הנחת תפילין בחול המועד

 

מבוא

במאמר הבא אנחנו נרצה לבחון את שאלת הנחת התפילין בחול המועד. כפי שיתבאר יש בכך מחלוקת גדולה בין הראשונים השונים. השאלה, מה הדין לגבי הנחת תפילין בחול המועד בארץ ישראל?

 

מקור הסוגיא             

מובא בגמרא במסכת מנחות[1]:

דתניא: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", ימים – ולא לילות, מימים – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי; ר"ע אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד! נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' עקיבא; דתניא, ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? ת"ל: "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך", מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות.

מתבאר שלפי ר' יוסי הגלילי וגם לפי ר' עקיבא לא מניחים תפילין בשבת וביום טוב. לפי ר' יוסי הגלילי, הדבר נלמד מהפסוק "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". לדעת ר' עקיבא, הדבר נלמד מהפסוק "והיה לאות על ידך", שביום שיש אות לא צריכים להניח תפילין. שבת ויום טוב הן בעצמן אות.

הגמרא הזכירה רק שבת ויום טוב, ומכאן יש מקום להבנה שלגבי חול המועד יש להניח תפילין.

 

נעיין בעוד סוגיא[2]:

תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת לציציתו, ולאחרים בטובה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו. רבי יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

בסוגיא זו מתבאר שיש מחלוקת האם מותר לכתוב תפילין ומזוזות בחול המועד? לפי ר' מאיר, מותר לכתוב תפילין לעצמו וגם לאחרים מותר אם לא עושה בשביל כסף. לפי ר' יהודה, מותר לו למכור לאחרים את התפילין שלו, ואז יכתוב לעצמו. ר' יוסי סבר שמותר לכתוב ולמכור כדי פרנסתו. נפסק להלכה שכותב ומוכר כדי פרנסתו. עכשיו מתבאר לנו שר' מאיר ור' יהודה חילקו בין כתיבה לעצמו ובין כתיבה לאחרים. השאלה מה ההיתר לכתוב לעצמו, אם אינו מניח תפילין בחול המועד? מכאן יש להסיק שמניחים תפילין בחול המועד. התוס'[3] דחה ראיה זו, כיון שטען שאפשר לומר שר' מאיר ור' יהודה הולכים לשיטתם בסוגיא במסכת עירובין (צו, ע"א) ששבת היא זמן תפילין. הם לא קיבלו את דרשת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא. אך, אנחנו לא פוסקים כהבנתם.

עוד נעמוד על המבואר בתלמוד הירושלמי מסכת מועד קטן[4]:

חד בר נש אובד תפילוי במועדא אתא לגבי ר' חננאל ושלחיה לגבי ר' אבא בר נתן א"ל הב לי תפילך וזיל כתוב לך א"ל רב איזיל כתוב ליה. מתניתא פליגא על רב כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר לא פתר לה בכותב להניח.

כאן נפסק להלכה כדעת ר' מאיר, שמותר לכתוב תפילין כדי להניח. אסור לכתוב כדי למכור. ובפשטות יש לומר שהאמוראים הם נקטו כהבנת הראשונים שאין להניח תפילין בשבת וביום טוב, שכך רוב התנאים סברו וכך נפסק להלכה. אם כן, יש ללמוד שעל אף שלא מניחים תפילין בשבת וביום טוב, בכל זאת, מניחים תפילין בחול המועד. אבל, הגר"א[5] דחה ראיה זו כיון שהוא הסביר שמדובר לפי התנאים שסברו שגם שבת זו זמן תפילין ולא דורשים את הדרשה של ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא.

ר' יוסף קארו זצ"ל[6] יישב את דברי הירושלמי לפי שיטות הראשונים שאסור להניח תפלין בחול המועד:

ולדברי האומרים דאסור להניח תפילין בחול המועד יפרשו הירושלמי דהכי קאמר במה דברים אמורים להניח כלומר להניח בקרן זוית כדי למכרם אבל אם אין לו או לחבירו תפילין וצריך להם כדי להניחם במוצאי יום טוב יכול לכתבן.

וכך כתב הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל[7]:

אבל הפוסקים שסוברים דאין להניח תפילין בחול המועד כמ"ש שם בע"כ יפרשו הא דתנן דכותב לעצמו היינו כשצריך להם אחר יום טוב ועכ"ז התירו לו לכתוב משום דדברי מצוה הם ולא דמיין לשארי מלאכות.

 

עיון בדברי הראשונים

בשאלת הנחת תפילין בחול המועד נחלקו ראשונים רבים. מצד אחד התוס'[8], הרא"ש[9], הרי"ד[10], ר' שמשון[11], בעל ספר "התרומה"[12], מהר"ם[13], הריטב"א[14] נקטו שיש להניח תפילין בחול המועד. מצד שני, בעל "הלכות גדולות"[15], ר' יהודה ברצלוני בשם הגאון[16], הראב"ד[17], הרשב"א[18] נקטו שאין להניח תפילין בחול המועד.

יש לציין שהתוס'[19] לא הכריע בשאלה זו והסביר את השיטות השונות. התוס' אמר שהיה נראה לומר שאם דורשים מהפסוק "מימים ימימה", יש לומר שגם חול המועד כלול בדבר ואין להניח תפילין בחול המועד. אבל, אם דורשים מהפסוק "והיה לאות על ידך", יש לדון בדבר. יש מקום לומר שכיון שאסור לעשות מלאכה אלא רק בדבר האבד, אז זה נחשב בגדר אות. מצד שני יש לומר שכיון שאיסור מלאכה בחול המועד הוא רק איסור דרבנן, אין זה בגדר אות. אלא, התוס' כתב שיש מקום לומר שבכל זאת, זה בגדר אות כיון שבפסח יש איסור לאכול חמץ ובסוכות יש מצוה לשבת בסוכה. אבל, הוא כתב שאם נאמר שיש היתר להניח תפילין בחול המועד, הרי יש להסביר שאין זה בגדר אות כיון שמותר לעשות מלאכה בחול המועד. ואין זה נדרש מהפסוק "מימים ימימה" כיון שזה רק כולל שבת ויום טוב. גם בדברי הרא"ש[20] מתבאר שהמחלוקת בין הראשונים תלויה בשאלה אם איסור מלאכה בחול המועד הוא איסור דאורייתא. שהרא"ש סבר שכיון שאין איסור מלאכה בחול המועד אין זה בגדר "אות", ואנחנו פוסקים כהבנת ר' עקיבא בלימוד שממנו נלמד שאין להניח תפילין בשבת וביום טוב[21].

יש כאלו שסברו שמצד הספק יש להניח תפילין בלי ברכה[22].

נציין שהרי"ף[23] והרמב"ם[24] סתמו את דבריהם ולא פירשו, הם רק הזכירו שלא להניח תפילין בשבת וביום טוב. בפשטות יש לומר כיון שלא הזכירו במפורש שגם אין להניח תפילין בחול המועד, הרי יש להניח. אבל, אולי אפשר להסביר שזה כלול במה שכתבו שאין להניח בימים טובים. כמובן, שיש בכך קצת מהדוחק כיון שבפשטות ימים טובים אינם כוללים חול המועד. אבל, כמו שהראשונים שסברו שאין להניח תפילין בחול המועד הסבירו בדברי הגמרא כשנאמר ימים טובים זה כולל חול המועד, כך גם יש להסביר בדברי הרי"ף והרמב"ם.

יש עוד להוסיף שהרמב"ם[25] פסק בנוגע לדין כתיבת תפילין בחול המועד:

ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות, ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד, אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו וטווה תכלת לבגדו, ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו.

על דברים אלו כתב ר' יוסף קארו זצ"ל[26]:

וכתב הרב המגיד כדי פרנסתו פירש רבינו אם אין לו מה יאכל אבל רש"י (על הרי"ף יא.) פירש כדי פרנסתו בהרוחה ולא הוי שאין לו מה יאכל דהתם אפילו רבי מאיר מודה דשרי עד כאן ודעת הגאונים היא כדעת רבינו שאין מלאכה זו מותרת למי שאין לו מה יאכל יותר משאר מלאכות וכן מבואר בהלכות הרי"צ גיאת (שערי שמחה ח"ב עמ' 26) ואפשר לדעת רש"י שכיון שעשיית תפילין ומזוזות מותר לצורך עצמו הקילו לעשות לאחרים אפילו בהרוחה וכדי פרנסתו עכ"ל: ואפשר שטעמו של הרמב"ם מפני שהוא סובר דאין מניחין תפילין בחול המועד דבכלל יום טוב הוא (עיי' הל' תפילין פ"ד ה"י) ואם כן אין להתיר בכתיבתן יותר מבמלאכה אחרת.

אבל, נראה שאין הכרח גמור להבנה זו של ר' יוסף קארו. ויותר מסתבר בדעת הרמב"ם, שיש להניח תפילין בחול המועד. שהרי אם הרמב"ם סבר שלא מניחים תפילין בחול המועד היה לו לשנות כך. אלא, יש מקום לדחות ראיה זו כיון שדרכו של הרמב"ם היא שלא לכתוב שום דבר שלא כתוב במפורש בחז"ל. הרמב"ם, בדרך כלל, לא מוסיף דינים חדשים. כיון שהרמב"ם לא מצא בשום מקום מה הדין לעניין חול המועד, לכן הוא לא שנה את הדין של חול המועד.

ר' יוסף קארו זצ"ל[27] כתב שבתחילה המנהג של בני ספרד היה להניח תפילין בחול המועד כיון שנהגו כדעת הרא"ש. אבל, לאחר שהתגלה ספר ה"זוהר" ששם כתוב דברים חמורים בנוגע להנחת תפילין בחול המועד, נהגו שלא להניח תפילין בחול המועד. כך גם מכריע להלכה שהרי אין הדברים מפורשים בדברי הגמרא, לכן, יש להכריע כדברי ה"זוהר". במקרה שדברי הגמרא לא מפורשים, הולכים אחר דברי ה"זוהר" המפורשים.

יש לציין שיש מחלוקת בין הפוסקים אם יש איסור להניח תפילין בחול המועד, או רק שלא חייבים. הלשון של בעל "הלכות גדולות", כפי שמובא בראשונים, היא שאסור להניח. גם בספר ה"זוהר" נאמרים דברים חמורים על הנחת התפילין בחול המועד. כך גם כתב ה"שולחן ערוך" לגבי הנחת תפילין בשבת, ביום טוב ובחול המועד. אבל, נראה לומר שכל האיסור הוא דווקא כשמתכוון לשם מצוה. שאז יכול להיות שעובר על איסור בל תוסיף. אבל, אם מניחם מצד הספק, אין כאן איסור של בל תוסיף וזלזול באות. אבל, כדי שיראה שמניחם רק מצד הספק צריך להניחם בלי ברכה[28]. אבל, נראה שהחיד"א[29] אסר בכל אופן ולכן אסר לטלטל את התפילין.

פסיקת הלכה למעשה

בדין זה נחלקו ה"שולחן ערוך" והרמ"א. ה"שולחן ערוך"[30] פסק:

בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות.

הרמ"א חלק וכתב:

ויש אומרים שחול המועד חייב בתפילין (ב"י בשם הרא"ש). וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבהכנ"ס כמו שאר ימות השנה.

יש מספר אחרונים[31] שנקטו שיניח תפילין, אבל בלי ברכה. אבל, יש לציין שאלו פוסקים מבני עדות אשכנז. ונראה שדבריהם נאמרים לפי פסיקת הרמ"א. הם סברו כשמניח את התפילין יניחם על תנאי, אם מחוייב להניחן, הרי מניחן לשם מצוה. אם אינו מחוייב להניחן אינו מניחן לשם מצוה, ובכך יוצאים ידי כל ספק. כיון שבכך אין זלזול באות וגם אין איסור בל תוסיף[32].

נציין שהגר"א[33] התנגד לפסיקתו של הרמ"א והוא סבר שיש לנקוט שאין להניח תפילין בחול המועד. הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל[34] כתב שכבר רבו גם מבני עדות אשכנז לא להניח תפילין בחול המועד.

מעניין הדבר לציין שעל אף שהחסידים נוהגים שלא להניח תפילין, בכל זאת, הרב שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בספרו "שולחן ערוך הרב"[35], הביא את שתי הדעות וכתב שבכל הגלילות שלנו מניחים תפילין ומברכים. הוא לא כתב שום דבר נגד המנהג של בני עדות אשכנז. אבל, הוא כתב שיותר טוב להניחם בלי ברכה.

הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל[36] כתב בהכרעה בשאלה זו:

ואין להכריע בזה שעומד ברומו של עולם ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

לאור דברי הרב עפשטיין שאי אפשר להכריע במחלוקת זו, נראה לי, שרק מי שנהג להניח תפילין בחול המועד ימשיך במנהגו. אבל, אחד שבתחילה לא הניח תפילין בחול המועד, אין זה נכון שיחדש ויניח תפילין אפילו שהוא מבני עדות אשכנז. אולם, עדיין, יש מקום לדון בדבר כיון שבסופו של דבר הוא מניחם בלי ברכה משום הספק, ואם כן, הוא לא עובר שום איסור, אז אולי כן ראוי להחמיר בדבר.

