דיני אכילת מצה
א. הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א (בספר "ירושלים במועדיה", הגדה של פסח, עמ' קיד, הערה טז) הביא מחלוקת בין האחרונים אם צריך שהמצה תהיה שלו, ואם אינה שלו לא יוצא ידי חובה אפילו שאינה גזולה. לכן, לכתחילה יש לומר לבעל הבית להקנות את המצות למסובים.
ב. גיל חינוך לקטנים למצות אכילת מצה: מגיל שיכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס (כדעה המקילה – 9 דקות). די להם בב' זיתים. זית בתחילה וזית באפיקומן.
ג. כשמברך "על אכילת מצה" יכוון גם על הכורך, ולא ידבר עד שיאכל את הכורך (עיין "שולחן ערוך", אורח חיים תעה, א; "משנה ברורה" שם, ס"ק כד).
ד. הסיבה שלוקחים ג' מצות היא מדין לחם משנה. דהיינו, מצד אחד צריך לחם משנה, מצד שני צריך שתהיה מצה פרוסה מדין "לחם עוני". לכן, כשמברכים "המוציא לחם מן הארץ", צריך לחם משנה ולכן צריך לאחוז את ג' המצות. אך, כשמברך "על אכילת מצה", מקיימים את מצות אכילת המצה, ולכן יש לאחוז דווקא את המצה הפרוסה, ואין לאחוז את המצה השלישית שבאה רק משום הלחם משנה.
דיני מרור
מובא במסכת פסחים (לט, ע"א) דיון לגבי הירקות שאפשר לקחתם כמרור. יש רשימה של חמשה מיני ירקות שבהם יוצאים ידי חובת אכילת מרור. אבל, נלמד שכל ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין יוצאים בו ידי חובה.
וכך נפסק להלכה ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תעג, ה): "אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא (פירוש מיני עשבים מרים), מרור; ויוצאים בעלין שלהם ובקלחן, אבל לא בשורש, אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם לחים, ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים; וכולם מצטרפים לכזית, שהוא השיעור שלהם, ועיקר המצוה בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. הגה: ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר, (אגור)".
ב"ביאור הלכה" (שם) מבואר שלכתחילה לא סומכים על הסימנים שמובאים בגמרא כיון שאנחנו לא בקיאים בכך, רק במקרה שאין לנו אחד מחמשה המינים, אז נסמוך על הסימנים. והוא הדגיש שצריך שיהיה מדובר על ירק וגם יהיה ראוי לאכילת בני אדם.
עוד מבואר מדברי הגמרא וה"שולחן ערוך" שלכתחילה יש לחזר אחר חזרת שהוא החסא. וצריך להבין, האם מדובר על החסה שבימינו שנראה שהיא אינה מרה. בעל ה"פסקי תשובות" (אורח חיים תעג, אות יז) כתב: "וכתב השו"ע הרב (סעי' ל') 'ואף על פי שהחזרת אין בה מרירות מ"מ כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד ומפני כך היא נקראת מרור, ומצוה לחזר אחריה אף כשהיא מתוקה, לפי שמצות מרור זכר למה שמררו המצרים וכו' בתחלה בפה רק ע"י פיוסים וכו' ', וכן הסכימו עוד רבים מהפוסקים כי אף שהחסה הנמצא בשוק אין בה מרירות ואדרבה מתוקה היא, מכל מקום יוצאים בה ידי חובה ומצוה לחזר אחריה, כי ציווי התורה באכילת מרור אין הכוונה דווקא בהרגשת טעם מרירות, אלא באכילת ירק הנקרא מרור, וחסה נקראת מרור, לפי שלבסוף, אם נשתהית באדמה, נעשית מרה וקשה וכנ"ל. אמנם, יש חולקים וסוברים שעיקר מצות מרור היא להרגיש טעם מרירות, וכדברי חז"ל (פסחים לט, ע"ב) 'כל שיש בו טעם מרור יוצאים בו ושאין בו טעם מרור אין יוצאים בו', ולשיטה זו אם אוכלים את החסה כפי שהיא נמכרת לרוב בשוק בעודה מתוקה אין יוצאים בה ידי חובת מצות מרור, אכן אף לדבריהם צריך ליזהר שלא להמתין בשהייתו בקרקע עד שיתמרר לגמרי ויהיה מר כלענה, אלא צריך להוציאו מן הקרקע כשיפול בו המרירות קודם שיתמרר הרבה".
