דיני יחץ
א. יש מספר טעמים לחציית המצה: א. כדי שיאמר עליה "הא לחמא עניא", מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ב. כדי שיראו התינוקות וישאלו מדוע מטמינים את המצה ועדיין לא אכלנו. ג. כדי שלא יאכלו את כל המצוות בתוך הסעודה ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה (הטעמים מובאים בספר ה"כל בו", סימן נ).
יש מספר דרשות שנלמדות מהמילים "לחם עוני", ואחת מהדרשות כדרכו של עני, מה עני דרכו בפרוסה. גם נדרשת הדרשה "לחם שעונים עליו דברים הרבה", לכן יש לומר את ההגדה על המצה. אבל, צריך לומר את ההגדה על המצה כשהיא באופן של "לחם עני" – חציה. לכן, יש להקפיד לומר את ההגדה כשגלויה המצה החצויה.
ב. אם יש בחציה הקטנה פחות מכזית, יש לשמרה לאפיקומן, כיון שאכילת אפיקומן ממצה זו אינה אלא למצוה מן המובחר ויכול להשלים שיעור כזית ממצה אחרת (עיין שו"ת "רבבות אפרים", חלק ד, סימן קיג, אות כב).
דיני מגיד
א. יש שני חיובים במצות סיפור יציאת מצרים. יש חיוב שנוצר מהציווי "והגדת לבנך ביום ההוא וכו' ". אך, יחד עם זאת, יש עוד חיוב מכוח הציווי לאכול "לחם עוני". מובא בגמרא במסכת פסחים (לו, ע"א): "דאמר שמואל: 'לחם עני' – לחם שעונין עליו דברים הרבה". רש"י (שם) הסביר: "שעונין עליו דברים – שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה".
אם כן, מכוח חיוב אכילת המצה יש חיוב לומר את ההגדה. יש חיוב לומר את ההגדה על המצה. יש להוסיף שיש ללמוד הלכה חשובה מדברי רש"י שגם את ההלל יש לומר על המצה. לכן, בזמן אמירת ההלל צריך שתהיה המצה על השולחן.
בהמשך לאמור לעיל, ברצוני לדון בחיוב נשים בסיפור יציאת מצרים. האם לנשים יש חיוב לספר ביציאת מצרים? האם החיוב הוא מהתורה, או רק מדרבנן? ראשית נדון במחלוקת הראשונים בנוגע לחיוב נשים מכוח "אף הן היו באותו הנס". יש מחלוקת בין הראשונים האם נשים גם מחוייבות במצוות דאורייתא מכוח הטעם "אף הן היו באותו הנס"?
התוס' (מסכת מגילה ד, ע"א, ד"ה שאף הן וכו') הקשה מדוע צריך לימוד מיוחד שנשים חייבות במצה [לומדים חיוב זה מכוח היקש בין מצה לחמץ. והגמרא אומרת שכיון שנשים אסורות בחמץ, שנשים חייבות בכל האיסורים, הן רק פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. לכן, כמו שהן אסורות בחמץ, כך הן חייבות באכילת מצה], הרי נשים חייבות באכילת מצה מכוח "אף הן היו באותו הנס"? וכך השיב התוס': "יש מקשה למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס ויש לומר דמשום האי טעמא לא מחייבא אלא מדרבנן אי לאו מהיקשא ורבינו יוסף איש ירושלים תירץ דסלקא דעתך למיפטרה מגזירה שוה דט"ו ט"ו דחג הסוכות כדפי' פרק אלו עוברין (פסחים מג: ד"ה סלקא)".
אם כן, לפי התירוץ הראשון של התוס' החיוב מכוח "אף הן היו באותו הנס" הוא חיוב מדרבנן. לפי התירוץ השני, מדובר על חיוב מדאורייתא, ורק באכילת מצה היתה הו"א לומר שיהיה פטור.
לפי זה, תתברר לנו נפק"מ בשאלתנו. הרי לפי התירוץ הראשון של תוס', חיוב הנשים בסיפור יציאת מצרים יהיה חיוב מדרבנן. לפי התירוץ השני יהיה להן חיוב מדאורייתא.
