מבוא
כיום רבים נוהגים לחגוג בת מצוה. אנחנו ננסה לברר מקור מנהג זה, האם מדובר על מקור נאמן? והאם אכן, ראוי ונכון לנהוג מנהג זה?
המקור לחגיגת בר מצוה
לפני שנתחיל לדון בעניין חגיגת בת מצוה, ברצוני לדון במקור חגיגת בר מצוה. מובא במסכת סופרים (פרק יח, הלכה ה):
וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים.
נוסח הגר"א (שם): "בן י"ג סובלו ומקרבו וכו' ".
וכתב רש"ל (בספרו "ים של שלמה", מסכת בבא קמא, פרק ז, סימן לז):
וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה, ונותנים למקום שבח והודיה, שזכה הנער להיות בר מצוה, וגדול המצוה ועושה, והאב זכה שגדלו עד עתה, להכניסו בברית התורה בכללה. וראיה להדיא ספ"ק דקדושין (ל"א ע"א) שאמר רב יוסף לבסוף, השתא דאמר ר' חנינא גדול המצוה ועושה כו', מאן דאמר לי שאין הלכה כר' יהודא, דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן. אף על פי שהיה כבר חייב. אלא אבשורה שלא היה נודע לו עד עתה רצה לעשות י"ט. כ"ש על הגעת העת והזמן, שראוי לעשות י"ט. אכן הבר מצוה גופא [שאין עושין בזמנו] לא ישר בעיני. שרובן אין להם ב' שערות. וא"כ איך יוציאו אחרים ידי חובתן בתפילה ובברכת המזון. ואם נאמר מן הסתם אוקמינן אחזקה שהביא ב' שערות, בפרט במילתא דרבנן. ואף שברכת המזון דאורייתא הוא. מ"מ מן התורה היה יוצא בברכת הקטן. אלא שרבנן אמרו שאינו מוציא הגדול. א"כ מיד כשיגיע לי"ג שנים ויום אחד יעשו הסעודה, ויחנכוהו לברך ברכת המזון, ולהתפלל באקראי. ומאחר שלא נעשה בזמנו, ועכשיו גם כן אינו ידוע זמנו. למה יקרא סעודת מצוה. ואינו דומה לסעודת מילה ופדיון הבן, אפילו עבר זמנו הראשון. מ"מ כל יומן בני חיובא נינהו, זמנן הוא, שלא לאחר המצוה. מה שאין כן בנדון זה, דשמא עדיין לא הגיע זמנו. ומכח שנוקמה אחזקה. היה לו לחנכו מיד, ולעשות סעודה. ומכל מקום נראה, היכא שמחנכין הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע. לא גרע מסעודת חנוך הבית. ובכל הני סעודות מצוה דשרינן. מ"מ לא ירבה בהן, שיבטל ח"ו למודו הקבוע לו לגמרי. אלא לפעמים, לפחות אם אפשר להיות זולתו, והכל לפי העניין, ואיש ירא אלקים אשר בא לטהר יורו לו מן השמים דרך הישר בקו האמצעי.
אם כן, כשמדובר שחוגגים את הבר מצוה לא ביום הולדתו של הילד, לא בטוח שהוי סעודת מצוה. אלא, אם הבר מצוה דורש דרשה, שאז הוי סעודת מצוה משום הדרשה. אולם, נלענ"ד, שיש מקום להעיר שאפילו אם החגיגה אינה בזמן יום הולדתו, יש מקום לומר שהוי סעודת משום ההודאה ושבח לקב"ה.
בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים רכה, ד) כתב:
בר מצוה – היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (ל"ח). כ' בי"ח בליקוטים סי' כ"ט שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום:
עיון בדעת הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל
הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן לט, אות כו-כט) האריך לדון בשאלת עשיית חגיגת בת מצוה. יש שרצו לאסור כיון שהגוים נוהגים לעשות מסיבה בזמן שהילד הגיע לגיל בגרות. לכן, יש כאן איסור מצד חוקות הגוים. אבל, הרב ויינברג דחה את דבריהם, כיון שלפי זה, היה לנו לאסור לעשות חגיגת בר מצוה, כיון שהגוים אינם מחלקים בין זכרים לנקבות. לכן, הוא הסביר שכיון שאנחנו לא עושים את החגיגה משום שכך נוהגים אומות העולם, אלא כיון שאנחנו רוצים לחזק את הבנות בעבודת ה', אז בוודאי אין איסור. הוא סבר שבזמננו ראוי לעשות כן, ויש צורך בדבר. בימים עברו לא היה צורך בכך, אבל הדורות השתנו:
ועכשיו נראה בנידון דידן אם מותר לחוג חגיגת בת מצוה. ויש שרוצים לאסור משום ובחוקותיהם (עי' שו"ת זקן אהרן סי' ו'), ולענ"ד תלוי בזה, שבאם נאמר שהקונפירמציאן[1] של העכו"ם הוא לשם עבודה זרה, יש לאסור משום ובחוקותיהם בכל גווני. אלא שלפי"ז הי' לנו לאסור גם חגיגת בר מצוה, שהרי אצלם עושים קונפירמציאן גם לזכרים, והי' לנו לאסור גם את התפילה, שהרי גם הם מתפללים לעבודה זרה. אלא שבזה לא שייך שיש בו משום עבודה זרה אלא שעושים כן חגיגת שמחתם לרגל בגרותם של בניהם. וגם הרפורמים מעמנו אינם עושים כן כדי להידמות להם, אלא לשם חגיגת משפחה ושמחתה שהגיעו בניהם לבגרות. ואלה מאחינו שהנהיגו זה מחדש חגיגת בת מצוה אומרים, שהם עושים כן כדי לחזק בלב הבת, שהגיעה למצות, רגש אהבה ליהדות ולמצוותיה, ולעורר בה רגש הגאון על יהדותה ועל היותה בת לעם גדול וקדוש. ולא איכפת לנו מה שגם הגויים חוגגים חגיגת הקונפרמציאן בין לבנים ובין לבנות, הם בדידהו ואנן בדידן, הם מתפללים וכורעים בכנסיות שלהם ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ובשו"ת הריב"ש סי' קנ"ח כתב על המנהג שהולכים כל בוקר מז' ימי האבלות על הקברות ולקחו זה המנהג מישמעאלים, שאין בזה איסור משום ובחוקותיהם, 'ואם מפני שעושים כן הישמעאלים – אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחוקותיהם, כדאמרינן בפ"ק דעבודה זרה, ששורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ומפרש התם דשריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא,,, ואעפ"י שגם העכו"ם עושין כן, לא נאסר משום דרכי האמורי, שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שגם העכו"ם מספידין,,, וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אם תרצה לעמוד עמהם בשלום. ועוד, שלא יקבלו זה משום אדם ואפילו בדבר שהוא אסור גמור. כל שאין מקבלין אמרו ז"ל (שבת קמ"ח) מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין'. והובא בדרכי משה סי' שצ"ג. והנה הריב"ש וכן הרמ"א שהביאו בדרכי משה הסתמכו בהיתרם על הסוגיא דעבודה זרה, ולא הוקשה להם מהגמ' דסנהדרין נ"ב שההיתר בסייף הוא משום דכתיב באורייתא, ומשמע דבלאו הכי אסור אפי' במקום שיש טעם, כמו שהקשה הגר"א, בע"כ שהם מפרשים הגמ' בסנהדרין כמו הר"ן ורבנו יונה, דהכא והתם חד טעמא הוא. כמובא למעלה. ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי שכל אחד מישראל הי' מלא תורה ויראת שמים, וגם האויר בכל עיר ועיר מישראל הי' מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן. אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כחותינו בחינוכן של הבנות. והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו. ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפלי' זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול.
