אחת מהשאלות המרכזיות בגיור היא קבלת מצוות של הגר. הרי במציאות ימינו, רוב אלו שמתגיירים אינם מתגיירים לשם שמים. לכן, בוודאי קבלת מצוות היא אינה דבר שקל להם לעשות. השאלה היא, האם יש צורך בקבלת מצוות בגיור?
הגמרא במסכת יבמות[1] דנה בתהליך הגיור. בין לפי ר' אליעזר ובין לפי ר' יהושע, טבילה בלי מילה מועילה. מחלוקתם היא, במילה בלי טבילה: לפי ר' אליעזר, מועילה. לפי ר' יהושע, אינה מועילה. לפי ר' יהודה, מספיקה טבילה או מילה, אין צורך בשניהן. לפי חכמים – ר' יוסי: יש צורך במילה ובטבילה, ולא מספיקה אחת מהן. ר' יוחנן פסק כר' יוסי, וכך מבואר מהמעשה שמובא בגמרא שהלכה כר' יוסי. מבואר שיש צורך בג' אנשים בעת הגיור ושלא מטבילים גר בלילה.
יש עוד סוגיא במסכת כריתות[2] ששם מובאת דעתו של ר' יהודה הנשיא שלמד את יסוד הגיור מבני ישראל במעמד הר סיני. כתוב בפסוק[3]: "הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה': תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". ר' יהודה הנשיא דרש "ככם כגר", הגר צריך לעבור אותו תהליך גיור שעברו בני ישראל במעמד הר סיני. הגמרא ציינה שנימולו, טבלו והביאו קרבן. לגבי הקרבן מבואר שכיום הוא לא מעכב כיון שכתוב בפסוק "לדורותיכם", וכיון שאי אפשר לקיים דבר זה לדורות הוא לא מעכב את הגיור[4].
בשתי הסוגיות לא מוזכר הצורך בקבלת מצוות בגיור. לאור זאת היו כאלו שרצו לטעון שאין צורך בקבלת מצוות בגיור. אולם, יש לציין שמבואר בגמרא במסכת יבמות[5] שיש צורך בהודעת מצוות לגר. מודיעים לו מקצת מצוות, ענשן ושכרן. נוסף על כך, יש סוגיא במסכת בכורות[6] ששם נאמר שנכרי שבא להתגייר ומקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, לא מקבלים אותו. יש אפילו דעת ר' יוסי ב"ר יהודה שסבר שאפילו אם לא קיבל דבר אחד מדברי סופרים, לא מקבלים אותו.
יש לציין לסוגיא במסכת יבמות[7]. שיש ביאורים רבים בהבנתו. לפי פשטות הגמרא מדובר באשה שלא טבלה לפני בית דין, ובכל זאת, אומרים שהיא גיורת כיון שאומרים שבוודאי טבלה לנדותה, וכיון שטבלה לנדותה, יש כאן טבילה. כך הדין באיש שטבל לקריו. השאלה נשאלת, מה לגבי הקבלת מצוות? היכן היתה הקבלת מצוות בפני בית דין?
על שאלה זו יישבו ראשונים רבים[8].
כמעט כל הראשונים נקטו[9], שהגיור לא חל אם אין קבלת מצוות בפני בית דין. כדי ליישב את הסוגיא ביארו שהיה מדובר שם שהיתה קבלת מצוות קודמת. החידוש של הגמרא שטבילה בפני בית דין אינה מעכבת את הגיור. רק לכתחילה יש צורך שתהיה הטבילה בפני בית דין[10].
יש רבנים בני דורנו שתולים בדברי הרמב"ם את הסברא שבגיור אין צורך בקבלת מצוות. הטעם לכך הוא כיון שלכאורה, הרמב"ם לא הזכיר את הצורך בקבלת מצוות. נוסף על כך, יש מקום שמדברי הרמב"ם אפשר ללמוד שבדיעבד הגיור חל בלי קבלת מצוות.
ראשית אציין שיש מקום לחלוק על שתי הנקודות ואפשר להוכיח שאכן, הרמב"ם סבר שהצורך בקבלת מצוות בגיור מעכב את הגיור. אך, מעבר לכך נראה שיש ערבוב של שני מושגים. כוונתי היא כך, שהרבנים מערבבים בין המעשה של הצהרת קבלת מצוות ובין הרצון לשמירת תורה ומצוות. יכול להיות שהרמב"ם סבר שאין צורך בהצהרת קבלת מצוות, אבל בוודאי הרמב"ם סבר שהרצון לשמירת תורה ומצוות מעכב את הגיור. לכן, כשיודעים שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל.
נתחיל בעיון בדברי הרמב"ם:
א. הלכות איסורי ביאה יג, ז:
טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר, בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים.