אולם, הדיון אינו מסתפק בכך. נעבור לעיון בדברי התוס' במקום נוסף (מסכת פסחים קח, ע"ב, ד"ה היו באותו וכו'): "והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי, התם בעשה דאורייתא אבל בארבעה כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס". למדים מדברי התוס' שהחיוב "אף הן היו באותו הנס" אינו נאמר במצוות מדאורייתא, רק במצוות מדרבנן. אם כן, אי אפשר לחייב נשים במצות סיפור יציאת מצרים מכוח "אף הן היו באותו הנס".
נפנה לעיון בדברי ראשונים ואחרונים נוספים ונלמד מדבריהם חיובן של נשים:
בעל ספר ה"כל בו" (סימן נ; מובא ב"בית יוסף", סוף סימן תעג) כתב שיש מקומות שנוהגים לומר את השאלה ואת התשובה בהגדה של פסח בלשון לע"ז. הטעם לכך הוא כדי שיבינו הנשים והטף. דין זה נפסק להלכה ברמ"א (אורח חיים תעג, ו).
לכאורה, יש ללמוד מדין זה שגם נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, שהרי צריך שיבינו את ההגדה. אולם, אין ראיה מכרחת מכאן, שהרי גם מוזכרים טף. בוודאי אין חיוב לטף לספר יציאת מצרים, אלא הם חלק מהמצוה. דהיינו, האב צריך לספר יציאת מצרים לבני הבית, וכיון שצריך לספר להם יציאת מצרים ושיבינו את דבריו שאם אינם מבינים את דבריו אינו מקיים את המצוה, לכן צריך לספר בלע"ז.
אבל, בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים תעג, סד) הסביר שהטעם שנשים צריכות להבין את סיפור יציאת מצרים הוא, שנשים חייבות במצוות החג ובאמירת ההגדה. בעל ה"משנה ברורה" ביסס דין זה על דברי ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תעב, יד) שפסק שנשים חייבות בד' כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו הלילה. בעל ה"משנה ברורה" הבין שכוונת ה"שולחן ערוך" גם למצות סיפור יציאת מצרים. בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים תעב, מד-מה) הסביר שהטעם שהן חייבות הוא משום ש"אף הן היו באותו הנס".
המקור לדברי בעל ה"משנה ברורה" נמצא ב"פרי מגדים" (אשל אברהם תעב, טז). הוא הפנה לדברי התוס' במסכת מגילה, והבין שאשה בוודאי חייבת בסיפור יציאת מצרים מכוח "אף הן היו באותו הנס". השאלה רק אם הן חייבות מדאורייתא, או מדרבנן. אולם, קשה מדוע בעל ה"פרי מגדים" לא הפנה לדברי התוס' במסכת פסחים?
יש עוד להעיר שה"טור" (אורח תעב, יד) פסק: "ואחד אנשים ואחד נשים חייבים בהם ובכל מצות הנוהגות באותו הלילה כגון מצה ומרור". ה"טור" פירט את מצות מצה ומרור, ולא הזכיר מצות סיפור יציאת מצרים. אולי יש מקום ללמוד מכך שה"טור" הבין שנשים אינן חייבות במצות סיפור יציאת מצרים.
נפנה לעיון בדברי הרמב"ם. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה יב , ג) פסק: "כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות". הרמב"ם לא הזכיר סיפור יציאת מצרים, אלא רק אכילת מצה ואכילת הפסח. מכאן, אפשר ללמוד שהרמב"ם הבין שנשים אינן חייבות בסיפור יציאת מצרים. יש להוסיף שהרמב"ם בהלכות חמץ ומצה אינו מזכיר שנשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים. יחד עם זאת, הוא פסק (הלכות חמץ ומצה ז, ז) שנשים חייבות בד' כוסות.