יש מקום לדון אם דבריו שייכים גם בזמן שהבת מתחנכת בחינוך דתי למהדרין. נלענ"ד, שעדיין, הדברים שייכים, כיון שבדורנו יש הרבה מונעים בעבודת ה', וצריכות הבנות לכל חיזוק בעבודת ה'. ובוודאי עשיית בת מצוה תהיה לה השפעה רבה על חינוך הבת וגידולה לעתיד בעבודת ה'.
נראה לי, שבנידון זה לא שייכים דברי הגר"א [בנוגע לאיסור "בחוקותיהם לא תלכו", שלפיו לאו דווקא חוק של שטות והבל אסור, אלא כל חוק של גוים אסור ליהודים לנהגו. עיין במאמרי "איסור בחוקותיהם לא תלכו" הובא לעיל], כיון שבוודאי היינו נוהגים כן גם זולתם. נוסף על כך, לא נראה שכאן מדובר על מנהג שלמדנו מאומות העולם כפי שהסביר הרב ויינברג. יש לדמות לעניין התפילה שגם הגויים מתפללים, ובכל זאת, לנו מותר להתפלל. נוסף על כך, כיון שאנחנו חוגגים בזמן שונה מהם, לא נחשב חוקות הגוים. יש להוסיף שהמנהג אצלנו שונה לגמרי מאצלם, ויש לו משמעות שונה, לכן אין בכך איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". נוסיף שכיון שכבר אנשים לא יודעים מנין הגיע המנהג ולא יודעים שכך נוהגים אצל אומות העולם והרפורמים הם החלו במנהג זה, אז אין מקום לאסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו". שעכשיו כבר הוטמע המנהג בעם ישראל וניצוק בו תוכן רוחני. כבר אין כאן דימוי לאומות העולם, ואין חשש שעושים את חגיגת הבת מצוה כדי להידמות לאומות העולם ולהידמות לאפיקורסים.
הרב ויינברג העלה עוד נקודה שיש מקום לאסור משום חיקוי מנהגי האפיקורסים. כלומר, כיון שמנהג זה התחיל אצל הרפורמים וקונסרבטיבים, אז יש לאסור. הוא הביא מדברי הרב דוד צבי הופמין זצ"ל (בשו"ת "מלמד להועיל") שיש גם איסור לחקות את האפיקורסים. לכן, הרב ויינברג כתב שאין לעשות את חגיגת הבת מצוה בבית הכנסת, אלא דווקא בבית, בחוג המשפחה. שבכך הוא עושה שוני ממנהגי האפיקורסים שנוהגים לעשות דווקא בבית הכנסת.
הרב ויינברג (אות לב) בסיכום דבריו כתב:
כל הנ"ל כתבתי לבירורה של הלכה זו, ולמעשה הדבר תלוי בכוונת הרוצים לחדש מנהג זה של חגיגת הבת מצוה, אם הם מתכוונים לשם מצוה או חלילה לשם חיקוי המינים.
אלו שבאים לחגוג בת מצוה לבנותיהם עליהם לדעת שחגיגת הבת מצוה אינה באה להשוות את הנשים לגברים, ומשום שאנחנו סוברים שתפקיד הבת כתפקיד הבן. לא כך הדברים כל אחד יש לו את התפקיד והמטרה שלו. דווקא חגיגת הבת מצוה באה להדגיש את התפקידים המיוחדים שיש לבת שהם שונים מתפקידי הבן. כל אחד יש לו תפקיד בחיים, ובת לא צריכה לנסות לעשות את התפקידים של הבן, וכן להיפך.