צריך עיון, מה החילוק בין טבל בינו לבין עצמו ובין נתגייר בינו לבין עצמו? מה כוונת דבריו שנתגייר בינו לבין עצמו? אפשר לומר שדברי הרמב"ם מרמזים שיש צורך בקבלת מצוות בפני בית דין. כוונתו במילים "נתגייר בינו לבין עצמו" היא שקיבל עליו מצוות בינו ובין עצמו, שלא בפני בית דין[11]. כך גם יתפרשו דברי הרמב"ם בהמשך ההלכה שכתב שאמר "נתגיירתי בבית דינו של פלוני" "והטבילוני", לכאורה יש כאן כפילות. אלא "נתגיירתי וכו' ", הכוונה שקיבל מצוות ועוד "טבל" בפני בית הדין. הוא הולך לשיטתו שסובר שהצורך בטבילה בפני בית הדין מעכב את הגיור.
ב. הלכות איסורי ביאה יב, יז:
כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר 'הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל י"י', מיד.
מכאן, שהגר צריך לקבל עליו את כל המצוות שבתורה.
לשם קיצור הדברים נציין לעוד הלכות שמדברי הרמב"ם אפשר לדייק שיש צורך בקבלת מצוות: עיין הלכות איסורי ביאה (יג, ד). לביאור הדברים עיין ב"דברות משה", מסכת יבמות, סימן יג, ענף ב; עיין הלכות איסורי ביאה יב, יא; הלכות איסורי ביאה יב, יד; הלכות איסורי ביאה (יג, יב). לביאור הדברים עיין עיין בחידושי ר' חיים מבריסק על הרמב"ם בהלכה זו; הלכות איסורי ביאה יד, ט.
אבל, יש לציין שדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, יז) מעלים קושי:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן.
משמע מדבריו שהצורך בהודעת מצוות אינו לעיכוב, לכן הגר שנתגייר בלי הודעת מצוות נחשב גר בדיעבד.
נעיין בדברי ה"שולחן ערוך" ומתוך דבריו נגיע ליישוב בדברי הרמב"ם. ה"שולחן ערוך"[12] פסק:
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצוַת לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש פ' החולץ). מיהו דווקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצוַת שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.
מבואר בדברי ה"שולחן ערוך", שהוא בדעה ראשונית פסק כדעת הראשונים שכל ענייני הגרות צריכים שיהיו בפני ג' הכשרים לדון וכן שיהיו ביום. בין להודיע לגר את המצוות לקבלם, ובין המילה והטבילה. אך, כל זה הוא רק לכתחילה, בדיעבד מועילה טבילה ומילה בלילה וכן שנעשו בפני ב' דיינים. דווקא קבלת מצוות צריכה להיות ביום ובפני ג' דיינים. לאחר הבאת דעה זו, ה"שולחן ערוך" הביא את דעת הרי"ף והרמב"ם שצריך לעשות את המילה והטבילה בפני בית דין וביום, והדבר מעכב בדיעבד.
לכאורה, יש סתירה בדברי ה"שולחן ערוך". שהרי בסעיף ג' מבואר שה"שולחן ערוך" נקט שבלי קבלת מצוות הגיור לא חל. מאידך, בסעיף י"ב, הוא הביא את דברי הרמב"ם שבדיעבד אם לא הודיעו לו את המצוות, אם טבל ומל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר:
ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצוַת ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, ה"ז גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו; ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין.
יש להעיר שיש שוני מהותי בין דברי ה"שולחן ערוך" לדברי הרמב"ם. ה"שולחן ערוך" כתב "שלא הודיעוהו שכר המצוות וענשן". הרמב"ם כתב "שלא הודיעוהו המצוות וענשן". כלומר, לא מדובר שלא הודיעו לו את המצוות, אלא רק לא הודיעו לו את שכר המצוות. נראה שה"שולחן ערוך" שינה מלשון הרמב"ם בצורה מכוונת, משום שדעת ה"שולחן ערוך" שהצורך בקבלת מצוות הוא לעיכוב. לכן, מסקנת הדברים: דעת ה"שולחן ערוך", שבלי קבלת מצוות הגיור לא חל.
