיני חומרות בעשרת ימי תשובה. אפילו שאינו מתכוון להמשיך בחומרות האלו לאחר עשרת ימי תשובה. כמו שמובא בשם הרמ"ק: "ואף אם יזהר בדברי חסידות באלה הימים בלבד, נכון הדבר, ואף אם לא ינהג כן בחסידות ההוא אחרי כן"[1].
עשרת ימי תשובה זהו זמן שראוי להחמיר חומרות. ויש לשאול שלש שאלות על דין זה:
- מנין המקור לדין זה?
- מה הטעם לדין זה? מדוע הקב"ה ידון אותנו לטובה משום שאנחנו מחמירים בכל מיני חומרות בעשרת ימי תשובה, אך אין ברצוננו להמשיך בחומרות האלו? לכאורה אנחנו מנסים לתחכם את הקב"ה.
- באיזו חומרות מדובר? האם מדובר גם בהחמרה לנהוג כדעות שלא פסקו כמותן? כלומר, רוב הפוסקים נקטו שהדבר מותר ויש מספר דעות, או אפילו דעת יחיד שסוברת שהדבר אסור, האם יש מעלה להחמיר כדעה האוסרת?
שאלה נוספת שיש לשאול, זו שאלה על עצם החומרא. כלומר, האם יש מעלה בעשיית חומרות? אך, כיון שתשובה על שאלה זו, יש בה אריכות דברים גדולה מאוד, ולשם כך נצרך מאמר נפרד, הרי כאן אני לא אדון בשאלה זו, ובע"ה במאמר אחר אדון בכך. רק אעיר שנראה שיסוד החומרא תלוי באדם, כל אחד לפי דרגתו.
מנהג אשכנז להחמיר בעשרת ימי תשובה
- עיון בדברי בעל ה"טור" והרא"ש:
בעל ה"טור" (אורח חיים, סימן תרג) כתב:
ירושלמי ר"ח מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב אבי"ה (ראבי"ה) קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ע"כ וקורא אותן ז' ימים לפי שבראש השנה לא היה צריך להזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא נשאר עדיין אלא ז' ימי חול שהוצרך להזהירו עליהן ועל כן נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של עובדי גלולים בעשרת ימים הוא נזהר.
יסוד דברי בעל ה"טור" נמצא בדברי הרא"ש (סוף מסכת ראש השנה).
לדעת הרא"ש ובעל ה"טור", דברי ר' חייא נאמרו לעניין אכילת חולין בטהרה. הוא לא דיבר על כך שבימים אלו אין לאכול פת עכו"ם. אלא, מדברי ר' חייא למדו לכך שיש לנהוג שלא לאכול פת עכו"ם בימים אלו.
נראה שסברתם שכמו שר' חייא אמר שגם אלו שאינם מחמירים לאכול חולין בטהרה, יש להם להחמיר בכך בעשרת ימי תשובה, כן יש ללמוד להחמיר לאלו שנוהגים בכל השנה לאכול פת עכו"ם, שבעשרת ימי תשובה לא יאכלו פת עכו"ם, אלא רק פת ישראל.
אך, נראה שיש מקום לחלוק על לימוד זה, שלכאורה יש לחלק בין הדינים. כלומר, אכילת חולין בטהרה אינה חובה, אלא היא מעלה. מעלת החכמים שאוכלים את חוליהן בטהרה. אך, אין בכך שום חיוב. לכן, אפשר להבין שעשרת ימי תשובה, הם ימים של טהרה וקדושה, שאלו ימים של דין, ולכן האדם מעלה את עצמו במעלות הקדושה והטהרה.
הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא יט, ב) טבע את הביטוי 'נבל ברשות התורה'. הציווי של "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב) בא לומר לאדם שלא יהיה נבל ברשות התורה. אדם אינו יכול להימנות עם סובאי יין וזוללי בשר ולדבר כאחד הנבלים, אף שאין איסור מפורש בתורה. הציווי "קדושים תהיו" מנחה את האדם לפרוש מהמותרות. זאת אומרת שהאדם מצווה לעשות יותר ממה שהוא מצווה הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה, לגדור את עצמו לפרוש מדברים שמותרים לו, כדי שלא יהיה 'נבל ברשות התורה'.