אולם, יש לציין שהרב משה פיינשטיין זצ"ל במספר תשובות[2] סבר שאין לעשות חגיגת בת מצוה. אבל, הוא לא אסר מחמת איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". אלא, ראה שאין צורך בכך. ובוודאי הוא סבר שאין כאן סעודת מצוה ולכן אסור לעשות את חגיגת הבת מצוה בבית הכנסת[3]:
בדבר ענין החפצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות כשנעשו בנות מצוה, הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן אף לא בלילה, כי בבית הכנסת אינו מקום לעשות דברי הרשות אף בנבנו על תנאי, והצערעמאניע /טקס/ של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת. וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער /מהרפורמים וקונסרוטיבים/. ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא. ואי איישר חילי הייתי מבטל במדינתנו גם סדר הבר מצוה של הבנים שכידוע לא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות ואף לא את הבר מצוה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים. עכ"פ מה שכבר הונהג בפה וגם בא זה ממקור מצוה קשה לבטל, אבל לחדש זה בבנות שהוא בלא מקור מצוה כלל, אף בבית ודאי הי' יותר טוב למנוע אף שליכא איסור, אבל לעשות בביהכ"נ אף בלילה בשעה שאין מתפללין אסור.
עיון בתשובת הרב עובדיה יוסף זצ"ל
מאידך, נציין לתשובת הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ו, אורח חיים, סימן כט, אות ד) שראה בעין חיובית עשיית חגיגת בת מצוה, שהרי גם האב מחוייב בחינוך הבת. וכן, שייך גם לגבי הבת שהאב יברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה", שעיקר הביאור לברכה זו הוא: שעד כה האב היה נענש בחטאי הבן ועכשיו נפטר מעונשו. ברכה זו שייכת גם לגבי בת, שעד כה היה חייב בחינוכה. גם יש כאן סעודת מצוה כמו סעודת בר מצוה, שבסעודה יש שבח והודיה לקב"ה שהבת מחוייבת במצוות. שעד עכשיו היתה לא מצוּוַה ועושה, ועכשיו היא מצוּוַה ועושה:
ומעתה הבוא נבוא גם לענין השאלה הראשונה אם נכון לערוך חגיגת בת – מצוה, לבת שהגיעה לגיל י"ב שנה ויום א', שנראה בודאי שיש מצוה לערוך סעודה ושמחה לבת – מצוה, ע"פ מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה (פ"ז דב"ק סי' לז), שסעודת בר מצוה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים למקום שבח והודיה על שזכה הנער להיות בר מצוה וגדול המצווה ועושה וכו', וראיה לזה מקידושין (לא) שאמר רב יוסף לבסוף, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי דאין הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דקא מפקידנא ועבידנא, ואף על פי שכבר היה חייב, על הבשורה בלבד רצה לעשות יום טוב, כ"ש בהגיע עת דודים וזמן המחייבו במצות שראוי לעשותו יום טוב. ע"כ. וה"נ בת שמתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן, והו"ל מצווה ועושה, שפיר יש לעשותו יום טוב, ומצוה נמי איכא. וכן ראיתי להרב בן איש חי (פרשת ראה אות יז) שכ', והבת ביום שתכנס למצות, אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה באותו יום, ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין לפטור שמחת כניסתה בעול מצות. ע"כ. והנה אף שכ' שלא נהגו (בזמנו) לעשות לה סעודה, בזה"ז שעושים סעודה לבת מצוה, יפה עושים. וכן נראה מלשונו של הרב בן איש חי שתלה ד"ז רק במנהג. וכן ראיתי לידידי הרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאו"ח סי' כח) שדייק כן