אחד מהאחרונים שפתח לנו פתח בהבנת הסתירה בדברי ה"שולחן ערוך", וביישוב דברי הרמב"ם, הוא בעל שו"ת "חמדת שלמה"[13]. דבריו הם יסוד גדול בכל הלכות גרות. לדעתו, יש לחלק בין הודעת מצוות ובין קבלת מצוות, הן שני עניינים. משמעות קבלת מצוות היא שיקבל עליו להיכנס בדת יהודית, שיש בכך ממילא קבלת מצוות [זאת אומרת זה שנכנס לכלל העם היהודי, הוא נכנס לקבלת מצוות. משמעות הכניסה לדת יהודית היא לקיים את המצוות שניתנו בהר סיני]. משמעות הודעת מצוות, היא להודיע לו עניין המצוות וכן שכרן וענשן. הצורך בקבלת מצוות הוא לעיכוב, אך הצורך בהודעת מצוות אינו לעיכוב. על פי חילוק זה הוא יישב את הסתירה בדברי ה"שולחן ערוך" שהובאו לעיל. בסעיף ג' מדובר על קבלת מצוות, בסעיף י"ב מדובר על הודעת מצוות.
יש עוד אחרונים רבים שעמדו על החילוק בין הודעת מצוות לקבלת מצוות ועמדו על הנקודה שהצורך בקבלת מצוות בגיור מעכב את הגיור, וגיור בלי קבלת מצוות אינו גיור[14].
בעל שו"ת "שואלין ודורשין"[15] כתב שבדברי הרמב"ם לא מוזכרת קבלת מצוות כחלק מהגיור, ושצריך קבלת מצוות בבית דין. משמע מדבריו, שהצורך בקבלת מצוות אינו לעיכוב. הוא הביא הסבר מעניין בשם הגרי"ב זולטי זצ"ל שסבר שבוודאי דעת הרמב"ם שבלי קבלת מצוות הגיור לא חל. אין תורת גרות בלי קבלת מצוות. שהרי הרמב"ם כתב[16]: "כשירצה העכו"ם להכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה וקיבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה". הרמב"ם כתב במפורש שצריך לקבל עליו עול תורה. אלא הסבר הדברים הוא:
הרמב"ם סבר שקבלת מצוות אינה חלק ממעשי הגיור, ואינה אחת מדרכי ההתגיירות כמו המילה והטבילה. אלא, היא בעצם מהות הגרות. כמו שאינה שייכת תורת גרות כשאינו רוצה להיכנס לברית ולהיות יהודי, כך אין תורת גרות כשלא רוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות. שהרי מי הוא יהודי – זה שיש עליו עול תורה ומצוות, אם הוא לא קיבל עליו עול תורה ומצוות, הרי זה כמו שלא קיבל עליו להיות יהודי. ביאור זה מדוקדק בלשון הרמב"ם שכתב: לאחר שקיבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה. כלומר, יש חילוק בין המילה והטבילה לקבלת מצוות. כיון שקבלת מצוות היא מהות הגיור, המילה והטבילה הן מעשה הגיור.
מכאן, מובן מדוע הרמב"ם לא הזכיר שיש צורך בבית דין בקבלת מצוות. כיון ש"משפט" כתוב בהקשר למעשי הגרות, לגמר ולחלות הגרות. אך, ה"טור" וה"שולחן ערוך" סברו שקבלת מצוות היא מדרכי ההתגיירות, היא אחת ממעשי הגרות, כמו מילה וטבילה. לכן, הם סברו שהצורך בקבלת מצוות בפני בית דין הוא לעיכוב.
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי'ק זצ"ל[17] הביא בשם אביו שגם ביאר כעין דברי הרב ז'ולטי. אביו אמר שהרמב"ם לא התכוון לומר שגר שנתגייר על מנת שלא לקיים המצוות הוא גר. דבר כזה יקעקע את כל עניין הגרות וקדושת ישראל המתמצה בחובתנו לקיים את מצוותיו של הקב"ה. שיטת הרמב"ם היא, כי אין קבלת מצוות מהווה פעולה מיוחדת בגרות הזקוקה לבית דין, כמו טבילה. לכן, אם יודעים שהגר מוכן לקבל בטבילתו עול תורה ומצוות, אף על פי שלא היה מעשה מיוחד של השמעת המצוות והסכמת הגר, הטבילה מועילה, כיון שהגר מתכוון לחיות חיים קדושים של ישראל כשר[18].
[1] מו, ע"ב-מז, ע"א.
[2] ט, ע"א.
[3] במדבר טו, טו-טז.
[4] הארכתי בדין הבאת קרבן בגיור, בספרי "גר המתגייר", כרך ב, במאמר "גר שלא מביא קרבן".
[5] מז, ע"א.
[6] ל, ע"ב.
[7] מה, ע"ב.