 

הנחת תפילין במקום שלא מניחים – איסור "לא תתגודדו"

עכשיו נרצה לדון האם מותר להניח תפילין במקום שלא מניחים תפילין? וכן, יש לשאול במקרה הפוך שבבית הכנסת שמניחים תפילין, האם מותר שלא להניח תפילין? יש שני איסורים שצריך לדון בהם בנוגע לשאלות אלו: א. איסור "לא תתגודדו". ב. לא לשנות מפני המחלוקת. אנחנו נרצה לעיין תחילה בנוגע לאיסור "לא תתגודדו". כדי לברר דין זה נעיין בהרחבה בגדר איסור "לא תתגודדו".

 

1. מקור הסוגיא:

הדיון לגבי איסור "לא תתגודדו" נמצא בסוגיא במסכת יבמות[37]:

תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. אמר ליה ר"ל לר' יוחנן, איקרי כאן: לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות. האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת! א"כ, לימא קרא לא תגודדו, מאי תתגודדו? שמע מינה להכי הוא דאתא. ואימא: כוליה להכי הוא דאתא! אם כן, לימא קרא לא תגודו, מאי לא תתגודדו? שמע מינה תרתי. א"ל, עד כאן לא שנית: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין? א"ל: אמינא לך אנא איסורא, דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: לקיים את ימי הפורים בזמניהם – זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא. והתם לאו איסורא הויא? והתנן: (בלילה) +מסורת הש"ס: [הלילה]+ – בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין! אמר ליה: התם, הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. והא בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים! מי סברת עשו ב"ש כדבריהם? לא עשו ב"ש כדבריהם. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו. ובפלוגתא [דרב ושמואל], דרב אומר: לא עשו ב"ש כדבריהם, ושמואל אמר: עשו ועשו. אימת? אילימא קודם בת קול, מ"ט דמ"ד לא עשו? ואלא לאחר בת קול, מ"ט דמ"ד עשו? אי בעית אימא: קודם בת קול, ואי בעית אימא: לאחר בת קול. אי בעית אימא קודם בת קול, וכגון דב"ה רובא, למ"ד לא עשו, דהא ב"ה רובא; ומ"ד עשו, כי אזלינן בתר רובא – היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מחדדי טפי. ואי בעית אימא לאחר בת קול, מ"ד לא עשו, דהא נפקא בת קול; ומ"ד עשו, רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול. ומ"ד עשו, קרינן כאן: לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות – לית לן בה. אמר ליה רבא: והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי! אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון ב"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת – לית לן בה.

מסוגיא זו למדים שיש מחלוקת בין אביי לרבא בגדר איסור זה. לדעת אביי, יש איסור "לא תתגודדו" כשיש שני בתי דין בעיר אחת. אבל, אם הם בשתי עיירות זה מותר. אבל, לפי רבא, אפילו שני בתי דין בעיר אחת אין איסור. האיסור דווקא בית דין אחד בעיר אחת, שחצי נוהגים כך וחצי נוהגים כך.

 

2. איסור לא לעשות אגודות אגודות – איסור דאורייתא, או איסור דרבנן:

צריך לעיין, האם הדרשה הזו היא דרשה מדאורייתא, או רק מדרבנן?

הרמב"ם מנה בתוך ספר המצוות שלו[38] את איסור "לא תתגודדו"  וכך הוא כתב:

והמצוה המ"ה היא שהזהירנו מעשות שרט בבשרנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה והוא אמרו יתעלה (ראה יד) 'לא תתגודדו'… והנה אמרו (יבמות יג ב) שבכלל לאו זה גם כן האזהרה מחילוק בתי דיני העיר במנהגיהם וחילוף הקבוצים ואמרו לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארו ואמרו לא תעשו חבורה על מת וזה הוא כמו דרש. וכן אמרם (סנה' קי א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר [קרח יז] 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' הוא גם כן על צד הדרש. אמנם גופיה דקרא הוא בא להפחיד.

מדבריו מתברר שהבין שיש כאן רק דרשה בעלמא. אבל, אין זה עיקר הכתוב. ובפשטות נראה שכוונתו שזה רק חיוב דרבנן ולא חיוב דאורייתא. כך גם נראה מהשוואתו לעניין הלימוד של המחזיק במחלוקת מהפסוק "ולא יהיה כקרח וכעדתו", שהרמב"ם בשום מקום כתב שיש בכך איסור דאורייתא.

מאידך, יש לעמוד על דברי הרמב"ם, במשנה תורה[39], שכתב:

ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר 'לא תתגודדו' לא תעשו אגודות אגודות.

כשכתב "ובכלל אזהרה זה", משמע שהדבר כלול בעניין. אם כן, מדובר באיסור דאורייתא.

יש להוסיף שר' יוסף קארו זצ"ל[40] הקשה איך זה שמגדד בעצמו יהיה חייב מלקות, הרי יש כאן לאו שבכללות כיון שכולל מספר עניינים, ומה זה שונה מאיסור "לא תאכלו על הדם" שלא לוקים עליו כיון שהוי לאו שבכללות. הוא השיב:

דהכא עיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שרבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות אבל ד'לא תאכלו על הדם' עיקר הלאו לא נודע איזהו ולהכי הוי לאו שבכללות.

אם כן, נראה מדבריו שמדובר באיסור דאורייתא, שהרי אם זה דין דרבנן, בוודאי אין כאן לאו שבכללות.

יש עוד לציין שהגמרא במסכת יבמות דנה בנוגע ללימוד לא תעשו אגודות אגודות מהפסוק "לא תתגודדו", שהרי הפסוק נצרך לאיסור עשיית גדידה על קרוביו. והיא מסבירה שלמדים שתי הדרשות מהפסוק, משמע מכך שמדובר כאן על דרשה גמורה ולימוד גמור.

בשאלה זו נחלקו גדולי העולם. מצד אחד עומדים ר' אליהו מזרחי, בעל ה"פרי חדש", החיד"א ועוד שנקטו שמדובר באיסור דרבנן. מצד שני עומדים בעל ספר "ארעא דרבנן", בעל ספר "עפרא דארעא", בעל ה"פרי מגדים" ועוד שנקטו שמדובר באיסור דאורייתא. בעל ספר "שדי חמד"[41] האריך בשאלה זו והביא את הדעות השונות. הוא בסופו של דבר נקט שיש לומר שמדובר באיסור דאורייתא. והסביר שאפילו אם נאמר שמדברי הרמב"ם, בספר המצוות, משמע שמדובר באיסור דרבנן, בכל זאת, הולכים אחר דבריו במשנה תורה שנכתבו לאחר מכן.

 

2. פסיקת ההלכה במחלוקת אביי ורבא:

בנוגע למחלוקת בין אביי לרבא, נראה שנחלקו הראשונים בפסיקת ההלכה. הרי"ף[42] והרא"ש[43] פסקו כדעת רבא. אבל, המעניין שהרמב"ם[44] פסק כדעת אביי, כפי שהבאתי את דבריו לעיל.

בעל ספר "החינוך"[45] הביא את דברי הרמב"ם, והוא טען שהאיסור דווקא בבית דין אחד. בשני בתי דין אין איסור. אבל, מתבאר מדבריו שגם בשני בתי דין מדובר דווקא כשהם שוים, כשאינם שוים, הרי אלו שאינם כמו הבית הדין האחר צריכים לנהוג כמותם:

וכתב הרמב"ם ז"ל… ולשון לא תתגודדו כלומר לא תעשו אגודות אגודות, כלומר שתהיו חלוקין אלו על אלו. ממורי ישמרו אל למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה, שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת, ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירין אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה, אבל בשני בתי דינין חלוקין והן שוין בחכמה לא נאמר על זה לא תתגודדו, והביאו ראיה ממעשה דמסכת חולין שאמרו שם נפקי שיפורי דרב ואסרי, ונפקי שיפורי דשמואל ושרו.

ר' יוסף קארו זצ"ל[46] הקשה מדוע הרמב"ם פסק כדעת אביי? הרי בכל מקום שיש מחלוקת בין אביי לרבא, יש לפסוק כרבא. הוא יישב שכלל זה נאמר דווקא כשהם חולקים בשם עצמם, אבל כאן המחלוקת לפי ההבנה שבית שמאי עשו כדבריהם. אבל, עדיין, אין בכך הסבר מדוע הרמב"ם העדיף את שיטת אביי על פני שיטת רבא? הוא ציין לפירושו של ר' דוד הכהן שנדחק בביאור דברי הרמב"ם להסביר שגם דעתו כדעת רבא.

אבל, הרדב"ז[47] נתן יישוב שונה להסבר דברי הרמב"ם. הוא הסביר כפי שכתב ר' יוסף קארו שלא צריך לפסוק כרבא כשמדובר על מחלוקת בדעת אחרים. והוא הוסיף והסביר מדוע הרמב"ם העדיף את דברי אביי וזאת משום שמסתבר טעמו שבוודאי הדבר יביא לידי מחלוקת. נוסף על כך, רצה להסביר שגם רבא חלק דווקא כשמדובר על שני בתי דין חשובים כמו בית שמאי ובית הלל, ששם אין חשש שיבואו לידי מחלוקת. לכן יש לומר שבשני בתי דין אחרים שאינם כל כך חשובים גם רבא יודה שזה יביא לידי מחלוקת:

תשובה אפשר לומר דפסק הרב ז"ל כאביי בהא משום דמסתבר טעמיה שלא ירבו מחלוקת בישראל דכיון שהם בעיר אחת אף על גב שהם שתי בתי דינין אי אפשר להנצל מן המחלוקת שהרי הציבור הנגררים אחריהם זה מיקל וזה מחמיר זה פוטר וזה מחייב זה מטמא וזה מטהר והעם פוסחים על שתי הסעיפים וירבה ביניהם השנאה והמחלוקת וזה דבר נראה לחוש העין אבל שתי בתי דינין בשתי עיירות לית לן בה דכל עיר ועיר ימשך אחר בית דינו ומה שהקשה רבא לאביי והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי לא קשיא ליה לאביי כולי האי דשאני ב"ש וב"ה כיון שיש בכל כת מהם כמה וכמה בישראל כשתי בתי דינין בשתי עיירות דמי וכ"ש שכבר היה מחלוקותם מפורסם ואף על פי שכל כת היה עושה כסברתו דהכי מסקינן בגמרא לא נמנעו אלו מאלו מפני שחסידים גמורים היו והיו מודיעים לחבריהם כדאיתא בגמרא גבי צרת הבת שהרי כל מחלוקותם לשם שמים תדע שהרי כשהקשה רבא לאביי לא הקשה והא ב"ש וב"ה בעיר אחת הוו אלא כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי משמע דאביי לא מדמי להו. ואפשר לתרץ נמי דב"ש וב"ה בשתי עיירות הוו דיירי אבל בעיר אחת אפי' בתי דינין כב"ש וב"ה קרינן בהו לא תתגודדו ויש לחוש למחלוקת ואף על גב דקי"ל כרבא לגבי דאביי הא אמרינן דהני מילי היכא דפליגו בסברא דנפשייהו אבל בסברא דאחריני לית לן האי כללא והכא נמי איכא למימר דלא פליגי במימרא דנפשייהו אלא בתרוצא דקושיין אפליגו ובכי האי ס"ל לרב ז"ל דלא הדרינן לכללין. א"נ י"ל דאפילו לדעת רבא אמרינן דעד כאן לא אמר רבא [כו'] אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה אלא בתי דינין חשובים כב"ש וב"ה שלא ימשך מהם מחלוקת מהטעמים שכתבתי למעלה אבל שתי בתי דינין בעלמא אפי' בעיר אחת מודה רבא שיש לחוש למחלוקת וקרינן ביה לא תתגודדו והשתא ניחא ממה שהקשו בתוספות דמגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה ומתוך קושיא זו אמרו כי בעירם היו קורין בני הכפרים ובעירם היו מתכנסין ובמה שכתבתי יתיישב שכיון שהיה הדבר מפורסם שבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה ובני העיר קורין כדרכם בארבעה עשר לא ימשך מזה מחלוקת ולא קרינן ביה לא תתגודדו כדאמרינן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה. והנראה לעניות דעתי כתבתי:

אולם, מתברר מדבריו שבמקרה שהדבר מפורסם שיש כאן אנשים שנוהגים אחרת, אין חשש שיבוא לידי מחלוקת. דבריו שייכים לעניין איסור "לא תתגודדו" בנוגע לתפילה בנוסח שונה בבתי הכנסת בארץ ישראל. כיון שידוע שיש רבים מעדות שונות. הרי גם כשאדם מבני עדות אשכנז בא לבית הכנסת שמתפללים בנוסח עדות המזרח מותר לו להתפלל בנוסח עדות אשכנז. יהיה מותר לו ליפול על פניו וכו' כמו נוסח עדות אשכנז. אפילו בדברים שבפרהסיא כיון שהדבר ידוע שיש אנשים מבני עדות אשכנז בארץ ישראל ולפעמים הם מתפללים בבית הכנסת שמתפללים בנוסח עדות המזרח. אך, נראה לי, שלעניין הנחת תפילין בחול המועד בוודאי הדבר יהיה אסור. וזאת משום שאין אנשים שמניחים תפילין בחול המועד בארץ ישראל, לפחות לא עושים את הדבר בפרהסיא, לכן הדבר לא ידוע.