מד' הבא"ח שדעתו שהיה ראוי לעשות סעודה לבת בהגיעה למצות, אלא שלא נהגו במקומו, אבל במקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר, כשם שעושים לבר מצוה סעודה וחגיגה בזמן שנכנס לעול מצות, והוא הדין והוא הטעם לבת – מצוה. וזה מלבד הטעם שהשמחה היא משום שהאב נשתחרר מהעונש המוטל עליו לחנך בניו ובנותיו עד שיגיעו למצות וכו'. ע"ש. וראיתי להרה"ג ר' משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קד) שכ', שחגיגת ושמחת בת – מצוה, אין שום סמך להחשיבם לסעודת מצוה, שאין זה אלא רק כשמחת יום הולדת בעלמא, ומ"מ אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו לבת – מצוה רשאי, אבל לא בבהכ"נ. ע"ש. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים, שמכיון שנכנסה למצות והויא כגדולה המצווה ועושה, בכל המצות שהאשה חייבת בהן, בודאי שיש בזה מצוה, וכדברי הרב בן איש חי הנ"ל. וכן ראיתי לידידי המנוח הרה"ג ר' עמרם אבורביע ז"ל בס' נתיבי עם (ס"ס רכה) שהביא שנתפשט המנהג בזה"ז שעושים חגיגת בת מצוה לבת שהגיעה למצות, והרב בן איש חי אישר המנהג הטוב הזה. וכדאי שהאב יברך שפטרני מעונשה של זו במסיבת החגיגה בלי שם ומלכות כדרך שמברכים לבן, כשהגיע למצות. וע"ש. ומכל שכן שרגילים לומר במסיבות כאלה דברי תורה מענינא דיומא, וגם שירים ותשבחות להשי"ת, ובכה"ג דהוי סעודת מצוה. כמבואר במרדכי (פסחים מט:) וברמ"א בהגה או"ח (סי' עתר ס"ב) ובאחרונים שם. וע"ע ביש"ש (ס"פ מרובה). ובמג"א (סי' רכה סק"ד). ואפי' בסתם יום הולדת אם אומרים שם ד"ת הוי סעודת מצוה. וע' בבן איש חי (פר' ראה אות יז) שכ', יש נוהגים לעשות את יום הלידה ליו"ט בכל שנה ושנה, וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו. ושמעתי שיש נוהגים לעשות סעודה ביום שנכנס בו בבריתו של אברהם אבינו בכל שנה ושנה ומנהג יפה הוא מאד, אך לא נהגנו בזה. ע"כ. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קכג) כ' בשם החת"ס שאין לישראל לחגוג את יום הולדתו, אלא את יום שנכנס בו לבריתו של אברהם אבינו. ע"ש. והגאון הראש"ל ח"ד בדרא ר' דוד חזן ז"ל בעל הנדיב לב נהג לחוג את יום הולדתו מגיל שבעים והלאה מדי שנה בשנה, כמ"ש בישרי לב (מע' ברכת שהחיינו דף ב' ע"ב). והובא בשו"ת אפרקסתא דעניא שם. ועכ"פ בודאי שכשיש שם ד"ת ושירות ותשבחות להשי"ת דהוי סעודת מצוה. ומכ"ש לבן או בת שהגיעו למצות דהוו בכלל גדול המצווה ועושה וכנ"ל.
משמעות חגיגת הבת מצוה
לאחר העיון בכל הדעות שהוזכרו לעיל, ברצוני להציג מה לדעתי משמעות חגיגת הבת מצוה. ובעצם הדברים לא אמורים רק לגבי חגיגת בת מצוה, אלא הדברים אמורים גם לגבי חגיגת בר מצוה.
ראשית נעיר על הלשון המיוחדת: "בת מצוה", לא נאמר בעלת מצוה, אלא היא "בת מצוה". לכאורה, היה יותר נכון לומר בעלת מצוה, היא בעלת המצוה. אלא, נראה שיש כאן רעיון עמוק. ההבדל בין אחד שבעל חפץ ובין אחד שהוא בן של מישהו, הוא הבדל מהותי. אדם שהוא בעל חפץ אין לו קשר בל ינותק עם החפץ, הרי הוא יכול למכור את החפץ. אבל, בן קשור עִם אביו בקשר בל ינותק. אי אפשר להתנתק מן האב. תמיד הוא יהיה בנו, והוא יהיה אביו. כך גם הדבר לעניין המצוות. כל יהודי ויהודי קשור בקשר בל ינותק עם המצוות ועל אף שחטא, בכל זאת, ישראל הוא. כפי שנאמר בגמרא במסכת סנהדרין (מד, ע"א): "אף על פי שחטא ישראל הוא". יהודי נשאר יהודי על אף חטאיו. עלינו לדעת שגם כשמתרחקים מעבודת ה', תמיד אנחנו קשורים עִם הקב"ה ואי אפשר להתנתק ממנו.
