מבוא
רבים הם האוהבים לצטט את דברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ג, א):
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.
מתוך כך הם למדו שהשמחה בחנוכה היתה החזרה של מלכות ישראל. נוסף על כך, יש ללמוד מדברי הרמב"ם שאפילו שמדובר על מלך שלא הולך בדרכי ה', בכל זאת, יש לשמוח בכך שיש מלכות לישראל. הרי כאן מדובר במלכות החשמנואים שלתקופת רבת שנים המלכים לא התנהגו בדרך התורה והמצוות. רק המלכים הראשונים הלכו בדרכי ה'. על אף זאת, רואים שהרמב"ם כתב שהמלכות חזרה יתר על מאתיים שנה. בכך הוא כלל מלכים רשעים כמו ינאי המלך והורדוס.
אלא, נראה לי, שאם נעיין לעומקם של דברים, נראה שאין הדברים האלו מוחלטים ומוכרעים. בעיון מעמיק נראה שיש להגיע למסקנה אחרת. לפחות מתוך דברי חז"ל נגיע למסקנה אחרת.
מחלוקת ראשונים ואחרונים
היו שני נסים בחנוכה:
- הנצחון במלחמה.
- נס פך השמן.
נחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה על מה נקבע ההלל בחנוכה?
יש ראשונים[1] ואחרונים[2] שסברו שההלל וההודאה בחנוכה באים מצד הנצחון במלחמה. ההלל שאומרים הוא מדין תקנת נביאים לומר הלל על הצלה מצרה.
אך, יש ראשונים[3] ואחרונים[4] שחלקו על כך, וסברו שההודאה וההלל נתקנו משום נס פך השמן.
קביעת הודאה והלל משום הנצחון במלחמה
נראה לי, שהעיקר כדעה שאומרים הלל גם על הנצחון במלחמה, כך רואים ממקורות רבים:
- מובא במגילת תענית:
ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק. ומה ראו לגמר בהם את ההלל ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח וכך הוא אומר בספר עזרא ויענו כל העם בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה' ואומר לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. להקדוש ברוך הוא לעשות נסים ונפלאות ולנו להללו ולברכו שנאמר על עמך ברכתך סלה.
אומרים את ההלל משום הצלה מצרה.
- מובא ב"פסיקתא רבתי" (פרשה ב; הוצאת איש שלום):
ולמה מדליק נרות בחנוכה אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון שנאמר ועוררת בניך ציון על בניך יון (זכריה ט' י"ג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות, ולמה קורין את ההלל מפני שכתוב "א-ל ה' ויאר לנו" (תהלים קי"ח כ"ז), ולמה אין קורין בפורים כתב להשמיד להרוג ולאבד [את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם וגו'] (אסתר ח' י"א) ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות ומלכות של אחשורוש הייתה קיימת לכן אין קורין אבל במלכות של יון שכילה אותה הקב"ה התחילו נותנים הימנון ושבח ואומרים לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו "הללו עבדי ה' " (תהלים קיג, א).
המדרש הבדיל בין חנוכה לפורים, שפורים אכתי עבדי אחשורוש, אך בחנוכה יצאנו מידי שלטון היונים. כלומר, בחנוכה היתה יציאה מעבדות לחירות. לכן, נראה שתוקן ההלל משום ההצלה, היציאה מעבדות לחירות. המדרש אמר שאומרים את ההלל משום "א-ל ה' ויאר לנו", ונראה שכוונת הדברים שה' האיר לנו. המדרש רצה לבאר לנו שהיציאה מעבדות לחירות אינה לחירות מדינית, אלא חירות רוחנית. בעקבות הנצחון במלחמה ניתנה לנו האפשרות לעבוד בבית המקדש, ולעבוד את ה' כראוי.
- בפזמון "הנרות הללו" שאומרים אחר הדלקת נרות, אומרים: "הנרות הללו אנחנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים". מוזכר הנצחון במלחמה.
- ב"על הנסים" שאומרים מודגש דווקא נצחון המלחמה: "ועל הנסים ועל הפרקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים… וזים ביד עוסקי תורתך. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה. ואחר כן באו בניך לדביר ביתך, ופנו את היכלך וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול".
הודאה והלל משום נס פך השמן
מאידך, מוצאים במספר מקורות שהתקנה להודות ולהלל באה משום נס פך השמן. נאמר בסוגיא במסכת שבת (מסכת שבת כא, ע"ב):
מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
נוסף על כך, מבואר בסוגיא במסכת ערכין (י, ע"ב) שההלל בחנוכה הוא הלל של נס. נראה לי, שכוונת הדברים לנס פך השמן. אם הכוונה היתה לנצחון במלחמה, הגמרא היתה צריכה לומר משום הצלה מצרה.
הודאה והלל משום נצחון במלחמה וחנוכת המזבח
על פי כל זה, נראה שיש להסביר את מהלך הדברים באופן הבא: היו שלבים שונים בקביעת הימים הטובים של חנוכה. בתחילה נקבעה ההודאה בחנוכה משום הנצחון במלחמה ביחד עִם חנוכת המזבח. היסוד של קביעת ימים טובים בחנוכה משום חנוכת המזבח, מוצאים במספר מקורות:
- מובא בספר "המקבים" (א ד, נח): "ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמשה ועשרים לחודש כסליו בשמחה וגיל".