כדברים האלו הוא כתב ביחס למצוות עשה, וזה נלמד מהפסוק "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח). הוא כתב שה' בתחילה אמר לבני ישראל לשמור את חוקותיו ומצוותיו אשר ציווה אותם, ועכשיו הוא בא ומצוה אותם לעשות הטוב וישר בעיניו. ה' אוהב את הטוב והישר, לכן הוא רוצה שאנחנו נעשה הטוב והישר. ומשמעות המצוה היא שאין טעם להזכיר בתורה את כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, כל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם. אבל, אחרי שהזכיר הרבה מהם, "לא תלך רכיל", "לא תקם ולא תטור" וכיוצ"ב, הוא ציווה באופן כללי שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בתוך הציווי הזה הפשרה ולפנים משורת הדין.
נראה מדבריו שיש ציווי כללי לפרוש את עצמו לחייב את עצמו בדברים, שאין הוא מחוייב. אבל, נראה לי שהדבר תלוי בכל אחד ואחד. כלומר, ככל שהאדם מתעלה עליו לנהוג יותר בפרישות ובעשיית לפנים משורת הדין. אל לאדם לנהוג לפנים משורת הדין, לפני שמקיים את הדין. בהמשך עוד אחזור לדיון זה. אך, לעניינו לעכשיו, נראה שאפשר לומר שכל זה שייך דווקא בדברים שהם מעלה ואינם מעיקר הדין, הם לפנים משורת הדין.
לכאורה, הדברים האלו אינם שייכים לעניין אכילת פת עכו"ם. שהיתר אכילת פת פלטר עכו"ם, או היתר אכילת פת עכו"ם שאינו פלטר, כשאין פלטר ישראל, הוא מחלוקת בין הפוסקים[2]. לכאורה, מה שייך מעלה במה שינהג כדעה האחרת? יתר על כן, אם יש לנהוג כדעה האחרת, שרוב הפוסקים נקטו כך, אם כן מדוע מיקל בכל השנה כולה? ואם מעיקר הדין הדבר מותר, מדוע עליו להחמיר בעשרת ימי תשובה?
אך, האמת אם נעיין בדברי הפוסקים, אפשר למצוא הנהגה של יראת שמים לנהוג כדעה שלא נפסקה להלכה. כלומר, הנהגה של יציאת דעת כולם.
למשל בסדר הפרשיות שמניחים בתפילין יש מחלוקת בין הראשונים. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן לד) בסעיף א' כתב שמנהג העולם כמו רש"י והרמב"ם, אחר כך בסעיף ב', כתב ירא שמים יצא ידי שניהם.
וכן כתב ה"שולחן ערוך" (שם ט, ו): "יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, אף על פי שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק".
הרמח"ל ("מסילת ישרים", פרק יד) הגדיל לעשות וכתב: "והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו… ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם…".
אך, עדיין, אין ראיה מדברי ה"שולחן ערוך" והרמח"ל לדברי הרא"ש ובעל ה"טור", כיון שיש לומר שדברי ה"שולחן ערוך" והרמח"ל נאמרו שנוהג כן תמיד. אך, מנין לנו לומר שיש מעלה שיחמיר כדעה אחת לתקופה מסויימת. כלומר, לעשרת ימי תשובה. אלא, יש לומר שמדברי הרמח"ל למדים שלהחמיר כדעה שלא נפסקה להלכה, זוהי מעלה של פרישות, וכיון שרואים מדברי ר' חייא שיש מעלה להחמיר בכל מיני פרישות בעשרת ימי תשובה, לכן יש לומר שכן הדין לעניין החמרה במחלוקת הפוסקים.
