הלכות סדר תפילות יום העצמאות ויום ירושלים

1. מעיקר הדין אין חיוב לומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים. על אף שאין חיוב, בכל זאת, ראוי ונכון לומר את ההלל. מכיון שאין חיוב לומר את ההלל, אין לברך על ההלל[1]. אולם, המברך יש לו על מי לסמוך[2].
2. על אף שכתבתי שאין חיוב לומר הלל, בכל זאת, אין שום איסור לומר הלל. האומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים לא נכלל בגדר "כל האומר הלל בכל יום ויום הרי זה מחרף ומגדף"[3].
3. יש לקרוא את ההלל מיד לאחר שמונה עשרה[4].
4. אסור לומר הלל בליל יום העצמאות עִם ברכה[5].
5. ראוי שנשים יאמרו את ההלל ביום העצמאות וביום ירושלים[6].
6. אין לומר תחנון ביום העצמאות וביום ירושלים[7], וכבר ממנחה לפני ליל יום העצמאות ויום ירושלים אין לומר תחנון[8]. זה כולל והוא רחום[9], וידוי, י"ג מידות ונפילת אפים.
7. ביום העצמאות וביום ירושלים, אין לומר מזמור "למנצח וכו' יענך ה' ביום צרה"[10].
8. אין לומר "א-ל ארך אפים" ביום העצמאות וביום ירושלים[11].
9. כשחל יום העצמאות להיות בשבת, לא אומרים "צדקתך צדק". פסיקה זו נאמרת אפילו לפי פסיקת הרבנות הראשית לישראל שיש להקדים את יום העצמאות ליום חמישי. אולם, יש לציין שלפי מנהג התימנים בדין אמירת "צדקתך צדק", הרי אם מקדימים את יום העצמאות ליום חמישי ומקדימים את אמירת ההלל ליום חמישי, יש לומר "צדקתך צדק" בשבת. לפי מה שכתבתי [להלן] שיש לומר את ההלל בשבת ואין להקדים את אמירתו ליום חמישי, אז גם למנהג התימנים אין לומר "צדקתך צדק"[12].
10. כשחל יום ירושלים להיות ביום ראשון, אין לומר "צדקתך צדק" בשבת[13].
11. כשחל יום העצמאות להיות בשבת, אם נוהגים כפי פסיקת הרבנות הראשית לישראל ומקדימים לומר את ההלל ביום חמישי, יש לומר "אב הרחמים" בשבת[14]. אולם, לפי מה שכתבתי להלן שאין להקדים את אמירת ההלל, ויש לומר את ההלל בשבת, אין לומר "אב הרחמים" בשבת[15].

 

[1] אפשר לבסס את דבריי על מספר נקודות:

1. בסוגיא במסכת פסחים (קיז, ע"א) מובאים דברי חכמים שיש תקנת נביאים לומר הלל על כל צרה וצרה שלא תבוא על עַם ישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. אין הכרח להסביר שיש תקנת נביאים לומר הלל בכל שנה ושנה. משמע מהסוגיא שתקנת נביאים היתה לומר הלל בשעת ההצלה, בשעת הנס: "וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
2. בסוגיא במסכת מגילה (יד, ע"א) מובא דיון על מה דרשו אנשי כנסת הגדולה כשהם קבעו את קריאת המגילה? לפי הגמרא הם ביססו את תקנתם על הקל וחומר: "מה אמרו שירה מעבדות לחירות קל וחומר ממוות לחיים". הגמרא העלתה את השאלה: "אי הכי הלל נמי נימא"? והשיבה שלשה תירוצים. אם נאמר שהיתה תקנת נביאים לומר הלל, והיא קדומה מזמן מרדכי ואסתר (עיין השגות הרמב"ן לספר המצוות, שרש ראשון), מדוע הגמרא התעוררה לשאול על אמירת הלל בפורים רק בעקבות הקל וחומר? נראה מדברי הגמרא שבלי הקל וחומר לא היה קשה מדוע לא אומרים הלל בפורים.

לכן, נראה שאפשר להסביר את סוגיית הגמרא בשתי צורות: א. תקנת נביאים היתה רק לשנה הראשונה, לא לשנים הבאות לאחר מכן. לכן, אי אפשר ללמוד קל וחומר מתקנת נביאים. לימוד הקל וחומר הוא מסיפור יציאת מצרים, כך למד בעל ה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן רלג). סיפור יציאת מצרים הוא לא רק בשנה הראשונה, אלא גם בשנים לאחר מכן. ב. תקנת נביאים לא היתה תקנה מחייבת אלא הם ייסדו נוסח. לפי זה, בוודאי אי אפשר ללמוד מתקנת הנביאים. עיין רמב"ן (בהשגות על ספר המצוות, שרש ראשון): "ומה שאמרו נביאים שביניהם ירמוז לדור שיצא ממצרים למשה אהרן ומרים ואל אצילי בני ישראל ולכל שבהם רוח הקדש. או יהיה פירושו תקנוהו שייחדו להם השיר הזה לפרקים ולצרות…"; עיין בדברי הרב לייב בארון, במאמרו 'בענין אם יש חיוב אמירת הלל על נס שאירע בזמן הזה' (מובא בספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים", בעריכת הרב פרופ' נחום רקובר שליט"א). הרב שאול ישראלי זצ"ל (ספר "ארץ חמדה", חלק ב, נוספות לשער א, ד) הסביר שהקל וחומר גילה לנו שההצלה של פורים נכללת בתקנת נביאים. הוא סבר שאכן, הקל וחומר הוא לימוד מתקנת נביאים לומר הלל. כמו שתיקנו לומר הלל ביציאה מעבדות לחירות, כן תיקנו לומר הלל בהצלה ממוות לחיים, ולכן יש לומר הלל, ומשום כך תיקנו את אמירת מגילת אסתר.

נלענ"ד, שיש קושי בהסבר זה, כיון שמובא בסוגיא במסכת פסחים (קיז, ע"א) שתקנת נביאים לומר הלל על כל צרה וצרה שלא תבוא וכו'. הרי כאן מבואר שבכל צרה וצרה כשנגאלים צריכים לומר הלל, ובוודאי בפורים היתה הצלה מצרה. נוסף על כך, מבואר מדברי הרשב"ם (שם) שלדעת חכמים שנביאים שביניהם תקנוהו לומר על כל צרה וצרה וכו', אז אמרו הלל בכל המקרים שמוזכרים שם בגמרא לפניכן. כלומר, במלחמת סיסרא, בהפלת סנחריב ומוזכר שם במפורש גם מרדכי ואסתר. אם כן, לדעת חכמים, אמרו הלל בפורים, כיון שהיא היתה הצלה מצרה. עוד קשה על הסבר זה, שאם כן, מה קושיית הגמרא "אי הכי הלל נמי נימא"? מדוע שנאמר גם הלל? השאלה היתה צריכה להיות שיאמרו הלל במקום קריאת מגילת אסתר.