 

3. איסור "לא תתגודדו" באיסורים ובמנהגים:

השאלה אם איסור "לא תתגודדו" שייך גם במנהגים, קשור להבנת הסוגיא במסכת יבמות שהוזכרה לעיל. כלומר, בתחילת הסוגיא מבואר שיש חילוק בין איסור למנהג. ומשמע שאין איסור "לא תתגודדו" במנהגים. אבל, יש לדון אם הדברים האלו נשארו למסקנת הסוגיא. יכול להיות שהדברים נאמרו רק בתחילת הסוגיא. אבל, לפי המסקנה לא צריך לחלק ויש לומר שיש איסור "לא תתגודדו" גם במנהגים[48].

הרא"ש[49] דן מדוע אפשר לקרוא את המגילה לבני הכפרים קודם י"ד? מדוע אין בכך איסור "לא תתגודדו", שהרי לא כולם קוראים את המגילה באותה עת? יישוב אחד של הרא"ש הוא שבני העיר לא היו קוראים לבני הכפר, בני הכפר היו קוראים לעצמם. לכן, זה בגדר שני בתי דין בעיר אחת. אבל, ביישובו הראשון הוא חילק שבמנהגי מקום אין דין "לא תתגודו". כלומר, אין איסור "לא תתגודדו", אלא רק בדברים שיש בהם מחלוקת. אם הדבר תלוי במקום, אין בו איסור "לא תתגודדו":

ובמגילה אף על פי שקורין לבני העיר בארבעה עשר ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורים כב"ש ופלג מורים כבית הלל לא קרינן ביה לא תתגודדו כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם הלכך לא מיחזי כב' תורות ואף על פי שריש לקיש הקשה לר' יוחנן במגילה רבי יוחנן לא חשש להשיבו משום דלא חשיב ליה כשתי תורות מטעמא דפרישית ואמר לו עד כאן לא שנית מקום שנהגו מההיא היה לך להקשות כי מההיא דמגילה לא קשה מידי ועי"ל דמגילה הוי כשתי בתי דינין בעיר אחת שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קורין לעצמם בכרכים דאמר בירושלמי (בפ"ב דמגילה ה"ג) דבן עיר אינו מוציא בן כפר דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתן ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא מתקבצים יחד אלא בעיירות:

יש לדון שאולי יש מקום לטעון לפי הרא"ש שאם נוהגים כך לא בגלל שסוברים שכך ההלכה, אלא רק בגלל המקום שהם גרו בו, אין בזה איסור "לא תתגודדו". כלומר, בני עדות אשכנז איננם סוברים שדברי הרמ"א הם נכונים ודברי ה"שולחן ערוך" אינם נכונים. הם אינם יכולים להכריע ביניהם. אותו דבר לגבי בני עדות המזרח. אלא, רק בני עדות אשכנז קיבלו עליהם כפוסק הרמ"א, הוא המרא דאתרא שלהם. לכן, הם צריכים להתנהג כמותו. כמו כן, יש מנהגי עדה, שהתקבלו כמנהג במקום מסויים. אלו חומרות שנהגו לא מתוך עיקר הדין. כגון, מנהגי אבילות בשלשת השבועות שבני עדות אשכנז נוהגים. רבים מהמנהגים הם אינם מעיקר הדין, אלא רק החמירו בדבר. אם כן, יש לומר שבכל המקרים האלו אין איסור "לא תתגודדו". לפי זה, כיום אין מציאות כל כך של איסור "לא תתגודדו". מדברי הרמב"ם לא ברור שהנחה זו נכונה.

נראה מדברי בעל ה"מגן אברהם"[50] שלא כהבנה זו:

ונ"ל דוקא במנהג הדומה למגילה דמגילה הכרכים ג"כ ס"ל שהכפרים מחוייבים לקרות קודם, והוא הדין דרך משל שבמדינות פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום א' מותרים כל אחד לעשות כמנהגו ואין בזה משום 'לא תתגודדו' אבל בדבר שמחולקים בדבר כגון שאלו אוכלין חלב בני רינ"ס ואלו אין אוכלין אם נתקבצו למקום א' צריכים לעשות מנהג שוה משום 'לא תתגודדו'.

בעל ספר "שדי חמד"[51] דן בשאלה האם איסור "לא תתגודדו" נאמר באיסורים, או גם במנהגים שנהגו משום סייג ופרישות? הוא ציין לדברי רש"י, על הסוגיא במסכת יבמות (יג, ע"ב), שכתב: "לא תעשו אגודות אגודות – דנראה כנוהגין ב' תורות". בעל ה"שדי חמד" טען שזה שייך רק באיסור והיתר. אבל, במנהגים אין כאן עניין של שתי תורות. כיון שמעיקר הדין הדבר הותר, אלא רק אלו נהגו להחמיר משום סייג ופרישות. הוא גם למד מדברי הרא"ש שציינתי שסבר שאין איסור "לא תתגודדו" במנהגים. מאידך, למד מדברי הרמב"ם, בהלכות עבודה זרה, שסבר שגם במנהגים יש איסור "לא תתגודדו". עוד הביא מדברי הרמב"ם, בשו"ת "פאר הדור"[52], שכתב:

אבל אסור להם מענין אחר, משום לא תעשו אגודות אגודות, אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראין בשם יעקב, המחזיקים בדת משה רבינו ע"ה, להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת, ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם. ואתם חכמים ונבונים, ויודעים מהו עונש המחלוקת וכמה רעות גורמת.

מדבריו נראה שמדובר בכל עניין ועניין שאין לעשות אגודות אגודות.

בעל שו"ת "תמים דעים"[53] כתב:

אבל אסור להם מענין אחר משום לא תעשו אגודות אלא כך חייבים כל בית ישראל להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם.

בעל ה"שדי חמד" האריך עוד בעניין זה והביא שיטות לכאן ולכאן. אבל, מסקנתו שהאיסור גם במנהגים.

נראה שגם הרמ"א[54] סבר שאיסור "לא תתגודדו" נאמר לעניין מנהגים. שהרי הוא דן בנוגע למנהגים שונים בתספורת בימי הספירה ופסק:

מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אף על פי שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו (דברים יד, א) וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן. (ד"ע).

 

 

4. איסור "לא תתגודדו" בבית דין, או גם ליחידים:

הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל[55] טען שיש מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לרא"ש והיא בשאלה האם יש איסור "לא תתגודדו" ליחידים, או רק לבית הדין? הרמב"ם סבר שהאיסור הוא רק לבית הדין. אבל, הרא"ש סבר שהאיסור הוא גם על יחידים. וטען הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שבני עדות המזרח קיבלו הוראות הרמב"ם בדברים שאין הכרעה של ה"שולחן הערוך". לכן, הוא סבר שאחד מבני עדות המזרח שנמצא בבית הכנסת של בני עדות אשכנז יכול לומר את הקדיש בנוסח בני עדות המזרח.

מצאתי גם בספר "שדי חמד"[56] שהביא מדברי בעל ספר "חיי אריה" שגם כתב סברא זו, שאיסור "לא תתגודדו" נאמר דווקא כשעושים על פי הוראת בית דין. אבל, כשעושה שלא על פי הוראת בית דין, אין איסור "לא תתגודדו".

אבל, נראה לי, שמדברי הפוסקים לא משמע כך. בוודאי מדברי הרמ"א[57], שהזכרתי לעיל, לא משמע כך.

יש עוד לציין שהרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל[58] דן בנוגע לדברי הרמב"ם, שהוזכרו לעיל, שפסק כדברי אביי. והוא הסביר שרבא טען נגד אביי שבמקרה של איסור והיתר לא שייך איסור "לא תתגודדו" כשמדובר באותו בית דין, אין עניין של איסור "לא תתגודדו", וזאת משום שהולכים אחר הרוב. ובשני בתי דין בעיר אחת, כשמדובר בהוראות איסור והיתר אין איסור "לא תתגודדו". האיסור שייך דווקא במנהגים. אפילו שהדבר יצא משני בתי דין, בכל זאת, מכוער הדבר שיהיו שני מנהגים, לכן יש איסור "לא תתגודדו". וזו כוונת הרמב"ם שכתב שזה נוהג כזה וזה נוהג כזה:

ויראה לי בכוונתו דאע"ג דבספ"ק [י"ד.] דיבמות אמרינן דבשני בתי דינים בעיר אחת לא שייך לא תתגודדו וכן הוא מסקנת הש"ס שם אליבא דרבא והן אמת דהרמב"ם ז"ל סוף הלכות עבודת כוכבים פסק דיש בזה לא תתגודדו כאביי שם ביבמות אך כבר תמהו על דבריו שפסק כאביי ולא כרבא אמנם אנחנו תרצנו דבריו ביו"ד ס"ס ק"פ ע"ש וכך הוא העניין דרבא דחי לה לדאביי דבענייני הוראות איסור והיתר א"צ קרא דלא תתגודדו דמקרא דאחרי רבים להטות ידענו שצריך לפסוק כפי דעת רבים וא"כ לרבא על ב"ד אחד בעיר אחד למה צריך קרא דלא תתגודדו אלא דרבא בא באמת לדחויי לדאביי וכך דחי ליה דבענייני הוראות א"צ לא תתגודדו דבשני בתי דינים בעיר אחת לא שייך לא תתגודדו וב"ד אחד ידענו מקרא דאחרי רבים להטות אלא עיקר קרא דלא תתגודדו הוא לעניין מנהגות בעלמא וזהו אפילו בשני בתי דינין אסור בעיר אחת דבזה לא שייך בתי דינים דבשלמא בהוראה אין הדבר נמסר בידי ההמון אבל במנהגא בעלמא שאלו יעשו כך ואלו יעשו כך אף שהדבר יצא משני בתי דינין מ"מ מכוער הדבר שיראו שישראל בעיר אחת נפלגו לפלגות והן הן דברי רבינו הרמ"א שלא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג אחר אפי' כשהדבר יוצא משני בתי דינין וזהו גם כוונת הרמב"ם כמ"ש שם והמיעוט נגרר אחר הרוב [מג"א ע"ש]:

אם כן, מתברר מדבריו שסבר שדווקא ליחידים יש את האיסור.

נציין לדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל[59] שטען במפורש ששינוי ממנהג בית הכנסת אפילו בנוסח התפילה, אם הדבר ניכר לציבור, כגון נופל על פניו בתחנון כשהציבור אינו נופל על פניו, עובר בשני איסורים: א. איסור "לא תתגודדו". ב. איסור לשנות מפני המחלוקת. והוא כתב במפורש שאסור להניח תפילין בחול המועד כשלא מניחים תפילין במקום:

הנה האיסור בביהכ"נ אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים איכא שני איסורים חדא מלאו דלא תתגודדו שנדרש ביבמות דף י"ג ע"ב גם לענין דלא תעשו אגודות אגודות והוא מדאורייתא דאל"כ לא היה שייך להקשות דמבעי ליה להקרא לגופיה, וכן הוא מפורש ברמב"ם פי"ב מע"ז הי"ד שכתב ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג זה ובשביל זה שהוא דרשא גמורה מהקרא הקשה הכ"מ איך לוקה בגדידה הא הוא לאו שבכללות ואם היה רק מדרבנן ואסמכתא לא היה קשה כלום הרי בהכרח שהוא מדאורייתא. ושנית מהדין אל ישנה מפני המחלוקת דבפסחים דף נ' ודין זה הוא מדרבנן.

ודין זה הוא אף במנהגים שאיכא בהו איסורא קצת וכ"ש באיסורים גמורים כמו בתפילין בחוה"מ =בחול המועד= שלהלובשין תפילין עובר בעשה כשאינו מניח ולהאין מניחין איכא אסור זלזול במועד, וכן הוא שינוי הנוסחאות שאיכא טעמים לכל נוסח ונוסח אסור אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא משום שליכא חלוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפלות איסור השני שאל תשנה מפני המחלוקת ודאי איכא. ואם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני שהוא בלא הכאה על הלב, וגם אינו יכול לומר הי"ג מדות שלזה צריך דוקא עשרה שיאמרו עמו אף אם ימצא עשרה הרי זה השינוי בפרסום גדול. ורק מה שמניח תפילין גם בתפלת המנחה אין למחות בידו ואף שאיכא בזה משום יוהרא דמכיון דבא ממקום שנוהגין כן ליכא משום יוהרא. אבל על שאר השינוים צריך למחות בידו וגם לכופו בהתראה שיהיו מוכרחין לסלקו ממשרתו אם לא יעשה כהדין שלא ישנה כלום ממנהגי בית הכנסת כשהוא מתפלל בביהכ"נ אף שלא לפני התיבה, לבד הנחת תפילין בתפלת המנחה ואמירת וידוי בלא הכאה על הלב שלא ניכר. והנני גומר בברכה לשרות השלום ביניכם ובין כל ישראל.