[8] כתבתי כמעט, משום המחלוקת שיש בהבנת דברי הרמב"ם כפי שיתבאר להלן. גם בדעת הרי"ף, אין הדברים ברורים לגמרי, ויש מקום להבנה שסבר שהצורך בקבלת מצוות לא מעכב את הגיור, דנתי בדבריו בהרחבה בספרי "גר המתגייר", כרך א, "קונטרס קבלת מצוות בגיור". יש עוד לדון בדברי תוס' חד' מקמאי (מסכת יבמות מה, ע"ב) שאפשר להבין מדבריו שסבר שהצורך בקבלת מצוות לא מעכב את הגיור. כל תהליך הגיור לא חייב להיות בפני בית דין. אך, הוא עדיין סבר שמעכב בדיעבד שתהיה הודעת מצוות, רק אינה מעכבת שתהיה בפני ג' דיינים. מדברי תוס' חד מקמאי במקום אחר (שם מז, ע"א) משמע שהצורך בקבלת מצוות בפני בית דין מעכב את הגיור. צריך עיון בדברי ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה"), בסוגיא במסכת שבת (סח, ע"א, ד"ה כבר ביארנו וכו') דן בנוגע לזה שנתגייר בין הנכרים וכתב: "שמא תאמר גר שנתגייר בין הגוים מיהא היאך אפשר שלא ידע ענין שבת מעולם והרי הוא צריך שלשה ומודיעים אותו מצות קלות וחמורות כמו שהתבאר ביבמות אפשר בגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד ולא הכיר מעולם או שמא נתגייר בלא שלשה וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים ולכתחילה הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו על הדרך שפסקו שם גדולי הפוסקים". מדבריו אלו משמע שלא צריך שלשה לגיור, ואפילו שנתגייר בינו לבין עצמו הוי גר. אלא, יש להשיב על כך שתי טענות: 1. ר' מנחם המאירי הביא דעה זו שפסק כן גדולי הפוסקים, אין הכרח שהוא מסכים עמו. 2. ר' מנחם המאירי במקום אחר (חידושי "בית הבחירה", מסכת יבמות מה, ע"א, ד"ה הגוי שבא וכו') דן בדברי גדולי הפוסקים כשדן על הסוגיא במסכת יבמות (מה, ע"א) בזו שטבלה לנידותה, ושם כתב: "וגדולי הפוסקים תירצו בזו של שלשה שלא אמרו צריך שלשה אלא לכתחלה ר"ל שאין נוהגין בו מנהג ישראל להשיאו לכתחלה בנות ישראל עד שיתגיירו בפני שלשה או שיתברר בעדים שבפני שלשה נתגיירו אבל בדיעבד לא פסלינן להו. ומקשים עליהם ממה שאמרו למטה מ"ז א' בההוא דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמרו לו לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ואדרבה לדבריו ישראל הוא וכן במסכת קדושין ס"ב א' בהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי אמרו גר לאו בידו הוא כלומר דהא צריך שלשה ומי יימר דמיזדקקי ליה בי דינא ואם איתה גר נמי בידו ומכל מקום נראה מלשונם שכך היא כונתם דלכתחלה אפילו ראינוהו נוהג מנהג ישראל הואיל וכבר הוחזק בגוי אע"פ שהוא אומר שנתגייר בפני שלשה אינו נאמן לכתחלה שנשיאהו בבת ישראל עד שיביא עדים ואע"פ שבלא עדים סומכין על דבריו בעדות לענין הנהגתו בענין איסורין ושאר דברים לענין נשואין דוקא עד שיברר ואפילו כנס מוציאין כל שלא הוליד אבל אם נשא והוליד אין פוסלין את בנו ומאחר שראינו את אביו טובל לקירויו או את אמו טובלת לנדתה מחזיקין אותם שכבר נתגיירו בפני שלשה ולדעת זה הוא הדין בשאר הנהגות ומתוך כך נראה לי שכתבו בה גדולי המחברים גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל כגון טובלת לנדתה ומפרשת תרומה ומעשרות וכיוצא בזה וכן גר שראינוהו נוהג בדרכי ישראל כגון שטובל לקירויו ועושה את המצות הרי אלו בחזקת גירי צדק אע"פ שאין שם עדים בפני מי נתגיירו ואעפ"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן עד שיביאו עדים הואיל והוחזק בגוי הא אם לא הוחזק