3. מובא במסכת שבת (כא, ע"ב) בנוגע לקביעת חנוכה, שלשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. מדוע היו צריכים קביעה של חכמים לשנה אחרת? הרי יש תקנת נביאים לומר הלל בכל שנה ושנה. נראה שתקנת נביאים היא רק בשנה הראשונה, ולכן בשנים הבאות לאחר מכן צריך תקנת חכמים. בלי תקנת חכמים אין חיוב לומר את ההלל (עיין בשו"ת "מנחת יצחק", חלק י, סימן י).

אציין שמספר שנים לאחר שכתבתי הלכה זו, מצאתי מאמר של הרב אהרן סולובייצ'יק זצ"ל שגם הוא טען שתקנת נביאים היתה לומר הלל בשנה הראשונה של הנס.

4. בדברי הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, ה"טור" וה"שולחן ערוך" לא מובאת סוגיית הגמרא במסכת פסחים (קיז, ע"א). בדבריהם לא מובא הדין שיש תקנת נביאים לומר הלל כשנגאלים עַם ישראל מצרה. לכאורה, מכאן משמע שאין בכך נפק"מ להלכה, ואין חיוב לומר הלל כשנושעים מצרה. היה אולי מקום לתרץ שלא כתבו דין זה, כיון שהוא לא שכיח. הם סברו שהחיוב לומר הלל, הוא כשכל עַם ישראל נושע. הם סברו שהצלת עַם ישראל תהיה רק לעתיד לבוא, בזמן המשיח. דרכם של פוסקים אלו היתה לפסוק הלכות ששייכות רק בזמנם. אולם, תירוץ זה לא יתרץ לנו את דעת הרמב"ם. הרי דרכו היתה לכתוב גם דינים ששייכים לעתיד לבוא. הוא פסק הלכות קרבנות, הלכות בית המקדש וכו'. לכן, נראה שדעת הרמב"ם היא, שאין הלכה כסוגיא זו, או שסבר, כפי שכתבתי לעיל, שאין כאן תקנה מחייבת, אלא,ייסוד נוסח, ואולי תקנת רשות לומר הלל. הנביאים תיקנו שבאמירת הלל בשעת הצלה אין איסור של "כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף".

החיד"א (שו"ת "חיים שאל", חלק ב, סימן יא) הבין שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא כתבו דין זה, כיון שהם סברו שחייבים לומר את ההלל רק על נס שנעשה לכל ישראל, וזה לא שייך בזמן הזה. בעל שו"ת "מנחת יצחק" (חלק י, סימן י) תירץ את השאלה מדוע ברמב"ם, ב"טור" וב"שולחן ערוך" לא מוזכר דין זה, על ידי שני תירוצים: א. הם סברו שהסוגיא במסכת מגילה (יד, ע"א) סברה שאין תקנת נביאים, דאל"כ מדוע היו צריכים קל וחומר? ב. דווקא בנס שנעשה לכל ישראל, יש תקנת נביאים.

כמובן, שכאן הבאתי את הדברים בקציר העומר, ובספרי הארכתי בנקודה זו. העליתי עוד שאלות שהקשו האחרונים בנוגע לתקנת הלל ביום העצמאות. היו אחרונים שהעלו שאין לומר הלל אלא בנס שיוצא מדרכו של עולם. כמו כן, יש אחרונים שהעלו שלא אומרים הלל אלא על נס שנעשה לכל ישראל. היו אחרונים שאמרו שלא אומרים הלל על תחילת גאולה, אלא דווקא על סוף גאולה. עיין בספרי בעמודים 105-147. שם דחיתי טענות אלו, ואני עמדתי רק על הטענות הקודמות, שהחיוב הוא רק בשנה הראשונה.

[2] על מספר נקודות יש לבסס את הדעה שאפשר לברך על הלל ביום העצמאות וביום ירושלים:

1. במאמרי הבאתי מספר ראשונים שאולי אפשר לדייק מדבריהם שגם בשנים הבאות לאחר מכן, יש חיוב לומר הלל. תקנת נביאים לא היתה רק לשנה הראשונה, אלא גם לשנים הבאות לאחר מכן.
2. הזכרתי לעיל את דברי הרב דניאל הבבלי (ספר "מעשה נסים", סימן א) שסבר שיש חובה מדאורייתא להודות לה' על הנס שעשה עמנו. לפיו, יש חיוב מדאורייתא לומר הלל בחנוכה. נראה מדבריו שהחיוב הוא בכל שנה ושנה, ולא רק בשנה הראשונה.

אולם, יש לציין שהגר"י פערלא (בביאורו על הרס"ג, מ"ע נט-ס, עמ' 515-520) הבין שגם דעת הרס"ג כדעת הרב דניאל הבבלי, כיון שהרס"ג מנה כמצוַת עשה דאורייתא את מצות הדלקת נר חנוכה והלל בחנוכה. הגר"י פערלא ביאר שדעת הרב דניאל הבבלי והרס"ג היא, שיש מצוַת עשה של פרסום הנס, ואפשר לקיים מצוה זו במספר דרכים. אפשר לקיימה על ידי הדלקת נר חנוכה וגם על ידי אמירת הלל. רבנן תקנו שחייב לעשות את שניהם. לפי דברי הגר"י פערלא, יש מקום לומר שאפילו לדעת הרב דניאל הבבלי אין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות, כיון שיש לומר שהחיוב מדאורייתא הוא להודות לה', אין חיוב דווקא לומר את פסוקי ההלל. כדי שיהיה חיוב לומר דווקא את פסוקי ההלל צריך תקנת חכמים.

3. משמע מדברי החיד"א (שו"ת "חיים שאל", חלק ב, סימן יא) שתקנת הנביאים לומר הלל, אינה רק בשנה ראשונה, אלא בכל שנה ושנה.
4. מדברי בעל שו"ת "שיבת ציון" (סימן כב) יש ללמוד שסבר שתקנת נביאים היתה לדורות, לא רק בשנה שאירע הנס. מתוך הבנה זו הוא כתב שלדעת רב נחמן – שסבר שקריאת המגילה בפורים עומדת במקום אמירת הלל – במקרה שלאדם אין מגילה, יש לו לומר הלל במקום קריאת המגילה. לא שייך לומר שלא יאמר הלל משום לא פלוג רבנן וזאת משום שיש תקנת נביאים לומר הלל בכל שנה ושנה. לדעת רב נחמן, אנשי כנסת הגדולה החליפו חיוב זה בקריאת המגילה. לכן, במקרה שלא קורא את המגילה, נשאר לו החיוב של תקנת הנביאים לומר את ההלל.

בספרי הוספתי ראיות מדברי הראשונים והאחרונים שיש מקום ללמוד מדבריהם שתקנת נביאים לא היתה רק לשנה הראשונה, אלא גם לשנים הבאות. עיין בעמודים 148-154.