 

5. איסור "לא תתגודדו" כשיש טעם לשינוי:

בעל ספר "שדי חמד"[60] דן האם יש איסור "לא תתגודדו" כשיש טעם לשינוי? הוא הביא מדברי בעל שו"ת "והשיב משה"[61] שדן בנוגע להנחת תפילין בחול המועד כשיש מנהגים שונים בבית הכנסת. הוא טען שאסור שינהגו שני מנהגים באותו בית הכנסת, יש בכך איסור "לא תתגודדו". וטען שאין לומר שאין כאן איסור "לא תתגודדו" כיון שעושה כן משום ספק. כלומר, בעל ה"מגן אברהם" טען שאם מניח את התפילין משום ספק לא עובר על איסור בל תוסיף, רק כשמכוין לשם מצוה בצורה ודאית, עובר באיסור בל תוסיף. אם כן, היה נראה שנאמר אותם הדברים לעניין איסור "לא תתגודדו", שכיון שעושה כן על הספק אין איסור "לא תתגודדו". אבל, הוא טען נגד כך וכתב:

ואינה דומה לבל תוסיף דכשעושה משום ספק שפיר דמי דלא תתגודדו הוא כשיש שינוי מעשה בהוראה בין אלו לאלו יהיה מאיזה טעם שיהיה כל שיש שינוי בהוראה דפלג מורין הכי ופלג הכי הוי לא תתגודדו וכו'. וזה ברור ואם אתה אומר דאין בזה משום 'לא תתגודדו', ממש נפל דין 'לא תתגודדו' בבירא, דממש בכל הדינים יש לומר דהמחמיר מחמיר מפני הספק.

אבל, בעל ספר "שדי חמד" פקפק בדבריו והביא מדברי בעל ספר "יד מלאכי"[62] שהביא מדברי בעל ספר "כנסת הגדולה" שהביא מתשובת כתב יד ששם נאמר: "לא תתגודדו לא שייך במי שנוהג כן משום שבמקומו שיצא משם היו מחמירין כן כיון שאם היו המקילים הולכים למקומו היו צריכים לנהוג איסור". כלומר, לפי דברי תשובה זו אין איסור "לא תתגודדו" כל זמן שהשינוי נובע מצד המקום [כעין דברי הרא"ש במסכת יבמות, שהוזכרו לעיל]. בעל ספר "שדי חמד" רצה לטעון שאולי יש ללמוד מכאן שבכל מקום שהדבר נעשה מאיזה טעם, אין איסור "לא תתגודדו".

היה נראה שיש מקום ללמוד מדברי בעל ספר "כנסת הגדולה" את היסוד שהעליתי לעיל, שבכל הדינים שהם תלויים במחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א, ובני עדות אשכנז נוהגים כך רק משום שהם גרו באשכנז ושם המרא דאתרא היה הרמ"א, וכן להיפך לעניין עדות המזרח, שאין בזה דין "לא תתגודדו". כיון שגם בני עדות המזרח אם הם ילכו לאשכנז, יצטרכו לנהוג כמנהגים אלו.

בעל ה"שדי חמד" עוד העיר מדברי ספר מסויים שביאר את דברי הרמב"ם, בהלכות עבודה זרה, שדווקא איסור "לא תתגודדו" שייך במנהגים ולא באיסורים. הדברים הם מקבילים לדברי הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל שהזכרתי לעיל:

ועל כרחין דקרא ד'לא תתגודדו' אמנהגא קראי דכיון דלאו מדיני התורה הוא ולא שייך בזה קביעות הלכה בהא קאמר קרא לא תעשו אגודות ולאו משום דמחזי כשתי תורות דהא לאו תורה אלא משום המחלוקת כהא דתנן לא ישנה אדם מפני המחלוקת ולכן לא כתב הרמב"ם 'לא תתגודדו' באיסורין ושפיר כתב הטעם מפני המחלוקת.

הוא עוד רצה לסייע לדבריו מדברי הרמב"ם, בספר המצוות, שגם משם משמע שמדובר על מנהגים. אבל, הוא ציין שמדברי הפוסקים לא משמע כהבנה זו ונראה שגם באיסורים שייך איסור "לא תתגודדו". גם בהמשך דבריו[63] הביא יסוד זה מדברי בעל ספר "משנת חכמים":

וסברא גדולה היא דלענין איסור והיתר אין לחוש אף לפירוד הדעות שכל אחד יכול לסמוך על דעתו וקבלתו כדי לאפרושי מאיסורא וגם להחמיר אין ראוי נגד דעתו וגם בכמה עניינים מחומרא אתי לידי קולא מה שאין כן במנהג.

אבל, נלענ"ד, שדווקא משמע מהפוסקים שאיסור "לא תתגודדו" שייך דווקא באיסורים. כך משמע מדברי הפוסקים, כך מבואר מדברי בעל ספר "החינוך" שהזכרתי לעיל. כמו כן, אציין שגם בעל ספר "שדי חמד", במקום אחר[64], שהביא מרב אחד שהשיג על יסוד זה שאין איסור "לא תתגודדו" באיסורים ועל כך כתב:

והדבר הוא מהיפוך אל היפוך דהלאו 'לא תתגודדו' באמת הוא אך באיסורין הוא על שני פנים: א. אם נחלקו המורים והם שקולים בחכמה ובמנין זה אוסר וזה מתיר זה מטמא וזה מטהר בא על זה הלאו ד'לא תתגודדו' פירוש שכל אחד לא יעמוד על דעתו ויתנהג הוא והנמשכים אחריו כדבריו ואם כן יהיו אגודות אגודות וירבה הדבר מחלוקת אלא ישאו ויתנו בהלכה עד שיתנהגו כולם בשוה… ב. אם נחלקו הפוסקים זה אוסר וזה מתיר אחר בתר רוב לא שייך בזה כמובן וגם להכריע אנו אין לנו כוח ורשות אם כן יוכל כל מקום להתנהג כפי שיקבלו עליהם נהרא נהרא ופשטיה בזה שייך גם כן 'לא תתגודדו' שלא יעשו מקצתם כך ומקצתם כך והמיעוט נגרר אחר הרוב ואם הם בשוה יעשו כולם להחמיר… ומה שהקשה בספר הנ"ל וז"ל ואם כששני הצדדים שקולים ואין הכרע ביניהם בזה ודאי לא יאמר הכתוב 'לא תתגודדו' וכל אחד צריך לעמוד בדעתו ואין חשש מחלוקת דוחה איסורין תמיהני הלא על זה יש לומר דקאי ה'לא תתגודדו' דישאו ויתנו בדבר עד שיסכימו לדעת אחד ויתנהגו בשוה… וגם מה שכתב אחר כך ובדבר שצד אחד מחמירין וצד אחד מקילין גם כן הלכה פסוקה הוא וכו'. גם על זה אתמה דהא דאמרינן דבשל תורה הולכין אחר המחמיר וכו' זהו לכל העולם אבל הבית דין עצמם שמחולקים בדין ושניהם שקולים וכל אחד עומד בדעתו שכן הוא והוי לכל אחד ודאי ולא ספק בודאי דאינו שייך אצלם הכלל הנ"ל… לכן בא על זה ה'לא תתגודדו' דישאו ויתנו בדבר עד שיסכימו כולם או להחמיר או להקל ואף שלאחר כל זה אם לא יבואו לעמק השוה יעשו הכל כדברי המחמירין אם הוא בשל תורה מפני שעתה אחרי שנאמר הלאו ד'לא תתגודדו' גם הבית דין עצמם המקילין מחויבים להתנהג כהמחמירין משום מחלוקת…

 

6. דעת הפוסקים בדין הנחת תפילין במקום שלא מניחים – איסור "לא תתגודדו":

יש מחלוקת בין הפוסקים אם זה שמניח תפילין בחול המועד במקום שלא מניחים תפילין, עובר על איסור "לא תתגודדו". מדברי מספר פוסקים משמע שיש איסור גמור של "לא תתגודדו"[65]. אבל, בעל ה"משנה ברורה"[66] לא כתב את הדבר כאיסור גמור: "דאין נכון שבהכ"נ אחת קצתם יניחו תפילין וקצתם לא יניחו משום לא תתגודדו". הוא רק כתוב שאין נכון. נראה שהוא סבר שמעיקר הדין אין כאן איסור "לא תתגודדו".

אך, יש פוסקים שנקטו שאין איסור ואפשר להניח תפילין גם במקום שלא מניחים תפילין. מהרש"ם[67] כתב:

ובדבר הנחת תפלין בחול המועד בבית הכנסת שיש מניחים ויש שאינם מניחים אם שייך משום 'לא תתגודדו'. הנה אמת שבתשובת בית חדש החדשות סי' מ"ב באמצע התשובה הגדולה כתב שיעשו כולם על פי הרוב ואם המיעוט יעשו בענין אחר איכא משום 'לא תתגודדו'…. וכתבתי שמכל הפוסקים לא נראה כן ולדינא העליתי על פי דברי הריטב"א יבמות י"ג סוע"ב דבאיסור תורה אין להשגיח משום 'לא תתגודדו'. והכי נמי הרי לדעת הסוברים דמותר להניחם בחול המועד איכא חיוב תורה וכן להיפוך לכן אין בזה משום 'לא תתגודדו'. ואחר זמן רב מצאתי בשו"ת פרשת מרדכי חא"ח סי' ד' שהעלה כן לדינא מטעם אחר כיון שהמחלוקות בין הפוסקים מכמה דורות וכו' יעו"ש עוד בזה. וכסברתו מבואר בתשובת רדב"ז ח"ה לשונות הרמב"ם סי' אלף שפ"ד ע"ש … [הגה"ה: אחרי זמן מצאתי בספר חושב מחשבות מבעל משנת חסידים בקונטרס תפלין דמרי עלמא שהאריך בענין זה והעלה דליכא בזה משום 'לא תתגודדו' אף שקצתן מניחים וקצתן אין מניחים עיין שם].

הרב משה שטרנבוך שליט"א דן בשאלה זו[68]. והביא שיטות שונות בעניין[69]. אבל, הוא טען:

ואמנם נראה שמדינא אין לחוש כהיום בבתי כנסיות שלנו כ"שטיבלעך" לאיסור 'לא תתגודדו', שלפנים כישראל בכל עיר מנהג קבוע כפי דעת הפוסקים שאסרו או התירו, וכשמשנה פורץ גדר וגורם מחלוקת ויש בזה 'לא תתגודדו', אבל היום אחרי החורבן הנורא שנתקבצו מעט מכל מקום, הסכימו כולם שעל כל אחד לנהוג כמנהג אבותיו ואין מחלוקת בזה כלל, ואין היום מנהג קבוע או הוראה ברורה, רק לכל הדיעות הפסק הוא היום שלכל אחד לנהוג כמנהג אבותיו או רבותיו ולא לשנות, כמבואר במג"א ריש סי' ס"ח, ובדברי הקדוש האר"י ז"ל בשער הכוונות עיין שם…

ואמנם בבית הכנסת שיש שם כבר מנהג מקובל וקבוע להניח או לא להניח צריך להניח אותם כמנהגם ולנהוג כמותם ולא לשנות שמה, ויש לחשוש לאסור 'לא תתגודדו', אבל במקומות שמעיקרא המנהג לא קבוע אין כאן מחלוקת, רק הדין שמה מעיקרא שלכל אחד אין לשנות ממנהג אבותיו.

גם הרב משה פיינשטיין זצ"ל[70] האריך בשאלה זו. הוא דן במקרה שמדובר באנשים שנוהגים שלא להניח והגיעו לבית הכנסת שמניחים תפילין. הוא למד מדברי בעל ה"משנה ברורה" שסבר שאין כאן איסור, אלא רק הדבר לא ראוי. הסיבה שאין כאן איסור "לא תתגודדו" כיון שזה מוגדר בגדר שני בתי דין בעיר אחת. נוסף על כך, אין הכרח בזה שהוא לא מניח שהוא חולק על המנהג כיון שאולי שכח את התפילין שלו. אבל, לא מקבל טעם זה כיון שבוודאי לא יתלו בכך. לכן, הוא סבר שעיקר הטעם משום:

על כל פנים מאחר שידוע שאיכא אינשי שמניחין תפילין ואיכא שאין מניחין בחול המועד, ליכא הלאו דעשיית אגודות.

ואז הוא הסיק:

אבל וודאי כשהוא בעיר שכולן מניחין תפילין בחול המועד, מסתבר שיהיה אסור שלא להניח בלאו דעשיית אגודות, דהא אפשר שאין יודעין כלל בעיר זו שאיכא דאין מניחין תפילין. ואף שידעו שאיכא בעולם ספרדים שאין מניחין, הם במדינות אחרות רחוקות מערים דמדינותינו. ואפילו כאן באמעריקא שיש גם מהספרדים בהרבה ערים, ובפרט בערים הגדולות, הם בקהילות מיוחדות ואין באין להתפלל בבתי כנסיות דקהילות אשכנזים, רק יחידים בהזדמנויות רחוקות, ובכגון דא היה להו להניח תפילין בחול המועד. אך מצד שאיכא כאן קהילות רבות מהאשכנזים שאין מניחין תפילין בחול המועד, משום שהם מהקהילות הנוהגין כהבעש"ט ותלמידיו, שנקראו חסידים, וגם יש יחידים מהאשכנזים הנוהגין כהגר"א, ומזדמן טובא שמתפללין יחידים כאלה בביהכ"נ שמניחין תפילין, כיוון שמצוי וידוע זה, ליכא ממש האיסור דעשיית אגודות. ויש מקום לומר שבערים הגדולות כנוא יארק וברוקלין, דהאינשי דרין מעורבין, ובתי כנסיות הרבה איכא, שבחול, ואף בחול המועד, מחמת שרובא דאינשי מוכרחין לילך לעבודתן, מתפללין כל אחד בבית הכנסת הסמוך לביתו אף שהוא בנוסח אחר ומנהגים אחרים, ליכא אף לכתחילה בזה עניין דעשיית אגודות, כיון דהוא ידוע לכל מתפלל דאיכא דמנחי תפילין ואיכא דלא מנחי בציבור זה.