כלומר, האדם יכול להקל במחלוקת הפוסקים, של אכילת פת עכו"ם, משום כל מיני סיבות. כגון, שזה מחלוקת באיסור דרבנן וכן הלאה. בכל אופן, נכון להחמיר בדבר, כיון שרוב הפוסקים נקטו שהדבר אסור, או משום שראיות המקל הן ראיות חלשות וכיוצ"ב. אלא, הדבר תלוי לפי האדם, אין ביכולתו של כל אדם להחמיר בכל החומרות. לאדם יש כוחות, ואם יחמיר בדבר אחד, זה יכול לבוא בחשבון דבר אחר. לכן, אדם שאין לו כוחות עצומים, וקשה לו לשמור אפילו את המחוייב, הרי בוודאי יש לו להקל בדבר. אך, מי שיש לו כוחות גדולים ועולה במעלות התורה, יכול להחמיר בכל מיני עניינים שאנשים רגילים אינם יכולים להחמיר בהם.
בעשרת ימי תשובה, אלו ימים שכל אדם צריך להתעלות, כל אדם צריך להתנהג לפנים משורת הדין. לכן בימים, אלו מחמירים בכל מיני דינים שבכל השנה כולה מקילים בהם. אלו ימים של התעלות, שהאדם נהפך להיות איש אחר.
- לימוד שונה מדברי הירושלמי:
נראה שיש דרך אחרת בהבנת דברי הירושלמי, הבנה אחרת מדברי הרא"ש וה"טור".
הרב משה איסרליס זצ"ל ("דרכי משה", אורח חיים, סימן תרג) הביא את דברי המרדכי שנתן טעם אחר מדוע נוהגים שלא לאכול פת עכו"ם בעשרת ימי תשובה: "שפשיטא שביום טוב היה לו פת טהור דהכל לשין בתוך בתיהן לכבוד יום טוב". נראה מדבריו שהבין שר' חייא לא דיבר על אכילת חולין בטהרה, אלא ר' חייא בעצמו דיבר על אכילת פת ישראל, והסיבה למה שנקט שבעה ימים, כיון שלא אוכלים ביום הכיפורים. וב' ימים של ראש השנה יורדים, כיון שבמילא לשין לכבוד יום טוב, ולכן במילא אוכלים פת ישראל.
אפשר לראות הבנה זו בדברי הר"ן (סוף מסכת ראש השנה):
גרסינן בירושלמי בפ"ק דשבת ר' חייא בר אבא מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שב יומי בשתא ומכאן סמכו קצת בני אדם שלא לאכול פת של פלטר עכו"ם בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים דמשום הכי אמר ליה שבעה לפי שבשני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהן לכבוד יום טוב.
בעל ה"קרבן נתנאל" (סוף מסכת ראש השנה) כתב במפורש שזאת ההבנה של המרדכי. הוא הבין שחולין בטהרה, הכוונה פת ישראל, כיון שאי אפשר לומר שהכוונה לאכילת חולין בטהרה, משום שבימי ר' חייא כולם היו טמאי מתים. אך, ה"טור" הבין שבימי האמוראים היה להם אפר פרה, כמו שכתב האר"י שבימי האמוראים היו משתמשים בשמות הקודש כיון שהיה להם אפר פרה לטהר.
אין כאן המקום להאריך בדיון זה, אך כבר בעל ה"משנה למלך" (הלכות אבל ג, א) האריך להוכיח שבימי האמוראים היה אפר פרה, והאמוראים לא היו טמאי מתים. עיין בדבריו הנפלאים.
להיזהר מפת עכו"ם בעשרת ימי תשובה
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן תרג) נפסק: "אף מי שאינו נזהר מפת של גויים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר". ב"משנה ברורה" (שם, ס"ק א) מבואר שבעשרת ימי תשובה יזהר אפילו מאכילת פת פלטר של עכו"ם.
דינו של ה"שולחן ערוך" הוזכר על ידי בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה קיב, ט). הוא כתב שהאחרונים כתבו שנתפשט המנהג כדעה שסוברת שלוקחים פת פלטר של עכו"ם אפילו במקום שפת ישראל מצוי. אך, הוא הביא שכתב בעל ספר "תורת חיים" בשם הפוסקים שבעשרת ימי תשובה יש ליזהר בפת של עובדי כוכבים[3].
על דינו של ה"שולחן ערוך" הוסיף בעל ה"מגן אברהם" (שם) שמי שהלך בדרך לא צריך להמתין רק כשיעור המפורש ביורה דעה סימן קי"ב, שלא קיבלו עליהם להחמיר בעשרת ימי תשובה יותר משאר ימות השנה.