בגוי נאמן אף לעצמו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויש חולקים בזו כמו שיתבאר למטה מ"ז א' הא למדת שאף בדיעבד צריך שלשה ושהטבילה צריכה לשם גרות אלא שאנו סומכין עליו בדיעבד שכך היה ואין עוד קושיא מזו של נתגיירתי ביני לבין עצמי ולא מזו שאמרו מי יימר דמיזדקקי ליה ומכל מקום גאוני ספרד פירשו שלכתחלה צריך שלשה וכל שנעשו כל ענייני גרותו בלא שלשה אינו גר כלל אלא כל שקבל עליו בפני שלשה עול מצות אחר שהודיעוהו עניניהם וכן שקבל עליו בפניהם בזכר למול ולטבול ובנקבה לטבול והלך ומל וטבל בינו לבין עצמו גר הוא לכל דבר אלא שלכתחלה אין משיאין אותו ובדיעבד מיהא הואיל והוליד אין מוציאין וזהו תירוץ לענין שלשה אבל לענין טבילת נדות וקרי לא אלא שהם מפרשים שמכיון שראינוהו טובל לשם מצוה בודאי כל שכן שדעתו לטבילה של כלל דהיינו טבילת גרות… ויש מפרשים מי לא טבלה ר"ל בשעת הגרות וכדי ליכנס בטהרה ובפני שלשה היה אלא שהיו מרננים אחריהם על שלא הזכירו בה בפירוש לשם גירות ואמר שמכיון שבאותה שעה טבלה לשם טהרה אף טהרת גיותה בכלל והפירוש נאה אלא שאין תלמוד המערב מוכיח כן ואף לשון תלמוד שלנו דקאמר מי לא טביל והוא לשון הווה כלומר שהרי הוא טובל תמיד לקירויו ולא על שעת הגירות הוא אומר ויש מתרצים שקבלת עול מצות ומילה צריכים שלשה מפני שהם דברים הצריכים ליעשות על ידי אחר דהא איהו אכתי לא חזי שהרי מילה בגוי פסולה אבל טבילה דבדידיה לחוד תליא מילתא כשרה בדיעבד בלא שלשה מן התורה אלא דרבנן אצרכוה שלשה מגזירת קבלה ומילה ובדיעבד לא פסלינן ואע"ג דמקרא מייתינן לה דוקא לענין קבלה ומילה וזה תירוץ לענין שלשה הא לענין נדות וקרי אתה מפרשה בדרך שהזכרנו". מדבריו כאן מבואר בפירוש שדעתו שצריך ג' כדי לגייר את הגר. אי אפשר להתגייר שלא בבית דין, ומבואר שצריך בית דין בשביל קבלת מצוות. הוא ביאר בדברי גדולי הפוסקים שני פירושים: 1. שמדובר שהנכרי טוען שנתגייר בפני שלשה אבל אין לו עדים. לכן, אם הוא מתנהג בדרכי יהדות הרי יש בכך הוכחה שהתגייר בפני שלשה ואז יהיה כשר לישא בת ישראל. כל עוד שלא מתנהג בדרכי יהדות אין הוכחה שהתגייר בפני שלשה, ואינו נאמן לישא בת ישראל. אבל, בוודאי צריך שיתגייר בפני שלשה. ואם ידוע לנו שלא התגייר בפני שלשה, אינו גר. 2. קיבל מצוות בפני שלשה ובית דין הורו לו ללכת למול ולטבול, ומל וטבל בינו ובין עצמו. בכה"ג לכתחילה לא משיאים לו בת ישראל. כמו כן, נביא מדברי ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת יבמות מז, ע"ב, ד"ה וכשם שבארנו וכו') שדן בנוגע לטבילת עבד: "ואם רצה ומל וטבל הרי זה כשר ולכשישתחרר צריך טבילה פעם אחרת שהרי עכשו נגמר יהדותו אבל אינו צריך לקבל עליו עול מצות ולהודיעו עיקרי הדת ועול מצות שהרי כבר הודיעוהו בשעה שמל וטבל לשם עבדות". מבואר מדבריו שלא צריך להודיע לעבד את המצוות בטבילה בשחרורו, כיון שכבר הודיעו לו בעת שטבל לעבדות. משמע שבוודאי חייבים להודיע לו את המצוות בטבילה לעבדות. אם כן, צריך עיון בדברי ר' מנחם המאירי, במסכת שבת, שהרי בוודאי צריך בית דין בשביל הגיור. יש עוד להעיר שאפילו אם נאמר שלדעת ר' מנחם המאירי, לא צריך בית דין בקבלת מצוות, בכל זאת, אין מכך ראיה שסבר שאפשר לגייר נכרי שידוע שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות. אפשר לומר שאף על פי שלא צריך בית דין, בכל זאת, הוא צריך לקבל על עצמו את המצוות בינו ובין עצמו. כשבא להתגייר צריך