- מובא בספר "יוסיפון" (סוף פרק כ):
ויהודה בן מתתיהו הכהן הגדול וכל עדת החסידים אשר היו עמו באו אל ירושלים ויהרסו את כל המזבחות אשר בנו העמים ויטהרו את הבית מגלולי הגוים ויבנו מזבח חדש ויתנו בשר זבח עליו ויערכו עצים ואש קדושה לא מצאו ויצעקו אל ה' ויקראו אליו ותצא מן האבנים אשר על המזבח ויערכו עצים עליה ויקטרו את זבחם ויהי האש על המזבח עד הגולה השלישית. ויעשו חנוכת המזבח בחדש כסליו בכ"ה בו. וישימו את לחם הפנים על שלחן ה' וידליקו את נרות המערכה על מנורת ה' ויהללו את ה' במקרא ההלל ח' ימים.
מוזכרת חנוכת המזבח, אך לא נס פך השמן.
- ראשונים רבים סברו שיש לעשות סעודה בחנוכה, משום חנוכת המזבח שהיתה בימים אלו[5].
נראה לי, שהחיבור של חנוכת המזבח עִם הנצחון במלחמה נמצא גם בספר קדמוניות היהודים (פרק 12, עמ' 62, הוצאת מוסד ביאליק). שם מבואר שהשמחה וקביעת ימים אלו לימים טובים, נעשו משום חנוכת המזבח. משמעות חנוכת המזבח, היא חידוש מנהגיהם. דהיינו, שניתנה להם הרשות לעבוד את ה'. הנצחון במלחמה הביא ליכולת לעבוד את ה' כראוי:
ובכ"ה לחודש כסלו… הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח ושמו חלות לחם על השלחן והעלו עולות על המזבח החדש… ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים, וכיבד את אלקים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך היתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלקיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו [חג] האורים. ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות [לעבוד את אלקינו] הופיעה לנו בלי שקיווינו לה.
מקורות אחרים מראים שכל מלחמות החשמונאים היו כדי שיוכלו לחזור לעבודת בית המקדש, לעבוד את ה' כראוי. לא היה כאן רצון של שלטון בעלמא, אלא שאיפה לחירות רוחנית:
מובא בספר "חשמונאים" (א, ג, עמ' 46-56), בנוגע לקרב השלישי – "קרב אמאוס":
ויפרשו את ספרי התורה אשר חפשום הגויים לצייר עליהם תמונות אליליהם. ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות, ויעמידו את הנזירים אשר מלאו ימי נזרם. ויקראו בקול גדול אל השמים לאמר: מה נעשה לאלה ולאן נביא אותם ובית מקדשך היה למרמס ולטמאה, וכהניך באבל ובשפל, והנה הגויים נאספו עלינו להשמידנו, אתה יודע את מחשבותם עלינו, איך נוכל לעמוד בפניהם אם אתה לא תושיע.
נראה לי שיש להסביר שמשמעות הנצחון במלחמה לא ארכה ימים, כיון שלאחר זמן מועט היו מלחמות שנהרגו הבנים של מתתיהו, ולאחר זמן החשמונאים לא המשיכו בדרך ה', וחזר המצב לקדמותו. נוסף על כך, השלטון של היהודים התרופף בארץ, והשליטים בארץ היו הרומאים. אחר המצב הזה היה נראה שימי החנוכה יתבטלו, אין משמעות לימים אלו. לכן, אמירת ההלל נאמרה רק משום נס פך השמן, שהוא ביטא את הנצחון מן השמד. הנצחון מהשמד נשאר גם במצב זה. כוונת הדברים היא, שבלי הנצחון במלחמה היתה סכנת התתבולוות ובכך ביטול עַם ישראל. נס פך השמן מבטא את הנצחון על פני ההתבוללות. בכך מתבטא הניצוץ היהודי שנשאר על אף כל השמדות והמשיך להדליק.
[1] עיין רש"י, מסכת תענית כח, ע"ב; מסכת פסחים קיז, ע"א; רשב"ם, שם; רי"ץ גיאת, מובא ברא"ש, מסכת מועד קטן, פרק ג, סימן פז; אבן עזרא, בפירושו לתורה, ספר במדבר ט, ט-י; חידושי "בית הבחירה", מסכת שבת כא, ע"ב.
[2] עיין "פרי חדש", אורח חיים תרע, א; מהר"ל מפראג, "נר מצוה", עמ' כב; מהר"ל מפראג, "חידושי אגדות", מסכת שבת כא, ע"ב; "פרי מגדים", משבצות זהב, אורח חיים תרפב, א; "צפנת פענח", מהדורא תנינא, דף ס, ע"ב; נצי"ב, "עמק שאלה", פרשת וישלח, שאילתא כו, אות א; "שדי חמד", חלק ט, מערכת חנוכה, אות ט, אות קטן ב.
[3] עיין תוס', מסכת תענית כח, ע"ב; "שבולי הלקט", סימן קעד; "כל בו", ראש סימן נב; "אבודרהם" (ברכות הראיה, השבח וההודאה – שער ח) בשם הרב אשר מלוניל.
[4] עיין מהר"ץ חיות, מסכת שבת כא, ע"ב; "טורי זהב", אורח חיים תרע, ג; "פרי מגדים", משבצות זהב תרע, ס"ק א, ס"ק ג; ספר "מטה משה", סימן תתקעז.
[5] עיין חידושי "אנשי שם" על המרדכי, מסכת שבת, רמז תרה; "אור זרוע", הלכות חנוכה, סימן שכא; "כל בו", סימן מד; "דרכי משה", אורח חיים תרע, ב, הוצאת שירת דבורה; "שבולי הלקט", סימן קעד.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/הלל-ושמחה-בחנוכה-על-שם-מה.docx