יש לעמוד על נקודה נוספת בדברי הרמב"ם, שלא מספיק הווידוי, צריך גם בקשת מחילה. הדברים מפורשים בדבריו בספר המצוות: "ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו". אולם, המעניין, שבהלכות התשובה הוא לא הזכיר את הצורך בבקשת מחילה.
לעומת זאת, בדברי עוד מספר ראשונים מוצאים במפורש את הצורך בבקשת מחילה. כך מבואר בדברי הרס"ג[1], רבינו בחיי אבן פקודה[2] ובעל ספר "החינוך"[3].
צריך להבין, מדוע יש צורך לבקשת המחילה? כלומר, מדוע בקשת המחילה היא חלק ממצות הוידוי/תשובה? נראה להסביר, שאם אדם אינו מבקש מחילה, הוא אינו מכיר בחומרת החטא. בקשת המחילה היא ביטוי להבנה שהחטא גורם לריחוק מהקב"ה. כל עניין התשובה הוא השיבה מהחטא והשיבה לקב"ה, והוא הכפרה והמחילה. הכפרה והמחילה מביאה לידי מחיקת החטא ושיבת האדם לקב"ה. היא מביאה את האדם לידי דביקות בקב"ה. לכן, בוודאי יש צורך בבקשת כפרה ומחילה שהיא יסוד התשובה. הדבר התמוה שהרמב"ם לא הזכיר את הדברים בהלכות תשובה, אלא רק בספר המצוות. אולי יש ליישב ולומר, שבספר המצוות, הרמב"ם לא הזכיר את החרטה. הרמב"ם הזכיר את החרטה בהלכות תשובה, החרטה היא קשורה לבקשת המחילה. אדם שמתחרט על חטאו, בוודאי מבקש כפרה ומחילה על כך. הביטוי לחרטה הוא בקשת המחילה. איך אפשר להתחרט, אם לא מבקשים מחילה וכפרה.
[1] "אמונות ודעות", מאמר ה.
[2] "חובת הלבבות", שער ז, פרק ד.
[3] מצוה שסד.