שתהיה כוונתו לשמור תורה ומצוות כפי שנצטוו עם ישראל, אם אין בכוונתו לעשות כן, לא חל הגיור; גם צריך עיון בדברי תוספות מהר"ם מרוטנברג (בספר "שיטת הקדמונים", מסכת יבמות מו, ע"ב, ד"ה גר צריך שלשה וכו') שלכאורה, משמע מדבריו שלא צריך קבלת מצוות בפני בית דין, אם טבל בפני בית דין: "והא דקאמר לעיל מי לא טבלה לנדותה, אע"ג דלכאורה מיירי דלא טבלה בפני שלשה, לא תיקשי מכאן, דאיכא למימר דשלשה דקאמר דצריך היינו בשעת קבלת מצוות, אבל בשעת טבילה לא צריך שלשה. ואם תאמר האמר ליה ר' יוחנן לתנא תני שלשה, ואשעת טבילה קאמר בסוף שמעתין, ויש לומר דמיירי התם כגון דלא הוו שלשה בשעת קבלת מצוות אז צריך שלשה בשעת טבילה. אבל היכא דהוו שלשה בשעת קבלת מצוות אז די בשנים בשעת טבילה". הרב חיים אמסלם (ספר "זרע ישראל", עמ' כא) דייק מדבריו שאם טבל בפני שלשה לא צריך קבלת מצוות בפני שלשה. צריך קבלת מצוות בפני שלשה דווקא כשלא היתה טבילה בפני שלשה. אם כן, מוכח שהצורך בקבלת מצוות בפני ג' לא מעכב את הגיור. הוא רצה לומר שאולי מהר"ם מרוטנברג סבר כמו דעת האחרונים שסברו שהטבילה לשם גרות היא קבלת מצוות. נלענ"ד, שגם לפי הבנה זו הרי בוודאי אם ידוע לבית דין שאין בכוונת הגר לקיים מצוות, אי אפשר לומר שהטבילה לשם גרות נחשבת קבלת מצוות. אבל, יכול להיות שאפשר לבאר את דברי מהר"ם מרוטנברג בדרך אחרת: יש שני שלבים של קבלת מצוות. יש קבלת מצוות קודם הטבילה, ויש קבלת מצוות בעת הטבילה. בתחילה בודקים אותו מדוע רוצה להתגייר, ואומרים לו שלא כדאי להתגייר כיון שעם ישראל במצב שפל וכו'. מודיעים לו את המצוות, ואז הוא מקבל על עצמו את המצוות. בהמשך בשעת הטבילה מודיעים לו שוב את המצוות והוא מקבל עליו את המצוות. מהר"ם מרוטנברג התכוון לומר שאם בשלב הראשון לא היו ג', אז צריך ג' בשעת הטבילה ובשעת הטבילה תהיה קבלת מצוות. מהראנ"ח (בשו"ת שלו, סימן צב) נתן הסבר כעין זה בדעת הנמוק"י.
[9] עיין תוס', מסכת קידושין סב, ע"ב, ד"ה גר צריך וכו'; רא"ש, מסכת יבמות, פרק ד, סימן לא; תוס' רא"ש, מסכת יבמות מה, ע"ב, ד"ה מי לא וכו'; חידושי הרמב"ן, מסכת יבמות מז, ע"ב, ד"ה ושוב מצאתי וכו'; חידושי הרשב"א, מסכת יבמות מה, ע"ב, ד"ה הא דאמרי' וכו'; מו, ע"ב, ד"ה וש"מ אין מטבילין וכו'; חידושי הרשב"א, מסכת קידושין סב, ע"ב, ד"ה הכא משמע; ר"ן, מסכת קידושין, כו, ע"א-מדפי הרי"ף; שו"ת התשב"ץ, חלק ג, סימן רכז; ריטב"א (בחידושיו למסכת יבמות מה, ע"ב, ד"ה והא דאמר וכו') הזכיר הודעת מצוות, אך נראה שכוונתו לקבלת מצוות, כיון שציינתי בהמשך שכתב שהצורך בהודעת מצוות אינו לעיכובא. נראה שמה שחלק על הראשונים שהביא לא היה לעניין הצורך בהודעת מצוות [כלומר קבלת מצוות], אלא לעניין שהראשונים שהביא נקטו שאם לא טבל בפני בית דין, הגיור חל. לדעת הריטב"א, הצורך בטבילה בפני בית דין מעכב את הגיור. מדברי הריטב"א במסכת שבת (סח, ע"א, ד"ה רב ושמואל וכו') מבואר במפורש שסבר שהצורך בקבלת מצוות מעכב את הגיור; מרדכי, מסכת יבמות, רמז לו; גם הנמוק"י (שם טו, ע"ב-מדפי הרי"ף) כתב כדברי הריטב"א במסכת יבמות [בנוגע לביאור הסוגיא "מי לא טבלה לנידותה"]; ר' ירוחם (נתיב כג, החלק הרביעי) כתב: "ועוד פשוט דבין גר שנתגייר מעצמו ובין הלקוח מן הגוי צריך לקבל עול מצוות ואם לא קיבל אין מלין אותו ואין מטבילין אותו". מדבריו מבואר שקבלת מצוות מעכבת את הגיור, אינו מבואר מדבריו אם הצורך בקבלת מצוות בפני בית דין מעכב את