אם כן, מתברר מדבריו שיכול להיות שבמקום שיש הרבה קהילות, ויש רבים שנוהגים כך ורבים נוהגים כך, ולפעמים גם אלו שנוהגים במנהג אחר מתפללים בבית הכנסת שנוהג אחרת, אין איסור "לא תתגודדו". אבל, נראה שדבר זה לא שייך כיום בנוגע להנחת תפילין בארץ ישראל, כיון שכיום כמעט אין אנשים שמניחים תפילין בחול המועד לפחות לא בפרהסיא.

בעל ה"שדי חמד"[71] האריך מאוד בשאלה זו וציין לשיטות השונות. הוא הביא פוסקים רבים שנקטו שיש איסור "לא תתגודדו". אבל, כנגד לכך הוא ציין שיש רבים שטענו שאין איסור "לא תתגודדו". הטעם לכך בנוי על מספר נקודות: א. אין איסור "לא תתגודדו" כשמדובר באיסור והיתר. רק במנהגים יש איסור "לא תתגודדו". ב. אין איסור "לא תתגודדו" אלא דווקא כשזה על ידי הוראת בית דין. ג. אין איסור "לא תתגודדו" כשמשנה משום איזו סיבה, ואם עושה משום ספק, אין איסור. ד. כיון שעושה משום הספק ואינו מברך על הנחת התפילין, אין איסור "לא תתגודדו".

 

7. היתר להחמיר במקום שמקילים:

לאחר שעיינו באיסור "לא תתגודדו" צריכים להבין איך יש דין של המחמיר תבוא עליו ברכה וכיוצ"ב? מצינו פעמים רבות שהיו אנשים שהחמירו על עצמם בשונה מבני הקהילה, מדוע אין בכך איסור "לא תתגודדו". בעל "שולחן ערוך הרב"[72] השיב על כך:

אבל אם ידוע לו מנהג המקום אין לו לשנות מן מנהג המקום להקל בימים שאנשי המקום מחמירין או להחמיר בימים שהן מקילין אם אינו עושה כן מחמת חומרא בעלמא שמחמיר על עצמו לחוש לדברי המחמירין בימים אלו אלא הוא מתראה שעושה כן לפי שכן ראוי לעשות לכל אדם מפני שהעיקר הוא כהמחמירין שאז נראה הדבר כשתי תורות שהוא מחמיר ואנשי המקום מקילין או להיפך.

האיסור "לא תתגודדו" הוא דווקא כשנראה לאנשים שעושה כן כיון שכך עיקר הדין, וכך כולם צריכים לנהוג. וזה לא שייך כשהוא רק מחמיר על עצמו.

נראה לי, להוסיף על כך, שיש לומר שהאיסור "לא תתגודדו" נאמר דווקא כשנעשה בפרהסיא. כשעושה בצנעה אין איסור "לא תתגודדו". אבל, ראיתי שבעל הספר "שדי חמד"[73] הוכיח שאיסור "לא תתגודדו" שייך גם כשלא ניכר הדברים לאחרים. מבואר מדבריו שגם בצנעה יש איסור "לא תתגודדו". אך, הדבר לא כל כך מובן לי, ומדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל שציינתי לעיל, משמע שאיסור "לא תתגודדו" נאמר דווקא כשהדברים נעשים בפרהסיא.

 

לא לשנות מפני המחלוקת – הליכה ממקום למקום

1. דין מנהג המקום:

מובא במסכת פסחים[74]:

משנה – מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת….

גמרא – כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא. עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, כיון דחזינהו – כסייה מינייהו. אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי. ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. אמר אביי הני מילי – מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל. אי נמי – מבבל לארץ ישראל. אבל מארץ ישראל לבבל – לא, כיון דאנן כייפינן להו – עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי – היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה.

בגמרא מובאת מחלוקת אמוראים. לפי אביי, מי שהלך מארץ ישראל לבבל, לא צריך לנהוג כמנהגי המקום של בבל, כיון שהם כפופים לארץ ישראל. אך, לפי רב אשי, בכל מקרה יש לנהוג כמנהגי המקום שבא לשם, אפילו שבא מארץ ישראל לבבל. אבל, כל זה מדובר דווקא כשמתכוון להישאר במקום החדש. אם בכוונתו לחזור למקומו הראשון, נוהג כמנהגי המקום שבא משם.

הרי"ף[75] והרא"ש[76] פסקו כדעת רב אשי, כיון שהוא בתרא. אך, יש מחלוקת ראשונים גדולה בביאור הדינים כאן, ומתבררות מספר שיטות:

 

 

א. שיטת התוס', הרא"ש והר"ן:

לדעת הרא"ש[77], במקרה שהולך למקום חדש ואין בדעתו לחזור למקומו הראשון, יש לו לנהוג כמנהגי המקום שהלך לשם, בין לחומרא ובין לקולא. כשבדעתו לחזור, בפרהסיא עליו לנהוג כמנהגי המקום שהלך לשם, שלא לשנות מפני המחלוקת, בין לחומרא ובין לקולא. כיון: "דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית ביה איסורא דאורייתא, אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן".

גם לדעת התוס'[78], מבואר במשנה שיש לו לנהוג כמנהגי המקום שיצא משם כאשר בדעתו לחזור. אבל, אם בדעתו להישאר, אז עליו לנהוג כמנהגי המקום שהלך לשם.

בר"ן[79] מבואר כשבדעתו לחזור, אז בצנעה לא צריך לנהוג כמנהגי המקום שהלך לשם. אך, בפרהסיא אסור לו לנהוג אחרת, משום המחלוקת. בסוף הוא נתן סיכום הלכתי לדיון בגמרא שם:

ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות, אלא שהן החמירו על עצמן לעשות סייג לתורה, או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל, ונהגי כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין. שנאמר 'ואל תטוש תורת אמך'. וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב גם כן בו, ואפילו בצנעא, עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת, דבכה"ג פקעו מיניה חומרי מקום שיצא משם… כן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ואין דעתו לחזור לעירו, הרי הוא כבני העיר. אבל, הנכנס מעיר אחרת לתוכה ודעתו לחזור בכה"ג לא חיילי עליה חומרי מקום מדינה, אלא שאין לשנות מפני המחלוקת ובכה"ג בצנעא שרי.

לסיכום: דעת התוס', הרא"ש והר"ן, שווה. לדעת שלשתם, אם אין כוונת היוצא לחזור למקומו, נוהג כמנהג המקום שבא לשם, בין לחומרא ובין לקולא[80].

ב. שיטת התוס' שינויא בתרא:

התוס', במסכת חולין[81], נקט שיטה אחרת. לפיו, החילוק בין שבדעתו לחזור ובין שאין בדעתו לחזור, נאמר דווקא כשיוצא מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל. אך, כשיוצא ממקום אחד בבבל למקום אחר בבבל, וכן כשיוצא ממקום אחד בארץ ישראל למקום אחר בארץ ישראל, אז הדין שנותנים עליו חומרות המקום שיצא משם וכן של המקום שהלך לשם, בין שבדעתו לחזור ובין שאין בדעתו לחזור.

 

ג. שיטת הרמב"ם:

בדעת הרמב"ם יש מקום לעיון. הרמב"ם[82] פסק בנוגע לדין עשיית מלאכה בערב פסח:

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואע"פ כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקת.

אחרונים נחלקו בהבנת דברי הרמב"ם. ברישא משמע שמדובר על אחד שאין בדעתו לחזור, ובכל זאת, כתב שנותנים עליו חומרות המקום שיצא משם והמקום שהלך לשם. גם משמע מדבריו שהסיבה שנוהג כמנהג המקום שהלך לשם, משום המחלוקת, אך מצד עיקר הדין יש לו לנהוג כמנהג המקום שיצא משם.

לכן, הרבה אחרונים הבינו בדעתו, שסבר שאפילו כשאין בדעתו לחזור למקום שיצא משם, בכל זאת, עליו לנהוג כמנהגי המקום שיצא משם. אך, לפי זה, צריך עיון, מה החילוק בין שבדעתו לחזור ובין שאין בדעתו לחזור? לכאורה, משמע שאפילו שאין בדעתו לחזור, בכל זאת, רק נוהג כמנהגי המקום שהלך לשם בפרהסיא, משום המחלוקת.

יש אחרונים שנקטו שהרמב"ם סבר כדעת הראשונים, שהוזכרו לעיל, שסברו שאם אין בדעתו לחזור, לא צריך לנהוג כמנהגי המקום שיצא משם.

מהרשד"ם[83], בעל ה"שפתי כהן"[84], בעל ה"פרי חדש"[85], בעל "חק יעקב"[86] והגר"א[87] הבינו כסברא הראשונה[88]. הגר"א הסביר שהרמב"ם הבין שתמיד העיקר כמנהג המקום שיצא משם, רק צריך לנהוג כמנהגי המקום שהלך לשם, משום המחלוקת. כדברים האלו כתב בעל ה"חק יעקב", והסביר שדעת התוס', הרא"ש והר"ן שעיקר המנהג חל לפי המקום שהלך לשם, כיון שכל עיר ועיר מקבלים על עצמם מנהגם ועל כל הנלווים להם. אך, דעת הרמב"ם, שעיקר המנהג חל לפי המקום שיצא משם[89].

אך, מהריק"ש[90], בעל ה"מגן אברהם"[91] ומהר"ח אבולעפייא[92] הבינו כסברא השניה[93].

ד. עיון בדעת ה"שולחן ערוך":

עקב ההבנה של בעל ה"שפתי כהן" בדעת הרמב"ם הוא התקשה בהבנת דברי ה"שולחן ערוך". מצד אחד, ר' יוסף קארו, ב"שולחן ערוך" בסימן תס"ח[94], העתיק את לשון הרמב"ם בהלכות יום טוב:

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת.

מאידך, ר' יוסף קארו, ב"בית יוסף" ביורה דעה[95], הביא את דברי הריב"ש שכתב שכל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, אף הבנים חייבים באותו הגדר. גם הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנת בני העיר שבאו לשם. אפילו בדברים שהיו אסורים בהם בעירם, משום שכך היה המנהג שם, הרי לאחר שבאו לעיר החדשה, הותר להם המנהגים האלו, כשאין דעתם לחזור.

דברי הריב"ש הם כדעת התוס', הרא"ש והר"ן. דברי הריב"ש נפסקו להלכה ב"שולחן ערוך"[96]:

קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור[97].

בעל ה"שפתי כהן", העלה את הסתירה ורצה ליישב שאולי ה"שולחן ערוך" הלך בדרך חדשה. לדעת ה"שולחן ערוך", אם אין בדעתו להשתקע בעיר שהלך לשם, אלא במקום אחר, אז אפילו שאין בדעתו לחזור, בכל זאת נוהג כמנהגי המקום שיצא משם. באורח חיים סימן תס"ח, מדובר כשאין בדעתו להשתקע במקום שהלך, ולכן נוהג כמנהגי המקום שיצא משם. אך, ביורה דעה סימן רי"ד, מדובר כשבדעתו להשתקע במקום שהלך לשם, ולכן לא נוהג כמנהגי המקום שיצא משם.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל[98] נתן יישוב אחר: ה"שולחן ערוך" חזר בו ביורה דעה מדבריו שכתב באורח חיים, והסכים לדעת רוב הפוסקים שסברו שאם אין דעתו לחזור, עליו לנהוג כמנהג המקום שהלך לשם בין להקל בין להחמיר.

 

ה. הכרעת האחרונים:

בעל ה"מגן אברהם" נקט כדעת התוס', הרא"ש והר"ן. אפילו בעל ה"שפתי כהן"[99] שהבין שהרמב"ם חלק על דברי התוס' וסיעתו, בכל זאת, סבר שיש לנקוט להלכה כדעת התוס' וסיעתו. כך גם משמע מדברי בעל ה"חק יעקב"[100].

לדעת בעל ה"פרי חדש"[101], העיקר כתירוץ בתרא של תוס' במסכת חולין, הוא סבר שכך יש לנקוט להלכה. הפירוש של התוס' במס' חולין, הוא הכי מרווח בפירוש הגמרא ופירוש המשנה. כיון שלפי הביאור של התוס', הרא"ש והר"ן, יש לבאר את המשנה לצדדים. כלומר, מה שנאמר שיש לנהוג כמנהגי המקום שיצא משם, מדובר דווקא כשדעתו לחזור, ומה שנאמר שיש לו לנהוג כמנהגי המקום שהלך לשם, מדובר כשאין דעתו לחזור. כמובן, שיש מהדוחק לבאר את המשנה לצדדים[102].