בעל "מחצית השקל" (שם) ביאר את כוונת דבריו: מבואר ב"שולחן ערוך" (יורה דעה, סוף סימן קיב): "יש מי שאומר שהנזהר מפת עובד כוכבים והוא בדרך אם יש פת של ישראל עד ד' מילין ימתין". אם כן, גם מי שמחמיר באכילת פת עכו"ם, מחמיר רק במקרה שיש פת ישראל עד ד' מילין. לכן, כתב בעל ה"מגן אברהם" שאלו שקיבלו על עצמם להחמיר בעשרת ימי תשובה בפת של עכו"ם, לא קיבלו על עצמם להחמיר יותר מאלו שמחמירים בפת עכו"ם בכל השנה כולה[4].
גם בזמן הזה להחמיר לאכול חולין בטהרה
בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים, סימן תרג) הביא מדברי בעל ה'של"ה' (דף סז, שער האותיות סוף אות ט) שכתב שהחסידים נהגו לאכול חולין בטהרה, ואף שכולנו טמאי מתים, מכל מקום יאכל דגן שלא הוכשר ונילוש במי פירות, וישוח וישתה מהבאר שלא יגע בהם ויטמאם. אך, בעל ה"מגן אברהם" הקשה על דבריו שהרי המים נטמאים בפיו, שכן מבואר במסכת קידושין (כה, ע"א).
על קושיית בעל ה"מגן אברהם" השיב בעל ה"אליה רבה" (שם, א): "דהא מקוה לא מטמא ומים שבפיו מחובר למקוה עד שיבלענו ובית הסתרים לא מטמא".
המחמיר בעשרת ימי תשובה, אינו צריך לנהוג בחומרותיו כל השנה כולה
בספר התשב"ץ הקטן (סימן קיז) יש קושיא על דברי הראבי"ה שר' חייא דיבר דווקא על אכילת חולין בטהרה, שאין בזה איסור, ולכן אם ינהג כן בעשרת ימי תשובה, לא צריך לנהוג כן בכל השנה כולה. אך, פת של עכו"ם, יש מחלוקת אם הדבר אסור, ולכן אם ינהג כן בעשרת ימי תשובה, יצטרך לנהוג כן בכל השנה כולה[5].
אך, ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", אורח חיים, סימן תרג) השיב על דבריו, כיון שאין איסורו ברור, אלא תלוי במנהג, הרי בשעה שהוא נזהר מלאכלו אין בדעתו ליזהר כי אם באותם הימים בלבד, ולכן לא נאסר בשאר ימות השנה.
אבל, הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השלחן" שם, סעיף ב), סבר שמדובר דווקא בדברים שהם הידור לחומרא, אבל בדברים שיש פוסקים לאסור מהדין, על אף שנוהגים כדעת המתירים כמו חדש בחו"ל, או בשר בלא סירכא וכיוצ"ב, אם יקבל עליו להחמיר יצטרך לנהוג כן גם אחרי עשרת ימי תשובה.
לפי דבריו, הדין של ה"שולחן ערוך" והרמ"א, נאמר דווקא כשקיבל על עצמו מתחילה על דעת שלא ינהג כן בשאר ימות השנה.
הסברא בעשיית חומרות בעשרת ימי תשובה
- עשה תשובה נחתם לחיים:
נראה שבעשיית חומרות בעשרת ימי תשובה אנחנו לא מתכוונים לתחכם את הקב"ה, אלא יסוד הדבר נעוץ בדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ג):
כשם ששוקלין עוונות אדם וזכויותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין לו עד יום הכיפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.
הקשו מפרשים רבים, למה הרמב"ם כתב "אם עשה תשובה נחתם לחיים"? לכאורה, היה צריך לומר שיעשה מצוה אחת, נחתם לחיים, שהרי מדובר באחד שנמצא מחצה זכויות ומחצה עוונות. יתר על כן, הרמב"ם שינה מלשון הגמרא, כיון שבגמרא במסכת ראש השנה (טז, ע"ב) נאמר: "בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה".