נראה שזהו היסוד החשוב בחגיגת הבת מצוה להדגיש את הזכות המיוחדת לקיים את מצוות ה'. יש שסוברים שקיום המצוות הוא עול. אכן, בכל יום ויום אנחנו מקבלים עלינו את עול המצוות. אבל, צריך גם להרגיש את העונג והנעימות של המצוות. המצוות הן קשות, אבל גם הן נעימות. ותמיד עלינו לדעת שיש הגיון ועומק במצוות ואם אנחנו לא מבינים את המצוות זה רק מחסרון דעתנו, כפי שנאמר: "ריק הוא מכם". וכבר נאמר בספר דברים (ד, ו): "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" ועוד נאמר (שם, ח): "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום". המצוות הן טובות והן מתקנות את האדם. כבר הראשונים הרבו להדגיש ולהסביר את טעמי המצוות.
אלא, בוודאי עלינו לדעת שגם אם אנחנו לא מבינים אנחנו צריכים לקיים את המצוות. הקב"ה הוא אבינו, אבל יחד עם זאת, מלכנו. אנחנו עושים כל מה שהקב"ה מצוה אותנו מתוך הרגשה שהדברים נעימים ומתוקים, אבל, גם אם הם קשים אנחנו מקיימים את דבר ה', כיון שהוא מלכנו ואנחנו מחוייבים לעשות את דבריו.
בחגיגת הבת מצוה אנחנו באים להדגיש גם את העונג וגם את העול. אנחנו באים להודות לקב"ה שזיכנו להיות יהודים ולקיים את מצוותיו, וגם אנחנו מקבלים את העול. אפילו אם הדברים יהיו קשים אנחנו מקבלים על עצמנו לקיים את דבר ה'.
להיות יהודי זה לא תמיד קל, אבל אנחנו יודעים שלא נבראנו לחיות חיים קלים. אנחנו נבראנו להיות עבדי ה'. ובכל מקום ומקום שנהיה אנחנו צריכים להיות שליחי ה'.
[1] קונפירמציה (אישרור או אישוש) היא טקס דתי המקובל במרבית הכנסיות הנוצריות, ונחשב לאחד מטקסי הקבלה לנצרות (ביחד עם הטבילה, ובחלק מהכנסיות גם ההשתתפות הראשונה בליטורגיה הקדושה). בכנסיות המזרחיות נקרא הטקס בדרך כלל משיחה (כריסמציה), משום שלב הטקס הוא משיחת האדם בשמן קדוש.
את הטקס עובר הנוצרי פעם בחיים:
- בכנסייה הקדומה וכנסיות המזרחיות (כולל הכנסייה הקתולית המזרחית) מקובל לערוך אותו מיד לאחר טבילת התינוק.
- בכנסייה הקתולית המערבית הוא נערך עם ההגעה לגיל התבונה, שנחשב בדרך כלל לגיל 7. עם זאת בחלק מן המקומות מקובל לערוך הטקס בגיל ההתבגרות. כאשר ילד שנטבל אך לא עבר קונפירמציה נמצא בסכנת מוות, משתדלים לערוך את הקונפירמציה באופן מיידי.
- בכנסיות הפרוטנסטנטיות, כולל הכנסייה האנגליקנית הטקס נדחה בדרך כלל לגיל ההתבגרות, ובחלקן – במיוחד בכנסיות שבהן ההטבלה עצמה נערכת בגיל העשרה – הוא אינו נערך בכלל.
[2] שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן קד; אורח חיים, חלק ב, סימן ל; אורח חיים, חלק ב, סימן צז.
[3] שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן קד.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/חגיגת-בת-מצוה.docx