מובא בגמרא במסכת נדה[1]:
אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים וכו' לא שנא גדולה לא שנא קטנה, גדולה טעמא מאי משום שמחמדא קטנה נמי מחמדא[2].
אם כן, כשיש תביעת אשה לנישואין, יש חשש שראתה דם נידה מחמת החימוד. והשאלה נשאלת, מה הדין לגבי גיורת שהיתה נשואה ליהודי קודם הגיור. האם כיון שהיא מתחתנת מיד לאחר הגיור, יש כאן תביעה לנישואין והיא צריכה לספור ז' נקיים?
ראשית נציין שה"שולחן ערוך"[3] פסק שאפילו במקרה של מחזיר גרושתו, האשה חייבת לשבת ז' נקיים. אם כן, רואים אפילו שהיתה נשואה לו מקודם לכן, יש חימוד. אלא, יש מקום לחלק ולומר ששם מדובר שהיא כבר התגרשה ממנו, ולכן יש חימוד כשעכשיו באה להינשא לו. אבל, כאן מעולם לא עזבה את בעלה היהודי.
הרב יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל[4] כתב שגיורת שנתגיירה עם בעלה לא צריכה לספור ז' נקיים כשבאה להינשא לו, לא חוששים לדם חימוד. הוא טען שאין זה דומה למחזיר גרושתו ששם צריכה להמתין ז' נקיים. החילוק הוא ששם היא הסיחה דעתה ממנו, ועכשיו כששבה אליו יש לחוש לדם חימוד. אבל, כאן מעולם היא לא הסיחה דעתה ממנו.
נראה שאותה סברא שייכת גם כשהיתה נשואה ליהודי.
בעל שו"ת "התעוררות תשובה"[5] הביא טעם נוסף שאין צורך בהמתנת ז' נקיים, כיון שיש לתלות שמיד בשעה שתבעה עוד בהיותה נכריה ראתה דם חימוד, והדם הזה לא מטמא כיון שהיא נכריה. ואין לחוש שתראה לאחר מכן.
הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל[6] ציין שיש פוסקים שחלקו על דברי בעל ה"דגול מרבבה" וטענו שצריכים לספור ז' נקיים. אבל, הוא כתב שבעל ה"דגול מרבבה" הוא עמוד גדול לסמוך עליו בדין זה.
מהרש"ם[7] נשאל שאולי יש לאסור את הגיורת וצריכה לספור ז' נקיים, כיון שגזרו על הגוים להיות כזבים. ויש לומר שגם לאחר הגיור היא נשארת בגדר זבה וצריכה לספור ז' נקיים ואחר כך לטבול לזיבתה. אבל, מהרש"ם טען שנפקעה טומאת הזיבה כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. הוא הביא ראיה מוכחת לעניין זה.
באחד מ"פסקי הדין ירושלים"[8] יש דיון בנוגע לספירת ז' נקיים במקרה של נכריה שהיתה נשואה לישראל ונתגיירה כשהיתה נשואה אליו ולאחר הגיור באה להתחתן עמו כדת משה וישראל. הרב אברהם דוב לוין הביא את דברי בעל ה"דגול מרבבה", ומסקנתו שאינה צריכה להמתין ז' נקיים.
נציין לעוד שאלה בהלכות נידה בהקשר לגיור והיא, במקרה שהגיורת קבעה וסת עוד קודם שהתגיירה, האם היא חוששת לוסת זה? ה"חזון איש"[9] דן בשאלה זו, והוא כתב שבטל הוסת: "דאין קביעות מימי טהרה מהני לימי טומאה, וכשם שאין האשה קובעת וסת בימי טוהר". בהמשך הוא כתב:
דיש לעיין דלכאורה אין הטומאה של ג' ראיות הקובעות את וסתה, מהנות כלום לקביעות הוסת, אלא מפני שהוחזקה ג' פעמים בראיה, ומה יועיל זה שטהרה התורה את הראיות הראשונות. והעיקר נראה דהטומאה והטהרה יפעלו גם בטבע, וימי הטהרה הם בעצמותם אינם אות לראיית יום הזה בימי טומאה, כי הטבע תלויה במזל על פי השגחת ה', ואף אם ראתה ראייה שאינה מטמאה. לא תראה ראיה המטמאה, ולפי זה נתגיירה בטלה לה וסת.
הרב שמריה יוסף נסים קרליץ צ"ל[10] הוסיף בביאור דברי ה"חזון איש":
כתב הכרתי ופלתי (קפט, ז), דחישובי הוסתות הם לפי החודש דשיפורא גרים כמו שכתב הרשב"א… וזהו הכל באישי ישראל אשר חלק ה' עמו, והם מושפעים מפאת ה' ולא כפי טבעי והלוכי הכוכבים, ולכך כל הענינים נדון כפי חוקי הבית דין, כי כך גזרה חכמתו העליונה להסכים ולהשפיע עליהן, אבל זה מן הנמנע מהעכו"ם.
[1] סו, ע"א.
[2] דין זה נפסק להלכה ב"שולחן ערוך", יורה דעה קצב. א.
[3] יורה דעה קצב, ה.
[4] "דגול מרבבה", יורה דעה, סימן רסט.
[5] חלק ד, סימן צה.
[6] שו"ת "שבט הלוי", חלק י, סימן רלג.
[7] בשו"ת שלו, חלק ג, סימן רד.
[8] דיני ממונות ובירורי יוחסין, כרך יד, עמ' תקג.
[9] יורה דעה צט, ד.
[10] "חוט השני", הלכות נדה, עמ' קו, בשער הציון, אות יא.