בעל ה"לחם משנה" (שם על הרמב"ם) יישב קושיא זו, שהרי אם לא עשה תשובה, התווסף לו עוד עוון, כיון שיש חיוב לחזור בתשובה בעשרת ימי תשובה[6].
אך, יש מן הקושי ביישוב זה, שהרי אם כן היה מספיק שיעשה שתי מצוות, שהרי יש לו רק עוון אחד של אי חזרה בתשובה. אלא, יש לומר שאין השיקול כפי מספר המצוות ועוונות, אלא כפי גדלן, כלשונו של הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ב): "ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גדלן. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות… ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות…. ואין שוקלין אלא בדעתו של קל דעות…".
אבל, עדיין נראה שחסר בתשובה הזו, שאין נתינת משמעות עמוקה לחילוק בין עשיית מצוה ובין עשיית תשובה.
אך, יישוב יותר מעמיק אפשר למצוא בדברי הרב יצחק הוטנר זצ"ל (ספרו "פחד יצחק", מאמר יח). הסיבה ששינה הרמב"ם מלשון הגמרא היא, מכיון שלא ייתכן שאותה הזכות שבגללה ייכתב הבינוני לחיים, תהיה זכות של עשיית מצוה ספציפי שעל ידיה ייהפך הבינוני לאדם בעל רוב זכויות, מאחר שאין לדבר סוף ועל כל מצוה או עבירה שיעשה האדם ישתנה דינו. לכן, הסביר הרב הוטנר: "רובו זכויות או רובו עבירות אינם סיכום של פרטים, אלא מידה בנפש, קו באופיו של האדם". בינוני זה אחד שאינו נוטה יותר לטוב מן הרע. הרשעים אלו הם האנשים שנוטים יותר לרע מן הטוב, והצדיקים אלו האנשים שנוטים יותר לטוב מם הרע. בעשרת ימי תשובה מוטל על האדם לשנות את אישיותו, להפוך להיות אחד שנוטה לטוב יותר מן הרע.
נראה להסביר שתשובה זו מידה, תשובה אינה תלויה דווקא בחטא. כלומר, לא רק מי שחטא חייב לעשות תשובה, אלא כל אחד ואחד חייב לעשות תשובה. כיון שתשובה זו מידה של שיבה אל ה', דביקות בקב"ה. לכן, נאמר תשובה קדמה לעולם (מסכת נדרים לט, ע"ב). הרי אין מקום לומר שתשובה קדמה לעולם, אם התשובה תלויה בחטא. שהרי עדיין לא היה חטא בעולם. שם מוזכר 7 דברים שנבראו קודם שנברא העולם, תורה, גן עדן וכו'. כל הדברים שמוזכרים הם דברים יסודיים שעל בסיסם העולם נברא ואין קיום לעולם בלעדם.
כן הדבר בתשובה, העולם עומד על כך שיש את מידת התשובה. אין קיום לעולם בלי השיבה לה'.
- חיוב לעשות תשובה ביום הכיפורים:
בהקשר לדברים אלו יש ליישב קושי נוסף בדברי הרמב"ם. הרמב"ם בריש הלכות תשובה (א, א) כתב:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מצות עשה כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם.
מדברי הרמב"ם מבואר שיש מצות וידוי או מצות תשובה בכל השנה כולה, אין לזה זמן קבוע. אך, מצד שני כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ז):
יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים ומצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה ואע"פ שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכיפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
כלומר, לדעת הרמב"ם יש חיוב לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים. ואינו מובן מה התווסף במצות התשובה ביום הכיפורים? וכן צריך עיון מה המקור לחיוב לעשות תשובה ביום הכיפורים?
על פי מה שהתבאר לעיל, נראה ליישב שהתשובה שאדם עושה בכל השנה, זוהי תשובה פרטית. כלומר, אדם עשה עברה, עליו לעשות תשובה על העברה שעשה. ביום הכיפורים יש חיוב מיוחד לעשות תשובה כללית. לשנות את אישיותו. ביום הכיפורים עליו לייצב את אישיותו כאדם שנוטה לטוב ולא לרע.