[3] אני מבסס את דבריי על מספר נקודות:

1. הגמרא במסכת שבת (קיח, ע"ב) כותבת: "אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף! – כי קאמרינן – בפסוקי דזמרא".

יש לפחות תשעה הסברים מדוע הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף: 1. מדובר על אמירת הלל המצרי, וכיון שתקנו נביאים לומר הלל הזה רק לפרקים לשבח והודאה, אז הקוראו תמיד בלא עתו, הרי הוא כמזמר שיר ומתלוצץ (רש"י שם; ר"ן, שם מד, ע"א, מדפי הרי"ף). 2. "משום דהלל נתקן בימים מיוחדים על הנס לפרסם כי הקב"ה הוא בעל היכולת לשנות טבע הבריאה ששינה בימים אלו ונמצא מי שאומרו בכל יום לא יתפרסם אומרו על הנס גם בימים הראויים לפרסם נסי השם יתברך והרי זה כמחרף ומגדף שאין בידו חלילה לשנות טבע הבריאה" (מהרש"א, בחידושי אגדות שם; כעין זה בחידושי "בית הבחירה" שם, בפירוש יש מפרשים). 3. "הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול התפילה שההלל לא ניתן אלא להודאה על מה שעבר [באי זה נס, או באי זה גאולה] וכל שקובעו בכל יום דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא ועל דבר הזה הוא קוראו מחרף" (הסבר ראשון בחידושי "בית הבחירה" שם). נראה לי, שכוונת דבריו לומר שאדם מתפלל כשהוא צריך רחמי שמים, כפי המבואר בסוגיא במסכת ברכות (כ, ע"ב) שתפילה היא רחמים. אדם שאומר הלל בכל יום, חי תמיד חיים של נס וגאולה. לכן, הוא סובר שלא צריך רחמים, הוא לא נצרך להתפלל. 4. משום שמברך ברכה לבטלה, שמסיים בברכת יהללוך (תלמידי ר' יונה [מסכת ברכות כג, ע"א, ד"ה והאמר מר וכו'] הביאו הסבר זה בשם יש אומרים, אך הם דחו אותו). 5. "מפני שעיקר קריאת ההלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור ואנו אומרים אותו באותה שעה כמו שאמרו דוד על הצרות שעברו עליו וכשאומר אותו בכל יום נראה כמו שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום ולפיכך קורא הנסים שעברו כבר ונמצא מחרף ומגדף כלפי מעלה" (תלמידי ר' יונה בשם ר' יונה). 6. "ובירושלמי נותן טעם אחר משום דכתיב ביה 'עצביהם כסף וזהב' וכשאומר אותו בכל יום נראה כמתכוין לחרף ולגדף כלפי מעלה ולומר שאינו יכול לבטלם מן העולם" (מובא בתלמידי ר' יונה שם; בחידושי "בית הבחירה" שם). 7. כיון שאומר בהלל "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ואין ראוי לומר כן אלא בימים טובים שניתנו לגילה ולשמחה (בעל "ספר המאורות" [מסכת שבת קיח, ע"ב, עמ' קנה, הערה כב. בעל החידושים הוא הר"מ המעילי] בשם ר' פרחיה בר נסים). 8. הוי כקורא פסוק שלא בזמנו שמביא רעה לעולם, שכתוב "דבר בעתו מה טוב". מכאן, יש ללמוד שלא בעתו אינו טוב (בעל "ספר המאורות" [שם] בשם ר' פרחיה בר נסים). 9. כל הנסים רק באים לעורר את האדם על השגחת ה' בטבע. לכן, אדם שאומר הלל בכל יום, מורה שראוי להודות רק ל הפעולות של הנס. אך, מפעולות הטבע לא צריך לבורא, ולכן הוי חירוף וגידוף ("משך חכמה", בתחילת פרשת בחוקותי).

אם נדקדק בלשון הגמרא וגם לפי הטעמים שהובאו לעיל נראה שהאיסור שייך כשאומר הלל בכל יום. לפי הטעם הראשון והטעם השמיני, האיסור נאמר כשאומרו לא בעתו. בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים, יש לטעון שאפילו אם נאמר שאין חיוב לומר הלל, כיון שאין תקנת נביאים לומר הלל בכל שנה ושנה, בכל זאת, אי אפשר לומר שנחשב לא בעתו. הרי היה נס, אירוע מיוחד. נראה שגם הטעם השביעי לא שייך לגבי הדיון כאן, כיון שאומר את ההלל ביום שניתן לשמחה, שהרי כתבתי לעיל שראוי לעשות יום שמחה לרגל הקמת המדינה והצלתנו במלחמת ששת הימים.

2. הדין האומר הלל בכל יום הרי זה כמחרף ומגדף לא נפסק להלכה ברמב"ם, ב"טור" וב"שולחן ערוך". נראה שהם הבינו שאין כאן ממש איסור, אלא לא ראוי לעשות כן.
3. כיון שיש כאן ספק אם צריך לומר הלל, שיש דעות שיש חיוב לומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים, ולא מוכרע לגמרי שאין לומר, אי אפשר להגדיר את זה שרוצה לצאת ידי הספק ולומר הלל, כמחרף ומגדף.

גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ה, אורח חיים, סימן לה) כתב שאין איסור לומר הלל ביום העצמאות. אין בכך איסור של כל האומר הלל בכל יום הרי זה כמחרף ומגדף.

[4] החיד"א (שו"ת "חיים שאל", חלק ב, סימן יא) דן בנוגע למקום שנעשה נס לציבור, אם יש לציבור לומר הלל. הוא הגיע למסקנה שאין לציבור חיוב לומר הלל, כיון שאין הצלה לכל ישראל. אך, הוא סבר שאפשר לומר הלל, רק שלא יאמרו את ההלל סמוך לשמונה עשרה: "כי נודע כי כל עניני התפלות בנוי ומיוסד על אדני רזי עולם כמו שנראה מספר הזהר הקדוש ומכתבי רבינו האר"י זצ"ל דהכל מתוקן ומסודר בכונות עליונות. ורז"ל תקנו שיאמרו ההלל אחר תפלת י"ח לסוד נכמס. ואנן הדיוטות אנן ולא ידענו אי אמירת הלל זה מישך שייך במקום הזה".

לכאורה, לפי דבריו כך צריך להיות הדין במקרה הנידון אצלנו, וכך פסק להלכה הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (בשו"ת "ישכיל עבדי", חלק ו, סימן י).

אך נלענ"ד, שאפשר להקל בכך, משום שהרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ו, סימן מא) סבר שעל אף שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, בכל זאת, מותר לומר אותו מיד לאחר שמונה עשרה. טעמו: דברי החיד"א הם דברים ששייכים לצנועים. כלומר, לאנשים שעומדים בסודם של דברים. לדעתו, אין לחלק בין יום העצמאות לדין ראש חודש, שיש רק מנהג לאמור בו הלל, ובכל זאת, אומרים את ההלל מיד לאחר שמונה עשרה.