נציין שמבואר ב"מגן אברהם" (שם, ס"ק יב) וב"משנה ברורה" (שם, ס"ק לח) שיוצאים ידי חובה אף בעלים ואפילו לכתחילה.
הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א (בספר "ירושלים במועדיה", הגדה של פסח, עמ' קטז, אות ו) כתב שכיום אין לנו אלא "חזרת" הנזכרת במשנה שהיא חסה וגם "תמכה" שהיא החזרת בלשוננו. לדעת ר' שלמה קלוגר (בספר "חכמת שלמה", אורח חיים, סימן תעג), גם יוצאים ידי חובה בצנון. אבל, דין זה לא נזכר אצל הפוסקים האחרים. עוד הוא כתב (שם, אות י-יא) שלדעת ה"חזון איש" זצ"ל, צריך שיהיה בחסה טעם כלשהו של מרירות. אבל, לדעת הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, יוצאים גם בחסה שאינה מרה. וגם יוצאים ידי חובה בחסה הגדלה על מצע מנותק מהקרקע, וברכתה בורא פרי האדמה. הוא גם ציין (שם, אות יד) שגם לעניין מרור יש מחלוקת בין האחרונים אם צריכה להיות שלו. לכן, יש להקפיד שבעל הבית יקנה את המרור לאורחים.
לעניין אכילת "תמכה" שהיא החריין, יש להביא מדברי בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק לו): "והנה במדינותינו אין שאר המינים מצויים ועל כן המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן) ויש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו והגר"א הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מבית הכנסת כדי שלא יפיג הטעם דאז אינו יוצא בו אלא יפרר אותו אחר ביאתו ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח בשבת יפרר אותו מבעוד יום ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר] ואז יפזר אותו על קערה ועי"ז יפיג חריפותו ואז ימעך אותו וישער שיהיה כזית ויכול לאכלו בטוב". אוסיף שהרב צבי שכטר שליט"א טען שאין להשתמש בחריין, ויש שטוענים כיום שאין זה בגדר מרור.
דיני חרוסת
מובא במשנה במסכת פסחים (קיד, ע"א): "הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר (בן) [מסורת הש"ס: ברבי] צדוק אומר: מצוה".
יש מחלוקת במשנה האם יש מצוה בהבאת החרוסת, או אין מצוה. לדעת חכמים, אין מצוה. לדעת ר' אליעזר בר' צדוק, יש מצוה. מובא בגמרא במסכת פסחים (קטז, ע"א): "אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה – משום מאי מייתי לה? – אמר רבי אמי: משום קפא. אמר רב אסי: קפא דחסא – חמא, קפא דחמא – כרתי, [קפא דכרתי – חמימי] קפא דכולהו – חמימי. אדהכי והכי נימא הכי: קפא קפא, דכירנא לך ולשב בנתיך, ולתמני כלתך. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה – זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה – זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה".
לפי חכמים, מביאים את החרוסת משום קפא, שזה דבר מסוכן. אבל, ר' אליעזר בר' צדוק סבר שזו מצוה. ועלינו לברר מה נפסק להלכה במחלוקת זו? נפנה לעיון בדברי הרמב"ם. הרמב"ם (בפירוש המשניות שם) חידש שנים חידושים: 1. לפי ר' אליעזר בר' צדוק יש לברך על החרוסת. 2. אנחנו פוסקים כדעת חכמים ולא כדעת ר' אליעזר בר' צדוק.
הרמב"ם, במשנה תורה (הלכות חמץ ומצה ז, יא; ח, ו-ח), חזר בו ופסק בניגוד לשני חידושים אלו. הוא פסק להלכה כדעת ר' אליעזר בר' צדוק שהחרוסת היא מצוה, אבל נראה מדבריו שאין לברך עליה.