נראה שהכרעת ההלכה היא כדעת התוס', הרא"ש והר"ן. הרב ישראל מאיר מראדין זצ"ל, בביאורו המשנה ברורה"[103], ו"ביאור הלכה"[104], פסק להלכה כדעת התוס', הרא"ש והר"ן. הוא ציין שעוד פוסקים נקטו כדעת בעל ה"מגן אברהם". גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל[105] הביא פוסקים רבים שנקטו כדעת התוס', הרא"ש והר"ן. הוא הביא מדברי בעל שו"ת "גינת ורדים"[106] שכתב:

שבשאין דעתו לחזור מותר לו להקל כקולי המקום שנשתקע שם, וכההיא דר' זירא שאכל מוגרמת דרב ושמואל בא"י, אלמא דאפילו בדבר שיש בו צד איסור תורה מותר לו להקל. והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין, ומעשה בורות הוא, כי מי לנו גדול בחסידות כר' זירא, שהיה מחסידי בבל (חולין קכב סע"א), ואפילו הכי אכל מוגרמת דרב ושמואל בא"י, ומוכח שאין במניעה זו צד חסידות כלל.

מסקנת הרב עובדיה יוסף זצ"ל שיש לפסוק כדעת ה"שולחן ערוך" ביורה דעה, כדעת התוס', הרא"ש והר"ן[107].

 

 

 

2. גדר מנהגי מקום:

יש מקום לדון מה גדר החיוב לנהוג כמנהגי מקום מסויים? מה הטעם לחיוב זה? וכן, האם מדובר באיסור דאורייתא, או באיסור דרבנן.

מבואר בדברי הפוסקים שהחיוב הוא מדיני נדרים[108], וגם החיוב הוא רק מדרבנן. אין כאן נדר גמור[109].

 

3. הנוהגים כרמ"א שהגיעו למקום שנוהגים כ"שולחן ערוך":

לכאורה, לפי הדברים שהתבררו לעיל, עלינו לומר שאחד שנוהג כדעת הרמ"א שהגיע למקום שנוהגים כדעת ה"שולחן ערוך", וכן במקרה הפוך, צריך לנהוג כמנהג המקום. לכן, עליו להפסיק לנהוג כדעת הרמ"א ויתחיל לנהוג כדעת ה"שולחן ערוך". היה נראה שאותם הדברים אמורים גם לעניין הנחת תפילין בחול המועד. כלומר, אחד שמגיע מחו"ל לארץ ישראל, ובחו"ל נהג להניח תפילין, הרי בארץ ישראל לא יניח תפילין כיון שבארץ ישראל מנהג המקום שלא להניח תפילין.

אולם, יש לציין לחידושו של הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל[110] שטען שהכלל של מנהגי מקום, שיש לנהוג כמנהג המקום שהגיע לשם אם אין דעתו לחזור למקומו הראשון, נאמר דווקא במנהגים שנהגו לחומרא בעלמא. אך, בדבר שיש בו מחלוקת בין הפוסקים והוא בא ממקום שנהגו בצורה מסויימת, כיון שקיבלו עליהם פוסק אחד, הרי אפילו כשמגיע למקום אחר שנוהג אחרת עליו להמשיך לנהוג כדעת הפוסק שבא משם. הוא הוכיח את ההבנה הזאת מדברי התוס'[111]. לכן, לדעתו, כל המנהגים שנוהגים כדעת הרמ"א כיון שכך דעתו להלכה, הרי כל מי שקיבל עליו דעת הרמ"א צריך לנהוג כמותו אפילו כשמגיע למקום שלא נוהגים כדעת הרמ"א.

כך גם מבואר בשו"ת "דברי מלכיאל"[112].

אבל, עלי להעיר שלא נראה לי חידוש זה בדברי שאר הפוסקים. מתוך פשטות דברי שאר הפוסקים נראה שבכל הדינים, נאמר הכלל הזה שמשנה ממקום שנהגו למקום שלא נהגו. כך נראה מדברי הפוסקים שדנו בנוגע לאשה שהיא מעדה אחת ונישאת למישהו מעדה אחרת, שעליה לנהוג כמנהגי העדה האחרת. יש פוסקים שכתבו שטעם הדין הזה הוא מדין הולך ממקום למקום, ונראה שנוהג בכל הדינים כבעלה[113]. בכל אופן, הדברים לא מוכרעים לגמרי.

 

4. איסור "לא תתגודדו" ואיסור לא לשנות מפני המחלוקת:

כפי שהתבאר בסוגיא במסכת פסחים יש דין שאסור לשנות מפני המחלוקת. השאלה מתי שייך איסור "לא תתגודדו" ואין איסור לשנות מפני המחלוקת?

בעל "שולחן ערוך הרב"[114] הסביר שלא לשנות מפני המחלוקת שייך דווקא כשמדובר שהוא יחידי. אבל, אם מדובר בציבור, אין חשש מפני המחלוקת. אבל, יש איסור "לא תתגודדו". כלומר, אפילו שיש הרבה שנוהגים כך והרבה שנוהגים כך, יש איסור "לא תתגודדו".

אבל, נלענ"ד, שהסבר זה קשה. לדעתי דווקא מסתבר שמפני המחלוקת הוא נגזרת מאיסור "לא תתגודדו". ובעצם השאלה צריכה להיות מדוע צריך איסור לשנות מפני המחלוקת, הרי במילא יש איסור "לא תתגודדו" שזה איסור דאורייתא. האיסור שלא לשנות מפני המחלוקת זהו דין דרבנן. אלא, נראה לומר שלא לשנות מפני המחלוקת שייך גם כשמדובר באקראי ולא בצורה קבועה. איסור "לא תתגודדו" הוא דווקא כשמדובר בקביעות[115].

 

 

 

דין הנחת תפילין לאחד שנוהג שלא להניח תפילין

יש לדון מה הדין במקרה שמדובר באחד שנוהג שלא להניח תפילין והגיע למקום שמניחים תפילין, האם הוא חייב להניח תפילין. הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל[116] דן בעניין זה וטען שיש להניח תפילין בלי ברכה. אבל, לא יעשה תחבולות שיניח בצורה שפסולה:

הגם ידעתי שהיו גדולי עולם שהיו מתפללים בין אשכנזים שהניחו תפילין בחוה"מ והם עצמם לא הניחו כהלכה ועשו תחבולות שונות שלא להיות ממניחי תפילין – מכ"מ אין זה דרך מקובל לנו מרבותינו – ונכון הדברים שאם חיים בכל הענינים בין קהלה כזאת גם לעשות כמעשיהם בשמירת התורה והמצות – ומי שעושה מעשה לשם שמים יקבל שכרו מן השמים בין יניח [כיון שכן מנהג אבותיו] ובין לא יניח – מכ"מ לענין ברכה אני נוטה שלא תברך שהרבה נהגו כן.

 

הנחת תפילין כשעבר לגור במקום שלא מניחים תפילין

הפוסקים דנו בשאלת הנחת תפילין במקום שנוהגים שלא להניח תפילין. האם יניח תפילין לפחות בצנעה?

בעל ספר "שדי חמד"[117] נדרש לשאלה זו וכתב:

מה שנסתפק במי שנהג תמיד בעירו להניח תפלין בחול המועד ושוב בא לעיר אחרת שרובן אין מניחין בחול המועד ואין דעתו לחזור לעירו אם צריך לנהוג כמנהג עיר שדר כעת שלא להניח תפלין כיון שבא למקום שאין נוהגין להניח ואין דעתו לחזור צריך לנהוג כמנהג אותה העיר בין לקולא בין לחומרא כדאיתא ביורה דעה סימן רי"ד גם בצנעה אין לו להניחם בחול המועד הא ליתא כמו שכתב בעצמו דזה לא תליא במנהג המקום כיון שהיא מחלוקת בין הראשונים ובצנעה יחזיק כל אחד במנהגו. ועיין שיבת ציון סימן ה' דאפילו לתפילה בלחש בבית הכנסת אחת יחזיק כל אחד במנהגו…

הנחת תפילין בחול המועד לבני עדות אשכנז בארץ ישראל

עכשיו נעמוד על השאלה מה דין הנחת תפילין לבני עדות אשכנז בארץ ישראל?

כבר ציינתי לעיל לדברי הרב פיינשטיין בנקודה זו. וציינתי שנראה שלפיו, כיום בארץ ישראל, יהיה אסור להניח תפילין מדין איסור "לא תתגודדו". נציין שהרב משה פיינשטיין זצ"ל[118] המשיך בהבנתו שהובאה, הוא דן בנוגע לדברי הרמ"א בדין תספורת בימי הספירה, וכתב שכיום בניו יארק הדבר לא שייך וזאת משום:

ולכן בנוא יארק וברוקלין וכדומה שכל המנהגים מכל העולם איתנהו ואם כן לא שייך מחלוקת שידוע זה לכל שיש בכאן כמה מנהגים יכול כל אחד לשנות מל"ג אלו לל"ג אחרים.

כלומר, במקום שידוע שיש מנהגים רבים, אין חשש לאיסור "לא תתגודדו". לכן, בארץ ישראל אין חשש לאיסור "לא תתגודדו". אבל, נראה שזה דווקא בדבר שיודעים שיש הרבה מנהגים בעניין. לעניין הנחת תפילין בחול המועד, נראה לומר, שכמעט כולם לא מניחים תפילין בחול המועד. בעל שו"ת "דברי יציב" כתב[119]:

ויתכן שלכך תקנו קריאת פרשה זו בא' דחול המועד פסח, להראות שהוא זמן תפלין. ואפשר שלזה דייקא בחו"ל כן, אבל בארץ ישראל מרגישין יותר קדושת המועד, ובה היה הסמיכה וקידוש החודש, ומציון תצא תורה וכו', לא חזינן מניחין תפלין בחול המועד, והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם וכו', ולזה בארץ ישראל אין קורין קדש ביום הראשון אחר יום טוב ודו"ק.

אם כן, נראה שבמקרה הנידון לא שייך לומר שידוע שיש מנהגים רבים בדבר. אולם, כל זה הוא דווקא לעניין איסור "לא תתגודדו" שהוא דווקא בפרהסיא.

נעיין בדברי הפוסקים בשאלה אם מישהו נהג להניח תפילין והגיע לארץ ישראל, האם מותר לו להניח תפילין? הרב משה שטרנבוך שליט"א[120] דן בדיוק בשאלה זו וכתב:

וזכורני שהייתי אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ושאלו אותו על תייר אם יניח תפילין בחול המועד, והשיב שבצינעא יניח, והוסיף שהוא בעצמו אף שהוא השתקע בארץ ישראל ממשיך להניח תפילין בחול המועד בלי ברכה בצינעא, ולדבריו אין בזה שום חשש.

אכן מנהג הגרא"ז הנ"ל הוא חידוש, שדעת האוסרים להניח תפילין בחול המועד היא מדברי הזוהר הקדוש וכמבואר בבית יוסף (א"ח ל"א), ושם מפורש שיש בזה איסור חמור, ואף שמתכוין הוא להניח על תנאי גם כן אסור, מאחר שזהו בזיון לאות דחול המועד, ועוד שמנהג שנהגו בו כל ישראל בארץ ישראל, יש לומר שחמור מאד שעוברין אף בלא תסור, שאין ציבור אלא בארץ ישראל כמבואר בהוריות  ע"א, ואין ראוי לפקפק במנהגי ישראל. אך כנראה סבר שבצינעא אין חשש דלא תסור, וחשש למעשה לשיטות המחייבים מן התורה להניח בתפילין בחול המועד. וכן סיפר לי אדם אחד שאביו היה אצל החזו"א והביא ראיות מהראשונים שיש להניח תפילין בחול המועד והשתוקק להניחם, והסכים לו החזו"א שאם משתוקק דוקא להניחם יכול להניחם אבל בצינעא, וצ"ב.

אם כן, הוא ציין שאכן, היו פוסקים שנהגו להניח בצנעה. אבל, הוא בעצמו סבר שלא כל כך פשוטה הנהגה זו. אבל, נראה שההיתר הוא דווקא כשמניח על תנאי.

גם הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל[121] דן בשאלה זו:

אשר שאל אותי בענין הנחת תפלין בחול המועד, היות כי עלה עם אביו מחוץ לארץ לארץ הקודש ואביו מנהגו להניח בחול המועד, ונפשו בשאלתו אם יש בזה גדר 'ואל תטוש תורת אמך'.

אין פנאי להאריך בזה, מכל מקום ביסוד הדבר נראה שאין כאן נדון של 'אל תטוש' כיון דקעביד כחומרא דזוהר במדרש הנעלם שה"ש הובא ביתה יוסף סי' ל"א ובכסף משנה בהל' יום טוב, ומדברי בית יוסף עצמו מוכח כן, דהא כתב, ושמעתי שמקדם היו מניחים אותן בחול המועד כשיטת הרא"ש ואחר כך מצאו שכתב רשב"י שאסור להניחם על כן נמנעו מלהניחם, והאיך שינו מנהג אבותם אז שנהגו וקבלו על עצמם חומרת הרא"ש להניח בחול המועד, וע"כ כיון שנתגלה להם מה שלא ידעו אין כאן 'אל תטוש'.