החיוב לעשות תשובה ביום הכיפורים, נובע מקדושת היום. ויש ללמוד חיוב זה מהפסוק (ויקרא טז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו".
בעל ספר "יגל יעקב"[7] כתב:
משמע דהחיוב לשוב ביום הכיפורים הוא מצד שזהו קיום של דיני הזמן. והנה בגמרא שבועות (יג, ע"א) דתניא יכול לא יהא יום הכיפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה מנין וכו'… אמנם בדעת רבנו יש לומר דלא קראו מקרא קודש היינו שלא נהג בו דין קדושת הזמן דהיינו שלא עשה תשובה…
נראה שדווקא זה שחוזר בתשובה ומשנה את אישיותו, יכול להעיד עליו יודע תעלומות שאינו חוזר לחטא[8]. שקשה איך אדם יכול להעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא עוד? וכך מבואר בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל ("על התשובה", עמ' 243):
אם האדם השב משתמש בכוח הבחירה החופשית באופן כזה, שיהא יוצר עצמו מחדש ויהא מכתיב לעצמו את חוק הסיבתיות שעל פיו יפעל מעתה בכל תגובותיו הטבעיות, אם הוא מצליח לעצב לעצמו אישיות חדשה רדיקלית – אז אינה אורבת לו כלל הסכנה של חזרה על החטא. וכי למה ומדוע יחזור לחטא? הרי כל הנטיות, כל התאוות שהביאו אותו לחטא, כבר אינן שייכות לו כלל, הן אינן מופיעות כלל וכלל במרקם אישיותו החדשה הפועלת לפי חוק סיבה ומסובב חדש.
- השוואה בין גרות לתשובה:
נוסיף לבאר שנראה שיש שני סוגי תשובה וכן יש שני סוגי גרים. כלומר, רואים במספר דינים שגרות דומה לתשובה:
- הרמב"ם פסק (הלכות תשובה ב, ד) שהבעל תשובה משנה את שנו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים. ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה. גם בגרות אנחנו מוצאים את ההלכה שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (מסכת יבמות כב, ע"א). וכן, כתב הרמב"ן (בפירושו לתורה שמות ב, טז) בנוגע לשינוי שמו של יתרו: "ולכוהן מדין שבע בנות. לא יזכיר הכתוב שמו כי איננו ידוע, רק מן הכנוי שהוא נכבד בכהונתו, והוא יתרו כי אחרי התחתן במשה כתוב וישב אל יתר חותנו, ושם כתוב ויאמר יתרו למשה לך לשלום, כמו אליה ואליהו ירמיה וירמיהו, ואחרי שנתגייר נקרא חובב דכתיב 'מבני חובב חותן משה' (שופטים ד, יא), כי דרך כל המתיהדים לקרא להם שם אחר בישראל…".
- בעל ספר "שדי חמד" (כרך ד, עמ' 232) הביא חקירה איך הווידוי של בעל התשובה יועיל למה שחטא בפיו ובשפתיו. והביא בשם החיד"א שיישב שעל ידי התשובה נעשה בריה חדשה, ולכן הלשון שעכשיו מתוודה בה, אינה אותה הלשון שחטא בה. רואים שבעל התשובה הוא כמו הגר שמתגייר.
- הגר נצרך לטבול בגרות, כך גם הבעל תשובה טובל. נוהגים שבערב יום הכיפורים ובערב ראש השנה שטובלים. ומובא במהרי"ל (הלכות ערב יום כיפור, סימן ג) שטבילה בערב יום כיפור היא לשם תשובה. ובדבריו מובאת ההשוואה לטבילה אצל הגר.
נראה שיש להשוות את תהליך בעל התשובה לתהליך הגרות. הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ב) פסק:
ומה היא התשובה. הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם על שעבר… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם… וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
כלומר, הבעל תשובה עוזב את החטא, מסירו ממחשבתו, מתחרט על מעשיו, ומקבל על עצמו לעתיד שלא ישוב לחטאים אלו.