נראה להסביר את שיטת הרמב"ם באופן הבא: הטעם שפסק כדעת ר' אליעזר בר' צדוק הוא מחמת שהרמב"ם ראה שסתמא דגמרא והאמוראים דנו על דעת ר' אליעזר בר' צדוק (כך הסביר בעל ה"מגיד משנה" שם; כך גם נראה מדברי התוס' [מסכת פסחים קטז, ע"א, ד"ה תגרי חרך וכו']. אולם, נראה שתוס' שונה מבעל ה"מגיד משנה" כיון שהוא סבר שאין ראיה מהאמוראים אלא מהמעשה של תגרי ירושלים). גם יש ברייתא שבה מבואר שת"ק סבר שחרוסת היא זכר לטיט. שמביאים אותה למצוה. ובנוגע לחזרתו מהברכה נראה שאפשר להסביר את הדבר בשתי צורות:
- אם נתבונן בדברי הרמב"ם נראה שהרמב"ם סבר שיש מצוה לטבול כל דבר בחרוסת. הוא סבר שאפילו את המצה טובלים בחרוסת. וגם הוא סבר שאת הכרפס טובלים בחרוסת (עיין רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ח, ב). רק את הקרבן פסח לא טובלים בחרוסת, ואם נשים לב הרמב"ם סבר שאת קרבן הפסח לא אוכלים אפילו עִם המצות ומרורים. אוכלים את המצות ומרורים לבד ורק אחר כך את קרבן הפסח. הרמב"ם סבר שאין לערבב שום דבר עִם קרבן הפסח, לכן אין לטבול אותו בחרוסת. בין כך ובין כך רואים שהמצוה של חרוסת היא, שיטבלו בו את מצוות היום. לכן, החרוסת אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא מחוברת עִם שאר המצוות ולכן אין לברך על החרוסת כמצוה. ר' מנוח (הלכות חמץ ומצה ז, יא) וה"טור" (אורח חיים, ריש סימן תעה) הסבירו שלא מברכים על החרוסת כיון שהיא טפלה למרור. נלענ"ד, שיש להוסיף על דבריהם ולהסביר שאין מצוה לאכול חרוסת בפני עצמה, המצוה לאכלה ביחד עִם מצוות היום, ולכן לא שייך כלפיה ברכה עצמית.
- כיון שהרמב"ם סבר שעיקר המצוה הוא לאכול את המצה ומרור ביחד. הרמב"ם כתב בתחילה שאוכל את המצה ומרור ביחד ורק לאחר מכן כתב שאם אכל את המצה בלי המרור וכו'. משמע שעיקר הדין לאכלם ביחד. ומחמת כך, הרי תוקנה הברכה שמחברת את המצה ומרור וכפי לשון הפסוק "על מצות מרורים". לכן, בתחילה כשאכל את המצה ומרור ביחד וגם את החרוסת, לא יכל לברך על החרוסת. שאי אפשר לכללה בתוך הברכה שתוקנה על לשון הפסוק. וגם אי אפשר לתקן ברכה עצמית, כיון שאז יברך שתי ברכות בבת אחת. וגם אי אפשר שלאחר שאכל את המצה, מרור וחרוסת יברך על החרוסת, שהרי כבר אכלו. וכיון שלא תוקנה ברכה בזמן הבית כשאכלם ביחד, לא תוקנה לזמן הזה שאוכל את המצה לחוד ואת המרור לחוד. אלא, יש לשאול הרי לגבי המרור תוקנה ברכה נפרדת. דהיינו, בזמן הזה מברכים על המרור לחוד. אם כן, מדוע שחז"ל לא יתקנו ברכה לחרוסת כשאוכל את המרור לבד עם החרוסת. אלא, כפי שהתבאר לעיל המצוה של החרוסת היא לטבול את המצוות בתוך החרוסת, הרי אינו אוכל את החרוסת בפני עצמו. אם כן, איך יברך על החרוסת? הרי יצטרך לברך שתי ברכות בבת אחת. ברכה על המרור וברכה על החרוסת. ולא נתקן ברכה שיחבר את המרור ביחד עִם החרוסת, כיון שיש מצוה עצמית לאכול מרור בלי קשר עִם החרוסת. יש מצוה נוספת לאכול את המרור ביחד עִם החרוסת. לכן, אם נברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לאכול מרור עִם חרוסת, נאבד את הברכה על מצות מרור כבפני עצמה. וכיון שמצות אכילת מרור בזמן בית המקדש היא דאורייתא, יש לברך על המרור ולא על החרוסת.