ואף שאינו דומה לגמרי לנדון שלכם, דבנידון דידן כבר ידעו אבות האשכנזים בחוץ לארץ דברי הזוהר, ואז החמירו כהרא"ש אם כן כך מנהגם, מכל מקום אכתי אמינא דגם מנהגם בידם רק בחוץ לארץ וכיון שידעו שבארץ הקודש המנהג על פי רוב שלא להניח בחול המועד אם כן אין זה נכנס בגדר 'אל תטוש' ושוב דומה למה שכתב הבית יוסף, ואמנם כבר שמעתי בכאלה להניח בצנעה בלא ברכה, אבל ביסוד דבריהם נראה דאין איסור לשנות.

לפי דבריו אין איסור לשנות ממנהג אבותיו שהניחו תפילין בחול המועד. אבל, משמע מדבריו שיכול להמשיך במנהגו להניח את התפילין בצנעה בלי ברכה.

בעל שו"ת "בצל החכמה"[122] דן בשאלה זו וכתב:

בנוגע להנחת תפילין בחול המועד לבני חוץ לארץ הנוהגים בכך ובאים לארץ ישראל, ששמע מעכ"ת שמורין בארץ ישראל לא להניח אפילו בלא ברכה. – אני שמעתי פה גם מורין להיפך להתיר להניח בלא ברכה. ויותר מזה עיין בספר אות חיים להגאון בעל מנחת אלעזר שם דף ק' מעתיקו בקצרה גם בספר מאסף לכל המחנות (סי' ל"א סקי"א), באשכנזי הנוסע מחוץ לארץ לארץ ישראל, והיות והוא מורגל מעודו להניח תפילין בחול המועד אינו רוצה לשנות מנהגו בארץ ישראל ומניח שם תפילין, בחול המועד ואף על גב שנסע לארץ ישראל על דעת להשתקע (כנראה מתוך הדברים כך הי' העובדא), מבואר כי אפילו בכה"ג יתכן להניח תפילין, כמובן בצנעא ובלי ברכה. על כן מעכ"ת בודאי רשאי שלא לשנות מנהגו ולהניח בצנעא ביומי דחול המועד ובלי ברכה מאחר ודעתו לחזור מיד לחוץ לארץ בתום ביקורו של מספר שבועות בארץ  ישראל.

לפי דבריו, מותר להניח תפילין בצנעה בלי ברכה. מדברי עוד פוסקים מבואר שאין כאן איסור "לא תתגודדו"[123].

 

 

הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל[124] טען:

הבא ממקום שנהגו להניח תפילין בחול המועד, לארץ ישראל, שהמנהג בה הוא שלא להניחם, אם בא לביקור בלבד, יניחם בביתו בלא ברכה (ויקרא בהם קריאת שמע ודי בכך, ואינו צריך להניחם כל שעת התפילה). ואם נשתקע בארץ ישראל, אינו צריך להניחם, כמנהג מקומו החדש, אלא אם ירצה יניחם בצנעא בלא ברכה. ויתנה שאם הלכה כדעת המחייבים להניח תפילין, הרי הוא מניחם לשם מצוה, ואם לאו מניחם לשם מלבוש גרידא.

בהסבר הדברים כתוב שהטעם לכך הוא משום שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים, ויש בני ארץ ישראל שמניחים בצנעה. לכן רשאי להישאר במנהגו. אבל, אין לברך, משום שספק ברכות להיקל.

נלענ"ד, שיש להעיר שלפי דבריו טעם ההיתר משום שיש שמניחים בצנעה. לכן, לדעתי, אין כמעט כאלו שמניחים בצנעה ואין להניחם בצנעה. עוד יש לציין לגבי אחד שמגיע רק לביקור, לא פשוט שנכון שיקרא בהם רק קריאת שמע. יכול להיות שעדיף שיתפלל ביחידות בביתו ואולי יבוא לבית הכנסת רק כדי לשמוע קדושה, קדיש וקריאת התורה[125].

 

מסקנה

מצינו מחלוקת בין הראשונים אם יש להניח תפילין בחול המועד. גם לדעות אלו שסברו שאין להניח, לא ברור שיש איסור בדבר. אולם, יש רבים שכתבו שיש איסור בדבר. נחלקו בשאלה זו ה"שולחן ערוך" והרמ"א. לדעת ה"שולחן ערוך" אין להניח תפילין בחול המועד. לעומת זאת, לדעת הרמ"א, יש להניח תפילין בחול המועד. אך, המנהג כיום בארץ ישראל שלא להניח תפילין בחול המועד. יש מחלוקת בין הפוסקים האם מותר להניח תפילין בבית הכנסת שלא מניחים תפילין, האם יש בכך איסור "לא תתגודדו". יש שטענו שאין איסור "לא תתגודדו" וזאת מפאת מספר סיבות: א. אין איסור "לא תתגודדו" ליחיד, אלא דווקא לבית הדין. ב. אין איסור "לא תתגודדו" באיסור והיתר, אלא דווקא במנהגים.         ג. אין איסור "לא תתגודדו" כשאינו מראה שעושה את הדבר בתור ודאי, אלא רק בתור ספק. לכן, אם מניח את התפילין בלי ברכה, אין שום איסור. יש להוסיף לכך שיש מקומות שמכתחילה ידוע שיש רבים שהגיעו לשם עם מנהגים שונים, ובמקרה כזה כיון שאין מנהג קבוע, יכולים שיהיו באותו מקום שני מנהגים.

אך, יסודות אלו אינם ברורים לגמרי, ויש רבים שטענו שיש איסור "לא תתגודדו". לדעתי, יש סברא גדולה לטעון שיש איסור "לא תתגודדו", ובוודאי כיון שמדובר באיסור דאורייתא, עדיף שלא להיכנס לספק. לכן, אין להניח תפילין בפרהסיא במקום שלא מניחים תפילין, שיש מנהג קבוע בדבר. אבל, כל זה נאמר לעניין הנחת תפילין בפרהסיא שאז יש איסור "לא תתגודדו". אבל, אם יניח תפילין בצנעה בביתו אין איסור "לא תתגודדו". כאן יש מקום לדון מצד איסור שלא לשנות מפני המחלוקת. נאמר כשאדם עובר ממקום למקום, עליו לנהוג כמנהגי המקום שהגיע לשם בין לקולא ובין לחומרא. כל זה נאמר כשאין בדעתו לחזור למקומו. וכשאין דעתו לחזור למקומו, עליו לנהוג כמנהגי המקום החדש בין בפרהסיא ובין בצנעה. אם כן, היה לנו לומר שאין להניח תפילין בצנעה. אך, יש פוסקים שטענו שדין של הולך ממקום למקום נאמר דווקא לגבי חומרות שאדם קיבל על עצמו, אבל לא בהלכות שנוהגים מפאת פוסק מסויים שקיבל על עצמו. לכן, הנוהגים כדעת הרמ"א ינהגו כדעת הרמ"א גם כשהגיעו למקום שנוהגים כדעת ה"שולחן ערוך", וכן להיפך. מצינו פוסקים רבים שהתירו להניח תפילין בצנעה. לכן, נראה שיש מקום להתיר הנחת תפילין בצנעה. אבל, אם מניח תפילין בצנעה, צריך להניחם על תנאי שאם חייב להניח מתכוון לשם מצוה, ואם לא חייב להניחם הם בגדר מלבוש. ובוודאי לא יברך על הנחת התפילין. יחד עם זאת, לא נראה שיש חובה בדבר. ונראה שרוב הפוסקים נקטו שאם הגיע לדור במקום שלא נוהגים להניח תפילין, לא יניח תפילין אפילו בצנעה.

[1] לו, ע"ב.

[2] מסכת מועד קטן יט, ע"א.

[3] מסכת מנחות לו, ע"ב, ד"ה יצאו שבתות וכו'.

[4] פרק ג, הלכה ד.

[5] 'ביאור הגר"א', אורח חיים לא, ב.

[6] אורח חיים תקמה, ג.

[7] אורח חיים תקמה, ח.

[8] מסכת מנחות לו, ע"ב, ד"ה יצאו שבתות וכו'

[9] הלכות קטנות, הלכות תפילין, סימן טז.

[10] בפסקיו על הסוגיא במסכת מועד קטן יט, ע"א; בפסקיו על הסוגיא במסכת מנחות לו, ע"ב. הוא הביא כראיה את הסוגיא במסכת מועד קטן. עוד הוא הוכיח שחול המועד אינו בכלל ימים טובים.

[11] דבריו מובאים בחידושי הריטב"א, מסכת מועד קטן יט, ע"א, ד"ה תנו רבנן כותב וכו'; הוא סבר שעיקר האות הוא איסור המלאכה.

[12] דבריו מובאים בתשובות המיוחסות לרמב"ן, סימן רלז; "הגהות מיימוניות", הלכות תפילין, פרק ד, אות ט.

[13] דבריו מובאים במרדכי, הלכות קטנות, הלכות תפילין.

[14] חידושי הריטב"א, מסכת מועד קטן יט, ע"א, ד"ה תנו רבנן כותב וכו'; מסכת עירובין צו, ע"ב, ד"ה יצאו שבתות וכו'; הוא הוכיח שבכל מקום שכתוב יום טוב אין הדבר כולל חול המועד.

[15] מובא בתוס', מסכת מועד קטן יט, ע"א, ד"ה ר' יוסי אומר וכו'.

[16] דבריו מובאים ברא"ש, הלכות קטנות, הלכות תפילין, סימן טז.

[17] דבריו מובאים בשו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרצ.

[18] הרשב"א בחידושיו למסכת עירובין (צו, ע"ב, ד"ה יצאו שבתות וכו') הביא בדבר מחלוקת ולא הכריע. אבל, בתשובותיו (חלק א, סימן תרצ; בתשובות המיוחסות לרמב"ן, סימן רלז) פסק שאין להניח תפילין. וזאת משום שיש איסור מלאכה בחול המועד מדאורייתא, לכן זה בגדר אות. הוא הביא שכן דעת גם בעלי התוספות.

[19] מסכת מועד קטן יט, ע"א, ד"ה ר' יוסי אומר וכו'.

[20] הלכות קטנות, הלכות תפילין, סימן טז.

[21] בעל ה'סמ"ג' (עשין כב) קישר בין הדעה שסוברת שאין איסור מלאכה בחול המועד ובין כך שיש להניח תפילין בחול המועד; גם הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן, סימן רלז) הוא כתב שהוא לא מניח תפילין בחול המועד, כיון שהוא סבור שחול המועד הוא בעצמו אות כיון שאסור בעשיית מלאכה; בעל ה"שדי חמד" (כרך ט, מערכת חול המועד, אות יד, עמ' 43-44; מהדורת "פינת הספר") האריך ודן האם המחלוקת לגבי הנחת תפילין בחול המועד תלויה בשאלה בדין איסור מלאכה בחול המועד? הוא ציין למחלוקת גדולה בין האחרונים בנושא זה. היו אחרונים שאכן טענו טענה זו, ואכן מוצאים את היסוד הזה במפורש בדברי מספר ראשונים. יחד עם זאת, מוצאים במספר ראשונים שעל אף שסברו שמותר להניח תפילין בחול המועד סברו שיש איסור מלאכה בחול המועד מדאורייתא, וכן להיפך; הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים, סו"ס לא) הסביר את יסוד המחלוקת בין הראשונים: "אם האות הוא מלאכה תלוי אי מלאכת חוה"מ דאורייתא או דרבנן ואם האות הוא מצה וסוכה פטור ואם האות הוא כרש"י והרי"ף וא"ז עיצומו של יום נראה דחייב וכן כתב במשכנות יעקב סי' ל"ז ומכל מקום אפשר לומר דכמו שביום טוב לא מצינו לשון אות מפורש אלא שהם כשבת אולי גם חוה"מ כן משום דכל אלו הימים הם ימי קדושה וכן להרוקח דהאות הוא יציאת מצרים ודאי דשייך זה בחוה"מ שהרי במוסף אומרים זכר ליציאת מצרים".

[22] עיין רא"ש, הלכות קטנות, הלכות תפילין, סימן טז; חידושי הריטב"א, מסכת מועד קטן יט, ע"א, ד"ה תנו רבנן כותב וכו'; סמ"ק, מצוה קנג; "טור", אורח חיים, סימן לא.

[23] על הסוגיא במסכת מנחות לו, ע"ב.

[24] הלכות תפילין ד, י.

[25] הלכות יום טוב ז, יג.

[26] "בית יוסף", אורח חיים תקמה, ג.

[27] "בית יוסף", אורח חיים, סימן לא; "כסף משנה", הלכות תפילין ד, י.

[28] עיין "פרי מגדים", משבצות זהב, אורח חיים לא, ב; "שולחן ערוך הרב", אורח חיים לא, ב; "משנה ברורה", אורח חיים לא, ח.