הגיור; הגהות רמ"ך (הלכות איסורי ביאה יג, יב) כתב לגבי טבילת שחרור שפחה: "דלטבילת שחרור לא בעינן שלשה, וכן הדין נותן דכיון שקבלה המצוות בשעת טבילת עבדות בפני שלשה והרי היא ישראלית גמורה לא מיקריא זו הטבילה גירות"; תוס' רי"ד (מסכת יבמות מז, ע"ב, ד"ה ושני תלמידי חכמים) דן לגבי טבילת העבד בעת שחרורו שאינו צריך לקבל מצוות: "ודוקא עבד ישראל שנשתחרר דכבר הוה שייך במצות אינו צריך אבל הלוקח עבד מן הגוי דלא הוי שייך במצות ורוצה למולו ולהטבילו לשם עבדות, צריך העבד לקבל ואם לא קבל עליו כל המצות אין מלו ומטבילו לשם עבדות, דהתניא אחד גר ואחד לוקח מן הגוי צריך לקבל"; רבינו יהודה ב"ר קלונימוס ב"ר מאיר שפירא זצ"ל (רבו של הרוקח, ספר ערכי תנאים ואמוראים, שיטת הקדמונים), ערך יעקב איש כפר גבוריא, כתב: "כל ימי הקשיתי אני הסודר על המשניות הללו דולד שפחה ונכרית קרוי בנה ולא בנו. שהרי מצינו כי יורם בן אחאב בן איזבל בת אתבעל מלך צידונים היה. ונכרית היתה. והכתוב מייחסו על שם אביו דכתיב 'יען נכנע הרעה מפני, בימי בנו אביא על ביתו'. ויהוא אמר לו 'מה השלום עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים'. אלמא דבנה של איזבל היה, והכתוב מייחסו על שם אביו. וקשה לתרץ שאחאב לא נשאה אלא עד שנתגיירה וקיבלה עליה תורת ישראל, שהרי קלות של אחאב חומרי ירבעם. ואם תאמר היינו בעבודה זרה אבל שאר התורה קיימו. הרי לעולם אינו גר אם לא יקבל כל התורה כולה. ואפילו דיקדוק אחד, כל שכן עבודה זרה. כדאיתא בבכורות בפרק עד כמה, דגרסינן התם 'גוי שבא לקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר יהודה אומר אפילו דיקדוק אחד מדברי סופרים'. ואין לדחות לומר אנן לא מקבלינן, מיהו אם נתגייר הוא גר, דאפילו אם בשאר מצות [אמר איני מקבל אינו גר, כל שכן בעבודה זרה] שהיא שקולה ככל התורה כולה. דהיינו עבודה זרה דכל המודה בה כאילו כופר בכל התורה… פשיטא דכגוי הוא לכל דבריו, ואין מילתו וטבילתו (כלל לא) [כלום]". מוכח מדבריו שהצורך בקבלת כל המצוות מעכב את הגיור, והוא הבין את דברי הגמרא שאמר "גוי שבא לקבל עליו וכו' ", שלא רק שלכתחילה לא מקבלים אותו, אלא גם בדיעבד הגיור לא חל. הרב חיים אמסלם (ספר "זרע ישראל", עמ' מה-מו) כתב שמה שהובא בסוגריים "אמר איני מקבל אינו גר, כל שכן בעבודה זרה" הוא הגהת המוציא לאור. אבל, הרב אמסלם סבר שהמוציא לאור לא הבין לנכון את דברי הרב יהודה ב"ר קלונימוס זצ"ל, ויש להגיה באופן הבא: "דאפילו אם בשאר המצוות [אמרינן כן, במצוה] שהיא שקולה ככל התורה וכו' ". והבין מדבריו שסבר שרק אם לא קיבל איסור עבודה זרה הגיור לא חל, אבל בשאר מצוות רק לא מקבלים אותו לכתחילה, אבל בדיעבד הגיור חל. הוא דייק כך מהלשון "אין מקבלין" משמע לכתחילה. אולם, נראה שגם לפי הגהתו, רבינו יהודה כתב כך רק לפי הדחיה. לפי ר' יהודה, כוונת הגמרא ש"אין מקבלין אותו" היא שגם בדיעבד אינו גר. וכן הוא כתב בפירוש בתחילה "הרי לעולם אינו גר אם לא יקבל כל התורה כולה, ואפילו דיקדוק אחד", רואים שנקט שצריך לקבל כל המצוות. יש להוסיף שיש ללמוד מדברי רבינו יהודה שלא רק כשהוא מצהיר בפירוש שלא מקבל את המצוות אלא גם כשיש אומדנא דמוכח שלא מקבל עליו את המצוות, הגיור לא חל, דאל"כ היה יכול להעמיד שאיזבל קיבלה בפה את כל המצוות, והגיור חל, אפילו שהיתה אומדנא דמוכח שאין בכוונתה לקיים את המצוות. הרב חיים אמסלם עוד טען, שרק לפי דרכו בביאור קבלת מצוות