אעיר עוד נקודה, דברי החיד"א נאמרו למקרה שלא צריך לומר הלל, ואומרים הלל שלא מתוך חיוב. אך, במקרה הנידון אצלנו יש ספק אם חייב לומר הלל, לכן בוודאי אפשר לומר את ההלל לאחר שמונה עשרה כפי שנהוגים תמיד לומר את ההלל מיד לאחר שמונה עשרה.

[5] דין הנ"ל מבוסס על הנקודות הבאות:

1. המקור היחידי לאמירת הלל בלילה, הוא הלל בליל פסח (עיין מסכת ערכין י, ע"א; מסכת פסחים צה, ע"א- ע"ב; מסכת פסחים קטז, ע"ב-קיז, ע"ב; תוספתא במסכת סוכה, פרק ג, הלכה ב, הוצאת ליברמן; מסכת סופרים, פרק כ, הלכה ז).

יש מחלוקת גדולה בין הראשונים בגדר הלל זה.

יש ראשונים ואחרונים שסברו שהלל בליל פסח הוא הלל של נס (עיין תוס', מסכת סוכה לח, ע"א, ד"ה מי וכו'; נראה לי, שזאת כוונת רב האי גאון [מובא בר"ן, מסכת פסחים כו, ע"ב, מדפי הרי"ף] שסבר שאין לברך על ההלל של ליל פסח, כיון שלא קוראים אותו בתורת קוראים, אלא בתורת אומר שירה. שאת ההלל בליל פסח אומרים כחלק מסיפור הגדה של פסח, שזוהי שירה לה' סיפור הנס והודאה על הנס; אולי כך דעת הריטב"א [בחידושיו מסכת סוכה לט, ע"א, ד"ה מקום שנהגו] שסבר שלא מברכים על הלל של ליל פסח, כיון שנאמר דרך זמר; כן יש להסביר בדברי רש"י [מסכת פסחים לו, ע"א] שהסביר את דברי ר' עקיבא שדרש את הפסוק "לחם עוני", שהכוונה לחם שעונים עליו דברים הרבה – "שעונין עליו דברים. שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו ההגדה". נראה שההלל הוא כמו סיפור ההגדה; בדברי ר' מנחם המאירי [חידושי "בית הבחירה", מסכת פסחים צה, ע"א] אנחנו מוצאים במפורש שההלל בליל פסח הוא מדין סיפור ההגדה: "הראשון טעון הלל באכילתו דכתיב 'לחם עוני' ודרשו בו שעונים עליו דברים הרבה, והשני אינו טעון הלל באכילתו". עיין עוד בחידושיו למסכת מגילה כ, ע"ב; הגרי"ז [הלכות חנוכה ג, ו] האריך לבאר את סוגי ההלל. לפיו, הלל של ליל פסח וכן ההלל של הצלה מצרה, הם הלל של שירה).

אך, יש ראשונים רבים שסברו שמדובר בהלל על עשיית מצוה, כמו הלל שעל שחיטת קרבן פסח (עיין בדברי הר"ן, מסכת פסחים כו, ע"א, מדפי הרי"ף).

יש שסברו שהוא כעין שמחת בעלים ונתינת שבח והודאה לפני המקום (עיין בשו"ת ר"י אבן מיגש, סימן מד).

יש אחרים שסברו שהוא כדין הלל של שאר ימים טובים (כך כתוב במפורש בשו"ת הרדב"ז, חלק ח, מכתב יד, סימן סא; כך באמת משמע מהסוגיא במסכת פסחים [צה, ע"ב] שלמדה אמירת הלל בליל פסח מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", והרי מפסוק זה לומדים בסוגיא במסכת ערכין (י, ע"ב) דיני הלל ביום טוב; כן נראה דעת הרמב"ן, בהשגות שלו על הרמב"ם, שרש ראשון).

לכן, לא ברור לגמרי איזה סוג הלל יש כאן. לפי הדעות שזהו הלל של מצוה, הלל זה לא שייך ביום העצמאות.

יש להוסיף שיש מחלוקת ראשונים אם מברכים על ההלל של ליל פסח (עיין בחידושי הר"ן, מסכת פסחים כו, ע"א-ע"ב, מדפי הרי"ף; בשו"ת ר"י אבן מיגש, סימן מד; בחידושי "בית הבחירה", מסכת מגילה כ, ע"ב; בחידושי הריטב"א, מסכת סוכה לט, ע"א, ד"ה מקום שנהגו; בחידושי הריטב"א הלכות סדר ההגדה, עמ' ד-ו, מהדורת מוסד הרב קוק; במשנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ח)

אפילו לדעת הרמב"ן (בחידושיו למסכת פסחים קיז, ע"א) שמברכים על הלל של ליל פסח, נראה שלא שייך לברך על הלל של ליל יום העצמאות. הרמב"ן כתב שהסיבה שיש לברך על הלל של ליל פסח: "ותמה על עצמך היאך לא יהא טעון ברכה שאין לך הלל חובה כלילת פסחים שהוא שעת גאולה". לפיו, קוראים את ההלל בליל פסח, כיון שהלילה הוא שעת הגאולה. אך, ביום העצמאות, מה שייך לומר ששעת הגאולה היא בליל יום העצמאות?

לכן, אפילו אם נדמה את ההלל של יום העצמאות להלל של ליל פסח, אין שום מקום לברך על הלל זה, שיש ספק ברכות.

עוד נראה לי, שאפילו לפי הסברא שהלל של ליל פסח הוא הלל של נס, יש מקום לחלק בין הלל של ליל פסח להלל של יום העצמאות ויום ירושלים. יש מספר סוגי הלל: 1. הלל של ימים טובים – הלל של שמחה. הרמב"ן (בהשגות שלו על הרמב"ם ספר המצוות, שרש ראשון) סבר שהלל של ימים טובים נכלל במצוַת שמחה של הימים טובים. נראה לי, שאפילו אלו שחלקו על הרמב"ן וסברו שאין חיוב דאורייתא לומר הלל בימים טובים, סברו שהלל של ימים טובים, הוא הלל של שמחה. רק הם סברו שאין חיוב דאורייתא באמירת ההלל. 2. הלל של הצלה מצרה – זהו הלל של הודאה. 3. הלל של נס – זהו הלל של פרסום הנס.     4. הלל על עשיית מצוה – אומרים הלל על נטילת לולב ועל שחיטת קרבן פסח (עיין מסכת פסחים צה, ע"ב; רש"י שם; ר"ן, מסכת פסחים כו, ע"א, מדפי הרי"ף).