נלענ"ד, שעל פי הביאור הראשון שלי אפשר להבין מדוע אין דין מצוות מבטלות זו את זו בטיבול המצה בחרוסת? כיון שהמצוה מדרבנן היא טיבול מצוות היום בחרוסת, אין כאן מצוה עצמית. מצוות מבטלות זו את זו, שייכת דווקא כשיש שתי מצוות עצמיות שמתנגשות זו עִם זו. אבל, כאן המצוה של המצה היא לטבלו בחרוסת. דהיינו, יש מצוה דאורייתא לאכול מצה, ורבנן תיקנו לאכול את המצה עִם חרוסת. זוהי המצוה, אין כאן שתי מצוות שסותרות זו את זו.
שני היישובים שהצגתי לעיל מבוארים בדברי הרדב"ז (מכתב יד, אורח חיים, יורה דעה, חלק א, סימן נט).
נציין לעוד מספר שאלות שקשורות לדיון שהזכרנו לעיל. בעל ספר "חשוקי חמד" (מסכת פסחים קטז, ע"א) שאל מה הדין במקרה שיש לו חרוסת, אבל אין לו מרור, האם יאכל את החרוסת? בעל ספר "חשוקי חמד" תלה את שאלתנו במחלוקת ר' אליעזר בר' צדוק וחכמים. ולפי מה שפסק הרמב"ם כר' אליעזר בר' צדוק, יצטרך לאכול.
עלי להעיר שתי הערות על דבריו: 1. לפי הרמב"ם יש מצוה לטבול את המצה בחרוסת. לכן, גם כשאין לו מרור, עדיין יקיים את המצוה. 2. לפי הרמב"ם אין מצוה לאכול את החרוסת בפני עצמו. המצוה היא להטביל את מצוות היום בחרוסת.
בעל ספר "חשוקי חמד" (שם) דן בשאלה מה הדין כשיש לו מרור ואין לו חרוסת? האם יאכל את המרור? הוא הפנה לדברי בעל ספר "לקט יושר" (חלק א, אורח חיים, עמ' קנב, ענין ד): "בבית הגוי מדליק רק נר אחד ושמש אחד אף על פי שאין הגוי מקפיד על ב' או ג' נרות, שמא אחת למאה פעמים שתבא סכנה ממנה, והיה גנאי למצוה. וראיה מחסא בליל פסח שאוכלין עם חרוסת משום קפא, ובכל השנה אוכלין אותו בלא חרוסת אלא על כרחך כמו שפירשנו".
בעל ספר "חשוקי חמד" כתב שמדבריו יש ללמוד שבכל השנה כולה לא מקפידים על הקפא, ורק בפסח מקפידים כדי שלא יהיה גנאי למצוה. לכן, יש מקום להסתפק ולומר שכיון שאנחנו פוסקים כדעת ר' אליעזר בר' צדוק ולא ברור שהוא חשש לקפא. נוסף על כך, יש מקום לומר כיון שמדובר על יחיד אין חשש לגנאי למצוה. החשש הוא שמתוך כל עַם ישראל יהיה אחד שימות ויהיה גנאי למצוה. אבל, כשמדובר רק על אדם אחד ומדובר באקראי בעלמא, אין לאסור. בחנוכה אוסר בעל ספר "לקט יושר" גם ליחיד כיון שהנרות הנוספים הם רק הידור בעלמא. אז בשביל הידור לא נתיר.