[29] "ברכי יוסף", אורח חיים לא, א; החיד"א האריך לדון בשאילת טלטול תפילין בשבת וביום טוב. ר' יוסף קארו ("בית יוסף", אורח חיים, סימן שח) הביא מדברי מהרלב"ח שסבר שמותר לטלטל את התפילין. הוא טען שאין איסור בהנחת תפילין בשבת, רק לא חייבים להניח את התפילין. הוא סבר שאין דין מוקצה בתפילין. גם הרמ"א (אורח חיים שח, ד) הביא תשובת ה"תרומת דשן" שתפילין אין לטלטל כי אם לצורך. החיד"א טען שלאור דברי ה"שולחן ערוך" בסימן ל"א שיש איסור בהנחת התפילין בשבת ובימים טובים, הרי יש איסור לטלטל. זו הסיבה שה"שולחן ערוך" בסימן ש"ח השמיט את הדברים; אבל, יש לציין שגם בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים שח, יא) ובעל ה"טורי זהב" (שם, ס"ק ג) תמהו על דברי הרמ"א וסברו שיש איסור לטלטל את התפילין. הם נקטו שהוי כלי שמלאכתו לאיסור. כיון שיש איסור בהנחת התפילין בשבת וביום טוב; בעל ה"פרי מגדים" (משבצות זהב, אורח חיים לא, ג) נקט שאם מניח את התפילין לשמירה ולא לשם מצוה, אין איסור. לכן, הם אינם אסורים במוקצה. האיסור רק כשמניחם לשם מצוה; בעל ה"ביאור הלכה" (אורח חיים, סימן לא) דן בשאלה זו והוא סבר שאפשר להתיר בעת הצורך. בכל אופן מתברר שאין הדבר ברור אם יש איסור בהנחת התפילין בשבת, ביום טוב ובחול המועד.

[30] אורח חיים לא, ב.

[31] עיין "טורי זהב", אורח חיים לא, ב; "ערוך השולחן", אורח חיים, סוף סימן לא; "משנה ברורה", אורח חיים לא, ח; יש גם לציין שבעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים לא, ב) כתב בנוגע למחלוקת בין הראשונים בדין הנחת תפילין בחול המועד, שאם מניח את התפילין מחמת הספק, אינו עובר על איסור "בל תוסיף". בעל "מחצית השקל" (שם על ה"מגן אברהם") כתב שלפי זה, צריך לומר שלא מברך שהרי אם מברך, הרי מוכיח שלא מניח משום הספק, אלא בגדר ודאי.

[32] עיין "פרי מגדים", אשל אברהם, אורח חיים לא, ב; "משנה ברורה", אורח חיים לא, ח.

[33] 'ביאור הגר"א', אורח חיים לא, ב; בספר 'פסקי הגר"א' שם; "מעשה רב", אות קעד.

[34] "ערוך השולחן", אורח חיים, סו"ס לא.

[35] אורח חיים לא, ב.

[36] "ערוך השולחן", אורח חיים, סוף סימן לא.

[37] יג, ע"ב-יד, ע"א.

[38] ספר המצוות, לא תעשה מה.

[39] הלכות עבודה זרה יב, יד.

[40] "כסף משנה", הלכות עבודה זרה יב, יד.

[41] כרך ד, מערכת הלמ"ד, כלל עח, עמ' 59-60, בהוצאת "פינת הספר".

[42] מסכת יבמות ג, ע"ב-מדפי הרי"ף.

[43] מסכת יבמות, פרק א, סימן ט.

[44] הלכות עבודה זרה יב, יד.

[45] מצוה תסז.

[46] "כסף משנה", הלכות עבודה זרה יב, יד.

[47] בשו"ת שלו, לשונות הרמב"ם, הלכות עבודה זרה יב, יד.

[48] עיין "מגן אברהם", אורח חיים תצג, ו.

[49] מסכת יבמות, פרק א, סימן ט.

[50] אורח חיים תצג, ו.

[51] כרך ד, מערכת הלמ"ד, כלל עט, עמ' 60-61, בהוצאת "פינת הספר".

[52] סימן קנא.

[53] סימן קע.

[54] אורח חיים תצג, ג.

[55] שו"ת "אור לציון", חלק ב, מבוא, ענף ד, אות ג; חלק ב, פרק ה, ביאורים לתשובה יא.

[56] כרך ט, מערכת חול המועד, אות יד, עמ' 42, בהוצאת "פינת הספר".

[57] אורח חיים תצג, ג.

[58] "ערוך השולחן", אורח חיים תצג, ח.

[59] שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן לד.

[60] כרך ט, מערכת חול המועד, אות יד, עמ' 40-41.

[61] יורה דעה, סימן לא.

[62] בכללי הדינים, סימן שנה.

[63] שם, עמ' 42.

[64] כרך ד, מערכת הלמ"ד, כלל עט, עמ' 63-64, בהוצאת "פינת הספר".

[65] "ערוך השולחן", אורח חיים, סו"ס לא.

[66] עיין "משנה ברורה", אורח חיים לא, ח.

[67] בשו"ת שלו, חלק ג, סימן שנט.

[68] "תשובות והנהגות", כרך א, סימן מד.

[69] בעל שו"ת "תשורת שי" (סימן תפח) נקט שלכתחילה עדיף שאלו שרגילים להניח לא יניחו בבית הכנסת. אבל, אם אינם רוצים לעשות כך, אפשר שיהיו שיניחו ויהיו כאלו שלא מניחים. אבל, בעל שו"ת "והשיב משה" אסר שיהיו שני מנהגים באותו מקום. מהר"ש אבוהב זצ"ל (שו"ת "דבר שמואל", סימן קכד) סבר שיש לנהוג מנהג אחד בבית הכנסת, משום איסור "לא תתגודדו".

[70] שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ה, סימן כד.

[71] כרך ט, מערכת חול המועד, אות יד, עמ' 41-42, מהדורת "פינת הספר".

[72] אורח חיים תצג, ז.

[73] כרך ד, מערכת הלמ"ד, אות כלל עט, עמ' 62, בהוצאת "פינת הספר".

[74] נ, ע"א-נא, ע"א

[75] מסכת פסחים יז, ע"ב-מדפי הרי"ף.

[76] מסכת פסחים, פרק ד, סימן ד.

[77] שם, פרק ד, סימן ד.

[78] שם נ, ע"א, ד"ה רבה בר בר חנה וכו'; כן נקטו התוס' בתירוצם הראשון, במסכת חולין יח, ע"ב, ד"ה הני מילי וכו'.

[79] מסכת פסחים יז, ע"ב-מדפי הרי"ף.

[80] גם ה"טור" (אורח חיים תסח, ד) הלך בשיטת הראשונים האלו, ונקט שהכל תלוי אם כוונתו להשתקע במקום החדש. כלומר, אם בדעתו להשתקע במקום החדש, הרי הוא נוהג כמנהגי המקום החדש, בין לקולא ובין לחומרא. אך, אם בדעתו לחזור למקומו הראשון, עליו לנהוג בצנעה כמנהג המקום שיצא משם, ובפרהסיא נוהג כמנהג המקום שהלך לשם.

[81] יח, ע"ב, ד"ה הני מילי וכו'.

[82] הלכות שביתת יום טוב ח, כ.

[83] בשו"ת שלו, אורח חיים, סימן טו.

[84] יורה דעה ריד, ח.

[85] אורח חיים תסח, ד; הרב חזקיה די סילוא, רב בעיר הקודש ירושלים.

[86] אורח חיים תסח, ט; הרב יעקב ב"ק רישא, אב"ד דק"ק מיץ.

[87] 'ביאור הגר"א', אורח חיים תסח, ד.

[88] הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", אורח חיים, חלק ה, סימן לז) ציין עוד פוסקים שפסקו כהבנה הזאת.

[89] בעל ה"פרי חדש" ביאר בדעת הרמב"ם: כשבדעתו לחזור, עליו לנהוג כמנהג המקום שהגיע לשם בפרהסיא, אך בצנעה נוהג כמנהג המקום שיצא משם. אבל, כשאין דעתו לחזור, גם בצנעה עליו לנהוג כמנהג המקום שהגיע לשם, שהרי הוא כתב שאין לו לעשות מלאכה ביישוב. הוא לא כתב שמותר לעשות בצנעה, רק מותר לו לעשות בצנעה במדבר. הטעם לכך, משום שדעת האדם להשתקע שם, ואז יש לחוש יותר שבאיזה שהוא זמן לא יזהר בדבר, ויראו אותו תושבי המקום ויגיע למחלוקת. נוסף על כך, כיון שנעשה מתושבי המקום יש לחוש יותר למחלוקת, ממי שדעתו לחזור, שלא כל כך יקפידו עליו. לכן, במקרה שאין דעתו לחזור רק נוהג בצנעה כמנהג המקום שיצא משם במדבר ולא בעיר.

[90] ספר "ערך הלחם", אורח חיים תסח, ד.

[91] אורח חיים תסח, ט.

[92] ספר "מקראי קודש", דף קצז, ע"א.

[93] הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", אורח חיים, חלק ה, סימן לז) ציין לעוד פוסקים רבים שנקטו כהבנת בעל ה"מגן אברהם"; בעל ה"מגן אברהם" לא ביאר איך ליישב את דברי הרמב"ם, אבל האחרונים האחרים נתנו ביאורים בדברי הרמב"ם.

מהריק"ש נתן שני ביאורים לדברי הרמב"ם: 1. ברישא לא מדובר על אחד שאין בדעתו לחזור, אלא מדובר בסתם, שאינו יודע אם יחזור או לא. כך מדוייק בלשון הרמב"ם, שלא הזכיר בתחילה אם בדעתו לחזור או לא, ובהכי ניחא דלעולם מוקמינן ליה אחזקתיה קמייתא. 2. הסיפא בא לפרש את הרישא. כלומר, הסיפא אומרת שמה שדיברנו ברישא, מדובר על מי שבדעתו לחזור. בסיפא מדובר על הנהגתו בצנעה, וברישא מדובר על הנהגתו בפרהסיא, אך שני המקרים מדברים כשבדעתו לחזור.

מהר"ח אבולעפייא ביאר שכל דברי הרמב"ם נאמרו כשבדעתו לחזור, רק ברישא מדובר במלאכה, וסבר כדעת התוס' (פסחים נב, ע"א, ד"ה יישוב), שמלאכה אסורה אפילו בצנעה, כיון שיש לה קול, וזאת הסיבה שאסר אפילו ביישוב בצנעה.

[94] סעיף ד.

[95] ריד, ב.

[96] יורה דעה ריד, ב.

[97] יש להוסיף שר' יוסף קארו זצ"ל בשו"ת שלו, שו"ת "אבקת רוכל" (סימן ריב), פסק שההולכים לעיר אחרת להשתקע נוהגים בענייני טריפות כמקום שהלכו לשם אף להקל. והוכיח כן מדברי הרא"ש.

[98] שו"ת "יביע אומר", חלק ה, אורח חיים, סימן לז.

[99] יורה דעה ריד, ח.

[100] אורח חיים תסח, ט.

[101] אורח חיים תסח, ד.

[102] לבעל ה"שפתי כהן" יש יישוב על הקושי שהעלה בעל ה"פרי חדש". לדעתו, יש לבאר שהמשנה מדברת במציאות אחת, וזו המציאות שדעתו לחזור. הטעם שמבואר במשנה שצריך לנהוג כמנהגי המקום שהלך לשם, משום שמדובר בפרהסיא.

[103] אורח חיים תסח, יד.

[104] שם, ד"ה ההולך וכו'.

[105] שו"ת "יביע אומר", אורח חיים, חלק ה, סימן לז.

[106] יורה  דעה, כלל ג, סימן ה.

[107] הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל (שו"ת "דבר יהושע", חלק ב, סימן סג) כתב שכיון שדעת הרמב"ם לא נדחתה לגמרי מההלכה, כיון שה"שולחן ערוך" כתב את דעתו באורח חיים, לכן בוודאי ראוי לחוש לכתחילה לדעת הרמב"ם במקום שאפשר. הוא כתב שאלו שהם מבני אשכנז אין להם לברך ברכת שהחיינו על המילה. שהרי לדעת הרמ"א אין לברך על כך, וכיון שאלו שסברו שצריך לברך היא רק ברכת הרשות, לכן עדיף שלא לברך ולא להיכנס לספק ברכה לבטלה.

[108] עיין ר"ן, מסכת פסחים יז, ע"ב-מדפי הרי"ף.

[109] עיין ספר "שיורי ברכה", יורה דעה, סימן ריד, דין א.

[110] שו"ת "דבר יהושע", חלק ב, סימן סג.

[111] מסכת חולין יח, ע"ב, ד"ה רב יוסף וכו'.

[112] חלק ה, סימן ק.

[113] עיין שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן קנח.

[114] אורח חיים תצג, ז.

[115] עיין "פרי מגדים", אשל אברהם, אורח חיים תצג, ו.

[116] שו"ת "שבט הלוי", חלק ו, סימן ה.

[117] כרך ט, מערכת חול המועד, אות טו, עמ' 45, בהוצאת "פינת הספר".

[118] שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן קנט.

[119] אורח חיים, סימן יא.

[120] "תשובות והנהגות", חלק ג, סימן יב.

[121] שו"ת "שבט הלוי", חלק ג, סימן יא.

[122] חלק ו, סימן טו.

[123] עיין שו"ת "דברי יציב" (אורח חיים, סימן יא) שהביא את מנהג צאנז שהבחורים שאינם נשואים מניחים תפילין בחול המועד. אם כן, באותו בית מדרש יש חלק שמניחים תפילין וחלקם אינם מניחים.

[124] ספר "הליכות שלמה", הלכות תפילה, עמ' נ-נא, אות כ.

[125] עיין ספר "אשי ישראל", הלכות תפילין בחול המועד, עמ' תסו, אות עא.

---

להורדת המאמר לחצו כאן