ההלל על נס נמצא בסוגיא במסכת ערכין (י, ע"ב). שם נאמר שיש לומר הלל בחנוכה משום נס, והקשו שגם בפורים יאמרו הלל משום הנס. בסוגיא במסכת פסחים (קיז, ע"א) לא מוזכר עניין הנס, רק מוזכרת הצלה מצרה.הסוגיא במסכת מגילה (יד, ע"א) דנה שיש לומר הלל בפורים, הגיעה להבנה זו לאחר שהסבירה שתיקנו לקרוא מגילת אסתר בפורים מקל וחומר – מה אומרים שירה מעבדות לחירות קל וחומר ממוות לחיים. הדיון לא היה על הלל של נס. נראה שהלל של נס התחדש רק בחנוכה. נוסף על כך, בהלל של חנוכה יש צירוף של הלל על נס עִם הלל על נצחון במלחמה. הלל של נס נאמר על נס שיוצא מדרכו של עולם משום  חיוב  פרסומי ניסא. ביום העצמאות וביום ירושלים אין הלל של נס, אלא הלל של הצלה מצרה. לפי הבנה זו אי אפשר ללמוד הלל ביום העצמאות וביום ירושלים מהלל בליל פסח שהוא של נס ולא הלל של הודאה.

2. לא מוצאים שתיקנו חז"ל לומר הלל בליל חנוכה.
3. החיד"א (שו"ת "חיים שאל", חלק ב, סימן יא) התייחס בצורה ישירה לשאלה לאמירת הלל בלילה. הוא השיב שאין אמירת הלל בלילה. כי באף מקום אחר לא אומרים הלל בלילה. לדעתו, יש להמשיך כפי שנהגו הראשונים. אין ללמוד מהלל של ליל פסח, כיון ששם יש סוד גדול על דרך האמת, ומוכרח לומר הלל באותה העת.
4. גם אם נדמה הלל של יום העצמאות להלל של ליל פסח, אין מקום לומר הלל פעמיים – בלילה וגם ביום. ההלל בליל פסח הוא של נס ואילו הלל ביום הראשון של פסח הוא של יום טוב. אם היה אותו הלל, לא היה מקום לומר אותו פעמיים.

הרב שלמה גורן זצ"ל (מאמר "קריאת הלל בליל חג העצמאות", בספרו תורת השבת והמועד) פסק שיש לומר הלל בליל יום העצמאות והוא התבסס על מספר טעמים. לא ארחיב את הדיבור על כל הראיות ועל דחייתן. הרוצה לעיין, יכול למצוא את הדברים בספרי בעמודים 167-171. אציין שעוד פוסקים רבים חלקו על דברי הרב שלמה גורן זצ"ל, כדאי להזכיר את הרב משה צבי נריה זצ"ל שכתב מאמר כנגד הבנה זו, הדברים מובאים בספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים", לרב נחום רקובר שליט"א. וגם בסידור "תקון יום העצמאות" (עמ' כט) כתב: "אלו שנוהגין לקרוא את ההלל בלילה, שלא כהוגן הם עושים, שהלל מצותו ביום". הוא הביא את דברי החיד"א שהוזכרו לעיל. וכן, ציין לדברי בעל שו"ת 'חת"ם סופר' (אורח חיים, סימן נא) שכתב: "הלל שקורין בכל יום טוב ויום גאולה שתקנו לומר לכשיגאלו כדאיתא בפסחים קיז, ע"א, בהאי אמרינן (מגילה כ, ע"ב) 'ממזרח שמש עד מבואו' [דמצותו ביום] כי כך תקנו". וכן ציין לדברי התוס' במסכת פסחים (קיח, ע"א, ד"ה מאי וכו') שכתב: "אי נמי דאפילו במקום שנהגו [לברך על ההלל אחריו], הו"א דוקא בימים אבל בלילה אין צריך לברך, קא משמע לן". ויש לשאול מה הטעם להוא אמינא שלא יברכו בלילה? על כרחך שקריאת ההלל עיקרה ביום ולא בלילה, וקמ"ל שגם בזה נשתנה ליל פסח מכל הלילות. עוד כתב הרב נריה שכיון שקריאת המגילה היא במקום הלל (מסכת מגילה יד, ע"א) לכן קבעו חז"ל את עיקר חיובה ביום.

[6] דבריי בנויים על הנקודות הבאות:

יש מחלוקת בין רש"י לבעלי התוס' במשמעות הביטוי "אף הן היו באותו הנס". לפי רש"י (מסכת פסחים קח, ע"ב; מסכת שבת כג, ע"א) עיקר הנס נעשה על ידן. בעלי התוס' (מסכת מגילה ד, ע"א; מסכת פסחים קח, ע"ב) סברו שהכוונה שגם הן היו בסכנה וניצלו.

יש מחלוקת אחרונים בהבנת דעת הרמב"ם ור' יוסף קארו אם  הם פסקו כדעת רש"י או כדעת תוס' (עיין ב"לחם משנה", הלכות מגילה א, א: רמב"ם  פסק כדעת רש"י; ב"מגן אברהם", אורח חיים תרפט, ב: רמב"ם וה"שולחן ערוך" כדעת בעלי התוס'; ב"פרי מגדים", אורח חיים תרפט, ס"ק ב, ס"ק ד: מצד אחד בתחילת דבריו רצה לומר שדעת הרמב"ם וה"שולחן ערוך", כדעת רש"י. מאידך, בסוף דבריו רצה לבאר שדעת ה"שולחן ערוך" כדעת בעלי התוס'; ב'ביאור הגר"א', שם, סעיף א: דעת ה"שולחן ערוך" שעבדים שאינם משוחררים אינם חייבים בקריאת המגילה. לפי המובא ב"בית יוסף" (שם), הסברה שעבדים שאינם משוחררים אינם חייבים בקריאת המגילה מבוססת על ההבנה של רש"י בביאור ש"אף הן היו באותו הנס" . שעבדים משוחררים לא גרמו לנס, לכן הם אינם כלולים בחיוב).

הדיון שלנו נשען על המחלוקת הזאת. כיון שלדעת רש"י לא שייך כאן הדין של "אף הן היו באותו הנס", משום שעיקר הנס לא נעשה על ידי הנשים. אך, לדעת בעלי התוס', היות וגם נשים היו בסכנה הדין שייך.

נראה לי, שיש לסמוך על דעת רוב הראשונים שנקטו  כדעת בעלי התוס', ואפילו רש"י במקום אחד הסביר כדעת בעלי התוס'.

במאמרי הרחבתי ודנתי בנוגע לחיוב אמירת הלל בחנוכה. האם יש לנשים חיוב לומר הלל בחנוכה ובליל פסח? האם אפשר ללמוד מהחיוב שלהן שם לעניין חיוב אמירת הלל ביום העצמאות. עיין בעמודים     175-181.