בגיור אפשר ליישב את הקושיא של רבינו יהודה ב"ר קלונימוס. כלומר, הרב חיים אמסלם הבין שהצורך בקבלת מצוות לא מעכב את הגיור. אפילו לדעת התוס' שצריך קבלת מצוות בגיור, אפשר לומר שצריך את ההצהרה שמקבל עליו את הגרות ואפילו לא קיים בפועל את המצוות, בכל זאת, הוי גיור ואפילו אם חזר לעבודה זרה מיד לאחר הגיור. לכן, יש לומר שאיזבל קיבלה עליה את המצוות ואפילו שחזרה מיד לאחר מכן, הוי גיורת. כמובן, שביאור זה הולך גם לשיטת הרב אמסלם שאפילו כשיש אומדנא ברורה שהגר לא מתכוון לשמור תורה ומצוות, הגיור חל. אבל, בוודאי אין הכרח להבנתו. ראשית עלי לציין שיש מחלוקת אם איזבל התגיירה. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ה, יורה דעה, סימן יג) הוכיח מאיזה מדרש שיהורם בנו של איזבל היה לו דין ישראל. כמו כן, מבואר בתוס' (מסכת עבודה זרה כו, ע"ב) שיהורם היה לו דין ישראל מומר. יחד עם זאת, הרלב"ג (מלכים א טו, לא) סבר שאיזבל לא התגיירה. גם הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק י, סימן מא, פרק ב) נקט שלא התגיירה. אך, כפי שכתב רבינו יהודה ב"ר קלונימוס מוכח שיהורם התייחס אחר אביו אחאב, ואם כן צריך לומר שאיזבל התגיירה. לכן, צריך ליישב את קושיית רבינו יהודה בצורה אחרת: יש לומר שאיזבל התגיירה כדת וכדין ורק לאחר מכן חזרה לסורה, כך ביאר הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ה, יורה דעה, סימן יג). עוד הארכתי במאמר ארוך בביאור גיורה של איזבל (עיין בספרי "גר המתגייר", כרך ג, במאמר "גיורה של איזבל וההשלכה לתקופתנו").
[10] עיין תוס', מסכת יבמות מה, ע"ב, ד"ה מי לא וכו'; תוס' ישנים שם; תוס' חד מקמאי שם; חידושי הרשב"א, מסכת קידושין סב, ע"ב, ד"ה הכא משמע; מרדכי, מסכת יבמות, רמז לו; ספר "ההשלמה", מסכת יבמות, פרק ד, ד"ה עבדיה דר' חייא וכו'; ר' ירוחם, תולדות אדם וחוה, נתיב כג, חלק ד.
[11] עיין ברד"ע, מובא בליקוטים שם-הוצאת פרנקל על הרמב"ם; ילקוט שנויי נוסחאות הוצאת פרנקל שם; שו"ת "יביע אומר", חלק א, יורה דעה, סימן יט, אות ח; שו"ת "חמדת שלמה", יורה דעה, סימן כט, אות כג; סימן ל, אות יא.
[12] יורה דעה רסח, ג.
[13] יורה דעה, סימן ל, אות י.
[14] עיין שו"ת "אחיעזר", חלק ג, סימן כו; שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן קה; שו"ת "מנחת יצחק", חלק א, סימן קכא, אות א; שו"ת "חלקת יעקב", יורה דעה, סימן קנ; שו"ת "שבט הלוי", חלק י, סימן רכז; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, "פסקים וכתבים", כרך ד, יורה דעה, סימן צט, אות יד; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קנט; שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ב, סימן ד; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קכד.
[15] חלק ב, סימן מז.
[16] הלכות איסורי ביאה יג, ד.
[17] "קול דודי דופק", עמ' 99-100, הערה 22.
[18] עיין בספר "דבר הרב", עמ' קצח, אות ב; יסוד זה לחלק בין החיוב לקבל תורה ומצוות בצורה הצהרה, ובין הצורך לרצון לשמור תורה ומצוות מבואר גם בדברי הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל (שו"ת "מנחת אברהם", חלק ב, סימן כא), הרב אשר וייס שליט"א ("מנחת אשר", מסכת שבת, סימן לד) והרב ניסן רוזנטל זצ"ל (בספרו "משנת יעקב", הלכות איסורי ביאה יג, ד, אות ג); עיין בכל זה בספרי "גר המתגייר", כרך א, "קונטרס קבלת מצוות בגיור", בהלכות יורה דעה.