במקביל לכך פועל הגר. בתחילה הגר מל את עצמו, בכך הוא סר מהחטא. הערלה היא סמל הגויות. הכריתה מהגויות, הניתוק מגיותו, נעשית על ידי הברית מילה. אך, זהו רק הסור מרע. לא מספיק לסור מהחטא, צריך את העשה טוב. העשה טוב נעשה בטבילה, הטבילה מכניסה את האדם תחת כנפי השכינה. כפי שמבואר בגמרא (מסכת יבמות מו, ע"ב) שהאמהות נכנסו תחת כנפי השכינה עם הטבילה. גם רש"י (שם מז, ע"ב, ד"ה ומודיעין אותו וכו') הסביר את הטעם שמודיעים לגר את המצוות בעת שהוא נמצא במקוה: "דהשתא על ידי טבילה הוא נכנס לכלל גירות…".
אך, הטבילה מתחברת ביחד עם הקבלת מצוות. כלומר, בשעת הטבילה האדם מקבל עליו את המצוות. וכך גם בבעל תשובה, ביחד עם החרטה באה הקבלה לעתיד. הקבלה לעתיד, מקביל לקבלת המצוות. סיום הגרות של הגר, הוא בקבלת המצוות, בלי הקבלת מצוות אין גרות. מילה וטבילה אינן מועילות. לכן, נראה שבקבלת מצוות טמון השינוי להיות אדם אחר, להיות כגר שנולד דמי.
זוהי הגרות האידאלית, והיא מקבילה לבעל תשובה האידיאלי, שמשנה את דרכיו לגמרי, ונהפך להיות איש אחר. אך, יש גם בעל תשובה שחוזר מהעברה הספיציפית, אך אין שינוי אישיות. כך גם בגרות, יש אחד שמתגייר, אך אין שינוי אישיות, אינו כתינוק שנולד דמי. זהו הגר שמתגייר לשם דבר, אף על פי שגרותו גרות (עיין מסכת יבמות כד, ע"ב), בכל זאת, אין זו הגרות האידיאלית.
את ההשוואה בין הגרות לתשובה, אפשר למצוא בדברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל ("על התשובה", עמ' 252-254), וגם הוא קישר את הדברים לדברי הרמב"ם בסוג תשובה שאדם משנה את עצמו, משנה את אישיותו, אלו דבריו:
היהדות האמינה תמיד כי יש בכוח האדם לחדש עצמו, להוולד מחדש ולסלול את דרך חייו מחדש. במאמץ זה אין איש זולתו היכול לעזור לו. האדם עצמו הוא ורק הוא יכול לעשות זאת. הוא היוצר והמחדש. הוא עצמו הגאול והוא עצמו המלך המשיח הבא לגאול מחשכת גלותו לאור גאולתו. הדוגמא הטובה ביותר לכך שיכול האדם לברוא עצמו מחדש, לשנות את תפילת חייו הוא במושג הגרות, שהתשובה אינה אלא אספקלריה ממנה. וכי מה היא הגרות? היא איננה, כפי שיש רבים החשובים כך גם בארץ-ישראל וגם באמריקה, טבילה במקווה. אין הגרות שאלה של טכס. בוודאי שטבילה מעכבת, אבל טעות היא לחשוב כי הגרות מתחילה ונגמרת בטכס. הגרות היא שנוי רדיקלי, החלטי, של כל הזות של האדם המתגייר והטבילה אינה אלא סמל הבא לסמל טרנספורמציה זו. יורד אדם אחד לטבול וכשהוא עולה, עולה אדם חדש. אם מותר להשתמש בפאראפזה של הפסוק, נאמר: "כי תאבד ממך ומצאת" – אישיות אחת אבדה ואיננה, שניה, אחרת, נמצאה. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – שנאמר לו לאברהם אבינו, אביהם של גרי-הצדק, אינו בנותן-עניין לשנויים גיאוגרפיים שבהליכה ממקום למקום, אלא עניין אנושי-רוחני עמוק כאן וההלכה ידועה: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". לידה חדשה זו, פירושה – שנוי מוחלט בסגנון ובדרך החיים הפניימים והחיצוניים. בלעדי שנוי כזה אין כאן גרות, לא מינה ולא מקצתה. תשובה כמו גרות היא אותה לידה חדשה שבקבלת זהות חדשה, אישיות אחרת, חיים חדשים. לפיכך מדבר הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה, כשהוא מדבר בתשובה הגאולה על תשובה לא רק ממעשים ומעבירות, אלא גם ממידות רעות, מה שלא הזכיר בדברו על התשובה המכפרת, בפרקים א' וב', כי הפעם מדובר על שנוי באישיות כולה ולא על הימנעות מעבירה מסויימת. לשם כך לא מספיק קבלה על להבא לא לעבור אותה עבירה, לשם כך יש צורך בעיצוב מחודש של האישיות כולה, כולל המידות. אם ימנע אדם מכל עבירות שבעולם, אך יישאר במידת הכעס, הקנאה והשנאה שהיה רגיל בהן- לא יוכל להגיע לאישיות החדשה שהיא כורח לתשובה הגאולת.