יש להוסיף לכאן שלפי פסיקת הרמ"א (אורח חיים יז, ב) נשים יכולות לברך על מצוַת עשה שהזמן גרמא. אם כן, אשה אשכנזיה תוכל לברך על ההלל ביום העצמאות וביום ירושלים אפילו אם נפסוק כדעת רש"י. כלומר, אפילו שמדובר על מצוַת עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, בכל זאת, היא יכולה לברך. דבריי נאמרים לפי  אלו הסוברים שיש לברך על ההלל ביום העצמאות וביום ירושלים.

עיין במאמרי שם שדנתי בנקודה זו.

[7] הטעם למסקנה זו, הוא כדלהלן:

1. רב נטורנאי גאון (תשובות רב נטורנאי גאון, ברודי, אופק, אורח חיים, סימן לז) כתב שנפילת אפיים בציבור, היא רשות.

הריב"ש (בשו"ת שלו, סימן תיב) כתב שנפילת אפיים, אינה חובת התפילה, אלא היא מנהג בימי רז"ל. הוא הביא מספר הוכחות יפות לכך.

2. רב נטורנאי גאון (מובא ב"טור", אורח חיים קלא, ד) כתב שכיון שנפילת אפים רשות, לא נופלים אפיים בבית החתן.

ב"טור" וב"שולחן ערוך" (שם) נפסק כדבריו.

נראה שאפשר להבין שהחתן לא נופל על פניו, לא אומר תחנון, כיון שאלו ימי השמחה שלו [נראה שעשו את שבעת ימי המשתה של החתן כדין של רגל. עיין בחידושי הריטב"א למסכת מגילה ה, ע"ב]. אך, יש לשאול מדוע שאר הציבור לא אומר תחנון? לגבי שאר הציבור אין אלו ימי שמחה. בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים קלא, כג) הביא בשם אחרונים שכיון שמצוה לשמוח עִם החתן, אז השמחה נמשכת לכל הנלווים אליו, ולכן הם אינם אומרים תחנון.

נראה שהשמחה הראויה ביום העצמאות וביום ירושלים היא בדרגה יותר גבוהה מהשמחה של שאר הציבור. ואם מפני השמחה של שאר הציבור מבטלים תחנון, נראה שכך יש לעשות גם ביום העצמאות וביום ירושלים.

3. מבואר בדברי מספר ראשונים שלא אומרים תחנון ואין נפילת אפיים ביום שנערכת ברית מילה (עיין בספר "לקט יושר", חלק א, אורח חיים, עמ' יט, ענין ד; בספר "המנהגים" לר' אייזיק דטירנא, הגהות המנהגים, חודש טבת, אות מ; ב"שבולי לקט", ענין התפילה, סימן ל; ב"הגהות מיימוניות", הלכות תפילה, אות ש; ב"תרומת הדשן", פסקים וכתבים, סימן פא).

יש אפילו דעות שלא אומרים תחנון בכל בתי הכנסת, ולא רק בבית הכנסת שבו נערך הברית. הראשונים פסקו כך בעקבות ההבנה שאליהו הנביא בא לברית מילה, וכולם בשמחה (עיין בספר "המנהגים" לר' אייזיק דטירנא, הגהות המנהגים, חודש טבת, אות מ, בשם "מנהגי דורא").

ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קלא, ד) כתוב כשנערך ברית מילה כל מתפללי בית הכנסת, לא אומרים תחנון. רמ"א הגיה שדין זה, נאמר דווקא באותו בית הכנסת שנערך שם הברית מילה. אך, בשאר בתי הכנסת אומרים תחנון.

ב"מגן אברהם" (שם, יא) מבואר שמשמע מדברי הרמ"א שאם לא עורכים את ברית מילה בבית הכנסת, אלא בבית הורי התינוק, אז בבית הכנסת, אפילו בזה שמתפלל בו אבי הבן [בדרך כלל], אומרים תחנון. אולם, מצויין שם שמבואר בספר "כנסת הגדולה" שהמנהג הוא כשעורכים את הברית מילה בבית אחר, לא אומרים תחנון בבית הכנסת שמתפלל שם בעל הברית [בדרך כלל].

בעל ה"משנה ברורה" (שם, כב) הוסיף שמדברי ר' יוסף קארו, ב"שולחן ערוך", מבואר שלא אומרים תחנון בבית הכנסת שיערך הברית מילה, על אף שלא מתפללים שם בעלי הברית. עוד הביא שכתבו האחרונים שאם בעלי הברית מתפללים בבית כנסת מסויים, על אף שעורכים את הברית מילה בבית אחר, בכל זאת, לא אומרים תחנון בבית הכנסת שמתפללים בו בעלי הברית.

בנוגע לפסיקה זו יש לשאול, בעלי הברית לא אומרים תחנון כי הוא יום שמחתם, אך מדוע הציבור  לא אומר תחנון? כיון שמבטלים תחנון כדי שהציבור יהיה שמח, נראה שגם אפשר לבטל תחנון ביום העצמאות וביום ירושלים כדי שהציבור יהיה שמח ביום זה. יום העצמאות ויום ירושלים בוודאי הם ימי שמחה וראוי שבימי שמחה לא נאמר תחנון.

4. בראשונים מובאים מספר ימים שלא אומרים בהם תחנון, ובוודאי רמת השמחה בימים אלו אינה עולה על השמחה ביום העצמאות וביום ירושלים.

הרחבתי בנקודה זו בספרי, עיין בעמוד 190.

5. בעל שו"ת "לב חיים" (חלק ג, סימן קנ) כתב שמי שחלה חולי מסוכן, ונעשה לו נס וניצל ממיתה וקיבל על עצמו לעשות אותו יום ליום משתה, הוא לא צריך לומר תחנון ביום זה.

בספר "יוסף אומץ" (סימן תתשט) יש דיון בנוגע לקהילה מסויימת שאירע לה נס, והקהילה קבעה את היום שבו נעשה הנס ליום משתה ולשמחה ושלא לומר תחינות בשחרית. כך גם מובא בספר "מועד לכל חי", למהר"ח פלאגי, אורח חיים, סימן ו.

בעל ספר "נהר מצרים" כתב: "יום כ"ח לחודש אדר אין נופלים על פניהם פה מצרים מפני הנס שנעשה בו".

 [8]יש מחלוקת בין הראשונים אם לא אומרים תחנון גם מערב חנוכה וערב פורים. כלומר במנחה לפני ליל חנוכה וליל פורים (עיין ב"שבולי הלקט", ענין התפילה, סימן ל; ענין פורים, סימן קצד; ב"אבודרהם", מעריב של שבת).

בספר "סידור הגאונים והמקובלים" (מערכת התפילה, פרק ז, סימן ו) נכתב שנוהגים שלא אומרים תחנון במנחה שלפני ראש חודש, לפני חנוכה ופורים, ערב שבת וערב יום טוב. הוא הביא שספר "עתים לבינה" ביאר שלא אומרים תחנון בזמנים אלו כדי שיזכור בתפילת מעריב להזכיר את המאורע.