מאידך, הרמב"ם, בספר המצוות, בסיום מצוות העשה, הוא מנה את המצוות ההכרחיות והזכיר באלו המצוות מה הן המצוות שנשים חייבות בהן. ושם ציין למצות קנז, דהיינו מצות סיפור יציאת מצרים, שהיא מצוה הכרחית וגם נשים חייבות בה. אם כן, יש סתירה בדברי הרמב"ם.
נוסיף שבעל ספר ה"חינוך" (מצוה כא) כתב שמצות סיפור הגדה של פסח, נוהגת בזכרים ובנקבות.
בעל ה"מנחת חינוך" (שם) העיר על דברי בעל ספר ה"חינוך" שיש חידוש גדול בדבריו, שהרי מצות סיפור יציאת מצרים היא מצות עשה שהזמן גרמא ולכן נשים פטורות ממצוה זו. וכך הוא למד מדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל. יחד עם זאת, הבין בעל ה"מנחת חינוך" שבוודאי נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מדרבנן מכוח החיוב של "אף הן היו באותו הנס".
אך, מעניינים דברי בעל ספר "אשל אברהם מבושטאש" (אורח חיים תעג, ב) שכתב שנשים אינן חייבות בסיפור יציאת מצרים מכיון שמדובר על מצות עשה שהזמן גרמא. וגם הטעם "אף הן היו באותו הנס" אינו שייך במצוות שחיובן מדאורייתא.
אולם, יש להעיר שכנראה נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים וחיובן מדאורייתא. אך, אין חיובן כחיובן של הגברים. הרי ציינתי לעיל שיש חיוב סיפור יציאת מצרים מכוח "לחם עוני", החיוב הזה הוא מכוח חיוב אכילת מצה. כיון שנשים חייבות באכילת מצה, לכן הן חייבות בסיפור יציאת מצרים על המצה. אולם, בוודאי אין זה חיוב כחיוב "והגדת לבנך".
אכן, ראיתי מספר אחרונים שהעירו על נקודה זו. הרב יעקב אריאל שליט"א (בשו"ת "באהלה של תורה", חלק ה, סימן מה) דן בחיובן של הנשים במצות סיפור יציאת מצרים. וכתב שיכול להיות שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מכוח החיוב של אכילת מצה, ולא מכוח חיוב "והגדת לבנך". החיוב "והגדת לבנך" הוא חיוב לאב. בכך רצה להסביר את הסתירה בדברי הרמב"ם. הרמב"ם בספר המצוות הזכיר שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, כיון שהן חייבות מכוח החיוב של אכילת מצה. אולם, במשנה תורה לא כתב שהן חייבות בחיוב עצמי.
אולם, נלענ"ד, שיש דוחק בביאור זה. כיון שהרמב"ם, בספר המצוות, מזכיר את מצוה קנז, ששם מדובר על מצות סיפור יציאת מצרים, ואינו מדובר על מצות אכילת מצה. לכן, ברור שמדברי הרמב"ם יש ללמוד שנשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים.
ראיתי שגם בעל ספר "מנחת אלימלך" (חלק ג, סימן ו) והרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א (בספר "ירושלים במועדיה", הגדה של פסח, עמ' סה) העירו שאולי נשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים מכוח החיוב "לחם עוני".
אולם, יש להעיר שהיה נראה לי, שיש מקום לדחות הבנה זו, כיון שאפשר להסביר שנשים חייבות באכילת מצה מכוח ההיקש לאיסור אכילת חמץ. אבל, אין הן חייבות באכילת מצה מכוח הפסוק "לחם עוני", ולכן אין להן חיוב לספר את ההגדה. החיוב שלהן באכילת מצה שונה מחיובם של הגברים. אך, חשבתי שיש לדחות דחיה זו, כיון שכתוב בתורה (דברים טז, ג): "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". מפסוק זה לומדים את החיוב לנשים לאכול מצה בליל הסדר, משום ההיקש בין איסור אכילת חמץ לחיוב אכילת מצה. והמצה שמוזכרת כאן היא "לחם עוני". אם כן, יש לומר שחיוב האשה כמו חיוב הגבר.