השלכת הדברים לנידון דידן
אחר כל זאת נחזור לענייננו, נראה לומר שהאדם צריך להראות שיש בו את מידת התשובה, שהוא נוטה לטוב יותר מן הרע. על ידי שהוא נוהג בכל מיני מעלות, מחמיר על עצמו בכל מיני חומרות, אפילו שאין כוונתו לקיימן לאחר מכן, הרי בודאי יש בכך הוכחה שהוא נוטה לטוב יותר מן הרע. שרצונו הפנימי לידבק בקב"ה. ואפילו שלא יקיים את החומרות האלו לאחר עשרת ימי התשובה, אין הדבר משום שאין רצונו הפנימי לקיימם, אלא יש לו קשיים, משום המציאות המתגלה לעיניו.
כבר כתבתי לעיל שלאדם יש כוחות, ועל האדם לשקול האם ביכולתו לעמוד בחומרא שמקבל על עצמו. שיכול להיות שזה יהיה מעבר לכוחותיו, ובכך יבוא לידי קיום החומרא, אך אי קיום מצוות שהן חובה מצד הדין, ולא מצד החומרא. אבל, בעשרת ימי תשובה, כל אחד ואחד צריך להתעלות ולהראות שרצונו להשתנות ולהיות אדם שיכול לקיים את כל החומרות. לא מדובר כאן על סתם חומרות, אלא מדובר בחומרות שיש להן מקום בדין, כלומר מצד הדין ראוי להחמיר בהן.
[1] מובא בספר "אלף המגן", אורח חיים תרג, ה.
[2] כתוב ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קיב, ב) הדברים האלו: "יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהיא שעת הדחק (ויש אומרים דאפילו במקום שפת ישראל מצוי שרי)". עוד כותב ה"שולחן ערוך" (שם, ה): "יש אומרים שמי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל ויש פלטר עובד כוכבים עושה פת יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל מותר לקנות מפלטר עובד כוכבים במקום שנהגו היתר בפת של פלטר דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו הרי זה כפת דחוקה לו".
"שולחן ערוך" כתב שם סעיף ג: "אבל פת של בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזרה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם". אך, אחר כך הוא כותב בסעיף ח: "יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפילו של בעלי הבתים (ואין צריך להמתין על פת כשר וכן נוהגין)". ה"שולחן ערוך" בתחילה פסק שאין להקל בדבר, אך אחר כך הוא הביא דעה שמקילה כשאין פלטר. הרמ"א כוב שנוהגים כדעה זו.
[3] יש לציין שבעל ה"שפתי כהן" סבר שיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא לקחת פת של עובד כוכבים מהפלטר, במקום שנמצא פלטר ישראל, אלא אם כן הפת עכו"ם יפה יותר, שאז מותר, כפי שהתבאר בדברי ה"שולחן ערוך" (יורה דעה קיב, ה).
[4] הדברים האלו מובאים ב"משנה ברורה" שם, ס"ק א.
[5] הדברים מובאים מובאים ב"בית יוסף", אורח חיים, סימן תרג.
[6] עיין רמב"ם, הלכות תשובה ב, ז. והלכות תשובה ג, ד.
[7] מובא בליקוטים על רמב"ם פרנקל, הלכות תשובה ב, ז.
[8] מובא ברמב"ם, הלכות תשובה ב, ב.
להורדת המאמר לחצו כאן