כמובן, שטעם זה לא שייך בנוגע לאמירת תחנון בערב יום העצמאות ובערב יום ירושלים שהרי אין בהם הזכרה.

ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קלא, ו) מוזכר שבראש חודש לא אומרים תחנון במנחה שלפניו. בנוגע לדין חנוכה מובא שיש אומרים שלא אומרים במנחה שלפניו.

נראה שפסיקתו העיקרית היא, שיש לומר תחנון במנחה שלפני חנוכה, ורק בראש חודש אין לומר תחנון.

על אף הנכתב לעיל, נראה שאפשר להתיר שלא לומר תחנון בערב יום העצמאות ובערב יום ירושלים. מסקנה זו נובעת מדברי ספר "המנהגים" (לר' אייזיק דטירנא, חודש אייר) שכתב שבל"ג בעומר, לא אומרים תחנון בערב שלפניו.

יש מחלוקת מנהגים אם לא אומרים תחנון במנחה שלפני ל"ג בעומר (עיין ב"באר היטב", אורח חיים תצג, ה). ב"פרי מגדים" (שם, אשל אברהם, ג) וב"משנה ברורה" (שם, ט) מבואר שאין לומר תחנון.

יש להוסיף שבעל ה"פרי מגדים" (אורח חיים, משבצות זהב, קלא, טו) כתב שיש כלל שכל יום שלא אומרים בו תחנון, אז גם במנחה שלפניו לא אומרים תחנון.

כך גם מבואר ב"משנה ברורה" (שם, לג). ה"שולחן ערוך" והרמ"א הזכירו מספר ימים שלא אומרים בהם תחנון. ב"משנה ברורה" מבואר שגם במנחה שלפני ימים אלו, אין לומר תחנון.

עוד מצאתי בספר "נהר מצרים" (הלכות נפילת אפים, אות ה) ששם נידון יום שנעשה נס לקהילה מסויימת, וכתוב שגם לא אומרים תחנון במנחה שלפני יום שמחה.

[9] ב"קיצור שלחן ערוך" (כב, ט) מבואר שבימים שלא אומרים תחנון, גם לא אומרים "והוא רחום". כך גם משמע מדברי בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים קלא, כט).

[10] יש לבסס דין זה על הנקודות הבאות:

1. ב"אבודרהם" (ברכות אירוסין ונישואין) מבואר שבאשביליא לא אומרים "למנצח" בבית החתן, אך בטליטלה אומרים "למנצח". הוא כתב שיותר טוב מנהג אשביליא, כיון שרב נטורנאי גאון כתב שנפילת אפים רשות, ולכן אין נפילת אפים בבית החתן. יש לומר שכל שכן כך הדין בנוגע לאמירת מזמור "למנצח", שהוא רשות, וראוי שלא לאומרו.

 

בעל ה"פרי מגדים" (אורח חיים, משבצות זהב, קלא, ט) סבר שבבית הכנסת שמתפלל  בו  חתן, גם הציבור לא יאמר "למנצח".

כבר כתבתי לעיל, שאפשר ללמוד לדין יום העצמאות ויום ירושלים מדין שאר הציבור שלא אומר תחנון בבית החתן. אם כן, הוא הדין לעניין אמירת "למנצח".

2. בספר "שפתי כהן" (יורה דעה רסה, כד) מובאים מנהגים שונים בדין אמירת "למנצח" בבית כנסת שעורכים בו ברית מילה. יש שנוהגים שכל הציבור לא אומר "למנצח".
3. בעל ה"פרי חדש" (אורח חיים קלא, א) כתב שהמנהג אצלם שבכל הימים שלא אומרים בהם תחנון, לא אומרים מזמור "למנצח".
4. ר' משה איסרליס (בספרו ה"דרכי משה", אורח חיים קלא, אות ז) הביא שמובא ב"מנהגים" שגם בימים שלא אומרים בהם תחנון, בכל זאת, אומרים "למנצח". אולם, יש יוצאים מהכלל. הימים שיוצאים מהכלל הם: ראש חודש, חנוכה, פורים, ערב פסח וערב יום כפור שכל אלו הימים הם ימים טובים, ולא שייך לומר בהם "יענך ה' ביום צרה". כך פסק הרמ"א, שם, סעיף א.

נלענ"ד, שגם לדברי הרמ"א, ביום העצמאות וביום ירושלים, אין לומר "למנצח", כיון שאין זה יום צרה. ב"אבודרהם" (נפילת אפים, אשרי, למנצח ובא לציון) כתוב שלא אומרים מזמור "למנצח" בימים שאינם ימי צרה.

גם הרבנות הראשית לישראל פסקה שלא לומר "למנצח" (עיין בספר "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", חלק ב', עמ' 838, 896).

[11] ב"פרי מגדים" (אורח חיים, משבצות זהב, קלא, טו) וב"משנה ברורה" (שם, לה) נפסק שדין "א-ל ארך אפים" כדין אמירת "למנצח".

[12] יש מחלוקת ראשונים באיזה ימים אומרים "צדקתך צדק": יש מהראשונים שסברו שדווקא בימים שאומרים בהם הלל, לא אומרים "צדקתך צדק", כיון שבהלל אומרים "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ולא ראוי להזכיר בו דברי עצב (עיין בספר "המחכים", ד"ה הקורא, המתחיל סמוך להערה שכט; בספר "מאמר חמץ" לרשב"ץ, אות ד; בתשובת הגאונים, "שערי תשובה", סימן ל; בדברי רי"ץ גיאת, מובאים ברא"ש, מסכת מועד קטן, פרק ג, סימן פז; גם ב"כל בו" [סימן מ] מובאת דעה זו שאין לומר "צדקתך צדק" ביום שאומרים בו הלל. אך, לא מובא הטעם משום שכתוב בהלל "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו").

יש כאלו שהוסיפו שכל הימים שהם ימי שמחה, כמו חנוכה וראש חודש, שכתוב "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם", לא אומרים בהם "צדקתך צדק" (עיין בתשובות הגאונים, "שערי תשובה", סימן ל; בדברי רי"ץ גיאות, מובאים ברא"ש, מסכת מועד קטן, פרק ג, סימן פז).

יש  שסברו שכיון שאומרים "צדקתך צדק.ף במנחה מפני כבודו של משה רבינו שנפטר בשבת במנחה כמו שקיבלנו מרבותינו שאמרו מלאכי השרת צידוק הדין לפניו ואנחנו יודעים שלא היה אותו היום לא ראש חודש ולא יום טוב, שהרי בשבעה באדר מת משה. על כן בכל מקרה שאנחנו יכולים לדחות את אמירת "צדקתך צדק" מפני סיבה כל שהיא, כמו בזמן שחל ראש חודש ויום טוב להיות בשבת, דוחים (עיין ב"שבולי לקט", ענין שבת, סימן קכו).

יש לדון בכל הטעמים האלו אם הם שייכים בנידון אצלנו. בעיקר לפי פסיקת הרבנות הראשית לישראל להקדים את אמירת ההלל ליום חמישי, שלפי פסיקה זו לא שייך הטעם הראשון.

כפי הנראה יש ללמוד לדין שלנו ממה שנפסק ב"טור" וב"שולחן ערוך" (אורח חיים תכט, ב) שלא אומרים "צדקתך צדק" בכל חודש ניסן. נלענ"ד, שאפשר ללמוד דין יום העצמאות ויום ירושלים מדין ימי חודש ניסן. רמת השמחה שיש לנהוג בימי חודש ניסן אינה גוברת על רמת השמחה שיש לנהוג ביום העצמאות וביום ירושלים.

יש להוסיף שמובא בספר "המנהגים" (לר' איזיק מטירנא, מנהג של כל השנה; כן כתב "הגהות מיימוניות", הלכות תפילה, פרק ה, אות ש; כמו כן, כך משמע מדברי המהרי"ל, מנהגים, הלכות חודש ניסן) שלא אומרים "צדקתך צדק" בכל הימים שלא אומרים בהם תחנון. "צדקתך צדק" לא נאמר בכל ימי ניסן, בל"ג בעומר, מר"ח סיון עד ח' בו וכו'. כפסיקה זו נפסק ב"שולחן ערוך" (אורח חיים רצב, ב).

אולם יש לציין שבעל שו"ת "עולת יצחק" (חלק ב, סימן רכח) כתב שהמנהג אצל התימנים לומר "צדקתך צדק" בכל יום חוץ מיום שבו אומרים הלל.

לפי מנהג זה, דין אמירת "צדקתך צדק" בשבת שחל בה יום העצמאות תלוי בשאלה אם אומרים הלל ביום העצמאות בשבת, או ביום חמישי [שמקדימים את שמחת יום העצמאות ליום חמישי]. לפי פסיקת הרבנות הראשית לישראל אומרים ביום חמישי ולא בשבת.

[13] ב"טור" (אורח חיים רצב, ב) כתוב שנוהגים באשכנז כשאין תחנון ביום ראשון, לא אומרים בשבת "צדקתך צדק".

ה"שולחן ערוך" (שם) שכתב שאם חל בשבת מאורע שאילו היה חול לא היו עושים במנחה נפילת אפים, אז לא אומרים "צדקתך צדק".

על דברי ה"שולחן ערוך" כתב בעל ה"מגן אברהם" (שם, ג) שכוונת הדברים שבין שיום שבת הוא ראש חודש, ובין שיום ראשון הוא ראש חודש, הרי לא היו עושים במנחה בשבת נפילת אפים, ולכן לא אומרים במנחה "צדקתך צדק". כך גם נפסק ב"משנה ברורה", שם, ס"ק ז.

כיון שכתבתי לעיל שאין לומר תחנון במנחה שלפני ליל יום ירושלים, כן יהיה הדין בנוגע לאמירת "צדקתך צדק".

[14] יש מנהגים שונים בנוגע לזמנים שאומרים "אב הרחמים":

א. יש לומר את "אב הרחמים" בכל שבת, חוץ משבתות שבהן מברכים את החדש, שחל בהן חתונה, שחל בהן ראש חודש, שחל בהן חנוכה ושחל בהן יום טוב. אין לומר "אב הרחמים" בשבתות אלו כיון שנאמר "בהיות טוב אל תיקרי רע" (עיין בספר "המנהגים", לר' אייזיק דטירנא, מנהג של שבת).

ב. יש שמוסיפים שגם לא אומרים "אב הרחמים" בשבת שחל בו ברית מילה (עיין ב"הגהות המנהגים" שם, אות מד).

ג. נוהגים שלא אומרים "אב הרחמים", אלא רק בשבתות שבין פסח לעצרת, ואז אומרים אותו אפילו כשמברכים את החדש (עיין בספר "המנהגים", לר' אייזיק דטירנא, מנהג של שבת).

ד. בימי הספירה אומרים "אב הרחמים" בכל השבתות, גם כשמברכים את החודש, אך אם ראש חודש אייר חל בשבת, לא אומרים "אב הרחמים" (עיין בספר "המנהגים", לר' אייזיק דטירנא, חג הפסח; מהרי"ל [מנהגים, דיני הימים שבין פסח לשבועות, אות א] כתב את הדין הראשון, אך לא כתב את הדין השני בנוגע לאמירת "אב הרחמים" כשראש חודש אייר חל בשבת).

ה. נוהגים לומר "אב הרחמים" רק בשבת שלפני שבועות, שאז מזכירים את הקדושים של גזירת תתנ"ו. גם בשבת חזון ישעיהו, אומרים "אב הרחמים", כיון שגם אז מזכירים את הקדושים (עיין מהרי"ל, מנהגים, הלכות שבועות, אות א).

ו. בין ראש חודש סיון עד אחר אסרו חג של שבועות, לא אומרים תחנון, ובכל זאת, בשבת שלפני שבועות אומרים "אב הרחמים" (ספר "מנהגי הרב זלמן יענט", ד"ה סיון).

הרמ"א (אורח חיים רפד, ז) פסק שבדרך כלל בכל שבת נוהגים לומר "אב הרחמים". יש מספר מקרים יוצאי דופן: א. שבתות שלא אומרים "צדקתך צדק". ב. שבתות שחל בהן שבת חתן. ג. שבתות שנערך בהן ברית מילה. ד. יש מקומות שלא אומרים "אב הרחמים" רק כשמברכים את החודש מלבד בימי הספירה והולכים בכל מקום אחר המנהג.

בעל ה"מגן אברהם" (שם, ח) למד מדברי הרמ"א שסבר שבימי הספירה אומרים "אב הרחמים", אפילו בשבת שנערך בה ברית מילה. הוא הוכיח הבנה זו מכך שאומרים "אב הרחמים" בחודש ניסן אפילו כשמברכים את החודש של אייר. כלומר, על אף שבחודש ניסן לא אומרים "צדקתך צדק", ולא אומרים תחנון, בכל זאת, אומרים "אב הרחמים".

לפי הבנה זו מתברר לנו שבימי הספירה אומרים "אב הרחמים", אפילו בזמנים שלא אומרים "צדקתך צדק". נראה להסיק מכך שגם כשיום העצמאות ויום ירושלים חלים בשבת, יש לומר "אב הרחמים".

[15] נראה לי, שלא מתאים לומר הלל ולומר "אב הרחמים". אף על פי, שאומרים אב הרחמים בימים שלא אומרים בהם תחנון, בכל זאת, לא אומרים "אב הרחמים" בימים שאומרים בהם הלל. על כך שייכים דברי ספר "המנהגים" שאין לומר "אב הרחמים" בחנוכה, משום "בהיות טוב אל תיקרי רע".

---